מיוחד: דו"ח הפסבדו-פסיכולוג מדף הפייסבוק של בנימין נתניהו*

* נכתב בטרם עוד נאום ניצחון פלוס איורים של נתניהו

1. הילד מצייר יפה, אבל יותר מדי. עדיף שיתרכז בכיוונים מעשים.

2. הילד רואה יותר מדי טלוויזיה.

3. הילד לא ניחן בחוש נבואי, וכדאי שמישהו יספר לו את זה לפני שיהיה מאוחר מדי עבור כולנו.

פרטים נוספים בטאמבלר ביבי קינג

הרולר (15.6.12)

1.

רציתי לכתוב בנפרד ובפירוט את דעתי המנומקת בפולמוס הספרים, אבל לא מצאתי זמן לכך עדיין. אז הנה דעתי במשפט אחד: לקצץ את המתווך. כלומר, לא לסגור את "צומת ספרים" ו"סטימצקי" – המבצעים הללו בכל זאת מיטיבים עם המוני קוראים (אבל גם גורמים להגבלות תרבותיות בלתי מודעות אצל אותם קוראים). אבל כן לקצץ את החלק שלהם ברווחים (50%!!!) באופן דרסטי.

חוק הספרים במתכונתו הנוכחית הוא לא מוצלח בעיני. מאוד לא מוצלח בעיני. כדאי לקרוא את רני גרף כדי להבין למה. וכדאי לקרוא עוד ועוד על הפולמוס בחדר 404, את גילי בר הלל סמו בבלוג שלה, את אלכס אפשטיין בפייסבוק, את מנחם פרי ב"הארץ" ועוד ועוד. וכדאי לקרוא, בלי קשר.

2.

אגב, מסקנה משבוע הספר: מוות טוב לעסקים. בשני ביקורים בשוק שמתי לב שהדוכן של "אודיסיאה" לא קורס ממבקרים, אבל "פרנהייט 451" של ריי ברדברי המנוח הולך טוב.

3.

"אקס בוקס מגזין" שיחקו במשחק שלא מצריך קונסולה – משחק דמיוני גיקי אהוב שבמסגרתו לוקחים משחקים מוכרים ומלהקים להם שחקנים ובמאים לצורך עיבוד עתידי (שברוב המקרים אכן מתרחש). יצא להם פרויקט מגניב, גם אם קצת צפוי. Heavy Rain הפך בעצם ל"זודיאק" בבימוי דייויד פינצ'ר, טום קרוז חוזר לתפקיד המתנקש מ"הנוסע" ב"Assassin's Creed", וסם וורת'ינגטון וג'יימס קמרון שוב מאחדים כוחות ב"היילו". מה שכן, השחלת אוליביה וויילד לנעליה של אנג'לינה ג'ולי ברימייק ל"טומב ריידר" נראה כל כך טבעי, שהרשת התחילה להאמין להייפ. ובכן, במקרה הזה אין לי שום התנגדות להאמין להייפ.

הנה עוד פוסטר מוצלח מהפרויקט, והשאר כאן.

4.

קרן רותם מוריה המבורכת הכריזה על תחרות סרטי ז'אנר קצרים (מדקה ועד עשרים). יאללה, תגישו.

5.

והנה עוד תחרות מגניבה, שיתוף פעולה בין המכללה הישראלית לאנימציה לדיסני ישראל: לקראת "אמיצה" של פיקסאר אתם מוזמנים (עד ה-1 ביולי) לעצב יצירה מקורית בכיכובה של אחת מדמויות פיקסאר. שלושה אלמנטים חובה בתרגיל: דמות של פיקסאר (אפשר גם כמה דמויות); סיפור אגדה (אפשר גם מקורי); ומדינה זרה (ואמיתית) בה מתקיים הסיפור. אסור להשתמש בצילומים או בציורים קיימים, אבל חוץ מזה אפשר בערך הכל. יש פרסים (2,000 ש"ח לזוכה ועוד כל מיני מתנות), יש שופטים (בראשות אנדרו גורדון מפיקסאר) ויש תחרות חביב הקהל בפייסבוק. נשבע לכם שאם הייתי יודע לצייר יותר מאיש מטאטא כבר מזמן הייתי בפנים. עוד פרטים כאן.

6.

פסטיבל קולנוע דרום נסגר אתמול. ויש זוכים: "לא בתל אביב" של נוני גפן זכה בפרס העלילתיים,  "אהבה וגטאטיבית" התיעודי של דרור שוחט זכה בפרס קולנוע דרום החדש, ו"Valley Tower" של תומר אסולין זכה בפרס חביב הקהל. ועוד כאן.

7.

פרויקט נהדר בשם "תל אביב 1001" יצא לדרך. הפרויקט, פרי מוחם וידיהם של יונתן הפנר ותהל סופר (בוגרי "מנשר"), מבקש להרכיב פסיפס קולנועי-אורבני של העיר מתוך סרטונים קצרים של רגעים יומיומיים. בשלב הבא של הפרויקט, בעוד כחודש, תוכלו גם אתם לצרף את האבנים שלכם. זה די מקסים.

8.

סוף סוף זה קורה (אולי): רימייק ל"שבעת המופלאים". תקשיבו, אני מחכה לרימייק הזה מגיל 13 בערך. אני זוכר שקראתי ב"זמן תל אביב" ידיעה על רימייק מתגבש עתיר כוכבים, עם כל מיני ברוס וויליסים וסילבסטר סטאלונים. היום הם כבר "בלתי נשכחים", אז נשארנו עם טום קרוז. יאללה, שיהיה קרוז, רק שיהיה.

בתמונה: טום קרוז בתפקיד הסמוראי האחרון. מחוץ לתמונה: שבעת הסמוראים. בדרך לתמונה: שבעת המופלאים

9.

אגב, לס גרוסמן שבראש הפוסט (זה טום קרוז ב"רעם טרופי, כן?") הוא אולי יהודי, אבל השבוע הסתבר שחסרים יהודים בהוליווד. לא נמצא אפילו אחד על הסט של "אפיזודס" שיתקן את המצבה המביכה הזו, שבחסות המתרגם האוטומטי של גוגל הפכה מ"Beloved Husband and Father Dearly Missed" ל"בעל ואב אהוב החמיץ ביוקר" (ויה FRGDR).

10.

בחזרה לרימייקים ולסילבסטר סטאלון: How cool is that? (הרבה יותר מהמקור, זה בטוח)

11.

החיים בורוד: כך נראים חיי הנישואין של ברבי וקן (ויה imgur):

 

מה, לא ככה:

12.

זה מבריק: העכברים שוב פשטו על המלין. איפה החלילנים כשצריך אותם?

13.

וזה נהדר: גאווין אאונג ט'אן מ-Zen Pencils (המומלץ) הופך את מנטרת ה"Make Good Art" של ניל גיימן לקומיקס (ויה עונג שבת).

14.

בתמונה למעלה לא מופיע צימר. זהו בית כלא. כן, ככה נראה בית כלא שמור בנורבגיה.

15.

זהו – The Dingo ate her baby.

16.

הנה עוד עניין מוזר – מנקי חלונות גבוהים.

מצד אחד – אתה עושה סנפלינג, שזה מגניב.
מצד שני – אתה מנקה חלונות, שזה לא.
לא יודע איך לאכול את הג׳וב הזה.

17.

השבוע היה קצת לחוץ, אבל זה לא אומר שלא חגגנו עשור לסדרת הטלוויזיה הגדולה בכל הזמנים – "הסמויה". וגם הכרנו את מייקל ריספולי.

18.

היו לא מעט תמונות מוצלחות השבוע, והיה קשה לבחור את תמונת השבוע. אפילו שמעון פרס נשאר בחוץ. הנה תמונה שלא נבחרה ודי מדהימה אותי – ביבי ושרה ב"בילד" הגרמני.

אני רואה את זה – את הגבה השמאלית הזו – וחושב לעצמי: זה אמיתי? זה פוטושופ? זה חוסר מודעות מוחלט? זה אדם שמעולם לא ראה "ארץ נהדרת"?

(הראיון עם שרה כאן. אם הייתי גרמני, כנראה שהייתי חושב שישראל התברכה בלפחות אלינור רוזוולט)

19.

אפרופו ביבי – הוא משתף רק חלק מהמידע באופן ציבורי. ספרו לי משהו שלא ידעתי.

20.

שולה זקן מתביישת במדינה.

המדינה בתגובה: "לא, כי אני מה זה גאה".

21.

זה אילן בן דב.

תגידו, איך זה שבחור שכבר לא זוכר איך נראית מספרה מבפנים דופק עלינו כאלה תספורות?

22.

"חוזרים הביתה". ככה נקרא המבצע לגירוש הפליטים, המסתננים ומהגרי העבודה. איזה שם מקסים. נשמע כמו מבצע של הסוכנות להעלאת יהודי אז'רבייג'ן, או כמו תוכנית להשבת מוחות של משרד החוץ. "חוזרים הביתה".
בולט בחסרונו בשם המבצע המחשב הצה"לי שמעניק שמות למבצעים. בולט באי חסרונו בשם המבצע שר הפנים. אני מופתע שלא קראו לזה פשוט "נגמר הטיול, חוזרים לסבא וסבתא".

שיר הקמפיין הלא רשמי

23.

אמרתם גירוש – אמרתם מירי רגב. סליחה – חברת הכנסת מירי רגב. הנה עוד ציטוט מבריק שלה:

"כשהשוויתי את תופעת המסתננים לסרטן התכוונתי להתפשטות של התופעה. בוודאי שלא התכוונתי לפגוע בחולי סרטן"

מה שאני באמת לא מבין זה איך מכל המועמדים שעמדו לפניו, דן חלוץ אמר לעצמו: היא מתאימה להיות דוברת צה"ל.

ויש כבר מי שעשה מחולל דברי חוכמה מפיה.

24.

גם בספורט לא משעמם. ואני לא מתכוון ליורו (המצוין). אני מתכוון לשלמה שרף.

שרף – שליימה, כפי שאוהבים לכנות אותו בערוץ הספורט – נתפס בהופעה של שלמה ארצי בקיסריה (במצלמתו של איש היח"צ ברק רום). לא, זו לא הבעיה, שלמה ארצי זה לגיטימי. הבעיה היא שלמחרת התפרסם ב"ישראל היום" טור הפרשנות של שרף על משחק שהתקיים במקביל. כמה הערות זריזות על העניין הזה:

א. שרף משתין לבאר שממנה הוא שותה. אם הוא כותב על משחק מבלי לראות אותו – הוא, אגב, סיפר שצפה במשחק בסלולרי. במהלך ההופעה. ברור – הוא בעצם אומר לנו שאין שום ערך לפרשנות שלו. אז למה אנחנו (כלומר, מישהו – בטח לא אני) רוצים לקרוא אותה? ולמה אנחנו (כלומר, ישראל היום וערוץ הספורט) מוכנים לשלם לו בעבורה?

ב. שרף משתין לבאר שממנה הוא שותה מהמקפצה. לשבת בבית קפה בגן חיים עם חברים בזמן שיש משחק כדורגל שאתה אמור לכתוב עליו, זה זלזול. אבל ללכת להופעה של שלמה ארצי בקיסריה בזמן שיש משחק כדורגל שאתה אמור לכתוב עליו – זו כבר טיפשות.

ג. בברנז'ה העיתונאית מדברים על האפשרות ששרף בכלל לא כותב את הטורים שלו בעצמו, או שהוא מכתיב אותם בטלפון. בהחלט אפשרי. מה שמעלה גם את שאלת התפקוד של "ישראל היום" בכל העניין. או כמו שכותב שלמה מן, מדובר ב"תקרית שמריחה מכשל מערכתי כולל".

ד. שום דבר לא יקרה. שרף "השעה את עצמו" (ברור. ואני קורא את "מובי דיק" תוך כדי צפייה במיאמי-אוקלהומה). אף אחד לא יפטר אותו. הוא ימשיך לעבוד. והרבה. למרות שהוא בגד באמון של קוראיו וצופיו. למה? ככה זה.

רק בשבוע שעבר כתבתי (ב"פנאי פלוס") על רקבון פרשנות הספורט בעיתונות המשודרת. מחר אעלה את זה לכאן, רק כדי לראות ששום דבר לא משתנה, ואף אחד בתחום הזה לא מתנדב ליטול קורות שער מעיני רעיו.

25.

ואז, אחרי שליימה, יש את העניין הזה: גלעד שליט יהפוך לפרשן ספורט ב"ידיעות אחרונות".

יש לי הרבה מה להגיד על העניין הזה. אבל אתם תגידו שאני ציני. כן, אני הציני בסיפור הזה. אז מה אומר לכם? בסדר. שיצליח. יודעים מה? אם כבר תרבות סלבס, לפחות שיהיה מישהו שעבד קשה בשביל זה.

הנה, הצלחתי להגיד משהו חיובי על העניין הזה. בשביל האש והגופרית תצטרכו לפנות אלי אישית. או לשאול את אלון עידן.

עוד בעניין אצל שלמה מן ואלון עידן.

26.

לכל כוכבי ה-NBA: סטיב ארקל התקשרתם וביקש את המשקפיים שלו חזרה.

לא, ברצינות, שמישהו יקרא למשטרת האופנה ויעצור את העניין הזה.

אמארה סטודמאייר

ג'רמי לין

דוויין ווייד

לברון ג'יימס

קווין דוראנט

ראסל ווסטברוק

27.

זה הרץ היהודי-אמריקאי והמתאזרח הישראלי דסטין עמרני. לא, זו לא דמות שהמציאו ב"קומדי סטור". ככה קוראים לו (אבל אפשר גם אמרני. הוא ממוצא פרסי). והוא אפילו אתלט מצוין.

28.

הי, קיילי מינוג וג'ייסון דונובן עובדים על דואט! התגעגענו! (לקיילי, כן?)

29.

טריילר לשבת: "גטסבי הגדול"

של באז לרמן. אותי זה מפחיד.

המלך לואי

עצור בשם (ביזוי) החוק! (צילום: יח"צ)

מבחר אמרות שפר לחיים מבית מדרשו של לואי סי.קיי. פורסם במקור, בגרסה מקוצרת – ותאמינו לי שגם זו גרסה מקוצרת, יש לי טיוטה עם בערך 10,000 מילה רק מציטוטים של האיש – בגיליון אפריל של "בלייזר"

ילדים

הורים אף פעם לא זוכים להגיד שזה קשה. וזה הדבר הכי קשה בעולם. זה מחורבן. כשאתה הורה, אתה עושה כל הזמן טעויות ענקיות, "אופס… נזק בלתי הפיך, ממשיכים הלאה…". כל האומה מתבססת על ההצלחה שלנו כהורים, ואתה אפילו לא מקבל את ההזדמנות לומר שזה חרא. אתה צריך להגיד דברים כמו "אני לא יכול לדמיין את החיים שלי בלי הילדים שלי". אני לגמרי יכול לדמיין אותם. למעשה זה כל מה שאני עושה. וזו לא איזו פנטזיה גדולה. אני לא באליפות העולם בפוקר. אני פשוט יושב על הכסא, מאונן ואוכל שוקולד. זה הכל. (אצל קונאן אובראיין, 2007)

אתה יכול לקרוא לילדים שלך בכל שם שתבחר. אין חוקים. צריכים להיות איזה חוק או שניים. אתה יכול לקרוא לו בשם בלי תנועות. פפפפפפפפפפפפ. פשוט 40 פ', זה השם שלו. הייתי רוצה לקרוא לילד שלי בשם שהוא ממש ביטוי, משהו כמו 'גבירותי ורבותי'. זה יהיה מגניב. ואז כשהוא יעשה משהו לא בסדר, אני אגיד לו "גבירותי ורבותי, בבקשה!" (One Night Stand, אוגוסט 2005)

אני חושב שעשיתי ילדים בשלב מאוחר מדי ושמן מדי בחיי. אתה צריך להיות אבא צעיר ובריא. אתה צריך להיות אבא בן 26 בחולצה צמודה שמשחק עם הילדים ב"אני אתפוס אותך!", מישהו כזה. אני לא כזה. אני לוקח אותן לפארק ומריץ אותן כמו כלבים. "יש לכן עשרים דקות!". אני עומד שם, מתנשם כמו טוני סופרנו, מסתכל עליהן רצות. "אבא, תרדוף אחרינו!". "אם מישהו יתפוס אותך, אולי אני ארדוף אחריו. אם לא – תגדלי אומללה" (אצל ג'ימי קימל, יוני 2011)

אני לא שופט הורים אחרים. אתם מכירים את זה שאתם רואים אמא בחנות צעצועים והיא פשוט מתפוצצת על הילד שלה: "תשתוק! אני שונאת אותך! אתה מכוער!". ואנשים אומרים "אלוהים, איזו אמא איומה!". יודעים משהו? האנשים האלה הם לא הורים. אין להם ילדים. כי כל הורה בחנות הזו חושב: "מה הילד המזדיין הזה עשה לאישה האומללה הזאת? הלוואי שיכולתי לעזור". או כשאתה רואה הורה שנראה כאילו הוא מזניח את הילד. אתה רואה הורה עם הילד במקדונלד'ס, וההורה אומר לעצמו: "אני לא יכול יותר עם החרא הזה…", וכולו מתמוטט וכל השקיות זרוקות מסביב. והילד מאושר, אוכל צ'יפס. והוא שואל את האמא שאלה כמו "אמא, למה השמיים כחולים?" והאמא עונה לו "שתוק ותאכל את הצ'יפס שלך". ואתה חושב: "איזו אמא איומה! למה היא לא עונה לילד שלה? כשלי יהיה ילד, אענה על כל השאלות שלו, ואפתח את המחשבה שלו לנפלאות העולם". יודע משהו? אין לך מושג על מה אתה מדבר. אתה לא יכול לענות על שאלה של ילד. הם לא מקבלים אף תשובה. ילד אף פעם לא אומר "אה, תודה, הבנתי". הם רק ממשיכים עם עוד שאלות, "למה? למה? למה?", ואתה כבר לא זוכר מי אתה בכלל בסוף השיחה.  (One Night Stand)

נתתי לילדה שלי תרופה בטעם מסטיק. היא עשתה "איכס…", ואני אמרתי "לכי תזדייני, את והאיכס שלך! את לא יכולה להגיד 'איכס', אני מצטער! זו תרופה!". לרוב הילדים בעולם אין תרופה. רוב הילדים בעולם, כשהם חולים הם מתים על סלע כשדוב אוכל אותם. ככה מתמודדים עם זה: "הוא מצונן, צלצל בפעמון של הדובים ושים אותו בחוץ". את ילדה לבנה באמריקה. את לובשת בגדים שנעשו על ידי ילדים בגיל שלך באופן מקצועי. את לא יכולה להגיד "איכס" על תרופה בטעם מסטיק. (אצל ג'יי לנו, דצמבר 2010)

יש מגבלות פיזיות שמונעות ממני להיות אבא טוב. למשל, אני תמיד בחלון שלשול של 48 שעות – או שהיה לי שלשול, או שיהיה לי בתוך 48 שעות. ולפי המיקום שלי על ציר הזמן הזה אני יכול להתרחק מהבית. כי אחרת אני עם שלשול בשירותים ציבוריים, והילדות שלי עומדות וצופות בי, כי אני לא יכול להשאיר אותן לבד בחוץ. אז הן עומדות שם, "אבא, אני לא רוצה…". "מצטער, מותק, את רצית ללכת לאקווריום. אני אמרתי שניקח את העיתון ונחזור הביתה, אבל את רצית משהו מיוחד, אז את צריכה לראות אותי משתין מהתחת במשך שעתיים" (ג'ימי קימל)

הדבר הכי גרוע בלהיות הורה זה פשוט הימים שאתם מבלה עם הילדים שלך. הילדות שלי מעירות אותי בשש בבוקר. לפני שהיו לי ילדים הייתי דופק קריירות שלמות רק כי לא הייתי קם בבוקר. ואז אתה לוקח אותן לבית הספר ומחזיר אותן וחושב "כמה מוקדם אני יכול להשכיב אותן לישון בלי שזה יחשב התעללות בילדים? ארבע אחר הצהריים?". להשכיב את הילדים שלך זה רצח, כי הם פשוט לא רוצים לעשות את זה. הם פשוט שוכבים שם ערים, זה כמו התפוז המכני. אני פשוט רוצה להפסיק את זה כדי שאוכל ללכת לראות מונית הכסף ולאונן ולהירדם (אצל ג'ורג' לופז, יוני 2010)

זה כמו "פלאטון". יש לך מלא דברים, יש לך כמות בלתי אפשרות של חרא לסחוב, ובדרך כלל גם ילד. ואני רואה הורים בכל מקום והם פשוט… החיים רידדו אותם לאיזו צורת אנוש בסיסית. יש פשוט את הדבר הזה וזה כמו כוח של נמלה, ואתה פשוט חייב, אתה פשוט חייב לעשות את זה כדי לעבור את מה שלא יהיה שאנחנו צריכים לעבור מכאן לשם. ("טיים מגזין", יוני 2011)

קשה לגדל בנים, אבל בנות קשות לגדל באותה מידה. הן פשוט שונות, וזה השוני: בנים מקלקלים דברים. בנות מקולקלות. בנים פשוט עושים נזק בבית, שאפשר לאמוד בדולרים, כמו הוריקן. בנות משאירות לך צלקות בנשמה, שתמצא אחר כך, כמו ג'נוסייד. (Chewed Up, מרץ 2008)

אני אב גרוש, אז כשאני עם הילדות שלי זה רק אני ושתי ילדות קטנות. וזה אתגר. למשל, היינו בשדה התעופה והן היו צריכות לשירותים. כשילדים צריכים לשירותים אתה לא מקבל התרעה. הם לא אומרים לך "הי, אבא, אני צריך להשתין, אולי כדאי שנתחיל לחפש שירותים". הם פשוט אומרים "אני הולך לחרבן במכנסיים בעוד שלוש, שתיים, אחת…פפפפפפפפ" וזה נגמר. אז אתה חייב למצוא מקום. עכשיו, אני לא יכול להיכנס לשירותי הנשים, אז אני צריך לקחת את הילדות שלי לשירותי הגברים, שזה נהדר – "תראו, בנות, תשעה בולבולים! תשעה גברים מפליצים מנערים את הפיפי מהבולבולים הגדולים שלהם". אז אני בתא שירותים בשדה תעופה עם שתי ילדות קטנות, כל המזוודות מסביב, בחור אחד מחרבן מצד ימין, בחור אחד מחרבן מצד שמאל. ואני יכול לראות את הרגל שלו, כאילו הוא נאבק, ואנחנו יכולים לשמוע אותו, אנחנו חולקים את הרגע הזה, והוא צועק "הווו!!!", הוא נאבק כאילו הוא איזו זונה שיולדת באסם במאה ה-18. והוא ככה קרוב לילדות היפות שלי. אז אחת עושה, ואח"כ השניה, ואז תורי, ואני מנסה לא להפליץ בפנים שלהן. זה אתגר, זה מה שאני מנסה לומר. (ג'ורג' לופז)

כששואלים הורה "איך המשפחה?", הוא עונה "נהדר". זה אף פעם לא נהדר, אבל אנחנו אומרים "נהדר" כי לא נתחיל להגיד לך "אשתי רצחה את הזהות המינית שלי והילדים אוכלים את החלומות שלי". אנחנו פשוט אומרים "נהדר". (Shameless, 2007)

גברים ונשים

אנשים חושבים שלהיות גבר מלא טסטוסטרון זה גבריות, אבל זה לא. זה להיות שימפנזה עם זקפה. אדם שמחליף חיתול תוך כדי נהיגה – זה גבר אמיתי. (אצל ביל מאהר, ספטמבר 2011)

אני לא יכול להיכנס לשירותי נשים כי אני אוהב להסתכל על ואגינות. זה מדהים שאנחנו עדיין צריכים מקומות נפרדים להשתין בהם. גברים הם כל כך מגעילים, שאי אפשר לסמוך עלינו שנשתין עם נשים באותו חדר. (ג'ורג' לופז)

זה ממש עצוב שכגברים אנחנו לא יכולים לחשוב על אישה מחשבה יפה מבלי שתגיע אחריה מחשבה מגעילה. אנחנו לא מסוגלים לכך. אם את אישה וגבר אומר לך משהו רומנטי, הוא פשוט השמיט את החלק השני שהיה גורם לך בחילה אם היית שומעת אותו. ככה המוח שלנו עובד. "היא מלאך… ואני רוצה שהיא תטבע בשפיך שלי". זה הכי קרוב לשירה שאנחנו מגיעים. אנחנו אוהבים אתכן, באמת. אנחנו חושבים שאתן מלאכיות, ואנחנו רוצים שתטבעו בשפיך שלנו. אנחנו רוצים לטבול את כנפי המלאך שלוקחות אתכן לשמיים בשפיך הדביק והמגעיל שלנו. (פסטיבל הקומדיה בניו יורק, נובמבר 2010)

גבר יגנוב לך את המכונית, או ישרוף לך את הבית, או יפוצץ לך את הצורה – אבל אישה תהרוס לך את החיים. גבר יחתוך את הזרוע שלך ויזרוק אותך לנהר, אבל הוא ישאיר אותך שלם כאדם. הוא לא יהרוס את מי שאתה. נשים הן לא אלימות, אבל הן יחרבנו לך לתוך הלב. (Chewed Up)

כשנערות משתוללות, הן מראות את הציצי שלהן. כשנשים משתוללות, הן הורגות גברים ומטביעות את הילדים שלהן באמבטיה.  (Chewed Up)

הומואים

אתה לא אמור לצחוק על הומואים כשהם מצחיקים, ולפעמים זה קשה, כי הם מצחיקים. בחור בשורטס וחולצת בטן ומגפי צבא ומשרוקית, עומד לפני ואומר "הלללו!". ויש אלפים מהם, וכשאני רואה אותם אני צוחק בקול רם. אז אומרים לי: "אל תצחק עליו בגלל שהוא הומו". אני לא. אני צוחק עליו בגלל שהוא מגוחך. (Shameless)

אין לנישואים הומוסקסואליים שום השפעה על החיים שלך. מה אכפת לך? אנשים אומרים: "איך אני אמור להסביר לילדים שלי ששני גברים מתחתנים?". לא יודע, זה הילד המזוין שלך ואתה צריך לספר לו. למה זו הבעיה שלנו? שני בחורים מאוהבים, אבל הם לא יכולים להתחתן כי אתה לא מסוגל לדבר חמש דקות עם הילד המסריח שלך. (Shameless)

שמנים

הארוחה לא מסתיימת כשאני שבע. הארוחה מסתיימת כשאני שונא את עצמי. (Chewed Up)

הרופא אמר לי: "אתה חייב להיות פחות… אנשים". והוא מתחיל לשאול אותי על הרגלי האכילה שלי. כאילו שיש הרגלים, שיש תבנית. זה פשוט כאוס. אין לי מושג, אני פשוט אוכל ומחרבן כל היום. אני פשוט ממלא את תכולת הגוף שלי ומעיף את זה מהתחת. כל חרבון הוא מקרה חירום. זה נותן לך איזה מושג על "הרגלי האכילה" שלי? (Chewed Up)

אני אוכל "סינבון". בשדה התעופה. שהגעתי אליו. אתם מבינים למה זה מגעיל, כן? בגלל שכשאתה בשדה התעופה שאתה ממריא ממנו, אתה יכול להגיד "אני הולך להיות תקוע בשמיים לנצח, אז אני צריך לאכול עכשיו". אבל אני נחתי. הנסיעה נגמרה. אני עשרים דקות מהבית, איפה שיש בננות ותפוחים וכאלה. ואני יושב על המזוודות שלי ואוכל "סינבון" עם סכין ומזלג. (Chewed Up)

אנשים

יש לנו בעיות של אנשים לבנים באמריקה. זה מה שיש לנו. אתה יודע מה זה? זה שהחיים שלך מדהימים, ואתה ממציא שטויות כדי להתעצבן. לאנשים במדינות אחרות יש בעיות אמיתיות. "הו, שיט, עורפים את הראשים שלנו היום". כאן אנחנו ממציאים בעיות. "איך יכול להיות שאני צריך לבחור שפה בכספומט? זה בולשיט. זה לא צריך לקרות. אני אמריקאי" (Hilarious, 2007)

יש לי דעות קדומות לגבי בני 20. בגיל 20 אתה טכנית מבוגר, אבל עוד לא עשית שום דבר. ובני 20 בעבודה שלהם מתנהגים כאילו "העבודה הזו מחורבנת!". נכון, בגלל זה נתנו אותה לך! אתה בן 20 ועוד לא עשית כלום, רק ינקת משאבים, רק צרכת אוכל ואהבה וחינוך ואייפודים, ושפטת כל דבר, "אני אוהב את זה… זה חרא…". אתה כמו תפוז גדול ורקוב שתלוי על עץ, והעץ אומר לך "נו, תעזוב אותי…", ואתה לא עוזב. אם אתה בן 20, בטוח שלא עשית שום דבר בשביל אף אחד. כן, נסעת להתנדב בגואטמלה ואמרו לך שאתה עוזר, אבל אתה ממש לא עזרת. אתה חתיכת קוץ בתחת. לך יש תמונה בפייסבוק מחזיק את חפירה, והם הזדיינו. הם שונאים אותך עכשיו. (ג'יי לנו)

יש אנשים שלא מאמינים באבולוציה אני חושב שרוב האנשים שמדברים נגד האבולוציה נשמעים מאוד טיפשים, בגלל שהם אומרים דברים כמו "אני לא קוף!". זה לא… אף אחד לא אמר שאתה… "ואבא שלי לא קוף!". אתה פשוט רוצה להמשיך ולחזור אחורה עד שתמצא קוף? זה הרעיון? זה לא שזה התחיל ב-1972. ("חי בתיאטרון ביקון", דצמבר 2011)

אני חושב שאנחנו עדיין מתפתחים, ואין משהו שמעמיד את האבולוציה האנושית בסכנה כמו הרגע שאתה מתנהג כמו אידיוט. ואם אתה אידיוט, אתה צריך להיכחד. לא על ידי החברה, אלא על ידי אריות. ראיתי פעם אישה במטוס. היו לה מזוודות רחבות שלא עוברות במעבר. אז במקום להרים אותן או לסובב אותן, היא פשוט משכה בכתפיים והלכה. והדיילת הסתכלה עליה ונגעלה, אבל הרימה את המזוודות בשבילה והלכה אחריה. ואני קולט שהאישה הזו – יעזרו לה בחיים. היא תמיד תסתדר, למרות שהיא חסרת ערך. צריכים להיות אלמנטים שיביאו לכך שהיא אולי תיטרף על ידי אריות. (אצל דייויד לטרמן, יולי 2011)

לא אכפת לי מרווקים. כשרווקים מתלוננים, אני רק רוצה שיסתמו את הפה. קודם כל, אם אתה רווק, לחיים שלך אין שום השלכה על המציאות. אפילו אם אתה עוזר לאנשים המון – ואתה לא – אף אחד לא שם זין על מה שקורה לך. אני לא יכול למות. יש לי שתי ילדות ואשתי לא עובדת, אז אני לא יכול למות. ורווקים מתלוננים. "החברה שלי לא אוהבת את אותה מוזיקה כמוני". אז פשוט תתקשר אליה ותגיד "לכי תזדייני!" ותנתק. אתה יכול לגמור עם החרא הזה בשיחת טלפון. אני צריך אקדח וכרטיס טיסה ואקונומיקה… (Shameless)

סקס

במשך איזה חמש שנים חשבתי שכשאתה עושה סקס, אתה גומר ואחת מהביצים שלך יוצאת. זה מה שחשבתי שקורה – שיוצאת לך ביצה מהחור הקטן הזה בקצה הזין שלך. ואתה יכול לעשות את זה רק פעמיים, ואז נגמרות לך הביצים. אתה גומר ויש לך שני תינוקות, ואחר כך אתה סתם מסתובב עם שק ביצים ריק למשך שארית חייך. מה שהתברר כנכון. ("לואי")

אני חושב שלנשים קשה לעשות סקס אם הן לא רוצות. זו לא מיומנות שיש להן. לגברים יש את זה. גברים יכולים להזדיין תמיד. לא אכפת לנו. נזיין אתכן גם אם אתן לא מוצאות חן בעינינו – את זה כולם יודעים. אבל אנחנו נזיין אתכן אפילו אם בכלל לא בא לנו לזיין אתכן. אפילו אם אין לנו זקפה. "שניה, תני לי רגע". אנחנו נזיין חפצים. אנחנו נזיין חור מנעול חלוד מוצמד לתחת של חמור.

לנשים יש מיומנות אחרת: הן יכולות להחליט בראש אם לעשות סקס או לא. אישה יכולה להחליט לא להזדיין באמצע זיון. זה כל כך מוזר בעיני, שהן פשוט יכולות להפסיק, כי משהו הסיח את דעתן. אם אני מזיין אותך, את יכולה להראות לי תמונה שלך עורפת את הראש של אמא שלי, ואני אעשה "וואו… המממ…. איך שאני גומר אנחנו מדברים על זה…" (Chewed Up)

אני לא חושב שכשחיות מזדיינות יש שם אהבה. אני די בטוח שמאה אחוז מסקס של חיות זה אונס. פשוט אונס. איזו חיה-נקבה מסתובבת ופתאום "הו, שיט!…". ("חי בתאטרון ביקון")

אני צריך לגמור. לגמור זה צורך. גמרתי בפעם הראשונה בגיל 12, ומאז לא פספסתי יום. אני גומר בכל יום. והזדיינתי אולי 20 פעמים בכל חיי, אז… זה אני שעושה את רוב העבודה. (Chewed Up)

אני מאונן הרבה יותר מדי. חשבתי פעם על זה שאתה יכול לדעת עד כמה אתה בנאדם רע לפי הזמן שחיכית אחרי ה-11 בספטמבר עד שאוננת. ואצלי זה היה בין הנפילות של שני הבניינים. (Chewed Up)

כסף

אני אוהב כסף. אני מבזבז כסף, אני לא מאמין בלחסוך, אני חושב שזה יהיר. זה כמו להחזיק את האוויר בריאות – "אני לא מוציא אותו החוצה, עבדתי קשה בשביל זה".  וזו לא גישה טובה, כי יש לי ילדים, ואני אמור לחסוך בשבילם, ואני ממש לא. אני ממש לא מתכונן לעתיד שלהם. אפילו לא להווה הקרוב. אם אני אמות הלילה, הם יהיו הומלסים מחר בבוקר. למה שיקבלו את הכסף? אני עשיתי את ההופעות, למה שהם יקבלו את הכסף? (ג'יי לנו)

אומרים שוולמארט הורג את כל העיירות הקטנות. אבל זו לא אשמת וולמארט – זו אשמת האנשים המזוינים. היה לי בית באפסטייט ניו יורק, והיתה שם עיירה עם דיינרים וחנויות נהדרות, וכל העסקים נסגרו אחד אחרי השני בגלל וולמארט. אבל זו לא היתה אשמת וולמארט, אלא האנשים שגרו בעיירה, שלא שמו זין על השכנים שלהם. זה הצרכן האמריקאי שאומר "אני יכול להוציא 13 סנט פחות על מגב, אז על הזין שלי השכן" (אצל אופי ואנתוני, פברואר 2011)

אין סיכוי שמישהו שגדל כעשיר לא יהיה חרא של בנאדם. זו הסיבה שהעולם קצת מבולגן, מפני שרק לפני רגע, היסטורית, הכלל היה שאם המלך מת – הבן שלו מקבל את הממלכה. זו מערכת מטורפת! "המלך מת, שליט כל הארץ. על מי נוכל לסמוך שיצעיד אותנו קדימה?". "בוא נראה, הבן של המלך בן 17, הוא חי בארמון ואנס משרתות במשך שלוש שנים. בוא ניתן לו לנהל את הכל" (ג'יי לנו)

זה כמו מיקרוסופט נגד אפל. מיקרוסופט זה זבל של תוכנה בהשוואה לאפל. אבל ביל גייטס היה קפיטליסט מרושע והוא נלחם באפל ובמשך כמה שנים אמריקה חיה על טכנולוגיית מחשבים מחורבנת. זה VHS נגד בטא. כולם משתמשים ב-VHS כי האנשים של VHS אמרו "יש לנו את הטכנולוגיה הפחות טובה, אז אנחנו נחסל ונדפוק ונשחד ונתבע את בטא", וכולם מקבלים VHS. זה טסלה ואדיסון. זה תמיד בחור אחד גאון, שמוכר משהו יפהפה, והשני מעתיק, לא עושה את זה כמו שצריך, לוקח אותו לכל בית משפט באמריקה, נלחם בו, מוצא איזה טקסני מזוין שישלם על זה, וכולנו נאלצים לקנות את המוצר המחורבן (אופי ואנתוני)

סמים

אני לא יכול לעשן גראס. אני מבוגר מדי בשביל זה. לפעמים צעירים באים אלי אחרי הופעות ושואלים "הי, רוצה לעשן?", ואני אומר: "אפשר לקבל את החלק שלי לעשן בלעדיך, לבד, אחר כך?"

הפעם האחרונה שהייתי מסטול היתה בקנזס סיטי. אחרי ההופעה באו כמה חבר'ה ושאלו "רוצה לעשן?", ואמרתי "כן!". אז אני עומד במגרש חניה עם הילדים האלה ומעשן ג'וינט, ואני לוקח שכטות גדולות, כי לא היה לי מושג… לא ידעתי שהם עובדים על זה כאילו זה התרופה לסרטן.

ואחרי שעישנתי הייתי צריך להיכנס לאוטו – שכחתי ששכרתי מכונית ושאני צריך לנסוע בחזרה למלון. ואני נוסע בכביש מהיר במיזורי, ופתאום אני קולט שעברו איזה 25 דקות מאז שהסתכלתי מהחלון הקדמי של המכונית. פשוט התעסקתי עם כל מיני דברים בפנים, ופתאום – שיט. יש פה מרחב שלם של אחריות, ואני צריך להשתתף בזה.

ובנקודה מסוימת אני זוכר שמצאתי את עצמי במק-דרייב כזה, והייתי מבועת, כי היתה שם אישה שדחפה את הפרצוף שלה מחוץ לאשנב, והיא כועסת, צועקת "אדוני! אדוני!!!". "אני לא יודע, אני לא יודע!". החלון היה סגור, לא היה לי מושג מה קורה. באיזה שלב של התהליך אני נמצא? כבר שילמתי? הזמנתי? יכול להיות שישבתי פה ארבעים דקות ואכלתי? מול האשנב? ואכלתי את הנייר והכל? "אדוני!". "לא, אני לא רוצה!", ופשוט עפתי משם. אז אני לא יכול לעשן יותר.

("חי בתיאטרון ביקון")

שרה פיילין

זה שהטסטוסטרון יורד, זה לא… אתה עדיין מאונן כל הזמן. לרווק יש את כל המערכת, עם המחשב והמסך הגדול והכל. כשיש לך ילדים הם רואים סרטים מצוירים, ואתה עם הטלפון עם תמונה של שרה פיילין. (ביל מאהר)

אני רוצה לעסות את הזין של אבא שלי על הציצים השמנים של שרה פיילין. אנשים חושבים ששרה פיילין מרושעת, אבל היא מחזיקה משפחה של עשרה סינים בכוס. (טוויטר, ספטמבר 2010)

טכנולוגיה

אנחנו חיים בעולם מדהים, והוא מבוזבז על הדור הכי מחורבן, אידיוטים מפונקים שלא אכפת להם. כי ככה אנשים מתנהגים עכשיו: יש להם את הטלפון והם עושים פרצופים, "אה… זה לא עולה…". תן לזה שניה! זה הולך לחלל! אתה מוכן לתת לזה שניה לחזור מהחלל? מהירות האור איטית מדי בשבילך? (אצל קונאן אובראיין, פברואר 2009)

אנשים כאילו מתחננים שהממשלה והתאגידים ישלטו בחיים שלהם. כשאתה מצלם תמונה בטלפון ושם אותה באינטרנט, זה אומר איפה היית. למה אנשים מתלהבים מזה? אני זוכר שכשהתחילו עם איזיפס (כרטיס למעבר בכבישי אגרה) אנשים אמרו "אני לא רוצה שידעו מתי אני עובר במנהרת לינקולן". למה, אתה נושא מסמכים סודיים או משהו? אבל ככה אנשים חשבו. מצלמות בסנטרל פארק נגד פשיעה? "כן, אבל מה עם הפרטיות שלי?". אבל עכשיו אנשים אומרים "נחש מה? אם אני מצטלם ושולח את זה למישהו כל העולם יודע בדיוק איפה אני נמצא! ואני יכול לאחסן את כל מה שיש על איזה מחשב בצפון קרוליינה, ויהיה להם את כל הדברים שלי! ופייסבוק יודע מי כל החברים שלי, ומה אמרתי לכל אחד מהם! וכל שיחה מזויינת שעשיתי אי פעם מתועדת במסמך בספריית הקונגרס! נכון זה מגניב?" (אופי ואנתוני)

טיסות זה הכי גרוע, כי אנשים חוזרים מטיסות והם מתנהגים כאילו הטיסה שלהם היתה קרון בקר ביערות גרמניה. "זה היה היום הכי גרוע בחיי! קודם כל לא המראנו במשך עשרים דקות! ואז נכנסנו למטוס והם נתנו לנו לשבת שם, על המסלול, במשך ארבעים דקות!". מה, באמת? ומה קרה אח"כ? טסת דרך האוויר באופן מדהים כמו ציפור ולקחת חלק בנס התעופה השמיימית כשאתה לא תורם לכך כלום? אתה טס! זה מדהים!!! כל אחד בכל מטוס צריך להגיד "אלוהים אדירים! וואו!". אתה יושב על כסא בשמיים! "זה לא נשען מספיק לאחור". אנשים אומרים שיש עיכובים בטיסות. עיכובים? באמת? ניו יורק-קליפורניה בחמש שעות. פעם זה לקח 30 שנה! עכשיו אתה רואה סרט ומחרבן ואתה בבית. (קונאן אובראיין)

גזע

אני אוהב להיות לבן. אם אתה לא לבן, אתה מפסיד. אני לא אומר שאנשים לבנים הם טובים יותר. אני אומר שלהיות לבן זה בלי ספק טוב יותר. אני יכול להיכנס למכונת זמן ולחזור בכל זמן וזה יהיה מעולה בשבילי כשאגיע לשם. זו פריבילגיה לבנה לגמרי. שחורים לא יכולים להתעסק עם מכונות זמן. שחור ליד מכונת זמן אומר "הי, שום דבר לפני 1980, לא תודה". אבל אני יכול לנסוע לכל זמן. בעבר. אני לא רוצה לנסוע לעתיד ולגלות מה קורה שם ללבנים, כי אנחנו הולכים לשלם בגדול על החרא הזה. אנחנו לא פשוט ניפול מהמקום הראשון לשני. הם הולכים להחזיק אותנו ולזיין אותנו בתחת לנצח. וזה לגמרי מגיע לנו, אבל בינתיים – "ווווייייייי!" (Chewed Up)

אם אתה לבן ואתה לא מודה שזה מעולה, אתה שמוק. ואני גבר! כמה יתרונות יכולים להיות לאדם אחד? אני גבר לבן! אתם אפילו לא יכולים לפגוע ברגשות שלי. (Chewed Up)

אני לא אומר שאם אתה לבן אתה לא יכול להתלונן. אני אומר שאם אתה שחור אתה יכול להתלונן יותר. אתה לא יכול לקחת מאנשים את הקונטקסט ההיסטורי שלהם. לבנים רוצים שהשחורים ישכחו הכל. בכל שנה הלבנים מוסיפים מאה שנים לסוף העבדות. שמעתי אנשים לבנים משכילים אומרים "העבדות היתה לפני 400 שנה". היא היתה לפני 140 שנה! זה שתי נשים בנות שבעים חיות ומתות ברצף! וזה לא שהעבדות הסתיימה ומאז הכל היה מדהים. (ג'יי לנו)

גם לנו הלבנים יש דברים שעברנו, שפגעו בנו, שאנחנו צריכים להתמודד איתם. למשל כשלקחו מאיתנו את העבדים. אז זה מתאזן. (ג'יי לנו)

יש הרבה מקסיקנים לבנים, אבל יש שם יותר אנשים חומים מאשר כאן, כי הם לא טבחו באינדיאנים כמונו. הם לא עשו עבודה יסודית כמו בג'נוסייד האינדיאני. (אצל טביס סמיילי, ספטמבר 2009)

מוסר

אני רוצה שהילדות שלי יהיו יותר טובות ממני. אני לא בנאדם טוב. אני לא פוגע באף אחד, אבל אני גם לא עוזר לאף אחד. זו בערך הדרגה: אם אני רואה אישה בחצאית, אני לא הולך להציץ לה מתחת לחצאית. אבל אם היא תתרשל – אני שם. (דייויד לטרמן)

אני לא הולך לזיין ילד. לא הייתי עושה את זה. אולי ילד מת. במי אתה פוגע? הוא מת! אני לא אומר שהייתי הורג ילד ומזיין אותו. אני אומר שאם הייתי מוצא ילד מת בשדה, ולא היה יורד גשם, אולי הייתי מנסה, לא יודע. (Hilarious)

כשאתה מבין את הכוח של השקרים – זה פשוט כמו קסם. זה משנה את המציאות. אתה עושה משהו לא בסדר, ומישהו שואל אותך "אתה עשית את זה?" ואתה אומר "לא" – ולא עשית את זה. (טביס סמיילי)

אני לא בחור טוב. הלוואי שהייתי. אני אוהב את הרעיון של להיות בחור טוב. לפעמים יש לי את ההזדמנות, אבל אני לא בהכרח עושה את זה. הייתי פעם בטיסה, מחלקה ראשונה, ופתאום עולה חייל. אני רואה חיילים בטיסות כל הזמן, כי ככה הם נוסעים למלחמה. והם תמיד במחלקת תיירים. ובכל פעם שאני רואה חייל על המטוס, אני חושב שאני צריך לתת לו את המקום שלי. זה יהיה הדבר הנכון לעשות, זה קל וזה ישמח אותו. למה אני במחלקה ראשונה? בגלל שאני שמוק מקצועי. הבחור הזה נותן את חייו למדינה, והוא יושב במקום המחורבן. אני צריך להתחלף איתו. אף פעם לא החלפתי, שיהיה ברור. אף פעם לא הייתי אפילו קרוב לכך. והנה החלק הכי גרוע – אני עדיין נהנה מהפנטזיה. אני ממש הייתי גאה בעצמי על כך שחשבתי על זה. "אני כזה בחור מתוק! זה כל כך נחמד מצדי לחשוב לעשות את זה ואז ממש לא לעשות את זה" ("חי בתיאטרון ביקון")

החיים שלי ממש מרושעים. יש אנשים רעבים בעולם, ואני נוסע באינפיניטי. יש אנשים שפשוט גוועים מרעב. זה כל מה שהם עושים. יש אנשים שנולדים, ואומרים "הו, אני רעב", ואז פשוט מתים. וזה כל מה שהם עושים. ובינתיים, אני באוטו שלי, מבסוט, ואני ישן כמו תינוק. זו לגמרי אשמתי, כי אני יכול להחליף את האיניפיניטי שלי במכונית ממש טובה, נגיד פורד פוקוס בלי קילומטראז', ואני אחסוך איזה 20,000 דולר. ואני יכול להציל מאות אנשים מלמות ברעב בכסף הזה, ובכל יום אני לא עושה את זה. בכל יום אני הורג אותם עם האוטו שלי. ("לואי")

אני אוהב את האמת. הלוואי שיכולתי לדעת כל דבר. אי פעם. זה מה שאני מקווה שקורה בגן עדן – שהם אומרים לך מי ירה בקנדי. (טביס סמיילי)

אין לי רובה, אבל אם היה לי הייתי יורה בעופר איילים לתוך הפה ולא מרגיש כלום (Chewed Up)

אני מנסה לחנך את הילדות שלי, ויש לי קו מנחה אחד. זו אמרה ישנה שעדכנתי לצרכי: "תן לאדם דג, והאכלת אותו ליום. למד אותו לדוג, והאכלת אותו לכל החיים. עזוב את הבחור במנוחה, והוא יסתדר, מה אתה מטריד אנשים?" (דייויד לטרמן)

מוות

זה כמו שאהיה על אוטובוס לפיטסבורג ואשאל "מתי נגיע לפיטסבורג?" וכולם יגידו "מה? למה אתה שואל על פיטסבורג?". ובכן, זה מה שכתוב על הכרטיסים המזוינים ועל החזית של האוטובוס. לשם אנחנו נוסעים. לא מעניין אתכם שכולנו נוסעים לשם? ("טיים מגזין")

כל דבר שעושה אותנו מאושרים יגמר בשלב מסוים, ושום דבר לא נמשך לנצח. נגיד, אתה קונה כלבלב, ואתה מביא אותו הביתה ואומר למשפחה שלך "הי, תראו כולם, אנחנו הולכים לבכות בקרוב. תראו מה הבאתי. הבאתי לנו בכי בעוד כמה שנים. הנה אנחנו מתחילים: ספירה לאחור לעצב עם כלבלב" ("לואי")

כולכם הולכים למות. ואז תהיו מתים להרבה יותר זמן משאתם חיים, זה כאילו רוב מה שתהיו אי פעם. אתם פשוט אנשים מתים שעדיין לא מתו. (Hilarious)

לואי

אני כמו שמרים – אני אוכל סוכר ומחרבן אלכוהול. אלכוהול יוצר שינויים גדולים בהיסטוריה, והוא משנה את חייהם של אנשים. אנשים נכנסים להריון בגלל אלכוהול. אבל השמרים לא שמים זין. הם לא אומרים "אנחנו רוצים לעזור לבני אדם להשתחרר ולהביא תשוקה לחייהם של אנשים אירים" ("פיצ'פורק", יוני 2011)

אף פעם לא הרבצתי למישהו ואף פעם לא מצצתי למישהו. אלה שני הדברים שמעולם לא עשיתי. ואני מזכיר את זה כי אלה שני דברים שלא עשיתי ולעולם לא אעשה, כי אני בן 42 וזה יהיה פשוט מוזר להתחיל להרביץ, למצוץ לגברים ולעשות סקי. אני חושב שאלה שלושת הדברים שחלון ההזדמנויות נסגר עליהם. מי מתחיל למצוץ לגברים בגיל 42? ("לואי")

אם אנשים חושבים שאני נמושה – סבבה. כל עוד הם אומרים "הי, בוא נראה את התוכנית של הנמושה הזה בטלוויזיה בשבוע הבא" ("ניו יורק טיימס", יוני 2011)

אם ישו הקריב את חייו למען חטאי, זה לא בזבוז אלא אם כן חטאתי ה-מ-ו-ן? ("לואי")

אני אומר דברים איומים רק כי זה מצחיק אותי שזה מעצבן אתכם. (Hilarious)

לואי סי קיי – קווים עגלגלים לדמותו

בן 44 וחצי. גרוש פלוס שתיים. בעל שורשים אמריקאיים, מקסיקנים, אינדיאנים, אירים, הונגרים ויהודים. נולד בוושינגטון די.סי., גדל במקסיקו סיטי. עבד כמכונאי רכב. התחיל את הקריירה בחמש דקות סטנד אפ בערב חובבים בבוסטון ופרש לשנתיים. עבד לצד דניס לירי. עבר לניו יורק. חימם את ג'רי סיינפלד. כתב לדייויד לטרמן, לקונאן אובראיין ולכריס רוק. התאמן באגרוף עם מיקי וורד (ההוא שמארק וולברג גילם ב"פייטר"). סרטו הראשון "פוטי טאנג" נכשל אבל הפך לקאלט. הסדרה שלו ב-HBO, "לאקי לואי", בוטלה אחרי עונה אחת. ההופעה בתיאטרון ביקון, ששוחררה לצפייה באינטרנט תמורת חמישה דולרים, גרפה למעלה ממיליון דולר. "לואי", הסדרה שלו ב-FX (שעונתה הראשונה משודרת ב"יס Oh"), זיכתה אותו במועמדויות לאמי כשחקן וככותב. העונה השלישית בדרך.

המופע Shamless במלואו – כאן

הרולר (3.2.12)

1.

"הארטיסט" ממשיך לחמם מנועים לקראת האוסקר. הזכיה האחרונה – פרס איגוד הבמאים. סמנו פייבוריט.

2.

ומרטין סקורסזי לא אוהב את זה שכל התהילה הכלבית השנה הולכת לאוגי מ"הארטיסט". גם לבלאקי מ"הוגו" מגיע להתחרות על קולר הזהב (לא, ברצינות, יש דבר כזה). ולכן ישב מרטי וכתב מכתב.

Dog Fight

החדשות האחרונות, אגב, הן שאוגי פורש ממשחק. ודווקא כשהוא בשיאו, לפני שהוא מתחיל להתבזות בבי-מוביז דה נירו סטייל.

3.

ובשנה כלבית כל כך, זה היה אך טבעי שמישהו יבוא ויתחיל לשבץ אותם בפוסטרים.

4.

כל כך הרבה כלבים, שאני לא יכול בלי איזו קריקטורה.

ועוד אחת של צ'ארלס ברסלוטי, כי אי אפשר לתת קריקטורה עם כלבים בלעדיו.

5.

אפרופו פרסים – "שלטון החוק" זכה בפרס התעודה בפסטיבל סאנדאנס (ו"חמש מצלמות שבורות" בפרס הבימוי). בואו נקווה שזה יביא אותם גם לבתי הקולנוע הלא סינמטקים.

6.

מה היה השבוע בבלוג?

ביקורת על הכישלון החדש של מדונה, "W.E"; נערת שער חדשה, ג'נסיס רודריגז מ"אדם על הקצה"; ביקור חוזר ב"שודדי הזמן"; ופוסט מוסיקלי מלא תענוגות בחסות ג'וני קאש ולזכר "הקצה" ז"ל (שלמרבה השמחה תזכה לחיים חדשים ב-88FM). בקיצור – היה מגוון.

7.

אפרופו ג'וני קאש, שלא מפסיק להוציא אלבומים אחרי מותו – הנה אחד מהג'וני קאש שלנו (במובן של "אגדה"): יוסי בנאי. "שירים אחרונים" של בנאי, שהעבודה עליו החלה בימיו האחרונים של המלך המנוח, עתיד לראות אור בקרוב בהליקון, בהשתתפות ברי סחרוף, מיכה שטרית, ארקדי דוכין, שלומי שבן, עידן רייכל ועוד רבים וטובים ובנאים (האחיין אהוד והבן יובל). ויהיה גם סרט (בבימוי מיקי שטיינר). אם לא אכפת לכם, כמי שבנאי הוא האמן הישראלי הנערץ עליו, תרשו לי לכסוס ציפורניים בציפיה.

8.

סקוט וויבר עבד במשך 35 שנים על בניית סן פרנסיסקו מקסמי שיניים. אני לא יודע אם המשפט הזה מגדיר מחדש את המושג "הובי", או את המושג "שעמום".

9.

מתי כספי וריקי גל מתאחדים אחרי 25 שנה. אפשר להכריז על שובה של נערת הרוק

10.

אפרופו זמר ישראלי קלאסי – "קול ישראל" משחררים הקלטות ישנות לרשת. מדובר בחתיכת תיבת מטמון בלי תחתית. הנה קטע לדוגמה: יוסי ידין, שאני מכור לקולו מאז דיבב את שירקאן ב"ספר הג'ונגל", מציג שני קטעים מתוך "על עכברים ואנשים" (עם זלמן לביוש).

11.

ומהקלאסיקה הישנה למודרנית: השבוע בסדרה המשובחת של יואב קוטנר ואבידע לבני "האלבומים" בערוץ 8 – "זקני צפת" עם "זקני צפת". אני לא בטוח לגבי הקלאסיקה, אבל סמכו על קוטנר שיהיה לכם מעניין.

הנה "ריקי", עם בונוס: אקי אבני, יעל אלמוג וירדן בר כוכבא הצעירים והתוססים.

11.

ולבשורות המשמחות של השבוע: מונטי פייטון יתאחדו לרגל סרט חדש.

כך זה נראה בפעם האחרונה שהם התאחדו, ב-1998 בפסטיבל אמנויות הקומדיה האמריקאי, כשזכו בפרס והתראיינו לרוברט קליין בהרכב מלא (כולל מה שהתחזה לאפר של גרהאם צ'פמן).

בעצם, זה לא לגמרי מדויק, כי החבורה נפגשה שוב גם ב-2009, לרגל 40 שנה למונטי פייטון, בתיאטרון זיגפילד בניו יורק.

וזו הפעם האחרונה בה הם התאחדו ליצירת סרט: "טעם החיים", 1983

13.

ולבשורות העצובות של השבוע: ויסלבה שימבורסקה נפטרה בגיל 88. אריאנה מלמד סופדת לה ב-YNET; מיכאל הנדלזלץ, רפי וייכרט ויובל אלבשן ב"הארץ"; ורן יגיל מומלץ במיוחד בהכנסו לעובי הקורה הפואטית ב-NRG.

שימבורסקה, כלת פרס נובל, היתה משוררת דגולה. היא הצליחה להיות פשוטה ונגישה מבלי לוותר על עומק ומורכבות, והיכולת שלה לתאר סיטואציות אנושיות קטנות כדי לתאר רעיון גדול – ושימבורסקה היא משוררת של רעיונות ושל פואנטות – יוצאת מן הכלל.

השבוע נפתח פסטיבל אפוס השלישי לסרטי תרבות ואמנות. בשנה שעברה הוקרן במסגרתו "החיים נסבלים. לפעמים", סרט תיעודי על שימבורסקה, מעשנת כבדה שנפטרה מסרטן ריאות.

ובאלבום שירי המשוררים החדש של ירונה כספי, "מאפיה של אישה אחת", היא שרה שימבורסקה (כפי שעשתה כבר באלבומה הראשון, "תני לשתיקה לבעור", בשיר " target="_blank">"פרידה מן הנוף").

מחר אביא כאן כמה משיריה. הנה משהו קטן ונפלא.

כף היד / ויסלבה שימבורסקה

עשרים ושבע עצמות,

שלושים וחמישה שרירים,

קרוב לאלפיים תאי עצבים

יש בכל כרית של אצבעותינו החמש.

הרי זה די והוֹתר,

כדי לכתב את "מין קמפף"

או את "פו הדב".

14.

אם יש לכם חשבון פייסבוק – כלומר, אם אתם ישראלים, סיימתם גן חובה או נולדתם אחרי מלחה"ע הראשונה ואתם נושמים – בוודאי לא החמצתם השבוע את תמונותיו של החרדי החופן. זה שבא אחרי הישראלי המכוער, רוצח החתולים הסדרתי והחיילת המצטלמת/החיילים המצטלמים.

גבירותי ורבותי וחברי הוירטואליים – פייסבוק עובר מהפך. ולא, אני לא מדבר על הטיימליין. אני מדבר על המהות. אני מדבר על הרשת שהפכה מאוטוסטראדה של סטטוסים לאלבום תמונות אינטרנטי לרשימת המלצות תוכן ללוח מודעות משטרתי לעמוד קלון ציבורי. ככה זה כשהאצבע קלה על הדק השיתופים, וכל עבריין/ישראלי מכוער לכאורה הופך בלחיצת עכבר לעבריין מורשע עם אות קין של דיסלייק על המצח. תחשבו טוב לפני שאתם משתפים תמונות שמכתימות בני אדם. אל תתנו לאצבעות ללכת במקום השכל.

פרטים נוספים במאמר שכתבתי כאן (או כאן).

15.

מחר (שבת) ישוב אלינו פסטיבל הקולנוע הבריטי. אבנר שביט ממליץ ב"וואלה". בין השאר, זו הזדמנות לראות את "בושה" של סטיב מקווין, שרבים התאכזבו לא למצוא את שמו של כוכבו, מייקל פסבנדר, ברשימת המועמדויות לאוסקר.

16.

ובתזמון מושלם עלה אתמול בבתי הקולנוע "אשת הברזל", הביופיק על מרגרט תאצ'ר. ובתזמון "מושלם", איי פוקלנד שוב חוזרים לכותרות. ב-2 באפריל השנה יצויינו 30 שנה לפלישת ארגנטינה לאיים ולתגובה הצבאית הבריטית בעקבותיה, והנה שתי המדינות שוב מחממות את הגזרה: זו מבטלת טיסות, זו שולחת משחתת, ופוקלנד מצטחצחת לקראת סיבוב שני.

ואני שואל: אין גבול ליחצ"נות?

17.

דברים שאפשר ללמוד מפוקלנד:

ההיסטוריון המומחה למדינות דרום אמריקה הלטיניות, ד"ר אפרים דוידי, אינו הבלם המיתולוגי מהפועל ב"ש המומחה לבלימת מסירות עומק ומתפרצות, אפרים דוידי.

פעמיים דוידי

18.

אפרופו כדורגל: טקסט מעולה של אלון עידן ב"הארץ" על שדרי ופרשני כדורגל ישראלים בכלל, ועל דני נוימן בפרט. "נוימן ושולחיו ושולחי שולחיו הם יריקה מתמשכת בפניו של הציבור".

תודה לפוג'יקום

19.

שרגא גפני ז"ל היה גיבור שיצר גיבורים. אבל במבט מפוכח, קשה להתעלם מהממד הלאומני שהיה בספריו. במידה רבה זה רק הדהד את התקופה שבה נולדו דני דין וחבריו (אבל לאו דווקא את התקופה בה התבגרו – גפני פירסם את הדני דין האחרון שלו ב-2001). תמר רותם מתייחסת לכך בכתבה מעניינת ב"גלריה".

איפה היית במלחמת לבנון השניה, איפה?

20.

הבת של הוגו צ'אבז, רוזינס, הסתבכה. להצטלם עם סרייה של דולרים במדינה שמגבילה את אזרחיה בהחזקת מטבע זר – לא רעיון טוב.

לא-פוקר-פייס

21.

דברים שאפשר ללמוד מהאקרים סעודים:

האקר בעברית הוא "פצחן". למשל, בבדיחה מ"ארץ נהדרת": האקרים סעודיים פרצו לאתר "הארץ", שוטטו באתר ולבסוף עשו לייק.

ברכות לתקשורת על הניסיון להשתמש במונח העברי, אבל נדמה לי שבכל זאת נעשתה כאן טעות. אם כבר, היה צריך לומר "פרצן", כלומר קראקר – מונח שגם באנגלית לא תפס פה משום מה, וכך כולם נהיים האקרים, לא משנה האג'נדה.

22.

מה יהיה עם הדרת הנשים? (ויה הטיש של גורנישט)

(השבוע, אגב, נחשפה במדריד תגלית חדשה וחשובה – העתק נוסף של המונה ליזה, שמור טוב יותר. לא שזה עזר לפענוח התעלומה)

23.

יש לי וידוי: אני מת על נסיכות דיסני. אני מת עליהן כמו אחרונת הילדות בנות ה-11 (מינוס האקססוריז), ובמיוחד על העולם האמנותי הפורה שמשגשג סביבן (מנסיכות דיסני כאמהות, דרך נסיכות דיסני כאחוות הג'ינס ועד נסיכות דיסני במסיבת פיג'מות). והשבוע הלוק האופנתי שלהן כבש את הרשת.

Viria13

24.

והנה עוד משהו על נסיכות דיסני

25.

והנה עוד נסיכה: נסיכת הבלוג

26.

טריילר לשבת

האויב עדיין בפנים. ולא, זה לא פרסומת לסלולרי.

הרולר (13.1.12)

1.

היום הוא יום שישי ה-13. אבנר שביט מגיש ב"וואלה" תפריט צפייה: "Kill List" (בפברואר בסינמטקים במסגרת פסטיבל הקולנוע הבריטי), "יעד סופי 5" ו"הוסטל 3". אני קצת מופתע מחוסר ההתייחסות של ערוצי הטלוויזיה לאירוע (חוץ מכמה "מסורים" ב"יס"). אבל תמיד יש את הסינמטקים, שמשתפים פעולה עם MGM ומציעים כמה הצעות מעניינות: בין השאר יהיו שם "פגוע מוחין" הקאלטי בסינמטק תל אביב; "מיזרי" הקלאסי בסינמטק הרצליה, ודאבל פיצ'ר נהדר של "קארי" ו"פיראנה" בסינמטק חולון. בקיצור – יש ממה לפחד, אתם רק צריכים לבחור.

2.

אפרופו אימה: את המדריך ליוצר הקולג'-הורור כבר קראתם?

בובה, אין דרך לברוח מזה: כך או אחרת, את גומרת טופלס. "ליל הכריש"

 3.

השבוע הזה עמד כמובן בסימן כניסתו של יאיר לפיד לפוליטיקה. כמו שאומרים במקרים כאלה – ההצלחה שלו היא ההצלחה שלנו. אולי.

כתבתי על כך ב"עכבר העיר", וכאן זה מוגש עם כמה תוספות בעניין נועם שליט שהחרה-החזיק במרוץ הלפיד.

אם שאלתם את עצמכם למה יאיר הולך לפוליטיקה – זה כאן. בגדול: בגלל הכסף. בערך.

וזה מה שחושבים על כך ב"ארץ נהדרת". "כשאנשים עושים צל גדול – סימן שהתאורה מכוונת לא טוב".

ואני מאוד מקווה שההרפתקה הפוליטית לא תגמר ככה:

4.

אפרופו לפיד: אני לא רוצה אפילו להתחיל עם מה שאני חושב על חוק הצינון, שנגנז (אני מניח שזה רק זמנית, עד שירון לונדון או רביב דרוקר יחליטו להצטרף לפוליטיקה). ספי רכלבסקי כתב על זה יפה כאן. ועמוס בידרמן ביטא את זה יפה כך:

5.

אפרופו חוק הצינון

6.

וגם זה מהכנסת: מיש מציג שרים בגרסה ידידותית למשפחה.

7.

עוד מישהו מפתח קריירה פוליטית ואפילו מפתיע יותר מלפיד הוא ריק סנטורום, שהצליח להתקרב כדי 8 קולות ממיט רומני בבחירות הרפובליקאיות באיווה (ומאז ניגף בניו המפשייר). אם עוד לא שמעתם על כך, אז זו הבעיה המרכזית של סנטורום – גוגל:

שימו לב לתוצאה הרביעית, שמציעה את הפירוש הבא לשם/מושג "סנטורום": "התערובת המקציפה של סיכה וחומר צואתי שהוא לעתים תוצר הלוואי של מין אנאלי". הפירוש השני הוא כמובן "ריק סנטורום".

כל זה פרי מעשיו של עיתונאי ופעיל גאה בשם דן סאבאג', שבתגובה לאמירותיו של סנטורום נגד הומואים ולסביות יצא בקמפיין להענקת משמעות חדשה לשמו. זה היה ב-2003, אבל כפי שאתם רואים, עדיין מחזיק.

מעניין מה היה קורה לסאבאג' אם היה יוזם תחרות דומה בישראל 2012 של לוין ואלקין.

חשבתם שהומואים הם סתם מיעוט נרמס, אה?

8.

אז זהו, שממש לא. הנה, בניו זילנד נפסלה הפרסומת החביבה הזו בעקבות מחאות הקהילה.

איך זה שתמיד למיעוטים הנדפקים יש הכי מעט הומור?

9.

אפרופו הומואים: ברכות לתל אביב, העיר הגאה הטובה ביותר בעולם.

10.

אפרופו הומואים (2): אני זה שאהב את "ג'יי. אדגר"! ואני גאה בזה!

סאקר של קלינט איסטווד. מודה.

והכי מצחיק: בכתובת הטקסט נכתב במקום "ג'יי. אדגר" – "גיי אדגר". זה אפילו יותר טוב מהכותרת שאני בחרתי.

אגב, מצאתי את החוליה החסרה לג'יי. אדגר, מי שהיתה יכולה להכשיר אותו בעיני הציבור:

מיס הובר

11.

אלה ימים יפים, בהם אדם יכול ללכת לקולנוע ולבחור בין סרטו של קלינט איסטווד לסרטו של מרטין סקורסזי לסרטו של דייויד פינצ'ר לסרטו של סטיבן ספילברג (ואני מצטער שלא הספקתי עדיין לכתוב על כולם, למרות שהתחייבתי ביני לבין עצמי לכתוב על כל סרט של במאי חשוב ו/או שאני אוהב. חייב לכם). אף אחד מהם הוא לא פסגת היצירה של יוצרו, אבל כולם ראויים פלוס.

ל"ג'יי. אדגר" כבר פרגנתי. ל"סוס מלחמה" של ספילברג פרגנתי פחות. אני מעדיף את ספילברג של "הרפתקאות טינטין".

12.

ובינתיים עלה השבוע "הארטיסט" הנפלא (ללכת! ללכת! ללכת!). ואחרי שתראו, קפצו לדף הפייסבוק הזה, שמריץ את כלבו הנאמן של הארטיסט לאוסקר. זרקו לו עצם.

ואני אומר – אם כבר הכלב, אז מה אם הקוף מ"כוכב הקופים: המרד", הזיקית מ"ראנגו" והסוס מ"סוס מלחמה"? אם כבר "ממלכת החיות", אז עד הסוף.

אני יפה?

13.

ועוד דבר מצוין בקולנוע – "חייבים לדבר על קווין". קשה להגדירו כסרט "נפלא", כי אלה ממש לא התחושות איתן אתה עוזב את הקולנוע בסיומו. אבל הוא סרט מטריד ומעניין.

ומי שלא רוצה להיות מוטרד ומעוניין, מוזמן להשתעשע מהבדיחה הזו – מה קורה כשרנדי ניומן מדבר על קווין.

14.

אבל הדבר באמת הכי נפלא שקורה כרגע בקולנוע, קורה בסינמטקים – מחווה לבילי וויילדר המבריק (חפשו פרטים נוספים באתרי הסינמטקים הקרובים למקום מגוריכם). יכולתי לפרוש כאן מדריך מקוצר, אבל אבנר שביט ב"וואלה" כבר עשה זאת טוב ממני. אז המדריך המקוצר שלי הוא כזה: לכו לכולם.

15.

השבוע עסק הבלוג בעיקר בהשלמת פערים, וכך תוכלו למצוא כאן טקסט על בראד פיט הלא מוערך; התייחסות לרשימה השחורה של הוליווד (התסריטים הכי טובים שטרם הופקו); ביקורת לקראת העונה השניה של "גברים בגיל הזה" (שכבר לא תזכה לעונה שלישית); קרב תרנגולים בין אדם סקוט לקאם ג'יגנדנט; והמלצות לצפייה בסרטים מלאים שמחכים לכם ביוטיוב – מדניס הופר על אופנוע ועד מיקי מאוס על מטאטא, מביל מאריי שלפני ג'וני דפ ועד לסטנלי קובריק שלפני קוונטין טרנטינו, מפקינפה הגדול ועד ליונתן הקטן.

16.

אמיר בוגן מציע ב-YNET לוח שנה קולנועי ל-2012. אני מניח שאתם יודעים כבר למה לחכות – מ"עלייתו של האביר האפל" דרך "פרומתיאוס" ועד "ההוביט" – אבל עכשיו גם תוכלו להציב את זה על הקלנדר. יש למה לצפות.

17.

אפרופו "האביר האפל": אתם מוזמנים להתרשם מהטאמבלר היפה משמאל, "Greatest Posters". סתם, פוסטרים יפים. מי צריך יותר מזה?

18.

וגם מהבלוג הזה, שבו ארתור משחזר סצנות קלאסיות (תודה ל-Notjustaprettyface).

תודו שאי אפשר לעמוד בפניו

19.

ברכות למדענים שמצאו את טטואין!

20.

במסגרת כתבה שעבדתי עליה לקראת האוסקר, חזרתי לסצנה נהדרת מ"פרח הקקטוס" (1969), עם וולטר מת'או, אינגריד ברגמן וגולדי הון (שזכתה עליו באוסקר לשחקנית המשנה). זה, אגב, הסרט עליו ביסס אדם סנדלר את "לזרום עם זה".

ואני לא יודע מה יותר כיף בסצנה הזו: המוסיקה (גרסה אינסטרומנטלית של קווינסי ג'ונס ל-"She hangs out" של המאנקיז); לראות איך אנשים רקדו פעם; או לראות את אינגריד ברגמן משתוללת.

21.

אורי בלאו הביא במוסף "הארץ" את סיפור ביקורה של אליזבט טיילור בישראל, לרגל צילומי "יהודית". ואני שואל – למה? למה ליהקו אותה, אם תמיד מספרים לנו ש"החיילות הישראליות הכי יפות?". אין נביאים בעירנו.

22.

מסתבר שמגיפת האימה בכלל והזומבים בפרט הגיעה גם לקובה. "חואן של המתים" מוצג כאלגוריה פוליטית על המתים המהלכים תחת שלטון קסטרו. או כפי שאומרת אחת הגיבורות למראה הזומבים: "לא נראה לי שמשהו השתנה".

23.

פוליטיקאים לא צריכים להתערב באמנות. אם הייתם צריכים עוד הוכחה, הגיע ראש ממשלת בריטניה דייויד קמרון לבקר על הסט של ג'יימס בונד, ועודד את תעשיית הקולנוע הבריטית ליצור סרטים מסחריים יותר.

אני מניח שקמרון לא ממש מבין בקולנוע. ואני לא אומר את זה בגלל שהוא אוהב את "ארמגדון" – אני אומר את זה למרות זאת. אבל אף תעשייה בעולם לא צריכה "עידוד" לסרטי מיינסטרים מסחריים. לא מעודדים את המיינסטרים – מעודדים את השוליים, את האמנות שלא חושבת על החשבון. וכמו שענה לקמרון קן לואץ': "יש לממן מגוון רחב של פרויקטים שונים ואז חלק יצליחו, חלק יהיו מקוריים, חלק יהיו יצירתיים, ותקבל תעשייה נמרצת". עכשיו רק להעביר את החזון הזה לישראל ונהיה מסודרים.

24.

אפרופו מימון: אסף פולונסקי מגייס כספים לסרט הגמר שלו ב-AFI (מכון הקולנוע האמריקאי), "סאמנאנג". אתם יכולים לעזור לו כאן.

25.

לייב אין בית שמש:

26.

והשבוע בפינתנו "דברים שקורים רק בפייסבוק":

27.

ירון כהן-צמח ואליחי וידל הרכיבו ב"Marker Week" את רשימת החטאים המודרנית של גולשי האינטרנט. הסיכויים שתמצאו את עצמכם שם גבוהים: הורדת סרטים ומוסיקה, פריצת סמארטפונים וגלישה בפייסבוק במשרד. טוב, תגידו חמש פעמים "הייל סטיב ג'ובס" ואתם בסדר.

28.

בן שלו כתש את נתן גושן בביקורת ב"הארץ" (וכמו שיכול לקרות רק באתר "הארץ" – זוכה לתגובות כמו "כל כך נכון" ולא לטקבוקים הצפויים של "כתב פלצן מה אתה מבין בכלל נתן גושן החתיךךך מתה עליייךךךך").

אבל זה לא העניין. מה שמעניין פה הוא הקליפ שהוא מזכיר, שבו לוקץ' ועמית חשאי כותשים את נתן גושן. משעשע.

29.

הקרבות המוסיקליים לא נגמרים שם. אביב גפן וירון אילן – מוסיקאים ושופטים (האחד ב"The Voice", השני ב"אייל גולן קורא לך") – התכתשו מילולית על מורשתו המוסיקלית המפוקפקת של יוסי גיספן. גיספן קרא למוסיקה של גפן "פח זבל", גפן השיב ב"עדיף להיות פח זבל מאשר לייצר אותו". ואז קם ירון אילן וכתב את התגובה הבאה:

התגובה הזו הפתיעה אותי פעמיים. ראשית, מפני שאילן מסתער על גפן בריב שהתחיל בכלל גיספן. כלומר – הוא בא להגן על מי שהרביץ ראשון. בעייתי.

אבל מה שהפתיע אותי יותר, ואף יותר מהתוכן, הוא הסגנון. ירון אילן הוא שדר רדיו ותיק ועתיר זכויות. האם הוא אמנם חתום על הטקסט המוזר הזה? על ה" ב'לשון המעטה' " (מה פירוש הפיסוק הזה?), השימוש האינפלציוני בסימני קריאה וכל ה"אז ככה" וה"בעיני אביב היקר ובעיני אני מניח כל הדור הזה"? זו העברית של שדר רדיו בישראל?

התגובה שלו ל"עכבר העיר", הנגועה באותן טעויות ("ההתבטאות של לכנות תרבות שלמה זבל" למשל), מעידה שלא היה מדובר במעידה מתוך סערת רוחות. כן, מכל האלימות המילולית שעפה כאן מצד לצד, מה שמטריד אותי הוא שפתו של איש תקשורת פופולארי. ככה אני.

ועוד לא אמרתי אף מילה על יוסי גיספן.

30.

וכמעט באותו עניין: שער מקומון בישראל. "נוח" בשבע שגיאות.

תאמינו לי – בפנים זה יותר גרוע.

ככה נראית עיתונות שלא מבינה את תפקידה החינוכי-תרבותי.

31.

וגם את המודעה הזו ראיתי השבוע. למה לכתוב "עיתון יומי גדול" כשהמייל המופיע הוא haaretz.co.il@?

32.

וגם בעיצוב המשונה הזה נתקלתי (מתנצל על התמונה המטושטשת): סטיקר על הקופה בסופר שמבקש ממני לתרום ל"וראייטי ישראל". מה הסיכוי שלא אעשה זאת כשדארת' מאול מאיים עלי?

33.

טריילר לשבת

Here come the Men in Black