לא עילית, לא רע ("יחידת עילית", ביקורת)

ל"יחידה עילית" יש את כל סימני האזהרה של חפץ חשוד כזבלון שכדאי להתרחק ממנו: מהפוסטר, דרך העובדה שיצא למסכים ללא הקרנת עיתונאים, ועד לנוכחותו של רוברט דה נירו, שהפך בשנים האחרונות לאות מבשר רעות, כמו אזהרת האימפוטנציה על חבילת סיגריות. אבל לפעמים זה נשמע כמו הפקה של דימבורט/דיאמנט/לרנר/דווידזון, ומריח כמו הפקה של דימבורט/דיאמנט/לרנר/דווידזון, אבל זה בעצם אחלה סרט. לא שלרביעיה הישראלית בהוליווד אין גילטי פלז'רס לא רעים, אבל לרוב התווית שלהם היא יותר תו אזהרה מתקן איכות. ו"יחידה עילית" ראויה להתייחסות רצינית יותר.

לא שמדובר ביצירת מופת עלומה. בסופו של דבר, יש כאן 105 דקות של ג'ייסון סטיית'ם הולך מכות. ובכל זאת, גם את זה צריך לדעת לעשות. "המכונאי", למשל, היה זבלון פעולה מהנה לפרקים וטראשי לחלוטין. ב"יחידה עילית" יש קצת יותר מזה.

"יחידה עילית" – במקור "Killer Elite", ולא לבלבל עם "יחידת עלית" הברזילאי, "The Killer Elite" של סם פקינפה ו"ימ"מ – יחידת פריצה" של קלארק ג'ונסון – עוסק בעולמם החשוך, הפרוע והסוער של שכירי חרב, רוצחי צללים עם פאסון של אריה ומצפון של טיגריס. הקולנוע משוגע על רוצחים שכירים – יש לו חלק מרכזי בבניית המיתוס וההרואיזציה שלהם – אבל ל"יחידה עילית" יש יתרון מוקדם על פני כמה ממתחריו: הוא מבוסס על סיפור אמיתי.

סרט הביכורים של גרי מקנדרי, המבוסס על ספרו של סר רנולף פיינס "אנשי הנוצה", מגולל את סיפורן של שתי חבורות רוצחים שכאלה, המקיזות דם במדבריות עומאן וברחובות לונדון. יש בו שייך מעומאן, שכיר חרב שנחטף, כנופיית מתנקשים, אנשי SAS (היחידה המובחרת של הצבא הבריטי) שהיו מעורבים בחיסולים מפוקפקים, וחבורה סודית של לוחמים שיוצאת בעקבות המתנקשים. בקיצור – סופה במדבר.

הטוויסט הפוליטי הופך את "יחידה עילית" מסרט אקשן שגרתי וזול, למותחן ריגול סוער עם מטען אנטי-קולוניאליסטי. רוצח שכיר קולנועי חייב איזה קונפליקט או שניים להתמודד איתם, והמעורבות הבריטית בעסקי הנפט של המזרח התיכון, על כל הפוליטיקה, הסיאוב והמוסר המפוקפק המעורבים בה, מבטיחה קונפליקטים כאלה. העובדה שמדובר בעולם הביון, שבו כולם מרמים את כולם והגבולות בין הטובים לרעים מטשטשים, רק מעמיקה את הבעיות איתן נאלצים להתמודד הגיבורים, שבסך הכל ביקשו לחסל 2-3 חבר'ה ולהמשיך הלאה.

קונצ'רטו לשני גיבורי אקשן וכיסא

מקנדרי לא הופך את "יחידה עילית" למותחן ריגול מבריק או עמוק במיוחד (ובעיקר – מפוטפט מדי), אלא שומר על הז'אנר כרקע לעיצוב העולם, פיתוח הדמויות וגלגול העלילה. בסופו של דבר, השלד של "יחידה עילית" הוא אקשן, והשלד הזה בנוי היטב. זה עומד בעיקר לזכותם של מקנדרי, שמביים כאן כמה סצנות אקשן מעולות (וגם מעצב היטב את אווירת ה"מותחן בריטי משנות השמונים" הקודרת); ושל סטיית'ם, גיבור האקשן הטוב בדורו והברוס ויליס של המילניום הנוכחי, כולל הקרחת הלא מתנצלת. את מה שכוכבים אחרים מתקשים לעשות בידיים חופשיות, הוא עושה עם ידיים קשורות מאחורי הגב. לכיסא. ואני מתכוון לזה מילולית.

הנמסיס של סטיית'ם הוא קלייב אואן, שמתפקד היטב במגבלות הדמות שנכתבה לו ובמגבלות השפם שהודבק לו. זו אחת מחולשותיו הבולטות של הסרט; "יחידה עילית" היה אמור להציג מעין משחק חתול ועכבר קלאסי בין דני (סטיית'ם), המתנקש שיוצא לחסל כדי לפדות את חברו השבוי, לבין ספייק (קלייב אואן) שרודף אחריו. אבל הסרט לא מצליח להעמיד אותם כשווים, לא ברמת ההזדהות הרגשית ולא ברמת בניית הדמות, וכך אואן משתרך מאחורי סטיית'ם בכל מובן.

אל תתן לשפם להטעות אותך - אני מפחיד. קלייב אואן.

דה נירו, לעומת זאת, מציג כאן תפקיד קטן אבל מעודד ביחס ליציאות התמוהות שלו בשנים האחרונות. מי שגונבים את ההצגה הם צמד שותפיו של דני – איידן יאנג ובעיקר דומיניק פארסל, שנועץ שיניים בתפקיד בשרני פי כמה מזה שהיה לו ב"נמלטים". המוסלמים, לעומת זאת, יוצאים פה קצת פחות טוב; השייך, למשל, נראה כאילו נלקח מהסט של "הנסיך הפרסי".

לא חסרות ל"יחידה עילית" חסרונות. בראשן עומדים הדיאלוגים האיומים ששמים מקנדרי והתסריטאי הטירון מט שרינג בפי הגיבורים, עם מיטב קלישאות הז'אנר, כמו "להרוג זה קל. לחיות עם זה – זה החלק הקשה", או (בתשובה למשפט "אני עם להרוג גמרתי") "אולי להרוג לא גמר איתך". אבל בהתחשב בציפיות המוקדמות ובסימנים המחשידים – וגם למי שפשוט מחפש מותחן פעולה מהנה ליומית או להצגת חצות – "יחידה עילית" מספק את הסחורה כמו מתנקש מיומן. לפעמים זה כל מה שאנחנו צריכים – מישהו שיעשה את העבודה, בלי שאלות. בשביל זה המציאו את ג'ייסון סטיית'ם.

אני כאן בתפקיד הכוסית עם השורה וחצי בתסריט. איבון סטרזובסקי

Twitsonfilms: קלייב אואן רודף אחרי ג'ייסון סטיית'ם שמציל את רוברט דה נירו משייך עומאני. זה הרבה יותר טוב ופחות טיפשי ממה שזה נשמע. ½***

יחידה עילית. במאי: גרי מקנדרי. תסריט: מט שרינג. שחקנים: ג'ייסון סטיית'ם, קלייב אואן, רוברט דה נירו, דומיניק פארסל, איידן יאנג, איבון סטרזובסקי, אדווייל אקינויה אגבג'ה. 105 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

3 תגובות ל-“לא עילית, לא רע ("יחידת עילית", ביקורת)

  1. אחלה ביקורת, מת לראות את הסרט. ואגב: כל כוכב בדימוס של "נמלטים" תמיד מתקבל אצלי בברכה. הלו לינק!!

  2. פינגבק: רובוטים בלי טריקים | עין עצלה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s