חמש הערות שוליים על "הערת שוליים"

נחמן אינגבר לימד אותי שכל תולדות הקולנוע הן הערות שוליים לד.וו. גריפית'. בשבוע שעבר למדתי שכל טקס האופיר הוא הערת שוליים ליוסי סידר.

לרגל הזכיה (כצפוי) מובא כאן מאמר שכתבתי על הסרט עם עלייתו למסכים (פורסם במקור באתר "בית אבי חי").

אני חושב, משמע אני שחקן. שלמה בראבא. צילום: רן מנדלסון (יח"צ)

דמות האב

דמות האב מלווה את יוסי סידר לכל אורך יצירתו. ב"ההסדר" היה זה ראש ישיבה ששניים מתלמידיו מתחרים על לבו ועל לב בתו; ב"מדורת השבט" עסק סידר בדמות האב באמצעות היעדרו, במשפחה המורכבת מאלמנה ומבנותיה; וב"בופור" עמדה חבורה צעירה, נטולת אב ויד מכוונת, במבצר מבודד, נתונה לנפשה. והנה, ב"הערת שוליים" מעמיד סידר את דמות האב במרכז במלוא נוכחותה. הסרט כולו עובר דרכה ומשתקף בעיניה.

אבל האב של "הערת שוליים" הוא נוכח נפקד. פרופ' אליעזר שקולניק (שלמה בראבא בתצוגת משחק מאופקת ונפלאה, אנטי-תיזה לפרסונה הבראבאית הפרועה) ספון בחדר העבודה ובמרתפי הספרייה הלאומית, רכון מעל ערימות ספרים והוגה בם יומם וליל. הוא אינו ממלא את תפקידו ההורי כלל. כשבנו אוריאל מתרוצץ בספרייה, נוזפת בו הספרנית שלא יפריע לאביו בעבודתו. שנים אחר כך, בחזרה מטקס של האקדמיה למדעים, בוחר האב לחזור הביתה בגפו, בנפרד ממשפחתו. במקרה אחר, כשהמשפחה חוזרת מהצגת תיאטרון ("כנר על הגג" – ישן מפני חדש יוצא ואב שמפיל את סולם ערכיו בפני צאצאיו), סגור האב בתוך עצמו, מפזם לעצמו את אחד משירי ההצגה.

זהו אב נעדר, שבצלו גדל בן שהולך בנתיבו (ליאור אשכנזי), אך עושה זאת בדרכו. תחת אדרתו של המלומד המבוגר, הידען ושוכן המרתפים שהוגה בספרים כדרכם של תלמידי חכמים, גדל מלומד צעיר, סוחף וכריזמטי, שמתווך בין החומרים העבשים לקהל הרחב. אם האב חש בושה כלשהי בבנו, ולו בושה מקצועית (והוא חש כך) – אין לו אלא להביט במראה.

מחקר

העימות בין האב לבנו מהדהד דרך היריבות המקצועית ביניהם. השניים מייצגים אסכולות שונות משני קצותיו של המחקר: בצד האחד המחקר האקדמי המעמיק, היסודי ובעל היומרות, ובצדו השני  המחקר הקליל והכמו אינטואיטיבי. שקולניק האב לועג למחקרו של שקולניק הבן, ומכנה אותו כלי ריק. על ההבדל בין שיטות המחקר הוא עומד באמצעות משל חרסים: יש מי שמלקט בשקדנות חרס חרס עד שהוא מרכיב מחדש את הכד השבור, ויש מי שמסתפק בכמה חרסים, אפילו בני תקופות שונות בהיסטוריה, כדי לשרטט על פיהן דיוקן כללי של הכד.

פרופ' אליעזר שקולניק שקד שנים על מחקרו, רק כדי לגלות שאת התהילה קטף אדם אחר ששיחק לו מזלו ומצא לפניו את ההוכחה המנצחת (מיכה לבינסון המצוין). נהיר לצופה כי עבודתו של הפרופסור ראויה לכל הערכה, ובראש ההערכות – פרס ישראל, אך האם יש בכך כדי להקטין מהישגיו של בנו, אף הוא חוקר נחשב?

מחקרו של האב נראה לצופה ההדיוט אזוטרי כמחקרו של בנו, אם לא למעלה מכך. האם יש בו ערך רב יותר מאשר הנגשת התלמוד לקהל הרחב? חקר התלמוד נתפש במקומותינו כמלאכה שאבד עליה הכלח, והוכחה לכך תמצאו בחוגים הרלוונטיים ההולכים ומצטמקים. לשם מה הדקדקנות הזאת בכתובים בני מאות שנים? ביומרנותו הרבה ובאליטיזם המחשבתי המנחה אותו, שקולניק האב לא רואה כי הפוסל במומו פוסל.

מעניק משמעות חדשה למושג "מצח חרוש קמטים". מיכה לבינסון. צילום: רן מנדלסון (יח"צ)

אקדמיה

בניגוד לדימויה היבשושי, כל מי שעבר באקדמיה או נתקל ביצירה אודותיה יודע עד כמה היא זירה פוליטית יצרית, שבה נאבקים גלדיאטורים כבדי משקל ואגו. התרבות העולמית גילתה מזמן את הלוקיישן האקדמי ככר מושלם לדרמה עתירת אינטריגות, אהבות ובגידות. לעתים מדובר בסיפורי אהבה חוצי דרגים ותפקידים (כמו המרצה והסטודנטית, רומן משומש עוד מימי אבלר ואלואיז), לעתים בקורות חייהם הסוערים של נערי ונערות קולג', ולעתים במאבקי הכוח וביריבויות המקצועיות והפוליטיות הנרקמות בין מרצים וחוקרים, ועשויות להידרדר לאלימות של ממש. מרצים מזדקנים, כריזמטים ונפוחים מחשיבות עצמית, דיקנים תככנים, חוקרים אקסצנטרים, צעירים אמביציוזים ומלאי רהב, צעירות נעדרות בושה, מתחים פנימיים: משחקי כוח והקלאסה הצבועה של ליגת הקיסוס מתערבבים אלה באלה.

בישראל, לעומת זאת, כמעט לא נעשה מעולם שימוש קולנועי דומה באקדמיה, כמו לא היו כאן מעולם מנחם פרי ויהודית קציר, או יגאל שוורץ נגד יצחק לאור (בספרות העברית דווקא אפשר למצוא דוגמאות, כמו "שבע מידות רעות" של מאיה ערד, שתקף במישרין את התחרות הגלויה והסמויה בין חוקרים בקולג' אמריקאי). באחרונה אף מתנהלת מלחמת חפירות קולנית להפתיע בין החוגים לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת תל אביב סביב ממלכת דוד העתיקה.

אל הוואקום הזה נכנס יוסי סידר, בנו של פרופ' חיים סידר, חוקר בעל שם עולמי בביולוגיה מולקולרית וחתן פרס ישראל. הוא בוחר לעשות זאת דווקא במה שנראה כחוג הקטן, הצנוע והמשעמם ביותר שאפשר להעלות על הדעת – החוג לחקר התלמוד. אך גם שם, כמו בכמעט כל שדה מחקר אחר, אפשר למצוא מאבק מכוער בין שתי אסכולות מחקריות, תככים פוליטיים ושאר נבלות. סידר משרטט היטב את הקרבות הסמויים בין חוקרים ידועי שם ונוטרי טינה, ענקי רוח שנלחמים זה בזה כמו ילדים בארגז חול, ואת האופן שבו נהפכת עבודתם לכל עולמם ודוחקת החוצה את המצפון, את האתיקה, את המוסר ואת המשפחה.

המילה

המלים הן שעומדות בבסיס מחקרו של פרופ' אליעזר שקולניק. עינו החדה, זיכרונו הבריא ומוחו העיקש ערים לפערים בין כתבים שונים ומנתבים את עבודתו רבת השנים. רגישותו למלים ולניסוחים בולטת: כך למשל הוא מתקן עיתונאית המראיינת אותו כשהיא נוקבת בשמו של ספר ומשמיטה את המלה הראשונה ("הערות", "מבוא" או משהו בדומה לזה), זוטא לכאורה, אך כזו שמשנה את משמעות הכותר כולו. את עצמו הוא מכנה פילולוג, ודומה שהוא מתכוון למושג כפשוטו: אוהב המלה.

מובן מאליו שהמלים הן אלה שיעמידו אותו על טעותו בבוא העת. הוא, ברגישותו לדקויות, יבחין לבסוף במה שאף אדם אחר לא היה מבחין כפי הנראה, ויבין כי הולך שולל. סידר יוליך אותו לשם במלאכת מחשבת תסריטאית (שזיכתה אותו בפרס בפסטיבל קאן), ויעמיד למבחן את האתוס המקצועי שקנה לו – אדם בעל יושרה שאין שנייה לה, שהולך תמיד לאור האמת והעובדות. במקום ההוא ייאלץ שקולניק האב לבחור בין מצפונו לכבודו.

השומר אבי אנוכי? שלמה בראבא וליאור אשכנזי. צילום: רן מנדלסון, יח"צ

הערת שוליים

משוש גאוותו של שקולניק האב הוא ההקדשה שלה זכה מפי מורו, הערת שוליים קטנה בספר. אדם שנחשב לגאון בתחומו וזוכה להערכה רבה מתגאה באזכור קצרצר בשולי הדף. כמו במשל הכד, נהפך שקולניק לאחד החרסים הקטנים שמהם הרכיב רבו את יצירתו הגדולה. הוא גאה להיות אחד החרסים האלה. לעתים כדי להרחיק ראות צריך רק לעמוד על כתפי מספיק גמדים, או לפחות ענקים שעדיין לא גדלו.

אולם שקולניק לא רוצה להיזכר בהיסטוריה כהערת שוליים. העבודה המחקרית אדירת ההיקף שלו לא נועדה ליהפך להערת שוליים בעבודתו של עמיתו ויריבו. היא נועדה להוביל, לחדש, לשנות את פני חקר התלמוד. שקולניק האב, שגאה בהיותו הערת שוליים, לא רוצה להישאר כזו לעד. הוא רוצה לכבוש את מקומו הראוי בפסגת המחקר. אלא שניסיון הכיבוש הזה, שנעשה על גב משפחתו זה שנים, עומד לגבות מחיר כבד משחשב. בסופו של דבר, של סיפור ושל סרט, משפחת שקולניק לא תיזכר עוד כהערת שוליים בחקר התלמוד, ו"הערת שוליים" בוודאי לא ייזכר כהערת שוליים בתולדות הקולנוע הישראלי.

Twitsonfilms: יצירה מעמיקה, מלאכת מחשבת תסריטאית, משחק מצוין ועבודת בימוי מיומנת בסרט שהוא כל דבר חוץ מהערת שוליים. ****

"הערת שוליים". תסריט ובימוי: יוסף סידר. שחקנים: שלמה בראבא, ליאור אשכנזי, מיכה לבינסון, עליזה רוזן, עלמה זק, יובל שרף. 107 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

תגובה אחת ל-“חמש הערות שוליים על "הערת שוליים"

  1. פינגבק: הוראות בימוי אלו נכתבו בדם ("מורעלים" – ביקורת) | עין עצלה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s