תגית: רותם זיסמן כהן

ברוך המבדיל בין קודש לאלת בייסבול ("המשגיחים" – ביקורת)

נכתב עבור אתר "בית אבי חי"

בסדר היום הישראלי האינטנסיבי, אפילו בימי הקיץ החמים והמשמימים לא פעם, קשה לעקוב אחרי האירועים ולזהות מהו הנושא שמסעיר את הרוחות בזירה הציבורית. בתוך יממה וחצי יכולה המטוטלת לנוע ממאבקים פוליטיים פנימיים לקרבות העזים בסוריה, לטרור בבולגריה, למותו של מפגין ישראלי שהצית את עצמו וכך הלאה. היום אנחנו מדברים על השוויון בנטל, שלשום על הפליטים, יום קודם לכן על אלימות נוער, ומי יודע מה יהיה הנושא החם של מחר.

אך לא מזמן עסקנו בלהט בסוגיית הכפייה הדתית ובפרט בהדרת נשים. זוכרים? נשים חילוניות נשלחו לספסלים האחוריים של האוטובוס, חיילים דתיים יצאו מהופעה של להקה צבאית בה השתתפו חיילות, רקדניות צעירות נאלצו לכסות את עצמן. מאמרים שטפו את העיתונות, הפגנות נערכו בקול תרועה רמה. האם הודרה הדרת הנשים? ודאי שלא. רק לפני זמן קצר התגלה כי בירושלים התנוססה כרזת הסרט "הדילרים" ללא דמויות הנשים המופיעות בו. שום דבר לא השתנה, חוץ מסדר היום שלנו. היום ראשנו כבר בגיוס לכל. ולמרבה האירוניה, זה הרי דבר שמוביל לדבר, והכניעה לבדלנות שמרנית ופוגענית היא אותה הכניעה.

יא מגעיל, תקעת נאד?

"המשגיחים", סרט ביכוריו המצוין של מני יעיש, מחזיר לדיון במידה רבה (אם כי לא לגמרי, ועל כך בהמשך) נושא שנעלם מהדיון הציבורי כמו עשן האוטובוסים בקווי המהדרין. שלושה הם "המשגיחים": אבי (רועי אסף), בנו של ירקן מקומי, צעיר כריזמטי העוסק להנאתו ביצירת טראקים ברסלביים לצליליהם יוכלו החסידים לקפץ; וחבריו יניב (איציק גולן) וקובי (גל פרידמן). יחד הם חיילים ביחידה המבצעית של צבא השם, מייסדיה וחבריה של משמרת צניעות מטעם עצמה; כזו שנעה ברחובות בת ים, מגיבה לאירועים כמו ניידת משטרה מיומנת ומטילה טרור דתי-מוסרני על תושביה: הופכת דוכן עם סרטים כחולים, משחיתה מספרה שפעילותה גולשת לשעות השבת ומזהירה צעירה הלבושה בלבוש לא צנוע דיו. אותה צעירה, מירי (רותם זיסמן כהן), היא גם זו שמטלטלת את עולמו של אבי, ומאלצת אותו לבחור בין דרכיה השמרניות והאלימות של כנופייתו לבין חיים נעימים ומחויכים לצדה.

לא העימות בין קודש לחול עומד בבסיס "המשגיחים", אלא העימות הזה: בין אמונה לאהבה. אבי הוא אדם המבקש גאולה. לא ברור מדוע – יתכן שזה קשור לחסרונה של דמות האם בסרט, כלומר בחייו – אך ברור כי הוא נע בחוסר תוחלת בין העבודה בחנות הירקות לשיעור בבית הכנסת לשולחן השש-בש בפיצוציה. עד כה קיווה למצוא את גאולתו באמצעות האמונה. כניסתה של מירי לחייו מערערת את עולמו, ומציגה בפניו את האפשרות למצוא אותה באמצעות האהבה. לכאורה, זו בחירה בין אהבת האל לאהבת האישה. אבל רק לכאורה.

אפשר לטעון שמירי מעמידה את אבי בפני בחירה לא הוגנת, אולי בלתי אפשרית. היא מבקשת ממנו לנטוש לא רק את דרכיו, אלא גם את אמונתו. לאמונה הזו יש שני פנים: האחד, שהוא המגונה המובן מאליו, הוא האופן הבריוני בו היא כופה את עצמה על אחרים, דרך זרועותיהם של אבי וחבריו; השני, שהוא המורכב יותר, הוא סעיפי המוסר והאתיקה העולים ממנה על פי פרשנותם של שלושת המשגיחים. אבי נדרש בראש ובראשונה לרפות את אגרופיו הקמוצים, אבל זה החלק הקל. החלק הקשה יותר הוא להתכחש למידות שהוא מאמין בהן – צניעות לבוש האישה, למשל. "המשגיחים" מציע תזה שאינה חדשנית או פורצת דרך, אך בוודאי קבילה והגיונית, ולפיה גם אם לא ניתן למצוא את נקודת האיזון המתונה בין ההשקפה הדתית השמרנית לזו החילונית הליברלית, הרי שאפשר להניח להן לדור זו בצד זו. כשהתזה הזו מושלכת על מערכת היחסים בין אבי למירי, היא מועצמת; אלה אינם יחסי "חיה ותן לחיות" סובלניים בין דתי לחילוני, אלא יחסי כבוד הדדיים בין דתי לחילונית הבוחרים לחיות במשותף. סיומו של הסרט מבהיר זאת היטב.

אל תגידי לי לא – יש לך משהו עצוב בעיניים, הבנת אותי?

"המשגיחים" הוא סרט אינטנסיבי ומחוספס, שסגנונו הולם את גיבוריו. הוא מצליח לייצר תחושת אותנטיות חזקה, שנשענת הן על השימוש היעיל שעושה יעיש ברחובות בת ים, והן על הקאסט המצוין שגיבש. זיסמן כהן, שמופיעה במקביל גם ב"העולם מצחיק" של שמי זרחין, עושה כאן את תפקידה הקולנועי הטוב ביותר ומספקת יריבה-ידידה הולמת לאבי, ופרידמן פשוט גונב את ההצגה. לצדם מופיע אנסמבל דמויות צבעוניות, שביניהן בולטים במיוחד שני שחקנים מצוינים: חיים זנאתי כחסיד ברסלב שמח וגילי שושן (שאכן חזר בתשובה) כרב מקומי.

אבל הסרט כולו נשען על כתפיו של אסף, והוא מפליא לשאת אותו ולהיות מעין קזבלן מודרני מבלי להידרדר לרגעים מביכים. כמוהו כ"המשגיחים", שבונה על בסיס סיפור מוכר (הערס טוב הלב שמתאהב ומפנה עורף לעברו העברייני) יצירה מרשימה ובעלת עוצמה.

 

"המשגיחים". תסריט ובימוי: מני יעיש. שחקנים: רועי אסף, גל פרידמן, רותם זיסמן כהן, איציק גולן, גילי שושן, חיים חובה, מוריס כהן, שושן. 98 דקות.