התחת של ניקי

ניקי מינאז' אנקונדה

ניקי מינאז' עשתה זאת שוב. קצת פחות משנתיים אחרי ששברה את שיא הצפיות ב-24 שעות של vevo בעזרת ג'סטין ביבר, מינאז' חוזרת בגפה אל הכס ומדיחה ממנו את מיילי סיירוס. הקליפ החדש שלה, "אנקונדה", גרף 19.6 מיליון צפיות ביממה הראשונה לחייו היוטיוביים. וכמה הולם שאת הניצחון שלה השיגה מינאז' עם הנשק של סיירוס – טוורקינג.

19 וחצי מיליון צפיות לא באות בלי מחיר. מינאז' ספגה ביקורת חריפה מצד מי שראו בשיר זבל מיזוגני, החפצה עצמית ואפילו פורנו רך. מולם התייצבו תומכיה של מינאז', שלא מצאו כל פסול בכמה ישבנים מקפצים. אליהם הצטרפו, למרבה ההפתעה, לא מעט פמיניסטיות שמצאו ב"אנקונדה" תשובה חתרנית ל"Baby's Got Back", קלאסיקת ההיפ-הופ השוביניסטית ממנה מינאז' מסמפלת בחופשיות. ואולי בצדק: בעוד סר מיקס א-לוט חיפצן נשים להנאתו, "אנקונדה" הוא חגיגה של מיניות נשית בשליטה נשית. "אנקונדה", למעט הופעת האורח הפסיבית של דרייק (שמקבל כתף קרה כשהוא מנסה לשלוח יד), הוא קליפ נטול גברים, ומינאז' נמצאת בו בדומיננטיות מוחלטת, במרכז הבמה ובמרחק בטוח מהמצלמה.

כתב ההגנה הזה – שלא ברור אם הוא משרת נשים עצמאיות או גברים חרמנים – אכן סדור ומרשים. יש בו רק חור ישבן אחד קטן: הוא מנוגד למה שהפך את "אנקונדה" לשיאן צפיות ביוטיוב. במלים אחרות: הוא מתעלם מהטוורקינג, מכישורי הנענוע הבלתי נתפסים של מינאז', ומהסצנה הפרובוקטיבית עם דרייק. את זה הבין אפילו סר מיקס א-לוט, שציוץ התגובה שלו ל"אנקונדה" היה "Damnnnnn" עם שישה סימני קריאה. התגובה הקצרה הזו משקפת את רוב התגובות ביוטיוב.

כן, אפשר למצוא ב"אנקונדה" מסרים פמיניסטיים חבויים היטב בין הלחמניות של מינאז'. אבל אם יש משהו שמינאז' מלמדת את צופות (וצופי) הקליפ האולטרה-סקסי שלה, זה שסקס מוכר. ואם את רוצה שיראו אותך מיליונים ביוטיוב, כדאי שתתחילי להזיז את התחת. פשוטו כמשמעו.

פורסם במקור ב"פנאי פלוס", 27.814

קו בחול

מקלט חולית

בוקר שבת. אני שוכב על הדשא במכנסיים קצרים. אצבעות הרגליים היחפות שלי ממוללות גבעולים סתורים. ניל יאנג דפק נפקדות מפארק הירקון, אבל מבעד לאוזניות האייפוד שלי הוא עדיין מיילל את "הלם ומורא": "אלפי ילדים מפוחדים לכל החיים/ מיליון דמעות לאשת חיל/ שני הצדדים מפסידים עכשיו".

ציוצי הציפורים סביב ברז המים המטפטף נמהלים בקולו של יאנג. צמרת העץ מטילה חופת צל קרירה על המדשאה, ורוח בוקר עדינה מפילה חללים בין ענפי הזית. מעל העצים נפרש רקיע תכלת בהיר, מעונן חלקית. זאת פסטורליה שכבר אי אפשר למצוא בישראל המתעיירת, המתמגדלת, לבושת שלמת המלט והבטון. פסטורליה שצריך להרחיק למענה אל הספר. וברגע הזה, השקט, הנינוח, הכל נראה נורמלי במקום הזה. וסוף סוף, אחרי לילות שנעו בין שינה טרופה ללובן מוחלט, אני יכול לעצום עיניים. אבל זה רק רגע אחד, וברגע השני מנערת יד את ירכי. הקפצה. "אירוע מורכב", קוראים לזה בצבא. נשמע כמו תיאור מכובס של סקנדל, אבל זה בכלל תיאור נמרץ של תקרית ביטחונית. זה קורה כאן חדשות לבקרים, ולאחרונה בכל הבקרים. בשבת הזאת זה יקרה עוד שלוש פעמים.

אני מסיר את האוזניות. את רעש הרקע שמסביב למדתי להכיר היטב בימים האחרונים: השקשוק המרוחק של זחלי הטנקים, התקתוק המקוטע של צרורות המקלעים, הטרטור הקבוע של המזל"ט, סילון מטוסי הקרב, רחש להבי המסוקים, המיית רשת הקשר, קולות הנפץ של ההפגזות. מעטפת הסאונד של סיטואציה ספק סוריאליסטית, ספק היפר־ריאליסטית. להקת הקצב של המלחמה.

נדרשו לי עשרה ימים כדי להגיע לרגע הנדיר הזה — בלי מדים, בלי נעליים צבאיות, בלי רובה רתום לצוואר — וקצת יותר משלוש דקות כדי להבין שזה קרב אבוד. שהניסיון להיאחז ברגעים של שפיות בתוך המציאות הכאוטית הזאת, שמארגנת את עצמה מחדש מדי דקה, נדון לכישלון. אין שום דבר נורמלי במקום הזה. ואף לא רגע אחד של שקט.

IMG_7333

הנה זה שוב קורה. שבוע לפני שזה שוב קורה שולח המ"פ קריאת כיוון, בודק ערנות, מוודא שהקצינים ומפקדת הפלוגה כבר מוכנים. יום לפני שזה שוב קורה, אני כבר יודע שזה שוב קורה. חותך מוקדם מפגישת עבודה כדי לארגן תיק, לסדר את הבית, לכתוב עוד טקסט או שניים, לתת נגיסה אחרונה בלאפה עם שווארמה לפני פרידה ארוכה. לקחת לריאות שאיפות אחרונות של אזרחות לפני העלייה על המדים. אבל השעות חולפות והטלפון מבושש להגיע, ובערב אני כבר רואה את גרמניה מפרקת את ברזיל בחצי גמר המונדיאל, וזה כל כך מדהים שאפשר לרגע לשכוח שפחות משעה קודם לכן נשמעה אזעקה ורצנו לחדר המדרגות. הנה יש איזו נפילת מתח, ולרגע נדמה שאולי זה בכלל לא יקרה. אולי הפעם יסתדרו בלעדינו. וכך, למחרת, כל הסיפור תופס אותי קצת בהפתעה. אבל אני כבר מתורגל: אורזים את התיק, אורזים את הבית, סוגרים כמה קצוות, אומרים יפה שלום ועוזבים עד להודעה חדשה. כך, בן לילה, אזרח הופך לחייל.

בלילה, בדרך למחסני החירום, אני שומע את ארגנטינה והולנד מתכתשות על זכות ההעפלה לגמר. עוד לא ברור מי מהן תהיה שם, אבל ברור מי לא: אני. ארבע שנים אני מחכה לאירוע ההיסטורי הזה, וכשהוא סוף סוף מגיע, ישראל יוצאת למלחמה. אני יכול לסלוח לחמאס על הרבה דברים, אבל לא בטוח שאני יכול לסלוח על זה.

שידור הרדיו נקטע מדי כמה דקות לטובת דיווחים על אזעקות צבע אדום. לוקח לי יותר משנייה להבין שאזעקה הופעלה באזור שאני נוהג בו עכשיו. כולם ממשיכים לנסוע, אף אחד לא חושב לעצור ולהשתטח, ואולי אף אחד לא יודע חוץ ממני. כשאתה על מדים אוחזת בך לפעמים מין גבורה קצת מטופשת, אבל הפעם זאת לא הסיבה. הפעם זה אלמנט ההפתעה, מה גם שהסיכויים שלי להיהרג בנהיגה גדולים מספיק בלי שתפגע בי רקטה. הקטל בדרכים מעולם לא מנע ממני לעלות על הכביש, אז מה פתאום שחמאס יעשה את זה?

אבל הכל קורה מהר. כאן זה לא המרכז, עם הדקה וחצי הנצחיות של המעבר למרחבים המוגנים. כאן הספקת בקושי לעכל את האזעקה, וכבר היא מתגשמת בקול נפץ. אני עוד מעבד את הנתונים כשכתם אור נע בשמיים, ואחד נוסף אחריו. כעבור שניות אחדות הופך כתם האור להבזק, ותאומו עושה כמותו. עוד יירוט מוצלח לכיפת ברזל, כמה מאות מטרים מהמקום שבו אני נמצא. אני ממשיך לנסוע, מנסה לעכל את המתרחש. מכוניות נוסעות בכביש כהרגלן בזמן שמעליהן מתחולל קרב טילים. אין שום דבר נורמלי במקום הזה.

רכב פרטי קטן נכנס ליישוב שבו מוצבים כוחותינו. הוא עוצר ליד המקלט הציבורי שאנחנו ישנים בו. שני גברים יוצאים מתוכו, מברכים אותנו לשלום. דלת תא המטען מתרוממת. בפנים ניצבים שני ג'ריקנים וסיר גדול. "אייס קפה? אייס תה? סלט פירות?".

התמונה הזאת חוזרת על עצמה שוב ושוב. ההירתמות של העורף למאמץ המלחמתי לא ניכרת רק בעמידה נחושה בפני מתקפות הטילים ("מנצחים בחזית, איתנים בעורף", גורס הסלוגן שהודבק למבצע ושמקדם את פני בצומת הפונה ליישוב), אלא גם באספקה בלתי נדלית של מוצרים לכוחות הלוחמים. מעולם לא נתקלתי בדבר דומה לזה. שמעתי את הסיפורים מ"עמוד ענן" על החיילים שישבו בשטחי הכינוס ונהנו מביקורים יומיים של אזרחים ומקו שוטף של תרומות (והנה קצת על מה שעבר עלי באותו מבצע). האגדות סיפרו שהחיילים ההם החליפו שלושה זוגות תחתונים ביום והתרחצו בקולה. בעמוד ענן ישבתי רק כמה מאות מטרים מהמקום שבו אני נמצא היום, אבל בבסיס צבאי שמיקומו נתפס מעבר לקווי האויב. אזרחים לא הורשו להגיע אליו. קו חלוקת הקרטיבים נעצר לפנינו.

הפעם התרומות שוטפות. אחותו של הסמ"פ, אשתו של הקשר, הדוד של החובש וסתם אזרחים טובים מהדרום, מהמרכז, מהצפון, מהנכר. הטלפון שלי מתמלא מספרים לא מוכרים, ובסוף כל מספר עומד יהודי עם לב גדול ששואל אם אנחנו צריכים תחתונים. אנשים אוספים בשכונות, בבתי הספר ובמקומות העבודה ממתקים, מוצרי מזון והיגיינה, אפילו כסף. דורון ממושב מסלול הקים תחנת הסעדה לחיילים בממדים מפלצתיים. בבית של גלית ממושב ישע אי אפשר ללכת צעד בלי לדרוך על חבילה. קרן פתחה חמ"ל תרומות בראשון לציון. החבר'ה מפתחיה מגיעים ופורשים על הדשא שולחנות של סביח ופריקסה. דוד מארגן על האש. שרון שולח פיצות לשטח. המשרד של טלי מזמין אותנו לארוחת ערב. סיירת האימהות של גל מגיעה לעשות קבלת שבת במחסום. שלושה מסז'יסטים מהמרכז פותחים תחנת הרפיה בפאב של הקיבוץ. אפילו אתניקס מגיעים לביקור במקלט. וזאת רשימת קרדיטים חלקית ביותר שעושה עוול עם עשרות אנשים. אני לא מגזים: עשרות.

IMG_7442

שלושה ימים עברו מאז שהתמקמנו ביישוב שאנחנו מגנים עליו, והמחסן הארעי שלי כבר נראה כמו המרכז הלוגיסטי של אונר"א. המפל"גיסטים מסדרים כמעט מדי יום ארגזי קרטון ומשלחים לחיילים בגדים, ממתקים ומוצרי טואלטיקה. אחרי שבוע אני מוצא את עצמי נאלץ לדחות חלק מהבקשות, להעביר אותן למי שעשוי להזדקק להן, לחלק תרומות לכוחות הפזורים בשטחי הכינוס, לכוון את התורמים לפי צרכי הפלוגה שהולכים ומתמעטים. אני לא מסוגל להכיל יותר סבונים ומגבונים, אבל מל"ט פלוגתי יהיה נחמד.

כשלעצמי, אני קצת מתקשה להתמודד עם עניין התרומות. זה לא רק משום שמכירות וגיוס כספים הן פעולות שמעוררות בי רתיעה, ולא רק משום שקבלת עזרה מביכה אותי. הבעיה שלי היא שהתרומות הללו יוצרות מצב אבסורדי שבו אזרחים נדרשים למלא את הוואקום הלוגיסטי שמשאירים הצבא והמדינה, ובכך למעשה תורמים שלא במתכוון להמשך קיומו של הוואקום. אני מבקר חריף של השירותרום — פרויקט התרמה מעורר חימה למען הגוף השמן ביותר במדינה — ושל כל תרבות הספונסרים שפשתה בצבא ושהפכה אותו לחברה מעמדית עם פוטנציאל סיאוב מסוכן, ע"ע בת מצווה במתקן אדם עם תוכנית אמנותית בהשתתפות חיילי לוט"ר. אלו בדיוק הדברים שמאפשרים לצה"ל להמשיך להתנהל עם מחסנים ריקים, עם כלי רכב פרטיים על תקן רכבי חפ"ק ומנהלה ועם טלפונים סלולריים על תקן מכשירי קשר.

הפער בין העושר שמרעיף הציבור על הלוחמים לבין השמיכה הלוגיסטית הקצרה מדי של צה"ל נראה לי חסר תקדים. מצד אחד, יש לי בפלוגה יותר מברשות שיניים משיניים, וכמות מגבונים לחים שיכולה לפרנס מחלקת יולדות במשך עשור. מצד שני, אני מחכה יותר משבועיים לזוג מדים ומחסנית. אחרי קבלת פנים מעודדת שהעידה על הפקת לקחים מכישלונות עמוד ענן, המלחמה הפכה מהפתעה לשגרה, ודווקא אז התברר שצה"ל כמנהגו נוהג. עקומת השיפור שמגלה הצבא מצו 8 לצו 8 מתונה להפליא; זה תמיד נראה כאילו הצבא הוא בעצמו מילואימניק שמופתע לקבל את הזימון. כאילו הוא מופתע לגלות ש־50 אלף מילואימניקים הם לוחמים לכל דבר שזקוקים למכשירי קשר תקינים, לכמות סבירה של זוגות מדים ולרכב מנהלתי. השלמת ציוד הלחימה והלוגיסטיקה באמצעות אי־ביי ועלי אקספרס היא כבר מזמן לא בדיחה; זה מצב נתון. זה עדיין צבא, אבל עם הזמן נוספים לו עוד ועוד מוטיבים של מיליציה אזרחית על מדים.

אם זה היה תלוי בי, לא הייתי מסכים לקבל אפילו פס של משחת שיניים. אבל אני לא לבד כאן. אלה לוחמים, וזאת מלחמה, ואני ניצב בדילמה ערכית שבה העקרונות שלי ניגפים בפני חייל שנגמרו לו הגופיות או שקץ במנות קרב ובסנדוויץ' פסטרמה. הלוחמים האלה שמו את החיים שלהם בהמתנה בשביל להתייצב כאן. לא הם צריכים לשלם את המחיר על קשייו התפקודיים של הצבא. עם זאת, חבל שאת המחיר משלמים אזרחים. ליתר דיוק, משלמים פעמיים.

יצאתי למבצע הזה ימים אחדים אחרי גילוי גופות שלושת הנערים החטופים, כשבמרחבים הממשיים והווירטואליים של החברה הישראלית התנהלו קרבות פיזיים ומילוליים אלימים ובוטים, כשהאוויר ברחוב עשה לי רע בבטן. כאן הכל נשכח. הסולידריות הזאת, שהאוטומטיות העיוורת שלה מעוררת בי סלידה לא פעם, נוכחת כאן במלוא עוצמתה מאירת הפנים. היא מפגישה בין אנשים טובים שעזבו את כל מה שיש להם רק בגלל שיחת טלפון מחייגן ממוחשב, לבין אנשים טובים שיודעים להוקיר להם תודה באופן
שהביטוי "מחמם לב" נדמה פושר מדי עבורו. לכך התכוון ג'. ק. צ'סטרטון כשכתב ש"החייל האמיתי לא נלחם משום שהוא שונא את מה שלפניו, אלא משום שהוא אוהב את מה שמאחוריו". לא תמיד אני אוהב את מה שיש מאחוריי, אבל בימים האלה אני אוהב אותו מאוד. כשמנתקים את המבצע הזה מההקשרים הרחבים שלו — המדיניים, הצבאיים, הפוליטיים — נשארים עם הגלעין האנושי הזה שהוא הסיפור שלנו: אנשים טובים מגנים על אנשים טובים.

באחת מהחבילות הרבות שנוחתות על מפתננו נמצא גם הגיליון האחרון של בלייזר, עם טקסט שכתבתי על הפוזיציה האידיאולוגית המסובכת של המרכז הפוליטי. על העמידה הבעייתית, מרובת הדילמות והפרדוקסים, בין ימין לשמאל. כתבתי על הצבא כטריטוריה שבה הקונפליקט הרעיוני הזה בא לידי ביטוי בשיא עוצמתו, מקום שדורש מהפטריוט הביקורתי הכרעות מוסריות ואידיאולוגיות מדי יום ביומו. את הטקסט ההוא כתבתי בתחילת יולי. שבוע ויום לאחר מכן הגיע צו 8 טלפוני והטיח את הפרדוקסים האלה בפרצופי.

נכון, אני לא הטייס שמטיל פצצות על סג'עייה או הצלף שמוריד ראשים בבית חנון. אבל אני הלוחם ששומר על היישוב, שמפטרל לאורך הגדר, שקופץ לכל התרעה ושמוכן להיתקלות עם מחבל לפחות פעם ביום. בלילה אני יושב מחוץ למקלט ומקשיב למה שמכונה "ריכוך ארטילרי", כינוי אוקסימורוני לפעולת כתישה מאסיבית. אפשר להתייחס לזה בהומור שחור ("עוד פלסטיני הולך לגור בבית של יעלי", אומר אחד החיילים). אבל כששומעים את זה מקרוב כל כך — ולעתים ההפצצות נשמעות כאילו הן מתרחשות בשכונה הסמוכה — אי אפשר שלא לחשוב על החיים הבלתי נתפסים האלה. אפילו כשאתה בעצמך נמצא בתוך חיים בלתי נתפסים שבהם האדמה עשויה לפעור את פיה בכל רגע ולהקיא מקרבה עשרה מחבלים חמושים וששים אלי טבח.

עמוד ענן, שבו עמדתי ימים רבים תחת הפגזות פצמ"רים וביליתי שעות ארוכות במרחבים מוגנים, פקח את עיני לכל הקשור בחיים הבלתי נסבלים בדרום: כל תקתוק במערכת כריזה דורך אותך, הצבע האדום שולט בשגרת יומך, וכל שריקה ארוכה וצונחת היא שריקתו של המוות. הפעם הפצמורים לא כבדים כמו אז, ואני יכול להטות אוזן למתרחש מעבר לגדר. ומה שמתרחש שם — מוצדק או לא — הוא כתישה. גם החרבה מבוקרת היא החרבה. אני אפילו לא יכול לשער בנפשי איך זה לחיות תחת הפצצות כאלה כמעט בלי יכולת להימלט מהן. איך זה לפחד מהבום העל־קולי של מטוסי קרב. איך זה לחזור אל עיי חורבות. טועים המתלהמים שעולזים כשילדים פלסטינים נהרגים בהנחה שנפטרנו ממחבלים לעתיד. ככה לא נפטרים ממחבלים; ככה מייצרים מחבלים.

האם יש דרך אחרת לעשות זאת? אולי. אולי לא. אני מאמין במחויבות המוסרית של הצבא הזה ושל מרבית חייליו, אבל אני יודע שגם במחויבות הזו נופלים ליקויים. וכשנופלים בה ליקויים, נופלים בה חללים. אין שום דבר מעודד במחשבה הזאת. אין שום דבר מעודד במחשבה שכדי להגן על עצמנו אנחנו נדרשים לייצר כזה הרס וחורבן. אין שום דבר מעודד במחשבה על המציאות שאנחנו חיים בה, ולא משנה מי מנצח בה. והרי אף אחד לא מנצח בה, כי זו האמת האחת והיחידה של המלחמות האלה, כפי שניסח אותה פעם פרז ב"הסמויה": "אף אחד לא מנצח. צד אחד פשוט מפסיד לאט יותר".

אני גאה להיות כאן. אני תמיד רוצה להיות כאן. זה שילוב בין תאוות המספר שבי והאמונה העמוקה שלי בחובה אזרחית. לכן אני כאן, למרות הכל. למרות המעמסות מבית, למרות הקשיים היומיומיים, למרות ההתחבטויות המצפוניות. למרות שלאף אחד אין מושג לאן נוליך את המבצע, למרות שאני חושב שאין לזה תכלית. למרות שאני חושב שההנהגה שלנו חלשה מכדי להשתמש במלחמה כהמשך המדיניות באמצעים אחרים, כמאמר קלאוזביץ'. למרות שאני חושב שאין אסטרטגיה והכל טקטיקה, כמאמר אברום שלום. בכל זאת הגעתי. למרות הכל.

נדמה לי שבכל פעם זה רק הופך לקשה יותר. החיים האזרחיים הופכים לעמוסים ומורכבים מדי, וכל התייצבות למילואים הופכת למשימה קשה מקודמתה. מי שפעם בא רווק, השאיר הפעם אישה דואגת בבית. לבחור שרק התחתן אחרי הקו הקודם יש עכשיו ילד קטן. לסטודנט כבר יש ג'וב. ואני מגיע בפעם הראשונה כעצמאי במשרה מלאה. היה לי קשה במילואים כשכיר וכעצמאי במשרה חלקית, אבל הפעם זה קשה פי כמה, כשאין מעלי בוס שישלם את שכרי במועדו. כשהראש עסוק בקרב אתה בכלל לא חושב על העבודה, על החשבונות, על מי ימלא את חשבון הבנק. אבל החשבון הזה מתרוקן, והפרויקטים נתקעים או נדחים או מתבטלים, והגוף היחיד שאני עובד עבורו כרגע הוא המדינה. ומהיכרותי עם המדינה, היא לא הבוס הכי נדיב ומבין שאתה יכול לבקש לעצמך.

משום מה, כל זה לא חשוב עכשיו. משום מה, ברגעים האלה זה תמיד לא חשוב. ככה זה עם המדינה שלי. היא קוראת לי ואני בא. גם כשהיא מתעמרת בי, גם כשהיא מפנה לי את גבה, היא תמיד יודעת שברגע האמת אתייצב לדגל. שאהיה שם בשבילה ללא תנאים מוקדמים. כי אין שום דבר נורמלי במקום הזה.

(פורסם במקור בגיליון אוגוסט של "בלייזר". ועוד חוויות מ"צוק איתן" כאן, ב"שטנדליאנה", הבלוג שלי ב"הארץ")

סוף צוק איתן

בשביל זה יש חברות

(צילום מסך מתוך "אייל גולן קורא לך")

(צילום מסך מתוך "אייל גולן קורא לך")

בשבוע שעבר כבש אייל גולן את אצטדיון בלומפילד. שתי הופעות, 32 אלף מעריצים, אצבע משולשת לעבר כל מי שקבר את הקריירה של "הזמר הלאומי". המופע נקרא "פעם בחיים" (אף שהועלה פעמיים) והותיר בקרב כל מי שעקב אחריו – אם מהיציעים ואם מהדיווחים – את התחושה שכל מה שעבר על גולן בחודשים האחרונים קרה פעם בחיים. אולי בחיים אחרים.

הקאמבק הזה היה צפוי. מה שהיה פחות צפוי הוא זהות הדמות ששיתפה אתו פעולה. רני רהב זה מובן, ניקוס ורטיס זה חסר משמעות. שרית חדד, לעומת זאת, זו הפתעה, שלא לומר אכזבה מרה. מכל הגברים שבעולם, דווקא חדד היתה זו שניאותה להכשיר את גולן קבל עם ועדת מעריצים. דווקא חדד. דווקא אישה.

חדד לא לבד. מי שחשב שגולן יישאר רק עם המיקרופון, ההופעות והפות-מוביל, לא בדק קודם עם אופירה אסייג. אסייג סידרה לגולן את הג'וב הראשון שלו מאז הודח מ"קשת", כפרשן בתכנית הספורט שלה ברדיו תל אביב. בשביל זה יש חברות.

חדד ואסייג הן נשים עצמאיות, חזקות ומצליחות. שתיהן הצליחו לפלס דרכן לפסגה בעולמות שמאופיינים בתרבות מאצ'ואיסטית-שוביניסטית. לשתיהן זה לא הפריע להתייצב כתף אל כתף עם מי שהנציח תרבות שכזו בעולמו הפרטי ובעולמו העסקי, אדם שהפך את חולשתן של נשים צעירות לעסקי שעשועים. העובדה שדווקא שתיהן לוקחות חלק פעיל בקאמבק הציבורי של גולן היא אכזבה לנשים בפרט ולחברה בכלל. חברות היא ערך חשוב, אך מוסר חשוב ממנה. חדד ואסייג יכלו להיות חברות תומכות גם מבלי להעניק לגולן לגיטימציה ציבורית. חבל שהן בחרו להיות אלו שעל כתפיהן גולן כובש מחדש את מקומו.

בראיון יח"צ לקראת המופע המשותף הסבירה חדד שהחיבור עם גולן הוא טבעי. אפשר היה רק להיזכר בימים שבהם חדד רצתה רק בחור נחמד לצעוד אתו לעד, ולדעת שלא גולן הוא האיש.

פורסם במקור ב"פנאי פלוס", 2.7.14

האם מונדיאל 2014 הוא סוף דרכו של יורם ארבל?

(צילום מסך)

(צילום מסך)

מי חווה את המונדיאל הגרוע ביותר עד כה? ספרד הקורסת או אנגליה הלוזרית? פורטוגל הכושלת או קמרון המתפרקת? ברזיל המקרטעת או ארגנטינה המגמגמת? שכחו מכל אלה. על אף אחת מהן לא עובר טורניר גרוע מזה שעובר על יורם ארבל. רק חודש עבר מאז פדיחת הפיינל פור ("דווין סמית' כל הדרך"), וארבל כמנהגו נוהג. השדר מספר 1 פתח את המונדיאל בצרור טעויות, ומאז לא הוריד את הרגל מהגז בעודו מדרדר את ניידת השידור אל התהום. לרגעים נדמה שארבל לא עובד עבור רשות השידור, אלא עבור דפי פייסבוק סאטיריים ומחאתיים כמו "יורם ארבל – הביתה", "יורם ארבל נמאס" ו"יורם ארבל הללללויה". קשה להסביר את מקרה ארבל. אין עוד תופעה שחוצצת באופן כה מובהק בין האנשים שעושים טלוויזיה לבין האנשים שצורכים טלוויזיה. ברשתות השידור רואים בו מותג שמעמדו האייקוני מצדיק את מחירו היקר. בקרב הצופים, לעומת זאת, קיים קונצנזוס נדיר: ככה לא בונים שידור. יורם ארבל מונדיאל 2014 עשוי להיות קו פרשת המים בקריירה של בכיר שדרי ישראל. אולי זו החשיפה הגבוהה לקהל רחב מהרגיל; אולי רצף הטעויות הקולוסאלי; אולי זה פשוט בולט על הרקע האפור של דני נוימן. כך או כך, ישנה תחושה שהפעם ארבל שבר את גב הצופים. ישנה תחושה שהפעם פרנסי הטלוויזיה לא יוכלו להמשיך ולהתעלם מהביקורת הציבורית והתקשורתית הגורפת. אבל הם ימשיכו. ארבל לא ילך לשום מקום. הוא שרד את השרוכים של איתן טיבי, את מגן הזיעה של טייריס רייס, את כל השחקנים שחורי העור שדומים בעיניו לטוואטחה. מה פתאום שילך הביתה בגלל חילופי זהויות בין פדרו לקאסורלה, או בגלל שאדוארדו דה סילבה החליט להתאזרח בקרואטיה, או בגלל שקוסטה ריקה זימנה רק בראיין רואיז אחד? היחיד שעשוי לשלוח את יורם ארבל הביתה הוא יורם ארבל, והתרחיש הזה אפילו יותר בדיוני מזכייה של הונדורס במונדיאל. מי שצריך ללכת עד למשחק השרוכים ב-1998 כדי למצוא פגם קל בהתנהלותו המקצועית בוודאי לא חושב שהגיעה שעתו לרדת מעל מסך הטלוויזיה שלנו. במשחק בין ארגנטינה לבוסניה אמר ארבל לנוימן כי "יבוא יום, דני, נשב לנו בעמדת שידור. אולי ברוסיה, אולי בקטאר. מתאים לנו החמסינים בקטאר". תקשיבו טוב לארבל. לפחות בעניין הזה הוא לא טועה.

פורסם במקור ב"פנאי פלוס" (25.6.14)

אין מידע חדש, עכשיו בואו נדבר על זה

דנה וייס ואמנון אברמוביץ'

גם מי שמורגל במתכונת האולפן הפתוח מצא עצמו משתאה בסוף השבוע האחרון. בפער שבין חשיבות אירוע החטיפה לבין דלות המידע על אודותיו נפלו מהדורות החדשות הטלוויזיוניות כחללים, אבל לא סתמו את הפה כל הדרך למטה. באולפנים התחלפו כמעט כל בכירי המערכות הביטחוניות, המדיניות והעיתונאיות לדורותיהן, כולם מילואימניקים ותיקים במערך החירום הטלוויזיוני. מדי פעם נקטעה הברברת חסרת התוחלת לטובת עדכון נטול עדכונים או לשם מחזור כתבה ששודרה בטווח שבין שנות התשעים לליל אמש. נדמה היה שמעולם לא דיברו רבים כל כך הרבה כל כך על מעט כל כך.

רק עם מוצאי השבת נרשמה חזרה מסוימת לשגרה, כשלשידורי המונדיאל של הערוץ הראשון הצטרפו שידורי האח הגדול של הערוץ השני. למצקצקים נוכח הפטפטנות הצטרפו המזועזעים נוכח חוסר הרגישות. הדיון, שהתאפיין בלא מעט צביעות וחוסר מודעות עצמית, המשיך את מלחמת האזרחים שכבר ניטשה במלואו עוזה ברשתות החברתיות.

התגובה האוטומטית של הערוצים בערב שבת, כמו גם פניית הפרסה שנקטו במוצאי השבת, מלמדים למעשה על אותו הדבר: הטלוויזיה עדיין לא יודעת איך להתמודד עם משברים ואסונות לאורך זמן. היא עדיין לא יודעת מתי להמשיך בדיווחים ומתי להפסיק, מתי לשמור על פרופיל נמוך ומתי לפרוץ אל המסך עם תופי מלחמה, מתי לשמר סבר פנים חמורות ומתי לשחרר את העניבה.

יותר מכל, הטלוויזיה נלחמת ברגעים כאלה על עצם קיומה. הרי האינטרנט והרשתות החברתיות כבר עקפו אותה בסיבוב. כמו במקרים קודמים (האסיר איקס, אייל גולן), גם הפעם חצי מדינה ידעה מה קורה עוד לפני שיונית לוי עלתה על המונית לנווה אילן. הצורך במהדורת חדשות שתחזיק שידור רציף בהיעדר מידע הוא נחלת העבר – העידן שלפני מבזקי האינטרנט, מסרוני הווטסאפ והודעות הפוש. מהדורות המשברים צריכות להמציא את עצמן חדש. עד אז, בכל משבר לאומי אפוף ערפל קרב וצווי איסור פרסום הן ימצאו את עצמן באזור אסון.

(פורסם במקור במדור הדעות של "פנאי פלוס", 18.6.14)

המלך לואי

לואי סי. קיי., גרסת 2012. כשהוא עדיין היה יותר מצחיק ממבריק.

(פורסם ב"בלייזר", אפריל 2012)

לואי 1 לואי 2 לואי 3

הסדרה הרביעית הכי טובה בטלוויזיה

פורסם במקור בגיליון אוקטובר 2013 של "בלייזר"

סדרה הרביעית הכי טובה בטלוויזיה.jpg (1)

סדרה הרביעית הכי טובה בטלוויזיה.jpg (2)