התמונה מסתכלת עלי: 500 ימים של סאמר

הערה מקדימה: "התמונה מסתכלת עלי" הוא מדור המציע ביקורות קולנוע שאינן מהזן הסטנדרטי. הוא מוקדש לרעיונות שמניעים סרטים, מתוך ההבנה שיצירות אמנות שכוונתן טובה מבקשות לומר לנו משהו – על החברה, על על עצמנו. הוא מבקש לתת את הכבוד למסר ולמחשבות שבעקבות סרטים. עוד על המדור – כאן.

פנטזיה. היום בשעה 21:30 יוקרן ביס "500 ימים של סאמר". כשכתבתי בפרובלוג על סרט רומנטי ששבר לי את הלב לחמש מאות רסיסים קטנים, התכוונתי אליו. מי שמכיר אותי כבר יודע על החיבה העזה שיש לי לקולנוע ז'אנריסטי, אבל קומדיות רומנטיות אינן נהנות מהחיבה הזו. יש כאלו שהצליחו לחדור את חומת הקרח בה מתבצר לבי – בדרך כלל קמרון קרואו קשור אליהן בדרך זו או אחרת – אבל רובן פשוט מחניקות אותי בסכריניות דביקה ושחוקה עד שאני מחשב את נפשי למות. או להסב מקצוע.

לכן, שום דבר לא הכין אותי ל"500 ימים של סאמר" של מארק ווב. אפילו לא הבאז עליו נישא מאמריקה. אבל 95 דקות אחרי שנכנסתי, לפני כמעט שנתיים, לאולם הקרנות קטן בהרצליה, יצאתי מרוסק. הרגשתי כאילו מישהו השליך את הלב שלי על המסך, ושום זואי דשאנל לא תעבור לאסוף את השברים.

וזה לא משום שטום, הגיבור, היה בדיוק כמוני. הוא לא. הוא מתלבש אלגנטי, אוהב את הסמיתס וחולם להיות אדריכל. אני מתלבש בג'ינס וטי שירט, אוהב את ג'וני קאש וחולם להיות סופר. הוא רומנטיקן שמאמין באהבה, מתאהב בקלות ונע ממערכת יחסים אחת לאחרת. אני לא מבין באהבה, שומר את הרומנטיקה לנייר ובורח מזוגיות כמו מאש. הוא רגיש וחשוף, אצלי פאסון זה הפרק הראשון בספר. הוא אומר שהבדידות היא אנדרייטד כדי לשכנע את עצמו. אני באמת מאמין בזה. הרבה יותר משאני טום האנסן, אני סאמר פין, שלא בנויה למחויבות, לא מחפשת חבר ולא רוצה מערכת יחסים.

אבל בזה אני לא מיוחד. רוב הגברים היו מוצאים את עצמם בסאמר. מקנזי, החבר של טום, אומר ש"היא גבר" לאחר שהיא פורשת את תובנותיה לגבי מערכות יחסים. בעולם ההפוך של "500", טום הרומנטיקן שבור הלב ("ורתר הצעיר") וסאמר הנפש החופשיה ("אני אוהבת את רינגו") מחליפים את התפקידים המגדריים המקובלים. טום מאמין באהבה ומחפש זוגיות יציבה, סאמר בזה למושג "אהבה" ומחפשת ליהנות. כך, באנלוגיה ההפוכה שמציעה סאמר, היא מגלמת את סיד והוא את ננסי.

סיד וננסי, גרסת טום וסאמר

אבל אני לא סאמר. אני טום. לא מפני שאני גבר, אלא מפני שאני גבר שרוצה להאמין באהבה, שרוצה להאמין ברומנטיקה, שרוצה להאמין בקיומה של האחת. שרוצה למצוא את הבחורה שאוהבת את אותה המוסיקה שהוא אוהב, שמסוגלת לצחוק עליו בלי להעליב אותו, שאפשר לדבר איתה על דגי בננה. שאפשר גם ללכת איתה לתערוכות אמנות פלצניות וגם לעשות סקס במקלחת. שכדאי לקבל אגרוף בפרצוף בבר בשבילה.

אבל זו פנטזיה. לטום לוקח 500 ימים עם סאמר כדי להבין שזו פנטזיה, ושהוא צריך להשתחרר ממנה, לסיים את הקיץ של אהבה הנמרח הזה. ובמשך 500 ימים של רכבת הרים רגשית הוא חי את האשליה הזו, מתנהל בשני מישורים מקבילים – ציפיות ומציאות – מתוך הנחה, ובעצם ווישפול-טינקינג, שהם יפגשו.

איקאה אינה דמות אלא חברה מסחרית – אבל גם תופעה, ויש לה הופעת אורח קצרה אך סמלית בסרט. איקאה היא תעשייה של רהיטים ותעשייה של חלומות (רונית כפיר כתבה על זה נהדר כאן). כשטום מטייל עם סאמר באשליית החדרים המעוצבים של איקאה, ומדגמן איתה פרסומת של אידיליה אמריקאית משנות החמישים, הוא מבין שהם רק משחקים. אבל הוא גם נפל כל כך עמוק לבור האשליה הזו עד שאינו מסוגל לחלץ עצמו ממנו. הוא מביט מאוהב בדסטין הופמן ואן בנקרופט נמלטים באוטובוס מהחתונה של איליין, אבל הפנטזיה הקולנועית תתפוצץ לו בפרצוף כשסאמר תגיע לפרקה.

איקאה סייל

וכמו טום, אני חי בפנטזיה. מתישהו זה הכה בי. אני מאוהב בפנטזיה של הקולנוע. אני מאוהב באהבה שמציע הקולנוע, בבחורות חכמות ומתוחכמות ומקסימות ומתוקות ומגניבות כמו סאמר פין, שמפילות אותך מהרגליים עם העיניים הכי יפות והמשפטים הכי שנונים וההעדפות התרבותיות הכי נכונות. אני מאוהב באופציה הזו, באפשרות שזה יקרה גם לי, ואני לא מוכן להרפות. אני אשכרה חי בסרט.

"כרטיסי הברכה, והסרטים, ושירי הפופ – הם אשמים בשקרים ובכאבי הלב, בכל", אומר טום. טום בעצם מציג כאן את תשובתו לאחד המשפטים שאני הכי אוהב בקולנוע (ולמעשה בספרות), מתוך "נאמנות גבוהה":

"Did I listen to pop music because I was miserable, or was I miserable because I listened to pop music?"

כן, הכוכבים ההוליוודיים רימו אותי. וכשיצאתי מ"500", הייתי מרוסק ומבולבל עוד יותר. כי אם היה חלום, אך גם הוא עבר, מה נותר לי עכשיו בעולם? אין לי דבר.

מבקריםאנחנו רק בני אדם. אנחנו אנשי מקצוע, שיודעים להפריד בין רגש לשכל, אבל בסופו של דבר – אנחנו רק בני אדם. גם הניתוחים הכי קרים ורציונאליים של הסרטים שאנחנו רואים, של יצירות התרבות שאנחנו סופגים, עלולים להיות מושפעים לא רק מהאישיות שלנו, אלא גם ממצב הרוח שלנו.

בסופו של דבר, תהליך הביקורת הוא מעין ניסיון לבצע רציונליזציה בתשובה לשאלה הכי פשוטה שאתה נשאל בצאתך מסרט: "אהבת?". צופה מן המניין יענה "כן", מבקר קולנוע יגיד "כן, מפני ש-". זה הכל.

ולפעמים "אהבת?" זו גם שאלה של מצב רוח, ושל הרגע בחיים שלך שבו אתה צופה בסרט. כפי ש"התפסן בשדה השיפון" לא נקרא אותו דבר על ידי נער מתבגר ועל ידי אדם מבוגר, כך לעולם יצירות יגעו בך באופן שונה ברגעים שונים בחייך. הקריטריונים האסתטיים לא ישתנו; החוויה הרגשית כן.

חשבתי על כך כששמעתי וקראתי אנשים שלא היו שותפים להתלהבותי מ"500". חשבתי על כך שוב כשחזרתי אליו עכשיו, לצפייה שניה. ברגע המדויק בחיים שבו צפיתי ב"500" בפעם הראשונה הייתי מחוץ למעטפת הציניקנית שלי, מוכן ומזומן להתאהב בקונספט של אהבה. זו הפעם השניה שצפיתי ב"500", ואני עדיין מוצא את עצמי – גם אם באופן מתון יותר – נופל בקסמיה של סאמר ומחבק מרחוק את תוגתו של טום.

ורתר גורדון-לוויט

זואי אהובתי

"500" הוא סרט נפלא גם בכלי הניתוח הקולנועיים החפים מרגש. התסריט קרוב לשלמות (בעיקר בדרך שבה הוא מערבב בין ההתלהבות שבהתאהבות לירידה שבפרידה); הסיום כבר נוגע בשלמות; הבימוי משרה קסם; הרפרורים התרבותיים מהנים (גם אם מאוד היפסטריים); ההומאז'ים נהדרים (במיוחד הנאמבר המוזיקלי המצדיע ל"שמתי ברז למורה"); הפאן מדבק; הסחרחרה הרגשית נוגעת ללב; המשחק מענג. מג'וזף גורדון-לוויט אני תופס עוד מ"בריק" (עוד סרט אינדי שאהבתי מאוד), וזואי דשאנל הקסימה אותי שנה לפני כן ב"יס מן". הכימיה ביניהם מהפנטת. אה, כן – גם הפסקול נפלא.

אבל אני התאהבתי ב"500" כי הוא מצא את הלב שלי פתוח, בדיוק ברגע הנכון, וירה בו חץ. כי פנטזיית האהבה העגומה שהוא הציע היא בדיוק הפנטזיה שרציתי לחיות בה. כי הוא היה מספיק חכם ואמיץ לסטור על לחיי ולומר לי שזו פנטזיה. כי הוא היה מספיק מתוק ומקסים לנשק על לחיי ולומר לי שמותר לפנטז. כי אני כבר לא יודע אם אני רואה סרטים רומנטיים כי אני עצוב, או שאני עצוב כי אני רואה סרטים רומנטיים, וכבר לא אכפת לי. כי הבנתי באותו רגע שאם סרטים רומנטיים מתחילים לגעת בי, סימן שמשהו בתוכי עומד להשתנות.

3 תגובות ל-“התמונה מסתכלת עלי: 500 ימים של סאמר

  1. and i thought i've said it all ,,,,

    waow

  2. לא יכולתי לתאר את הסרט המופלא הזה יותר טוב. יש בסרט הזה כל כך הרבה רומנטיקה קלאסית, ויחד עם זאת – דיקונסטרוקציה של כל הז'אנר הזה.

    • ניב שטנדל

      תודה. מסכים לחלוטין. זאת הדרך היחידה שיכולתי להתחבר אליו ככה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s