שוער

סיפור קצר מאת ניב שטנדל (מתוך הספר "מה עשה הנוער?" בעריכת מוטי ורפי דה פיצ'וטו)

פיטר שילטון במשחק בין נבחרות אנגליה ופולין, 1973

הדרך מביתו אל האצטדיון העירוני הישן היתה ארוכה. לאדם מבוגר נדרשו לשם כך ארבעים דקות, חצי שעה בקצב מהיר. כילד, זה היה נראה לו כמו נצח. כדי להקל על הציפייה, קבע בדרכו תחנות שעזרו לו להרגיש כיצד הוא הולך ומתקרב אל היעד הנכסף. יוצא מהבית, פונה ימינה, חוצה את הגשר שמעל ערוץ הביוב המצחין (תחנה שנייה), חותך אל תוך השדות. הנה הטרקטור הזקן של אלישע שלא מש ממקומו מיום שראה אותו. הנה בית הספר, ואז הקיוסק של משולם, שבו היו קונים קרטיב משמש וקלפים של כדורגל אחרי הלימודים – התחנה החמישית. בעיקול – הבית של רוני גרוזמן, שאחותו היפה באה פעם למשחק ושאלה מי הוא ואמרה שהוא היה הכי טוב. הוא לא היה בטוח שזה נכון – זה מה שדובי סיפר לו, ואולי הוא רק התגרה בו – אבל מבחינתו, ככה זה קרה. אחרי כמה חודשים הוא הלך אתה לסרט, וגילה שהיא די טיפשה וגם לא יודעת מי זה רוני רוזנטל, ובזה זה נגמר. הוא חשב שילדה שלא יודעת מי זה רוני רוזנטל לא יכולה להיות חברה של כדורגלן. בדיעבד גילה שהיא דווקא לא היתה טיפשה כלל, וידעה הרבה דברים. אבל היא לא ידעה דבר על העולם שבו הוא חי.

בחודש האחרון חזר לעשות את הדרך הזו בהליכה. הוא לא ידע להסביר למה. זה היה מנוגד להיגיון. הרי הדרך הזו נתנה לו זמן לחשוב, והוא לא רצה לחשוב. הוא רצה להיות ממוקד. המחשבות היו מבלבלות, מסיטות אותו. אבל משהו גרם לו לחלוף שוב ושוב על פני המכונית שחנתה בחצר הבית ולצעוד אל האצטדיון. אולי, חשב, זה כוחו של ההרגל שדבק בו. ואולי היה זה הגעגוע למה שהיה פעם. לילד שהיה פעם. לילד שנולד להיות שוער.

 

הוא לא בחר להיות שוער. לא, זה לא שהשוערות בחרה בו. זה לא קשקוש ניו-אייג'י כזה. הוא לא בחר להיות שוער כי אחרים בחרו בו. הילדים האחרים – הם היו טובים מכדי לעמוד בשער. הם ידעו לבעוט, למסור, לטפל בכדור. מי שיודע לשחק כדורגל, לא רוצה להיות שוער.

הם אפילו לא בחרו בו משום שהיה שוער טוב. הם בחרו בו כי הוא הסכים. הם בחרו בו כי אף אחד אחר לא רצה בתפקיד הזה. הוא לא בחר להיות שוער, כפי שאף אחד לא בוחר להיות שוער. זה פשוט קורה.

הוא לא בחר להיות שוער, אבל הוא בחר להשתתף במשחק הזה. עד אותו רגע היה ילד מופנם, דחוי, שמנמן, בלי חברים. בהפסקות היה יושב בכיתה וקורא ספרי פנטזיה. בשיעורים היה גוזר מסטיקים שחבריו לכיתה היו מדביקים בשיערו.

הוא מעולם לא עסק בספורט ומעולם לא התעניין בספורט. הוא לא היה אתלטי, לא גבוה, לא חזק. אבל הוא היה חכם. וכשזיהה את ההזדמנות – חבורה של ילדים גדולים בשכונה שרוצה לשחק ומחפשת שוער – זינק עליה. זינק עליה כמו שוער מתאבד.

הוא לא ידע הרבה על כדורגל; משחק פופולרי, צריך להכניס את הכדור לשער, מכבי תל אביב, אלי אוחנה, מראדונה. לא הרבה יותר מזה. כשאביו צפה במשחקים בטלוויזיה, היה מדי פעם מציץ באדישות במסך, בוהה רגע בתמיהה בשחקנים שרצים אחרי הכדור אנה ואנה, ואז חוזר אל ספרי הפנטזיה. הגיבורים שלו היו הרבה יותר מעניינים משחקני הכדורגל ההם. הם מצאו אוצרות, הרגו דרקונים, הצילו נסיכות. מה עשו שחקני הכדורגל? הכניסו כדור עור לתוך מסגרת עץ? זה נראה לו ילדותי, כמו חבורת אנשים מבוגרים שמשחקים תופסת. זה היה טיפשי, חסר שאר רוח. מגוחך.

אבל כדי להיות שוער שכונה טוב לא צריך להבין כדורגל. צריך רק אומץ. לא שהוא היה אמיץ במיוחד, אבל הוא היה מספיק חכם כדי להבין שהוא צריך להיות אמיץ. בפעם הראשונה בה זינק על משטח החצץ, שתי ידיו שלוחות קדימה לעבר הכדור בשעה שאחד השחקנים שועט לעברו, הילדים על המגרש נראו המומים. הם מעולם לא ראו שוער בשכונה צולל כך אל רגליו של שחקן. זה היה מוגזם, מופרך, משהו שראו עד אז רק בטלוויזיה ובאצטדיונים מדושאים, אך מעולם לא במגרש העפר השכונתי. אבל זה קרה שוב ושוב.

באחת הפעמים, כשנבעטה אליו בעיטה עוצמתית, הוא זינק הצידה, הדף את הכדור החוצה, ונחת על מערום האבנים הקטן שסימן את קורתו הימנית של השער. בעודו מסדר מחדש את הקורה המאולתרת, הבחין בחתך הדק שנפער מתחת לברכו. הוא חש בצריבת הכאב, אך בטרם הספיק לעכל אותה ניגש אליו אחד הנערים וטפח על שכמו ביראת כבוד. "שמע", אמר, "אתה חייב לבוא לשחק אתנו עוד פעם. אתה השוער הכי טוב שהיה לנו. אתה שוער מתאבד". הטפיחה הזו פעלה עליו כלחש קסם, כמו נשיקה אימהית על פצע. הכאב שכך ונשכח.

מהר מאוד תפס את מקומו הקבוע בשערי השכונה. בצדו השני של המגרש היו מתחלפים השחקנים בתפקיד השוער חפויי ראש, כאסירים בעבודות שירות שנגזר עליהם לשלם את חובם לחברה. הוא, מנגד, עמד ורווה נחת בשערו: הודף, מזנק, מתאבד. הוא הרגיש כיצד גופו מתחזק, כיצד הוא מקבל ביטחון. הוא קנה לעצמו מעמד בשכונה: חביבם של הילדים הגדולים, גיבורם של בני כיתתו, מקור עניין חדש לבנות. הוא הציל את קבוצתו, והקבוצה הצילה אותו.

אביו, שהבחין כי הוא נוטש את ספרי הפנטזיה ומתחיל לצפות אתו במשחקי כדורגל, התפלא לפשר הדבר. "אני משחק כדורגל בשכונה", הסביר לו פעם בהתלהבות מופגנת בשעה שצפו במשחק בין קמרון לקולומביה בשמינית גמר גביע העולם ב-1990. "אני השוער", אמר והצביע על רנה היגיטה, השוער הקולומביאני ארוך התלתלים, שנראה לו כמו השחקן הכי מוכשר, הכי מרשים והכי בטוח בעצמו על המגרש. הוא ציפה למידה דומה של התלהבות מצד אביו, אבל זה השיב לו מבט עגמומי, נאנח, וחזר לצפות במסך.

זו היתה הדקה ה-109 למשחק, וקולומביה כבר פיגרה 1:0 ועמדה לסיים את דרכה בטורניר. היגיטה עמד כ-30 מטרים מחוץ לשערו בשעה שהכדור נמסר אליו. זו היתה מסירה חזקה מדי. הוא ניסה לעצור אותה ברגלו, אך הכדור ניתז מעט לאחור. הוא ניסה לאסוף אותו קדימה, אך רוז'ה מילה הקמרוני הסתער עליו, חטף את הכדור מרגליו ורץ אל השער. היגיטה רץ אחריו, חסר אונים. ברגע האחרון גלש בניסיון להכשיל את הקמרוני, אבל כשל. מילה גלגל את הכדור לרשת, קבר את קולומביה ורץ לחגוג עם דגל הקרן. האב נאנח. "שוער זה המקצוע הכי בודד בעולם", מלמל. "והכי מחורבן".

 

***

 

בתחנה השביעית עמד עדיין המבנה ששימש בעבר את משרדי מועדון הכדורגל המקומי, ועכשיו הוצב בו השלט "להשכרה". המועדון הצטמצם, והסתפק כעת במשרדים צנועים יותר ששכנו בסמוך לאצטדיון והושכרו לו במחיר נוח על ידי העירייה. בימים שהצטרף למועדון היו המשרדים הישנים הללו שוקקים, אך כעת הם עמדו עלובים בעזבותם. כמה כרזות ישנות היו דבוקות עדיין לחלון הראווה: דפי עיתון ממוסגרים שמעלים באוב את רגעי השיא של המועדון ("העפלה היסטורית לליגה הלאומית!"), תמונה קבוצתית של הסגל שהעפיל לגמר גביע המדינה בשנות ה-70, מודעה שמזמינה את ילדי העיירה להצטרף למחלקת הנוער ולהגשים את חלומם. הוא הביט בפניו העייפות שהשתקפו בזגוגית. הצרה עם חלומות, חשב, היא שאף אחד לא מזהיר אותך משברם.

הוא עצמו הצטרף למחלקת הנוער של המועדון לא משום שנענה למודעה, אלא בזכות עינו החדה של אחד ממאמני המחלקה. רק שם, בקבוצת הילדים, הבין למה התכוון אביו. שם, על המגרשים הגדולים, הוא היה בודד אף יותר מכפי שהיה קודם לכן, בכיתה. הוא היה הילד הכי בודד בעולם.

במגרשים הקטנים של השכונה המשחק מעולם לא התנהל במרחק של יותר מכמה מטרים ממנו. אבל במשחקי קבוצת הילדים, על מרבצי חול ועשב שנראו לו כמו מרחבים אינסופיים, הוא היה לבד. לעתים עמד בודד בשער במשך משחק שלם, כשהמשחק כולו מתנהל הרחק ממנו, בעברו השני של המגרש. הוא היה עומד בשערו, צופה במשחק כמעט כאוהד. מדי פעם היה מרעיד את שרירי הרגליים, מנופף בזרועות כטחנת רוח קטנה, כמו מזכיר לגוף מה הוא בכלל עושה כאן.

אבל הוא נותר בודד גם כשהמשחק התקרב אליו. לבדו עמד שם, אדם קטן בשער ענק. קטן מכדי להגן עליו, קטן מכדי לשאת בעול, בחרפה, בעלבונות, בצעקותיהם של חבריו, בגערותיו של המאמן, בהקנטות הקהל. הוא כעס על הכדורגל, שהיה הראשון לתת לו חברה, וכעת פנה לו עורף וזנח אותו לנפשו במערכה, מופקר לתהפוכותיו האכזריות של המשחק. אבל הוא כבר לא יכול היה להיפרד מהכדורגל. הכדורגל הציל אותו. הכדורגל נתן משמעות לחייו. זה היה גורלו.

עכשיו, משהבין את המשחק, היה חושב לא פעם על אותם ילדים שלא רצו להיות שוערים. איזה טיפשים, היה חושב לעצמו. האם יש בכדורגל תפקיד חשוב יותר מזה של השוער? האם יש תפקיד חשוב מזה של האיש שעומד לבדו בין היריב לבין מטרת המשחק – להבקיע שערים? חשוב מזה של האיש שכל שער שהוא סופג עשוי להכריע את המשחק? והרי אי אפשר בכלל לשחק כדורגל בלי שוער. זה התפקיד ההכרחי היחיד על המגרש. הוא אולי הכיר את הכדורגל מאוחר יותר מחבריו, אבל למד מהר מהם ששוערות אינה ברירת מחדל, כי אם התפקיד החשוב ביותר במגרש. ששוער זה חצי קבוצה.

לא פעם בחן את חבריו בעניין במהלך המשחקים. אתה יכול ללמוד הרבה על אדם על פי תפקידו במגרש. החלוצים היו נערי הזהב של המשחק, אלו שכובשים שערים וקוצרים תהילה. אלו היו הנערים שפעם נהג לקנא בהם: היפים, הכריזמטיים, הארוגנטיים, גיבורי הדרור והניצחון. הקשרים היו סגניהם, המהנדסים השקטים והחכמים שסוללים את דרכם. מאחוריהם ניצבו הקשרים האחוריים ושחקני ההגנה, פועלי הייצור והדחק העמלניים של הקבוצה. ורק בקצה השרשרת נמצא השוער: מנותק, מוזר, אקסצנטרי. מוכן לספוג כאב, מוכן לסכן את גופו, מוכן לשאת את הכישלון על גבו, להיצלב על חטאי הקבוצה כולה. מוכן להיות בודד.

 

***

 

מהתחנה השמינית שבקצה השדרה של התותים – מהמקום שבו ניצב פעם דוכן האבטיחים של אלברט והיום עמדה בו רק סככת פח ריקה – אפשר היה כבר לראות את האצטדיון. מכאן נפרשה דרך אספלט ארוכה שאליה נאסף כל מי שהלך, רכב או נסע אל האצטדיון בדרכו למשחק. בימי משחקים היתה הדרך הזו גועשת, פועמת באדום ססגוני כעורק שוקק חיים. גברים, נשים וילדים היו זורמים מן הרחובות הנשפכים לתוכה והופכים לנחיל אדם קולני שצועד אל האצטדיון בתופים, בצפירות ובשירה, כמו גדוד צבאי היוצא לכבוש את יעדו.

כמי שהתוודע לכדורגל בשלב מאוחר יחסית בחייו, הכיר לראשונה את יציעי הבטון האפורים והמכוערים רק בגיל תשע. אבל לא עברו אפילו שבע שנים וכבר למד להכיר מקרוב גם את משטח הדשא המתולל, כשהצטרף לראשונה לסגל הקבוצה הבוגרת.

עד אז הספיק להתקדם במחלקת הנוער כפי ששחקנים מצטיינים נוהגים להתקדם: משתלטים על חולצת ההרכב בקבוצתם, ואז מתחילים לקפוץ מקבוצה לקבוצה – תמיד צעד או שניים לפני בני גילם. הוא היה שוער מוכשר; לא היו לו נתונים פיזיים מרשימים או אינסטינקטים יוצאי דופן, אבל היו לו חוכמת משחק, מיקום מושלם, ובעיקר – אומץ לב.

בגיל 14 נבחר לשחקן המצטיין בטורניר נערים ארצי וזכה בכדור רגל מעוטר בחתימותיהם של שחקני הנבחרת. לשוערים אין הרבה רגעים כאלו; תשורות אישיות על הישגים הן לרוב נחלתם של שחקני השדה – שחקנים מצטיינים, מלכי שערים ומלכי בישולים. השוער הוא גיבור התיקו ההרואי וההפסד המכובד. עבורו היתה זו הפעם הראשונה בה זכה בפרס המיועד רק לו, והוא לא הסתיר את גאוותו כשנצר אותו בארונו.

שבועות אחדים לאחר יום הולדתו ה-16 נפצע השוער הראשון של הקבוצה הבוגרת, והוא הצטרף לאימוני הסגל. חודשיים מאוחר יותר נפצע גם השוער המחליף. בכדורגל, שבו אסונו הגלוי של אחד הוא ששונו הכבוש של מחליפו, זו היתה ההזדמנות לה חיכה השוער הצעיר. בגיל 16 וארבעה חודשים, במשחק על העלייה לליגה השנייה, הוא התייצב לראשונה בשער הקבוצה.

כבר בדקה השישית הפיג את חששותיהם של האוהדים כשבזינוק מושלם התיז כדור שנורה לעברו מקצה רחבת ה-16 אל מחוץ לשערו. בדקה ה-55 קנה את ליבם כשיצא לעבר חלוץ היריבה שדהר לעברו וצלל באומץ מתחת לרגלו המונפת, גונב ממנה את הכדור רגע לפני שהוא עושה את דרכו אל השער, וסופג בעיטה שמותירה את גשר אפו שבור ומדמם. בסיום המשחק – 1:0 צנוע, אך כזה שדי היה בו כדי להבטיח את ההעפלה – הוא היה לגיבור היציעים.

הקריירה שלו נסקה במהירות. את העונה העוקבת פתח כשוערה הראשון של הקבוצה. מקץ שנתיים מונה לקפטן הקבוצה והוביל אותה לעלייה היסטורית לליגה הראשונה. בגיל 20 נרכש על ידי מכבי תל אביב.

מתחרהו על האפודה הראשונה היה שוער אוקראיני בן 33 עם עבר בליגה הרוסית ועתיד בסרטוני פספוסים מביכים. חודשיים לאחר תחילת העונה קץ המאמן בשערים השטותיים שספג האוקראיני. הוא קיבל את המפתחות לשער ולא שמט אותם מידיו במשך שלוש העונות הבאות. הוא הפך לאחד השוערים הבכירים בליגה: שקט, חכם, ובעיקר – אמיץ מאין כמוהו.

בסיבוב הראשון של גביע אופ"א, במשחק חוץ מול סביליה הספרדית, רשם הופעה נדירה שבסיומה הכתירה אותו העיתונות האנדלוסית בתואר "העכביש". הכינוי נראה לו טיפשי – עכביש לא שומר על רשתו נקייה – אבל הפלפולים הללו לא ממש עניינו את עיתונות הספורט המקומית, שהתאהבה מיד בתואר החדש. הכינוי החל ללוות את סיקורי משחקיו בישראל, ומסכות ספיידרמן נראו שוב ושוב ביציעי האוהדים. כולם התאהבו בעכביש.

 

***

 

במרחק של פחות מ-500 מטרים מן האצטדיון עמדה התחנה התשיעית – תחנת הטוטו של הרצל. פעם היא אכלסה את הפרלמנט העירוני – חבר גמלאים, מובטלים ופועלים שחרץ את דינה של העיירה בלשונו – אבל היום לא נותר ממנה אלא שולחן בודד וכסאות ריקים.

כאן קבע לפני שנים פגישה מכרעת עם הסוכן שלו, שדחק בו לנצל את המומנטום. הסוכן היה טיפוס ממולח, אבל הוא לא היה איש כדורגל; הוא היה איש שיווק. בעבר ניסה לשכנע אותו "למתג את עצמו". הוא הסביר לו שהוא זקוק לחותם אישי מובהק, כזה שיגרום לו לבלוט מעל לאחרים. כשוער, הסביר הסוכן, הוא נמצא בעמדת נחיתות. אף אחד לא רוצה להיות שוער, אף אחד לא קונה חולצות של שוערים. אתה האיש הרע, זה שמונע שערים, שמקלקל את המסיבה. אתה האנטי-כדורגל. שוער שרוצה שיזכרו אותו חייב להיות קצת "משוגע". תחשוב על השוערים שאתה מעריץ. הוא חשב עליהם: על ג'אנלואיג'י בופון, על איקר קסיאס, על אדווין ואן דר סאר. אף אחד מהם לא היה טיפוס "משוגע". למעשה, ואן דר סאר נראה לו כמו הגבר הכי יציב עלי אדמות.

טוב, אמר הסוכן, אבל אתה לא בופון וקסיאס. אתה שוער מצוין, אבל לא גדול. עדיין לא. אז אתה צריך למצב את עצמך קצת אחרת. תחשוב על פביאן בארטז, על חוסה לואיס צ'ילאברט, על חורחה קמפוס, על רנה היגיטה. זוכר את היגיטה?

בטח שהוא זכר את היגיטה.

אז הוא ניסה להיות היגיטה. למשחק פתיחת העונה נגד עכו הופיע פתאום עם תספורת מוהוק מוזרה ואפודה צבעונית בגוונים זרחניים. הוא צעק, התפרע, השתולל. חלוצי היריבה היו כל כך מופתעים ומבוהלים עד שאיבדו את הכדור ברשלנות בכל פעם שיצא לקראתם בשאגות. בתוך תוכו הרגיש מגוחך, אבל ניסה להסביר לעצמו שהוא שחקן – שחקן תיאטרון בתוך שחקן כדורגל. וזה עבד.

אבל זה לא עבד לאורך זמן. הוא החל לריב עם שחקני ההגנה, שלא הבינו מה הוא רוצה מהם ומאסו בקפריזות שלו. אפקט ההבהלה התפוגג במהירה, והחלוצים הפסיקו להירתע מפניו. עכשיו הוא נשאר סתם שוער באפודה צבעונית ותספורת מוזרה שעסוק בצעקות ובגינונים מוגזמים. לא עכביש, כתב אחד מפרשני הכדורגל, אלא ארטיסט. למחרת נטל מכונת תספורת וגילח את קווצת השיער המגוחכת שפילחה את גולגולתו. השיער יחזור לקדמותו. גם השוער.

אבל בפגישה ההיא בתחנת הטוטו של הרצל הוא כבר לא היה הארטיסט. הוא היה העכביש מסביליה. אנשים העריצו אותו, והוא לא היה צריך תספורת אקסטרווגנטית או אפודה צעקנית לשם כך. הוא בחר להיפגש עם הסוכן בתחנת הטוטו הקטנה כדי שיוכלו לדבר במקום מבודד, הרחק מעין הציבור וממצלמות העיתונות. אפס כי במעמדו הנוכחי הדבר לא היה אפשרי כלל. עוברי אורח ניגשו ללחוץ את ידו, ילדים ביקשו חתימות, אוהדים החלו להתגודד סביב התחנה. בלית ברירה נאלץ לסגת ביחד עם הסוכן אל הרכב כדי לנהל שיחה שקטה.

לאחר התצוגה בסביליה, קריירה בליגה אירופית כבר נראתה באופק. סוכנו נקב בשמותיהן של קבוצות שנראו לו זניחות מכדי להצדיק עזיבה, והוא העדיף להמתין. כבר היתה לו משפחה, ילדה קטנה, אישה שאהב. מעבר למדינה אחרת לא היה עוד עניין של מה בכך. הוא כיוון גבוה: גרמניה, אנגליה, ספרד. הדרך לליגות הבכירות של אירופה, הבהיר הסוכן, עוברת בתחנה אחת – נבחרת ישראל. אלא שהתחנה הזו היתה חסומה עבורו.

 

השוער הראשון של הנבחרת היה קובי מורנו. הוא נראה כמו ששוער נבחרת אמור להיראות: גבוה, אתלטי, כריזמטי, ארך גפיים וארך שיער. שילוב מטיל יראה של אצילות ופראיות. הוא היה כבר בן 37 – אריה זקן במונחי כדורגל – אבל שער הנבחרת היה הטריטוריה הפרטית שלו מזה עשור ומחצה. כמו מרבית השוערים שקדמו לו, גם הוא לא הוביל את הנבחרת להישגים משמעותיים, אבל רבבי הכישלון לא דבקו בו מעולם. להפך; הוא היה המושיע, המגן. "שומר החומה", כפי שכינו העיתונאים את השוער מהקטמונים.

לראשונה זומן לסגל כאחד ממחליפיו של מורנו בטורניר מוקדמות גביע העולם. זו היתה תעודת כבוד, הכרה בפועלו שבאה לצד הגאווה הלאומית, אבל לא היה לו אכפת. הוא רצה לשחק, והוא ידע שזה לא יקרה כל עוד נשמתו של מורנו באפו. מורנו לא החמיץ משחק נבחרת מימיו, ולא עשה רושם כאילו הוא מתכוון לפנות את מקומו בשנים הקרובות. הוא היה קפטן הנבחרת, חביבו ומקורבו של המאמן, שוער בליגה הראשונה בצרפת, ואפילו בכושר לא רע בכלל. היו לו לפחות עוד שנתיים-שלוש בתפקיד.

עוד במחנה האימונים נפצע השוער השני, והוא התקדם למקומו, מרחק נגיעה מהאפודה מס' 1. זה לא היה באמת משנה. להיות השוער השני או השוער השלישי בנבחרת היה כמו לריב על סגנותו של בר כוכבא – חילופי מקומות עקרים במשחק הכיסאות של שחקני הספסל. איש לא יודע, איש לא זוכר, ולאיש לא אכפת. זה גורלו של השוער המחליף – משה הרואה מנגד את הארץ ושמה לא יבוא.

ישראל ניהלה טורניר מוקדמות מרשים, ובעיקר נהנתה ממזל רב ומיכולת מזהירה של מורנו בשער כדי להעפיל לשלב הפלייאוף מהמקום השני בבית. באותו שלב פגשה את  יוון – הגרלה שנחשבה לסבירה ביחס לאפשרויות האחרות. ואכן, משחק החוץ ביוון הוליד תוצאת תיקו מאופסת שהותירה לישראל סיכוי גבוה לעשות היסטוריה בביתה. במדינה אחזה האופוריה שאוחזת בה תמיד בשלבים המוקדמים של מפעלי הכדורגל הבינלאומיים. היה נדמה שלראשונה מאז 1970, ישראל שוב קרובה להעפיל לגביע העולם.

ואף על פי כן, עבור מי שנועד להיות מחליפו של מורנו זה היה עוד משחק שבו חש כאוהד יותר מאשר כשחקן. במשחק הראשון בטורניר, כשיצא מחדר ההלבשה בעקבות שחקני ההרכב והלך לאיטו אל הספסל, הביט בהתפעלות מסוימת בקהל הנלהב וחש הזדהות עמו; כמו הקהל, גם הוא היה רק צופה במשחק, חסר כל יכולת להשפיע על מהלכו.

אבל במשחק השני כבר חש מרוחק מהצופים. הם, לכל הפחות, היו חלק מתופעה אנושית מסעירה, המון גועש שמתאחד סביב מטרה קולקטיבית בקריאות קצובות. גם הוא היה פעם אוהד כדורגל; זו חוויה מפעימה, חוויה שאין דומה לה. אבל היום הוא השוער שעל הספסל, האיש למשימות מיוחדות במיוחד, המחליף שלא יחליף. סיכוייו של השחקן הזוטר ביותר על הספסל לעלות על כר הדשא, ולו כדי לטעום קצת מההתרגשות, היו גדולים מסיכוייו.

כמו בכל המשחקים בטורניר, גם במשחק השני בשלב הפלייאוף תפס את מקומו בשורה האחורית של הספסל, בין הקשר המוכשר שהיה משוכנע שהמאמן סוגר אתו חשבון אישי למגן הצעיר שזומן ברגע האחרון ולא הצליח להסתיר את התרגשותו. הוא התמקם בנוחות בכורסת העור, ועמד לצפות במשחק כפי שקרה בכל המשחקים הקודמים, וכפי שעתיד היה ודאי לקרות במשחקים הבאים אלמלא קרה מה שקרה בדקה ה-22.

 

עד אותה דקה התנהל המשחק בעצלתיים. ישראל, בטוחה בעצמה עד זחיחות, הניעה את הכדור מצד לצד מבלי לסכן את השער היווני. יוון, מנגד, נראתה כמי שעדיין מופתעת מתוצאת המשחק הקודם. ההלם היווני רק דרבן את הישראלים, שהלכו והתקדמו לעבר שער היריבה. הקהל דחף את הנבחרת קדימה, וזו הלכה וצרה על השער היווני.

אך הביטחון העצמי הוא חרב פיפיות. בדקה ה-22 הרחיק אחד מבלמי יוון כדור סתמי אל עבר מחצית המגרש של ישראל. הנבחרת הישראלית, שכבר למדה את המגננה היוונית, לא התרגשה. הכדור התגלגל על הדשא באין מפריע, כשלפתע הגיח משום מקום החלוץ היווני והשתלט עליו. איש לא היה לידו; הבלמים כבר קידמו את קו ההגנה שלהם אל מחצית המגרש, הקשרים האחוריים עיבו את הקישור הקדמי, המגנים עמדו ליד דגלי הקרן היווניים. כולם הצטרפו למצור על שערה של יוון. רק שומר החומה נותר מאחור.

האצטדיון כולו קם על רגליו. דממה נפלה עליו בשעה שהחלוץ היווני התקדם במהירות לעבר השער, דוחף את הכדור קדימה ומדביק אותו, דוחף ומדביק, דוחף ומדביק. שחקני הספסל של הנבחרות קמו. הוא הביט במורנו, שעמד כמה מטרים מחוץ לרחבת ה-16. הוא אמד במהירות את הנתונים: מרחק החלוץ ממורנו, מרחק הבלמים מהחלוץ, מרחקו של מורנו מהשער, מהירות התנועה של החלוץ לכיוונו. היה ברור לו שבתוך שלוש-ארבע שניות יעמוד החלוץ מול מורנו, הרבה לפני שיעצרו אותו הבלמים שרדפו אחריו בהתנשפויות נואשות. מורנו כבר עמד לא פעם בודד מול חלוץ יריב ויכול לו, אבל הפעם היה המצב שונה. הוא היה רחוק מדי משערו, אבל גם רחוק מדי מהחלוץ. הזחיחות תפסה אותו לא מוכן.

מורנו החליט להמר. הוא פתח לפתע בריצה שלוחת רסן לעבר היווני, מניף את ידיו מעלה-מטה ושואג כאריה. היווני הופתע, אבל המשיך לדהור. כשמורנו כבר היה קרוב אליו כדי מטר או שניים, הסיט החלוץ את הכדור ימינה ועמד לחלוף על פניו בדרכו אל השער החשוף. אבל מורנו לא הניח לזה לקרות. הוא זינק על רגליו של החלוץ והפיל אותו לקרקע.

באין שחקן שיאסוף אותו, הכדור התגלגל במהירות לעבר קו החוץ. זה כבר לא היה משנה. שריקת השופט פילחה את האצטדיון הדומם כמו תרועת אבל. מורנו שכב על הדשא. פניו היו כבושות באדמה, אבל מספסל המחליפים יכול היה להבחין בגון עורו המאדים של השוער כנגד יורק העשב שדבק בלחייו. הוא זעם.

השופט רץ לעבר מורנו, שאפילו לא טרח להביט בו כשהניף לעברו את הכרטיס האדום. הוא היכה בשני אגרופיו בדשא, ואז קם. הוא החל לצעוד אל צדו השני של המגרש, חוצה אותו באיטיות, משליך בכעס את סרט הקפטן אל עבר הבלם, מתוסכל. הקהל עמד על רגליו והריע לו; שומר החומה הקריב את עצמו כדי להציל את הנבחרת.

הראשון שהתעשת היה מאמן השוערים. הוא הביט אל הספסל וסימן לו לקום.

 

המשחק חודש. יוון אמנם החזיקה כעת ביתרון מספרי, אך לא הראתה כל עניין לממש אותו. היא קיוותה, כך נראה, להתיש את עשרת השחקנים הישראלים במשך הדקות שנותרו עד לסיום המשחק, ואז למגר את הנבחרת הרצוצה במהלך ההארכה. הקהל, שפירש את ההסתגרות היוונית לא כמהלך טקטי מחוכם אלא כחולשה וכנקודת תורפה, התאושש מן ההלם שפקד אותו לאחר ההרחקה והחל בשירת מלחמה מהדהדת. השחקנים נסחפו עם המנוני הקרב והחלו לתקוף בחמת זעם את הביצורים היוונים.

מעמדת השוער הפך המשחק להיות משעמם למדי. ההתרגשות ממשחקו הראשון במדי הנבחרת חלפה במהירות כשהבין שהפך לניצב, האיש הכי פחות עסוק על המגרש. היוונים שיגרו לעברו רק שתי בעיטות חלשות, אותן קלט בקלות. מדי פעם התגלגל לעברו הכדור, והוא מיד העביר אותו לאחד הבלמים שפתח בהתקפה חדשה. היה לו די זמן להביט בצופים, שנראו מעורבים בנעשה הרבה יותר ממנו. למעשה, הבין, הוא רק החליף את מיקומו כצופה במשחק.

יוון הלכה והתבצרה במחצית המגרש שלה, מפתה את הנבחרת הישראלית המדולדלת לתקוף אותה ולכלות בה את כוחותיה ההולכים ותשים. מערך ההגנה היווני הלך והצטופף, והיא התחפרה בו כמו עיר הנתונה במצור, מסתגרת מאחורי החומה ומעיפה מפעם לפעם אבני בליסטרה אל החלל הריק שבין השוער הישראלי לקו האמצע.

כדור תועה שכזה התגלגל לעברו בדקה ה-88, בשעה שכבר ניצב הרחק משערו. הכדור החזק התגלגל אליו במהירות. הוא הביט קדימה; הנבחרת כולה הייתה רחוקה ממנו, מצופפת ברחבת היריבה אחרי עוד בעיטת קרן כושלת. שחקן יווני בודד עשה את דרכו אליו בריצה קלה, כמו לסמן מאמץ. הוא בחן את האפשרויות שעמדו לפניו. כיוון ששחקני הנבחרת עמדו עדיין ברחבה, החליט להחזיר את הכדור ולנסות להפתיע את היוונים, שהחלו לצאת קדימה באיטיות. כשהכדור התקרב אליו, הניף את הרגל ושיחרר בעיטה חזקה וישרה שגילחה את גבעולי הדשא הרמוסים.

אבל היא לא פגעה בכדור.

הלם נפל על האצטדיון בשעה שהכדור המשיך להתגלגל אל עבר השער הישראלי. רגלו המונפת של השוער, שלא פגעה בדבר שירכך את עוצמתה, המשיכה לעלות אל על, והוא איבד את שיווי משקלו ונחת על ישבנו. היווני, שעד לאותו רגע רץ לעברו בניחותא, הגביר בן רגע את מהירותו. הוא ישב על הדשא בשעה שהיווני חלף על פניו בריצה ואסף את הכדור אל רגליו. הבלמים הישראלים החלו לרוץ בעקבותיו. נראה היה שמאוחר מדי להציל את  המצב. אבל הוא לא ויתר.

הוא קם על רגליו, הסתובב והחל לרוץ בעקבות היווני. הוא רץ כפי שלא רץ מעולם. הוא חש ברגליו דוהרות, חורכות את הדשא. היווני שלח מפעם לפעם מבט לאחור, מציץ בשוער שהולך ומתקרב אליו. הפער ביניהם הלך והצטמק. חמישה מטרים, ארבעה, שלושה. עוד רגע והוא נוגע ביווני, עוד רגע והוא מחלץ את הכדור מרגליו.

ליווני לא נותרה ברירה. במרחק של כ-30 מטרים מהשער הישראלי החליט לבעוט את הכדור אל המסגרת. ליבו צנח לרגע בקרבו. היווני נעצר והביט בכדור המתגלגל אל עבר השער, הולך ומאבד מתאוצתו עם כל מטר, עם כל נגיעה בגבעולי הדשא הסרבניים.

אבל הוא סירב להיכנע. הוא המשיך לרדוף אחרי הכדור, חולף על פני היווני בריצה מתנשפת. הוא רץ כל עוד רוחו בו. הכדור הלך והאט, אבל הוא רק הלך והאיץ. כשהכדור כבר עמד על קו השער, גלש לעברו בשתי רגליים. הוא חש בגופו מחליק על הדשא, מתקרב, סוגר את הפער, נוגע בכדור בקצות נעליו.

זה היה מאוחר מדי. הכדור חצה את קו השער.

שריקה חדה צרמה באוזניו בשעה שהמשיך לגלוש אל תוך השער, שתי רגליו השלוחות קדימה ננעצות בין חללי הרשת. הוא שכב שם, בתוך שערו, במשך זמן שנדמה לו כי עמד מלכת. אפודת השוער שלגופו היה מרוחה ברגבי אדמה ושברי גבעולים, גרגרי חול דבקו בריסיו. הוא היה שרוע על גבו, רגליו סבוכות ברשת, עיניו נעוצות בשמיים המקדירים מעליו. האצטדיון כולו נהם עליו בבוז אדיר, מחריש אוזניים. זו הייתה תזמורת הלוויה שלו.

התמונה הזו – השוער הלכוד ברשתו – עיטרה למחרת את שערי העיתונים כולם, מרוחה מתחת לאותיות קלס על העמודים הראשונים. העיתונים התחרו זה בזה בכותרות המשפילות, בקלישאות הזועמות, בחידודי הלשון הצולפניים על חשבונו של "העכביש שנפל ברשת". אחד מהם זעק "שער ריק", ואחר הכריז על "היום בו מת העכביש".

עיתונות הספורט היתה שאור בריוני בעיסת ההמון הצעקנית. בן לילה הפך לאויב העם. למול מורנו – הגיבור שהקריב את עצמו למען המדינה – הוא היה המנוול, הרשלן, איש החורבן, קבלן ההרס של הפנטזיה. האומה לא היתה מוכנה לסלוח.

 

***

 

האצטדיון העירוני שכב בפאתי העיירה כמפלצת בטון רדומה, מתנמנם בשמש אחר הצהריים קיצית. חיי הדרמה הסוערים כבר היו מאחוריו. פעם היה ההמון מפיח בו חיים, ותרדמתו השבועית היתה מופרת בשאגות הצופים בטרם היה חוזר לדמום בשיממונו. כיום היו אפילו שעות הערות שלו קצובות ועצלות.

חלפה קצת יותר ממחצית השעה מאז שיצא מביתו ועד שהגיע לאצטדיון. ואף על פי כן, הדרך הזו נראתה לו ארוכה יותר מכפי שהיתה הדרך שהחזירה אותו מצמרת הליגה הראשונה אל מחוזות נעוריו. עבורו זו לא היתה הידרדרות או נפילה; זו היתה התרסקות.

העולם היה חסר סבלנות כלפיו לאחר כישלון ההעפלה למונדיאל. איש לא זכר לו את הקריירה המוצלחת, את ההצלות, את הגלישות האובדניות לרגלי החלוצים. איש לא נתן לו הנחות על שהיתה זו הופעתו הראשונה במדים הלאומיים, על הסיטואציה בה נאלץ למלא את מקומו של גיבור הנבחרת, על הלחץ. איש לא דיבר על ההחמצות בצדו השני של המגרש, על הכישלון הקבוצתי, על החידלון הכללי. איש לא הגן עליו. הכל נפל על כתפיו. אנשים היו לועגים לו בפניו ושלא בפניו. הוא הפך לאישיות בלתי רצויה במגרשים, באולפני הטלוויזיה, ברחוב. הוא היה האשם, הנבל, הבוגד. יום אחד, כשהלך עם ילדיו לקנות נעליים בקניון, סילק אותו המוכר הכעוס מהחנות. "עוף מכאן", אמר לו, "אני לא רוצה את הנאחס שלך אצלי. הרסת הכל".

זה לא הפתיע אותו. הוא ידע תמיד ששוער לא נמדד בהצלחותיו, אלא בכישלונותיו. ברזיל הפכה את מואסיר ברבוסה לסמל אסון המרקנאסו ב-1950, ואת מאנגה לשם נרדף לטעויות שוער מביכות לאחר ההדיפה האומללה מול אוזביו במונדיאל 1966. לאמדאו קאריסו הארגנטינאי זה קרה בגביע העולם ב-1958, לסרחיו גויקוצ'אה – לאחר התבוסה מול קולומביה ב-1995. פביאן בארטז נתפס כליצן בגלל ה"ברטוזים". שלמה שרף זרק את הפסד נבחרת ישראל מול ספרד ב-2000 על רפי כהן. מה זוכרים היום מניר דוידוביץ' הגדול, שאל אותו פעם הסוכן שלו. את ההצלות המדהימות? את השיאים ששבר? את תואר שחקן העונה? לא. זוכרים לו את "אוי דוידוביץ'".

את הטעויות הגדולות של שחקני השדה תמיד שוכחים. חלוצים יכולים להחמיץ כל משחק, כל המשחק. הם לא יגררו את זה על גבם למשך כל חייהם. כדי שיזכרו לחלוץ החמצה, זו צריכה להיות החמצה קולוסאלית: רוזנטל בליברפול נגד אסטון וילה ב-1992, קאנו בווסט ברום נגד מידלסבורו ב-2004, משה ביטון ביפו נגד קטמון ב-2012. אבל להחמצות מן המניין יש חיי מדף קצרים בזיכרון הקולקטיבי. החמצות לא מכריעות משחקים. זה בדיוק מה שהן עושות – לא מכריעות. אבל טעות שוער? טעות שוער חורצת גורלות. ראשית, את גורל המשחק, ואז – את גורל השוער.

העובדה שידע את כל זה עוד קודם לכן לא הקלה עליו בהתמודדות עם המשבר. כשחזר לעמוד בשערה של מכבי תל אביב לאחר ההשפלה במשחק הנבחרת נראה מבולבל, מוסח, לא מרוכז. הוא ספג שערים טיפשיים על ימין ועל שמאל. הקהל היה הראשון לאבד בו אמון, אחריו השחקנים, ולבסוף – גם המאמן. שלושה שבועות לאחר משחק הנבחרת איבד את מקומו בשער הקבוצה. הוא לא שב אליו עוד. בתום העונה עזב את המועדון. הוא ניסה את מזלו בשני מועדונים נוספים בליגה הראשונה, אך נכשל גם בהם. אחרי שנתיים וחצי מצא את עצמו עם כרטיס השחקן בידו וללא הצעות מקבוצות הליגה הבכירה. אז החליט לחזור הביתה.

הוא חזר לקבוצת נעוריו, ששיחקה בליגה השנייה. היא שמחה לאמץ אותו בחזרה אל חיקה, הוא ניאות לעשות זאת בשכר צנוע במיוחד. כשחזר אל בית הוריו, שעמד ריק מאז מותם, חשב שכאן אולי יוכל לחזור לחיים. כאן יהיה מרוחק מהעיתונות הנשכנית, מהקהל הלוחץ, מהעיר הסואנת שבה הרגיש שכל אדם ברחוב מצביע עליו בבוז.

אבל זה כבר היה מאוחר מדי עבורו. הדיכאון כבר היכה בו, כמו דקירת רעל שנמזג אל הדם. בתחילה היה תוקף אותו בהדרגה, כמו חשיכה שנופלת לאיטה על קליפת המוח. הוא היה אורב לו בכל הזדמנות, מתנפל עליו וגורר אותו לתוך בור עמוק ואפלולי של תודעה מרוקנת, מיואשת, עגומה. הוא כמעט יכול היה לחוש כיצד גופו תש, מנוקז מאנרגיה, נע מכוח האינרציה מהבית לאימון, מהאימון לבית, וחוזר חלילה. הוא לא מצא עוד עניין בחיים, במשפחה, בחברים.

הדיכאון הלך והחמיר. הצלילות הרגעיות והחוזרות הפכו לטביעה ארוכה ואינסופית במים אפלים. אשתו הבחינה בכך, וניסתה לשכנע אותו ללכת לטיפול. הוא סירב בעקשנות – לא מתוך זלזול בכוחו של הטיפול, אלא מחשש מפני מה שיעשה הדבר לחייו ככדורגלן, כבעל, כאב. זו היתה עלולה להיות אבחת החרב על הקריירה הדועכת שלו. לעולם הכדורגל הלוחץ והדרוויניסטי לא היתה סובלנות לאנשים עם בעיות בראש. איש לא רוצה שוער מדוכא.

אט אט נקוותה כל מהותו אל המסלול הקבוע שבין ביתו לאצטדיון. זו היתה שגרה, הרגל, דבר מה להיאחז בו. פעם או פעמיים ביום יכול היה להתרחק מהבית, מהמשפחה, מהחברה, מהצורך לעטות על פניו מסכות מזויפות של אושר או סתם שביעות רצון. אז יכול היה להיות מי שהוא: שוער כדורגל. כל מה שהיה תמיד, כל מה שידע לעשות.

 

באותה שעה שבה עמד לפני האצטדיון צלצל הטלפון בביתו. המפתח קרקש במנעול הדלת בעצבנות ופתח אותה, ואשתו נכנסה בסערה אל הבית, שקיות הקניות בידיה. היא ידעה שזה טיפשי, אבל צלצולי טלפון תמיד נדמו לה כקריאותיו של הגורל.

היא הניחה את השקיות בחופזה על הרצפה ומיהרה לענות לטלפון, שלא הראה סימני כניעה. מיד זיהתה את חיתוך דיבורו חסר הסבלנות של מנהל הקבוצה. הוא ביקש לשוחח עם בעלה. היא הופתעה, אך ניסתה את מזלה בקריאה אל חלל הבית. איש לא ענה.

"הוא עדיין לא חזר מהאימון", אמרה למנהל.

"לא חזר מהאימון, אה?", חזר המנהל על דבריה בזלזול.

"כנראה", מלמלה בחוסר הבנה.

"גברת, בעלך לא היה באימון! כבר חודש שבעלך לא מגיע לאימונים. אבל אם הוא לא בבית, אני מניח שהוא לפחות החלים מהמחלה, מה?".

היא שתקה.

 

ההיעדרויות מהאימונים הפכו תכופות. בחודש האחרון הודיע שהוא חולה. הוא באמת היה חולה, גם אם לא כמו שחשבו בקבוצה. תחת שישכב בבית ויתאושש, העדיף ללכת בעיירה, לשוטט בה כהלך מת, במסלול שהוליך אותו אל האצטדיון. זו הייתה דרך הייסורים שבה נשא את צלב קלונו, המדרון הסיזיפי שבו גלגל את סלע חרפתו שוב ושוב.

כשעמד עכשיו מול האצטדיון הישן, לא ידע עוד אם ההרגל מציל אותו מן הדיכאון, או שמא דווקא נוסך בדיכאון חיים. לפתע הבין כי הכדורגל לא היה קרן אור באפלת ראשו, אלא יריעת החושך עצמה. זה הכדורגל שהביא עליו את אסונו. הכדורגל, שהפך אותו מילד מנודה לגיבור ההמונים, דחה אותו כעת ככלי אין חפץ בו, ככדור שנבעט אל מחוץ למגרש. הכדורגל בגד בו. והדיכאון – הדיכאון הפך לכדור ברזל שאפילו הוא לא היה יכול עוד לעצור.

הוא לא עצר באצטדיון. רגליו הוסיפו ללכת, ולבסוף נעצרו ליד תחנת הרכבת הישנה שעמדה בסמוך למגרש. זו היתה שעת בין ערביים מנומנמת, והתחנה היתה ריקה מאדם. רק כרטיסנית ומאבטח היו בה, מפטפטים ביניהם. הם לא השגיחו בו שעה שעמד לפני הפסים.

 

"מאמן הכושר ראה אותו", אמר המנהל הכעוס. "כבר חודש שהוא מספר לנו שהוא חולה, אבל היום מאמן הכושר ראה אותו מסתובב בעיר".

"מה?…", מלמלה בקושי.

"די, נגמרו השקרים. את לא יכולה להגן עליו יותר".

היא שתקה.

"תודיעי לו שהוא לא צריך לשקר עוד. הוא לא צריך להגיע יותר לאימונים. אנחנו מתירים את החוזה, משחררים אותו".

היא שתקה. מנהל הקבוצה חש לפתע שלא בנוח.

"אני מצטער", אמר, ונדמה היה לה שהוא באמת מתכוון לזה. "הוא היה שוער מצוין. הכי טוב שראיתי. אבל אולי אין לו את האופי הדרוש לזה".

הוא ניתק את השיחה, והיא רק חשבה: ואולי זה בדיוק האופי הדרוש. אולי זה לא יכול להיות אחרת.

 

 

הוא הביט בהצטלבות מסילות הברזל, ואז הציב כף רגל על אדני העץ הרעועים. אחר הציב את השנייה. הוא הסתובב, מישיר גופו אל המסילה הנמתחת אל האופק. בשקט שעמד בתחנה יכול היה לשמוע את דברי ההבל שהפטיר המאבטח אל הכרטיסנית, את גניחותיה הקצובות של מכונת המשקאות, את אוושת רוח הערב בשיבולים שבצדי המסילה, את קרקוש הפח העצל של שלט ההכוונה החלוד. וגם את הרכבת.

קודם שמע את הרכבת, ורק אז הבחין בה: כתם שחור שמבקיע את היריעה האדמומית של הערב, הולך ומתעצם, דוהר לעברו כחץ שלוח. הוא חש את שריריו נמתחים. רק עכשיו שם לב לדריכות האינסטינקטיבית של גופו: לברכיים הכפופות, לגב הרכון קדימה, לזרועות השלוחות לצדדים, לכפות הידיים הפתוחות. לראשונה זה זמן רב חש את הדם הולם בעורקיו, את האדרנלין נמסך בו. נשימותיו נקצבו על פי שקשוקם של גלגלי הרכבת. הוא ניצב בין קורות הברזל, דרוך, מרוכז, מוכן לקלוט את הקטר בגופו.

המחשבות רצו בראשו במהירות, מפלחות את החשיכה כמו הרכבת החותכת את הלילה: משחקים בשכונה, מגרשי חצץ, צלילות, זינוקים, אביו, היגיטה, שערים ענקיים, אצטדיון מפלצתי, הסוכן, העכביש, המוהוק, ספסל הנבחרת, מורנו, הכרטיס האדום, השער ההוא, הרגליים הסבוכות ברשת, השריקה הצורמת, הבוז מחריש האוזניים, הקריאות החוזרות בשמו שנישא באוויר בכעס, בלעג, באהבה.

באהבה?

הוא הביט הצידה. היא עמדה שם, ליד המכונית הקטנה, קוראת בשמו. דמעות עמדו בעיניה. הוא הביט בה. פתאום הבין שהוא לא האיש הכי בודד בעולם. בחשיכה הזו שאפפה את ראשו, היא היתה קרן האור העקשנית שמנסה לפלס דרך אליו. האור הבהיר, העיקש, המיטיב. האור שסירב לראות.

אבל הוא היה אסונה. היא היתה כרוכה בו, בשוער השנוא, חרפת האומה. היא אשת קין. גאולתה היתה בידיו. הוא יכול לשחרר אותה לחיים אחרים, חיים שבהם איש לא יצביע עליה ברחוב כעל אשתו של הנבל. חיים שלא יתנהלו בצל הקללה. חיים שלא יהיו חייו. היא לא צריכה לחלוק איתו בעול. הצלב הזה הוא שלו.

הרכבת כבר היתה קרובה, אגרוף הקטר שלה מונף לקראתו. הוא יכול היה לחוש ברוח הנוטשת אותו בשעה שהרכבת קרעה אותה לשניים. שוערים צריכים לקבל הכרעות בשברירי שניות. לזנק ימינה או שמאלה, להישאר במקום או לצאת מהשער, לגלוש אל הכדור או להישאר על הרגליים. אתה צריך להיות דרוך, לקרוא היטב את המשחק, לסמוך על האינסטינקטים שלך.

הוא הביט בה. הוא לא היה שוער של אינסטינקטים. הוא היה שוער של אומץ. הוא היה שוער מתאבד.

12122609_10153732328022079_8126402901302601908_n

התחת של ניקי

ניקי מינאז' אנקונדה

ניקי מינאז' עשתה זאת שוב. קצת פחות משנתיים אחרי ששברה את שיא הצפיות ב-24 שעות של vevo בעזרת ג'סטין ביבר, מינאז' חוזרת בגפה אל הכס ומדיחה ממנו את מיילי סיירוס. הקליפ החדש שלה, "אנקונדה", גרף 19.6 מיליון צפיות ביממה הראשונה לחייו היוטיוביים. וכמה הולם שאת הניצחון שלה השיגה מינאז' עם הנשק של סיירוס – טוורקינג.

19 וחצי מיליון צפיות לא באות בלי מחיר. מינאז' ספגה ביקורת חריפה מצד מי שראו בשיר זבל מיזוגני, החפצה עצמית ואפילו פורנו רך. מולם התייצבו תומכיה של מינאז', שלא מצאו כל פסול בכמה ישבנים מקפצים. אליהם הצטרפו, למרבה ההפתעה, לא מעט פמיניסטיות שמצאו ב"אנקונדה" תשובה חתרנית ל"Baby's Got Back", קלאסיקת ההיפ-הופ השוביניסטית ממנה מינאז' מסמפלת בחופשיות. ואולי בצדק: בעוד סר מיקס א-לוט חיפצן נשים להנאתו, "אנקונדה" הוא חגיגה של מיניות נשית בשליטה נשית. "אנקונדה", למעט הופעת האורח הפסיבית של דרייק (שמקבל כתף קרה כשהוא מנסה לשלוח יד), הוא קליפ נטול גברים, ומינאז' נמצאת בו בדומיננטיות מוחלטת, במרכז הבמה ובמרחק בטוח מהמצלמה.

כתב ההגנה הזה – שלא ברור אם הוא משרת נשים עצמאיות או גברים חרמנים – אכן סדור ומרשים. יש בו רק חור ישבן אחד קטן: הוא מנוגד למה שהפך את "אנקונדה" לשיאן צפיות ביוטיוב. במלים אחרות: הוא מתעלם מהטוורקינג, מכישורי הנענוע הבלתי נתפסים של מינאז', ומהסצנה הפרובוקטיבית עם דרייק. את זה הבין אפילו סר מיקס א-לוט, שציוץ התגובה שלו ל"אנקונדה" היה "Damnnnnn" עם שישה סימני קריאה. התגובה הקצרה הזו משקפת את רוב התגובות ביוטיוב.

כן, אפשר למצוא ב"אנקונדה" מסרים פמיניסטיים חבויים היטב בין הלחמניות של מינאז'. אבל אם יש משהו שמינאז' מלמדת את צופות (וצופי) הקליפ האולטרה-סקסי שלה, זה שסקס מוכר. ואם את רוצה שיראו אותך מיליונים ביוטיוב, כדאי שתתחילי להזיז את התחת. פשוטו כמשמעו.

פורסם במקור ב"פנאי פלוס", 27.814

קו בחול

מקלט חולית

בוקר שבת. אני שוכב על הדשא במכנסיים קצרים. אצבעות הרגליים היחפות שלי ממוללות גבעולים סתורים. ניל יאנג דפק נפקדות מפארק הירקון, אבל מבעד לאוזניות האייפוד שלי הוא עדיין מיילל את "הלם ומורא": "אלפי ילדים מפוחדים לכל החיים/ מיליון דמעות לאשת חיל/ שני הצדדים מפסידים עכשיו".

ציוצי הציפורים סביב ברז המים המטפטף נמהלים בקולו של יאנג. צמרת העץ מטילה חופת צל קרירה על המדשאה, ורוח בוקר עדינה מפילה חללים בין ענפי הזית. מעל העצים נפרש רקיע תכלת בהיר, מעונן חלקית. זאת פסטורליה שכבר אי אפשר למצוא בישראל המתעיירת, המתמגדלת, לבושת שלמת המלט והבטון. פסטורליה שצריך להרחיק למענה אל הספר. וברגע הזה, השקט, הנינוח, הכל נראה נורמלי במקום הזה. וסוף סוף, אחרי לילות שנעו בין שינה טרופה ללובן מוחלט, אני יכול לעצום עיניים. אבל זה רק רגע אחד, וברגע השני מנערת יד את ירכי. הקפצה. "אירוע מורכב", קוראים לזה בצבא. נשמע כמו תיאור מכובס של סקנדל, אבל זה בכלל תיאור נמרץ של תקרית ביטחונית. זה קורה כאן חדשות לבקרים, ולאחרונה בכל הבקרים. בשבת הזאת זה יקרה עוד שלוש פעמים.

אני מסיר את האוזניות. את רעש הרקע שמסביב למדתי להכיר היטב בימים האחרונים: השקשוק המרוחק של זחלי הטנקים, התקתוק המקוטע של צרורות המקלעים, הטרטור הקבוע של המזל"ט, סילון מטוסי הקרב, רחש להבי המסוקים, המיית רשת הקשר, קולות הנפץ של ההפגזות. מעטפת הסאונד של סיטואציה ספק סוריאליסטית, ספק היפר־ריאליסטית. להקת הקצב של המלחמה.

נדרשו לי עשרה ימים כדי להגיע לרגע הנדיר הזה — בלי מדים, בלי נעליים צבאיות, בלי רובה רתום לצוואר — וקצת יותר משלוש דקות כדי להבין שזה קרב אבוד. שהניסיון להיאחז ברגעים של שפיות בתוך המציאות הכאוטית הזאת, שמארגנת את עצמה מחדש מדי דקה, נדון לכישלון. אין שום דבר נורמלי במקום הזה. ואף לא רגע אחד של שקט.

IMG_7333

הנה זה שוב קורה. שבוע לפני שזה שוב קורה שולח המ"פ קריאת כיוון, בודק ערנות, מוודא שהקצינים ומפקדת הפלוגה כבר מוכנים. יום לפני שזה שוב קורה, אני כבר יודע שזה שוב קורה. חותך מוקדם מפגישת עבודה כדי לארגן תיק, לסדר את הבית, לכתוב עוד טקסט או שניים, לתת נגיסה אחרונה בלאפה עם שווארמה לפני פרידה ארוכה. לקחת לריאות שאיפות אחרונות של אזרחות לפני העלייה על המדים. אבל השעות חולפות והטלפון מבושש להגיע, ובערב אני כבר רואה את גרמניה מפרקת את ברזיל בחצי גמר המונדיאל, וזה כל כך מדהים שאפשר לרגע לשכוח שפחות משעה קודם לכן נשמעה אזעקה ורצנו לחדר המדרגות. הנה יש איזו נפילת מתח, ולרגע נדמה שאולי זה בכלל לא יקרה. אולי הפעם יסתדרו בלעדינו. וכך, למחרת, כל הסיפור תופס אותי קצת בהפתעה. אבל אני כבר מתורגל: אורזים את התיק, אורזים את הבית, סוגרים כמה קצוות, אומרים יפה שלום ועוזבים עד להודעה חדשה. כך, בן לילה, אזרח הופך לחייל.

בלילה, בדרך למחסני החירום, אני שומע את ארגנטינה והולנד מתכתשות על זכות ההעפלה לגמר. עוד לא ברור מי מהן תהיה שם, אבל ברור מי לא: אני. ארבע שנים אני מחכה לאירוע ההיסטורי הזה, וכשהוא סוף סוף מגיע, ישראל יוצאת למלחמה. אני יכול לסלוח לחמאס על הרבה דברים, אבל לא בטוח שאני יכול לסלוח על זה.

שידור הרדיו נקטע מדי כמה דקות לטובת דיווחים על אזעקות צבע אדום. לוקח לי יותר משנייה להבין שאזעקה הופעלה באזור שאני נוהג בו עכשיו. כולם ממשיכים לנסוע, אף אחד לא חושב לעצור ולהשתטח, ואולי אף אחד לא יודע חוץ ממני. כשאתה על מדים אוחזת בך לפעמים מין גבורה קצת מטופשת, אבל הפעם זאת לא הסיבה. הפעם זה אלמנט ההפתעה, מה גם שהסיכויים שלי להיהרג בנהיגה גדולים מספיק בלי שתפגע בי רקטה. הקטל בדרכים מעולם לא מנע ממני לעלות על הכביש, אז מה פתאום שחמאס יעשה את זה?

אבל הכל קורה מהר. כאן זה לא המרכז, עם הדקה וחצי הנצחיות של המעבר למרחבים המוגנים. כאן הספקת בקושי לעכל את האזעקה, וכבר היא מתגשמת בקול נפץ. אני עוד מעבד את הנתונים כשכתם אור נע בשמיים, ואחד נוסף אחריו. כעבור שניות אחדות הופך כתם האור להבזק, ותאומו עושה כמותו. עוד יירוט מוצלח לכיפת ברזל, כמה מאות מטרים מהמקום שבו אני נמצא. אני ממשיך לנסוע, מנסה לעכל את המתרחש. מכוניות נוסעות בכביש כהרגלן בזמן שמעליהן מתחולל קרב טילים. אין שום דבר נורמלי במקום הזה.

רכב פרטי קטן נכנס ליישוב שבו מוצבים כוחותינו. הוא עוצר ליד המקלט הציבורי שאנחנו ישנים בו. שני גברים יוצאים מתוכו, מברכים אותנו לשלום. דלת תא המטען מתרוממת. בפנים ניצבים שני ג'ריקנים וסיר גדול. "אייס קפה? אייס תה? סלט פירות?".

התמונה הזאת חוזרת על עצמה שוב ושוב. ההירתמות של העורף למאמץ המלחמתי לא ניכרת רק בעמידה נחושה בפני מתקפות הטילים ("מנצחים בחזית, איתנים בעורף", גורס הסלוגן שהודבק למבצע ושמקדם את פני בצומת הפונה ליישוב), אלא גם באספקה בלתי נדלית של מוצרים לכוחות הלוחמים. מעולם לא נתקלתי בדבר דומה לזה. שמעתי את הסיפורים מ"עמוד ענן" על החיילים שישבו בשטחי הכינוס ונהנו מביקורים יומיים של אזרחים ומקו שוטף של תרומות (והנה קצת על מה שעבר עלי באותו מבצע). האגדות סיפרו שהחיילים ההם החליפו שלושה זוגות תחתונים ביום והתרחצו בקולה. בעמוד ענן ישבתי רק כמה מאות מטרים מהמקום שבו אני נמצא היום, אבל בבסיס צבאי שמיקומו נתפס מעבר לקווי האויב. אזרחים לא הורשו להגיע אליו. קו חלוקת הקרטיבים נעצר לפנינו.

הפעם התרומות שוטפות. אחותו של הסמ"פ, אשתו של הקשר, הדוד של החובש וסתם אזרחים טובים מהדרום, מהמרכז, מהצפון, מהנכר. הטלפון שלי מתמלא מספרים לא מוכרים, ובסוף כל מספר עומד יהודי עם לב גדול ששואל אם אנחנו צריכים תחתונים. אנשים אוספים בשכונות, בבתי הספר ובמקומות העבודה ממתקים, מוצרי מזון והיגיינה, אפילו כסף. דורון ממושב מסלול הקים תחנת הסעדה לחיילים בממדים מפלצתיים. בבית של גלית ממושב ישע אי אפשר ללכת צעד בלי לדרוך על חבילה. קרן פתחה חמ"ל תרומות בראשון לציון. החבר'ה מפתחיה מגיעים ופורשים על הדשא שולחנות של סביח ופריקסה. דוד מארגן על האש. שרון שולח פיצות לשטח. המשרד של טלי מזמין אותנו לארוחת ערב. סיירת האימהות של גל מגיעה לעשות קבלת שבת במחסום. שלושה מסז'יסטים מהמרכז פותחים תחנת הרפיה בפאב של הקיבוץ. אפילו אתניקס מגיעים לביקור במקלט. וזאת רשימת קרדיטים חלקית ביותר שעושה עוול עם עשרות אנשים. אני לא מגזים: עשרות.

IMG_7442

שלושה ימים עברו מאז שהתמקמנו ביישוב שאנחנו מגנים עליו, והמחסן הארעי שלי כבר נראה כמו המרכז הלוגיסטי של אונר"א. המפל"גיסטים מסדרים כמעט מדי יום ארגזי קרטון ומשלחים לחיילים בגדים, ממתקים ומוצרי טואלטיקה. אחרי שבוע אני מוצא את עצמי נאלץ לדחות חלק מהבקשות, להעביר אותן למי שעשוי להזדקק להן, לחלק תרומות לכוחות הפזורים בשטחי הכינוס, לכוון את התורמים לפי צרכי הפלוגה שהולכים ומתמעטים. אני לא מסוגל להכיל יותר סבונים ומגבונים, אבל מל"ט פלוגתי יהיה נחמד.

כשלעצמי, אני קצת מתקשה להתמודד עם עניין התרומות. זה לא רק משום שמכירות וגיוס כספים הן פעולות שמעוררות בי רתיעה, ולא רק משום שקבלת עזרה מביכה אותי. הבעיה שלי היא שהתרומות הללו יוצרות מצב אבסורדי שבו אזרחים נדרשים למלא את הוואקום הלוגיסטי שמשאירים הצבא והמדינה, ובכך למעשה תורמים שלא במתכוון להמשך קיומו של הוואקום. אני מבקר חריף של השירותרום — פרויקט התרמה מעורר חימה למען הגוף השמן ביותר במדינה — ושל כל תרבות הספונסרים שפשתה בצבא ושהפכה אותו לחברה מעמדית עם פוטנציאל סיאוב מסוכן, ע"ע בת מצווה במתקן אדם עם תוכנית אמנותית בהשתתפות חיילי לוט"ר. אלו בדיוק הדברים שמאפשרים לצה"ל להמשיך להתנהל עם מחסנים ריקים, עם כלי רכב פרטיים על תקן רכבי חפ"ק ומנהלה ועם טלפונים סלולריים על תקן מכשירי קשר.

הפער בין העושר שמרעיף הציבור על הלוחמים לבין השמיכה הלוגיסטית הקצרה מדי של צה"ל נראה לי חסר תקדים. מצד אחד, יש לי בפלוגה יותר מברשות שיניים משיניים, וכמות מגבונים לחים שיכולה לפרנס מחלקת יולדות במשך עשור. מצד שני, אני מחכה יותר משבועיים לזוג מדים ומחסנית. אחרי קבלת פנים מעודדת שהעידה על הפקת לקחים מכישלונות עמוד ענן, המלחמה הפכה מהפתעה לשגרה, ודווקא אז התברר שצה"ל כמנהגו נוהג. עקומת השיפור שמגלה הצבא מצו 8 לצו 8 מתונה להפליא; זה תמיד נראה כאילו הצבא הוא בעצמו מילואימניק שמופתע לקבל את הזימון. כאילו הוא מופתע לגלות ש־50 אלף מילואימניקים הם לוחמים לכל דבר שזקוקים למכשירי קשר תקינים, לכמות סבירה של זוגות מדים ולרכב מנהלתי. השלמת ציוד הלחימה והלוגיסטיקה באמצעות אי־ביי ועלי אקספרס היא כבר מזמן לא בדיחה; זה מצב נתון. זה עדיין צבא, אבל עם הזמן נוספים לו עוד ועוד מוטיבים של מיליציה אזרחית על מדים.

אם זה היה תלוי בי, לא הייתי מסכים לקבל אפילו פס של משחת שיניים. אבל אני לא לבד כאן. אלה לוחמים, וזאת מלחמה, ואני ניצב בדילמה ערכית שבה העקרונות שלי ניגפים בפני חייל שנגמרו לו הגופיות או שקץ במנות קרב ובסנדוויץ' פסטרמה. הלוחמים האלה שמו את החיים שלהם בהמתנה בשביל להתייצב כאן. לא הם צריכים לשלם את המחיר על קשייו התפקודיים של הצבא. עם זאת, חבל שאת המחיר משלמים אזרחים. ליתר דיוק, משלמים פעמיים.

יצאתי למבצע הזה ימים אחדים אחרי גילוי גופות שלושת הנערים החטופים, כשבמרחבים הממשיים והווירטואליים של החברה הישראלית התנהלו קרבות פיזיים ומילוליים אלימים ובוטים, כשהאוויר ברחוב עשה לי רע בבטן. כאן הכל נשכח. הסולידריות הזאת, שהאוטומטיות העיוורת שלה מעוררת בי סלידה לא פעם, נוכחת כאן במלוא עוצמתה מאירת הפנים. היא מפגישה בין אנשים טובים שעזבו את כל מה שיש להם רק בגלל שיחת טלפון מחייגן ממוחשב, לבין אנשים טובים שיודעים להוקיר להם תודה באופן
שהביטוי "מחמם לב" נדמה פושר מדי עבורו. לכך התכוון ג'. ק. צ'סטרטון כשכתב ש"החייל האמיתי לא נלחם משום שהוא שונא את מה שלפניו, אלא משום שהוא אוהב את מה שמאחוריו". לא תמיד אני אוהב את מה שיש מאחוריי, אבל בימים האלה אני אוהב אותו מאוד. כשמנתקים את המבצע הזה מההקשרים הרחבים שלו — המדיניים, הצבאיים, הפוליטיים — נשארים עם הגלעין האנושי הזה שהוא הסיפור שלנו: אנשים טובים מגנים על אנשים טובים.

באחת מהחבילות הרבות שנוחתות על מפתננו נמצא גם הגיליון האחרון של בלייזר, עם טקסט שכתבתי על הפוזיציה האידיאולוגית המסובכת של המרכז הפוליטי. על העמידה הבעייתית, מרובת הדילמות והפרדוקסים, בין ימין לשמאל. כתבתי על הצבא כטריטוריה שבה הקונפליקט הרעיוני הזה בא לידי ביטוי בשיא עוצמתו, מקום שדורש מהפטריוט הביקורתי הכרעות מוסריות ואידיאולוגיות מדי יום ביומו. את הטקסט ההוא כתבתי בתחילת יולי. שבוע ויום לאחר מכן הגיע צו 8 טלפוני והטיח את הפרדוקסים האלה בפרצופי.

נכון, אני לא הטייס שמטיל פצצות על סג'עייה או הצלף שמוריד ראשים בבית חנון. אבל אני הלוחם ששומר על היישוב, שמפטרל לאורך הגדר, שקופץ לכל התרעה ושמוכן להיתקלות עם מחבל לפחות פעם ביום. בלילה אני יושב מחוץ למקלט ומקשיב למה שמכונה "ריכוך ארטילרי", כינוי אוקסימורוני לפעולת כתישה מאסיבית. אפשר להתייחס לזה בהומור שחור ("עוד פלסטיני הולך לגור בבית של יעלי", אומר אחד החיילים). אבל כששומעים את זה מקרוב כל כך — ולעתים ההפצצות נשמעות כאילו הן מתרחשות בשכונה הסמוכה — אי אפשר שלא לחשוב על החיים הבלתי נתפסים האלה. אפילו כשאתה בעצמך נמצא בתוך חיים בלתי נתפסים שבהם האדמה עשויה לפעור את פיה בכל רגע ולהקיא מקרבה עשרה מחבלים חמושים וששים אלי טבח.

עמוד ענן, שבו עמדתי ימים רבים תחת הפגזות פצמ"רים וביליתי שעות ארוכות במרחבים מוגנים, פקח את עיני לכל הקשור בחיים הבלתי נסבלים בדרום: כל תקתוק במערכת כריזה דורך אותך, הצבע האדום שולט בשגרת יומך, וכל שריקה ארוכה וצונחת היא שריקתו של המוות. הפעם הפצמורים לא כבדים כמו אז, ואני יכול להטות אוזן למתרחש מעבר לגדר. ומה שמתרחש שם — מוצדק או לא — הוא כתישה. גם החרבה מבוקרת היא החרבה. אני אפילו לא יכול לשער בנפשי איך זה לחיות תחת הפצצות כאלה כמעט בלי יכולת להימלט מהן. איך זה לפחד מהבום העל־קולי של מטוסי קרב. איך זה לחזור אל עיי חורבות. טועים המתלהמים שעולזים כשילדים פלסטינים נהרגים בהנחה שנפטרנו ממחבלים לעתיד. ככה לא נפטרים ממחבלים; ככה מייצרים מחבלים.

האם יש דרך אחרת לעשות זאת? אולי. אולי לא. אני מאמין במחויבות המוסרית של הצבא הזה ושל מרבית חייליו, אבל אני יודע שגם במחויבות הזו נופלים ליקויים. וכשנופלים בה ליקויים, נופלים בה חללים. אין שום דבר מעודד במחשבה הזאת. אין שום דבר מעודד במחשבה שכדי להגן על עצמנו אנחנו נדרשים לייצר כזה הרס וחורבן. אין שום דבר מעודד במחשבה על המציאות שאנחנו חיים בה, ולא משנה מי מנצח בה. והרי אף אחד לא מנצח בה, כי זו האמת האחת והיחידה של המלחמות האלה, כפי שניסח אותה פעם פרז ב"הסמויה": "אף אחד לא מנצח. צד אחד פשוט מפסיד לאט יותר".

אני גאה להיות כאן. אני תמיד רוצה להיות כאן. זה שילוב בין תאוות המספר שבי והאמונה העמוקה שלי בחובה אזרחית. לכן אני כאן, למרות הכל. למרות המעמסות מבית, למרות הקשיים היומיומיים, למרות ההתחבטויות המצפוניות. למרות שלאף אחד אין מושג לאן נוליך את המבצע, למרות שאני חושב שאין לזה תכלית. למרות שאני חושב שההנהגה שלנו חלשה מכדי להשתמש במלחמה כהמשך המדיניות באמצעים אחרים, כמאמר קלאוזביץ'. למרות שאני חושב שאין אסטרטגיה והכל טקטיקה, כמאמר אברום שלום. בכל זאת הגעתי. למרות הכל.

נדמה לי שבכל פעם זה רק הופך לקשה יותר. החיים האזרחיים הופכים לעמוסים ומורכבים מדי, וכל התייצבות למילואים הופכת למשימה קשה מקודמתה. מי שפעם בא רווק, השאיר הפעם אישה דואגת בבית. לבחור שרק התחתן אחרי הקו הקודם יש עכשיו ילד קטן. לסטודנט כבר יש ג'וב. ואני מגיע בפעם הראשונה כעצמאי במשרה מלאה. היה לי קשה במילואים כשכיר וכעצמאי במשרה חלקית, אבל הפעם זה קשה פי כמה, כשאין מעלי בוס שישלם את שכרי במועדו. כשהראש עסוק בקרב אתה בכלל לא חושב על העבודה, על החשבונות, על מי ימלא את חשבון הבנק. אבל החשבון הזה מתרוקן, והפרויקטים נתקעים או נדחים או מתבטלים, והגוף היחיד שאני עובד עבורו כרגע הוא המדינה. ומהיכרותי עם המדינה, היא לא הבוס הכי נדיב ומבין שאתה יכול לבקש לעצמך.

משום מה, כל זה לא חשוב עכשיו. משום מה, ברגעים האלה זה תמיד לא חשוב. ככה זה עם המדינה שלי. היא קוראת לי ואני בא. גם כשהיא מתעמרת בי, גם כשהיא מפנה לי את גבה, היא תמיד יודעת שברגע האמת אתייצב לדגל. שאהיה שם בשבילה ללא תנאים מוקדמים. כי אין שום דבר נורמלי במקום הזה.

(פורסם במקור בגיליון אוגוסט של "בלייזר". ועוד חוויות מ"צוק איתן" כאן, ב"שטנדליאנה", הבלוג שלי ב"הארץ")

סוף צוק איתן

בשביל זה יש חברות

(צילום מסך מתוך "אייל גולן קורא לך")

(צילום מסך מתוך "אייל גולן קורא לך")

בשבוע שעבר כבש אייל גולן את אצטדיון בלומפילד. שתי הופעות, 32 אלף מעריצים, אצבע משולשת לעבר כל מי שקבר את הקריירה של "הזמר הלאומי". המופע נקרא "פעם בחיים" (אף שהועלה פעמיים) והותיר בקרב כל מי שעקב אחריו – אם מהיציעים ואם מהדיווחים – את התחושה שכל מה שעבר על גולן בחודשים האחרונים קרה פעם בחיים. אולי בחיים אחרים.

הקאמבק הזה היה צפוי. מה שהיה פחות צפוי הוא זהות הדמות ששיתפה אתו פעולה. רני רהב זה מובן, ניקוס ורטיס זה חסר משמעות. שרית חדד, לעומת זאת, זו הפתעה, שלא לומר אכזבה מרה. מכל הגברים שבעולם, דווקא חדד היתה זו שניאותה להכשיר את גולן קבל עם ועדת מעריצים. דווקא חדד. דווקא אישה.

חדד לא לבד. מי שחשב שגולן יישאר רק עם המיקרופון, ההופעות והפות-מוביל, לא בדק קודם עם אופירה אסייג. אסייג סידרה לגולן את הג'וב הראשון שלו מאז הודח מ"קשת", כפרשן בתכנית הספורט שלה ברדיו תל אביב. בשביל זה יש חברות.

חדד ואסייג הן נשים עצמאיות, חזקות ומצליחות. שתיהן הצליחו לפלס דרכן לפסגה בעולמות שמאופיינים בתרבות מאצ'ואיסטית-שוביניסטית. לשתיהן זה לא הפריע להתייצב כתף אל כתף עם מי שהנציח תרבות שכזו בעולמו הפרטי ובעולמו העסקי, אדם שהפך את חולשתן של נשים צעירות לעסקי שעשועים. העובדה שדווקא שתיהן לוקחות חלק פעיל בקאמבק הציבורי של גולן היא אכזבה לנשים בפרט ולחברה בכלל. חברות היא ערך חשוב, אך מוסר חשוב ממנה. חדד ואסייג יכלו להיות חברות תומכות גם מבלי להעניק לגולן לגיטימציה ציבורית. חבל שהן בחרו להיות אלו שעל כתפיהן גולן כובש מחדש את מקומו.

בראיון יח"צ לקראת המופע המשותף הסבירה חדד שהחיבור עם גולן הוא טבעי. אפשר היה רק להיזכר בימים שבהם חדד רצתה רק בחור נחמד לצעוד אתו לעד, ולדעת שלא גולן הוא האיש.

פורסם במקור ב"פנאי פלוס", 2.7.14

האם מונדיאל 2014 הוא סוף דרכו של יורם ארבל?

(צילום מסך)

(צילום מסך)

מי חווה את המונדיאל הגרוע ביותר עד כה? ספרד הקורסת או אנגליה הלוזרית? פורטוגל הכושלת או קמרון המתפרקת? ברזיל המקרטעת או ארגנטינה המגמגמת? שכחו מכל אלה. על אף אחת מהן לא עובר טורניר גרוע מזה שעובר על יורם ארבל. רק חודש עבר מאז פדיחת הפיינל פור ("דווין סמית' כל הדרך"), וארבל כמנהגו נוהג. השדר מספר 1 פתח את המונדיאל בצרור טעויות, ומאז לא הוריד את הרגל מהגז בעודו מדרדר את ניידת השידור אל התהום. לרגעים נדמה שארבל לא עובד עבור רשות השידור, אלא עבור דפי פייסבוק סאטיריים ומחאתיים כמו "יורם ארבל – הביתה", "יורם ארבל נמאס" ו"יורם ארבל הללללויה". קשה להסביר את מקרה ארבל. אין עוד תופעה שחוצצת באופן כה מובהק בין האנשים שעושים טלוויזיה לבין האנשים שצורכים טלוויזיה. ברשתות השידור רואים בו מותג שמעמדו האייקוני מצדיק את מחירו היקר. בקרב הצופים, לעומת זאת, קיים קונצנזוס נדיר: ככה לא בונים שידור. יורם ארבל מונדיאל 2014 עשוי להיות קו פרשת המים בקריירה של בכיר שדרי ישראל. אולי זו החשיפה הגבוהה לקהל רחב מהרגיל; אולי רצף הטעויות הקולוסאלי; אולי זה פשוט בולט על הרקע האפור של דני נוימן. כך או כך, ישנה תחושה שהפעם ארבל שבר את גב הצופים. ישנה תחושה שהפעם פרנסי הטלוויזיה לא יוכלו להמשיך ולהתעלם מהביקורת הציבורית והתקשורתית הגורפת. אבל הם ימשיכו. ארבל לא ילך לשום מקום. הוא שרד את השרוכים של איתן טיבי, את מגן הזיעה של טייריס רייס, את כל השחקנים שחורי העור שדומים בעיניו לטוואטחה. מה פתאום שילך הביתה בגלל חילופי זהויות בין פדרו לקאסורלה, או בגלל שאדוארדו דה סילבה החליט להתאזרח בקרואטיה, או בגלל שקוסטה ריקה זימנה רק בראיין רואיז אחד? היחיד שעשוי לשלוח את יורם ארבל הביתה הוא יורם ארבל, והתרחיש הזה אפילו יותר בדיוני מזכייה של הונדורס במונדיאל. מי שצריך ללכת עד למשחק השרוכים ב-1998 כדי למצוא פגם קל בהתנהלותו המקצועית בוודאי לא חושב שהגיעה שעתו לרדת מעל מסך הטלוויזיה שלנו. במשחק בין ארגנטינה לבוסניה אמר ארבל לנוימן כי "יבוא יום, דני, נשב לנו בעמדת שידור. אולי ברוסיה, אולי בקטאר. מתאים לנו החמסינים בקטאר". תקשיבו טוב לארבל. לפחות בעניין הזה הוא לא טועה.

פורסם במקור ב"פנאי פלוס" (25.6.14)

אין מידע חדש, עכשיו בואו נדבר על זה

דנה וייס ואמנון אברמוביץ'

גם מי שמורגל במתכונת האולפן הפתוח מצא עצמו משתאה בסוף השבוע האחרון. בפער שבין חשיבות אירוע החטיפה לבין דלות המידע על אודותיו נפלו מהדורות החדשות הטלוויזיוניות כחללים, אבל לא סתמו את הפה כל הדרך למטה. באולפנים התחלפו כמעט כל בכירי המערכות הביטחוניות, המדיניות והעיתונאיות לדורותיהן, כולם מילואימניקים ותיקים במערך החירום הטלוויזיוני. מדי פעם נקטעה הברברת חסרת התוחלת לטובת עדכון נטול עדכונים או לשם מחזור כתבה ששודרה בטווח שבין שנות התשעים לליל אמש. נדמה היה שמעולם לא דיברו רבים כל כך הרבה כל כך על מעט כל כך.

רק עם מוצאי השבת נרשמה חזרה מסוימת לשגרה, כשלשידורי המונדיאל של הערוץ הראשון הצטרפו שידורי האח הגדול של הערוץ השני. למצקצקים נוכח הפטפטנות הצטרפו המזועזעים נוכח חוסר הרגישות. הדיון, שהתאפיין בלא מעט צביעות וחוסר מודעות עצמית, המשיך את מלחמת האזרחים שכבר ניטשה במלואו עוזה ברשתות החברתיות.

התגובה האוטומטית של הערוצים בערב שבת, כמו גם פניית הפרסה שנקטו במוצאי השבת, מלמדים למעשה על אותו הדבר: הטלוויזיה עדיין לא יודעת איך להתמודד עם משברים ואסונות לאורך זמן. היא עדיין לא יודעת מתי להמשיך בדיווחים ומתי להפסיק, מתי לשמור על פרופיל נמוך ומתי לפרוץ אל המסך עם תופי מלחמה, מתי לשמר סבר פנים חמורות ומתי לשחרר את העניבה.

יותר מכל, הטלוויזיה נלחמת ברגעים כאלה על עצם קיומה. הרי האינטרנט והרשתות החברתיות כבר עקפו אותה בסיבוב. כמו במקרים קודמים (האסיר איקס, אייל גולן), גם הפעם חצי מדינה ידעה מה קורה עוד לפני שיונית לוי עלתה על המונית לנווה אילן. הצורך במהדורת חדשות שתחזיק שידור רציף בהיעדר מידע הוא נחלת העבר – העידן שלפני מבזקי האינטרנט, מסרוני הווטסאפ והודעות הפוש. מהדורות המשברים צריכות להמציא את עצמן חדש. עד אז, בכל משבר לאומי אפוף ערפל קרב וצווי איסור פרסום הן ימצאו את עצמן באזור אסון.

(פורסם במקור במדור הדעות של "פנאי פלוס", 18.6.14)

המלך לואי

לואי סי. קיי., גרסת 2012. כשהוא עדיין היה יותר מצחיק ממבריק.

(פורסם ב"בלייזר", אפריל 2012)

לואי 1 לואי 2 לואי 3