שלושת המוסקטרים – ועכשיו עם ספינות אוויר! (ביקורת)

בפילמוגרפיה של פול וו.ס. אנדרסון תמצאו סרטים כמו "הנוסע השמיני נגד הטורף", "מרוץ המוות" ומעורבות ברמות משתנות בכל חמשת חלקי "האויב שבפנים" (לא יאומן איך לסרט עם כל כך מעט תוכן יש כל כך הרבה המשכים). שום דבר בפילמוגרפיה הזו לא מרמז על קשר בינו לבין קלאסיקה ספרותית כמו "שלושת המוסקטרים". מה בין אלכסנדר דיומא האב לבין האיש שמתמחה בעיבוד משחקי מחשב לקולנוע?

בעצם – לא מעט. דיומא האב היה סופר מצליח שהתמחה בספרות פופולארית וקנה את לב ההמונים בסיפורי ההרפתקאות שלו. ב"שלושת המוסקטרים" וב"הרוזן ממונטה כריסטו" לא היו עומקים אדירים ורבדים על גבי רבדים של משמעויות. היה שם בעיקר אקשן טוב.

אמרתם אקשן טוב – אמרתם פול וו.ס. אנדרסון. אקשן זה בערך כל מה שהוא יודע לעשות – חוץ מלהשיג בחורות יפות כמו מילה ג'ובוביץ' – ואקשן זה מה שתקבלו ב"שלושת המוסקטרים" שלו. עם מעט מאוד כבוד ונאמנות למקור, יצא אנדרסון ליצור את המקבילה שלו לסרטי ההרפתקאות התקופתיים המודרניים נוסח "שודדי הקאריביים" (עם פלאשבקים חזקים ל"הנסיכה הקסומה" ו"אבק כוכבים"). התוצאה לא רעה בכלל, גם אם אלכסנדר דיומא היה נופל על חרב מוסקטרים למולה.

תחשבו איך זה נראה בתלת ממד. ד'ארטניאן שולף

במרכז "שלושת המוסקטרים" מעמיד אנדרסון עלילת קונספירציה פוליטית לא מסובכת במיוחד, כמו להבהיר שזה לא ממש מעניין אותו, וזה לא צריך לעניין אתכם. מה שאתם צריכים לדעת זה שיש בצרפת מלך חלש וקרדינל מרושע, באנגליה – דוכס נכלולי, ובתווך – ארבעה מוסקטרים (אחד מהם בלי תקן) שנקראים להשכין שלום בין העמים לפני שיהיה פיצוץ. זה יכול היה להיות מותחן עתיר פיתולים ואינטריגות, אבל לאנדרסון אין זמן לזה. גם לא לעיצוב דמויות. אחרי שהוא מציב אותן במקומן במהירות, הוא משלח אותן להתחיל להילחם על שלמות הממלכה.

ואת זה עושה אנדרסון באופן די מוצלח. מלבד יכולותיו הידועות בתחום, עומדות לזכותו שתי הברקות שדיומא לא חשב עליהן. לראשונה קוראים מילה ג'ובוביץ', שבתפקיד מיליידי הערמומית הופכת לכוכבת אקשן שמאפילה אפילו על המוסקטרים, משתלשלת מכבלים, חוצה מלכודות ונותנת ל"שלושת המוסקטרים" נופך שנע בין "אינדיאנה ג'ונס" ל"משימה בלתי אפשרית". ברוח התקופה, מה שנקרא.

כל העומד מאחורי חוטף חרב בבטן. מילה ג'ובוביץ'

ההברקה השניה היא ספינות אוויר. כאלה יש לרוב בסרטו של אנדרסון, וככל שהסרט מתקדם הן הולכות ותופסות מקום משמעותי יותר בסרט, עד לסצנות הקרב האחרונות, שהן כבר דו קרב אווירי מופרך אך משעשע של ספינות אוויר. אם לא מתייחסים למקור – כמו שעשה אנדרסון – מגלים שספינות אוויר יכולות לתת הרבה תנופה לסרט אקשן. לאנדרסון לא היו את הספינות שהיו לגור ורבינסקי ב"שודדי הקאריביים", אז הוא הלך על ספינות אוויר.

החלק הפחות טוב ב"שלושת המוסקטרים" הוא דווקא שלושת המוסקטרים עצמם. מתיו מקפיידן, לוק אוונס וריי סטיבנסון (הטוב שבשלושה) נעדרים את הכריזמה הנחוצה לתפקידי הגיבורים האגדיים שהם מגלמים. הם אינם כוכבים, וכשלושה מוסקטרים מהוללים וידועי שם הם די אפורים ולא מרגשים. קשה לראות אותם כגיבורי עם נערצים. העובדה שהדמויות שלהם נבנות כלאחר יד בוודאי לא מסייעת להם להותיר רושם. דווקא לוגן לרמן סביר כד'ארטניאן, אם כי גם דמותו פשוט לא מעניינת.

געגועים לכריזמה. משמאל לימין: כריזמה, כריזמה, כריס אודונל, כריזמה

דווקא גלריית דמויות המשנה מוצלחת יותר. לצד כריסטופר וולץ (בתפקיד קרדינל רישלייה), שהולך ומסתמן כנבל הבלתי נמנע של הוליווד (שמישהו יחלץ אותו מהמלכודת הזו ויתן לו תפקיד איכותי שהיה מיועד לאנטוני הופקינס או משהו כזה); ואורלנדו בלום (בתפקיד הדוכס מבקינגהאם), שהפן המרגיז באישיותו סוף סוף משרת את התפקיד, בולטים לטובה ארבעה: ג'ובוביץ', שכאמור משדרגת את תפקידה של מיליידי לכדי מוסקטרית חמישית; מאדס מיקלסן הדני (לה שיפר מ"קזינו רויאל"), שמצליח להעלות קצת בשר על דמותו של רושפור שתום העין; פרדי פוקס החינני כמלך לואי חסר הביטחון; וגבריאלה וויילד היפהפיה (קונסטנס, אהובתו של ד'ארטניאן), שכבר הוכתרה כאן כתגלית של הרגע, ועוד ידובר בה ובמעלותיה הגלויות לעין.

עם כל המגבלות האמורות – תוסיפו לזה כמה טיפשויות תסריטאיות, תחבולות לא מתוחכמות על חשבון הצופים ודמויות שפותרות כל ויכוח שטותי בדו קרב לחיים ולמוות – "שלושת המוסקטרים" הוא סרט קיץ לא רע. זאת למרות שאת הקיץ הוא כבר פספס. מצד שני, אצלנו ממילא תמיד קיץ, כך שגם אם המוסקטרים מופיעים אחרי שמחוגי השעון כבר הוזזו לאחור, זה בסדר. המוסקטרים האלה ממילא לא ממש חיים ברוח התקופה.

אוקיי, המלך מגיע. אף מילה על הגרביונים

Twitsonfilms: ועכשיו עם ספינות אוויר! אלכסנדר דיומא מתהפך בקברו, אבל פול וו.ס אנדרסון משתולל עם חרבו. ***

בונוס נוסטלגי:

שלושת המוסקטרים (The Three Musketeers). בימוי: פול וו.ס. אנדרסון. תסריט: אלכס ליטבק ואנדרו דייויס (על פי אלכסנדר דיומא האב). שחקנים: מתיו מקפיידן, לוק אוונס, ריי סטיבנסון, לוגן לרמן, מילה ג'ובוביץ', כריסטופר וולץ, אורלנדו בלום, מאדס מיקלסן, גבריאלה וויילד, פרדי פוקס, ג'ונו טמפל, ג'יימס קורדן. 110 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s