רובוטים בלי טריקים ("פלדה אמיתית", ביקורת)

כבר שבועיים שאני מוצא את עצמי מופתע בקולנוע. לפני שבועיים זה היה "יחידת עלית" של קני מקנדרי, שנראה כמו זבלון סוג ב' והתגלה כמותחן אקשן ראוי למאכל אדם. בשבוע שעבר זה קרה לי שוב. חסר ציפיות, ורק מקווה שיו ג'קמן לא יבזה את עצמו, נכנסתי לתוך האולם החשוך אך האהוב של "יס פלאנט" כדי לראות את ג'קמן נלחם עם רובוטים. 127 דקות מאוחר יותר יצאתי משם, אגרופי הקפוצים נעים באוויר, וכולי מבסוט עד הגג, מרוצה מג'קמן ומתגעגע לסליי סטאלון.

למה סטאלון? כי "פלדה אמיתית" הוא כמו "מעבר לשיא" עם רובוטים. וזה טוב. זה מצוין.

כבר לא עושים סרטים כאלה. ופוסטרים כאלה.

למעשה, "פלדה אמיתית" הוא כמו ערבוב של הגיבורים והסיפור של "מעבר לשיא" (נהג משאית ובנו החיים בטריילר ועוברים בין טורנירים) עם המתאגרפים של "רוקי" והרובוטים של "השופט". הוא כולו שרירים מרשימים על שלד סיפורי פשוט וצפוי. בקיצור – סטאלון קלאסיק.

הטיזר-טריילר של "פלדה אמיתית" היה כל כך לא מרשים בעיני, עד שבקושי גררתי את עצמי להקרנה. הוא לא רמז כלום בקשר ל"מעבר לשיא", אלא רק לקרבות רובוטים שאפילו לא הצליחו להלהיב, ונראו לי כמו כמה מיליוני דולרים דיגיטליים שנזרקו על המסך. העובדה שהבמאי הוא שון לוי, שחתום על סרטים חביבים במקרה הטוב כמו "הפנתר הורוד" ו"לילה במוזיאון", לא סייעה.

זה הטריילר שלא הדליק אותי. אתם יכולים לדלג.

אבל מה אתם יודעים? ה"פלדה אמיתית" הזה הוא חתיכת סרט מגניב. העלילה, כאמור, רזה ופשוטה. יש לנו נהג משאית אגוצנטרי וחסר אחריות, שהוא גם אבא אגוצנטרי וחסר אחריות לילד שהוא לא מכיר, שהוא גם ילד בוגר מכפי גילו. זה הסיפור המוכר של אבא שמתנהג כמו ילד, וילד שמתנהג כמו אבא. ביחד הם עולים על המשאית ויוצאים לקרוע את אמריקה בטורנירי אגרוף של רובוטים. עם השרירים והניסיון של האבא, והשכל והבגרות של הילד, הם יכולים להגיע רחוק. הם יכולים להגיע מעבר לשיא.

כמו שאפשר להבין, הסיפור רחוק מלהיות מקורי או מבריק, וגם הדמויות פחות מורכבות מכל אחד מהרובוטים שמופיעים בסרט ותוקעות מדי פעם משפטים כמו "במחתרת אין חוקים". בהתאם לכך, הקטעים הדרמטיים של "פלדה אמיתית" די מאוסים – אבל הכרחיים כדי לבנות את הסיפור המרגש/הרואי/שמאלצי. מה שעבד יפה לסטאלון ומנחם גולן בשנות השמונים התמימות, עובד פחות לג'קמן ולוי בשנות האלפיים הציניות.

אבל איכשהו, זה לא מאוד מפריע. ראשית, מפני שהשחקנים טובים מאוד. יו ג'קמן הוא אחד הכוכבים הקולנועיים החביבים עלי, אחד שיודע לשלב בין כריזמה של כוכב לאיכות של שחקן וללהטט במנעד רחב של תפקידים וז'אנרים. וולברין שלו הוא בעיני האקדוחן ללא שם האיסטוודי של שנות האלפיים. תפקיד נהג המשאית סלאש מתאגרף העבר צ'ארלי קאנטון לא יביא אותו לאוסקר, אבל הוא מתלבש עליו כמו כפפה על ידו של מתאגרף. מוצלח לא פחות ממנו דאקוטה גויו, שלא רק מצליח לא להיות מעצבן, אלא אפילו מתגלה כשחקן מוצלח וכרקדן מוצלח עוד יותר. הצלע השלישית בסיפור הזה היא רובוט בשם "אטום", שמתגלה גם הוא כדמות חביבה למדי, אנושית פי כמה מהרובוטריקים של מייקל ביי. וכדי להשלים את התמונה, זרקו לזירה איזו אוונג'לין לילי יפהפיה, שכמעט ואבדה לנו מאז "אבודים", ותוך שנמצא מי שיחזיר את חיוכה המקסים למסך.

אדוני, לא מעניין אותי מה הבטיחו לך, זה לא מופיע על המחשב! אני מעביר אותך לשימור לקוחות!

מעבר לזאת, קטעי האקשן של "פלדה אמיתית" פשוט מצוינים. ובסרט כזה, זה מה שבאמת חשוב. כל עוד הסיפור לא מטומטם עד מעליב, והדמויות לא שטוחות עד קרטוניות, כל מה שנותר הוא להעביר איתם את הזמן עד לקרב הבא. וקרבות הרובוטים של שון לוי מהנים להפליא. איפה הם, ואיפה אקסטרווגנזת הרובוטים הגרנדיוזית של מייקל ביי?

קפיצת פצצה!!!

קצת אחרי הקיץ, כשהפיצוצים של ביי עדיין מצלצלים באוזניים, מגיע שון לוי ומלמד אותנו שאפשר לעשות מלחמות של רובוטים משוכללים רק עם סיפור סביר, שחקנים טובים ותקציב שאינו מופרך. באגרוף קוראים לזה "נוקאאוט".

Twitsonfilms: "מעבר לשיא" פוגש את "רוקי" פוגש את הרובוטים מ"השופט". בקיצור, סליי היה מבסוט על יו. גם אני מבסוט. ½***

 

פלדה אמיתית (Real Steal). בימוי: שון לוי. תסריט: ג'ון גטינס (לפי סיפור קצר מאת ריצ'ארד מת'יסון). שחקנים: יו ג'קמן, דקוטה קויו, אוונג'לין לילי, הופ דייויס, אנתוני מקי, אולגה פונדה. 127 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

5 תגובות ל-“רובוטים בלי טריקים ("פלדה אמיתית", ביקורת)

  1. פינגבק: נערת השער: אוונג’לין לילי | עין עצלה

  2. ראיתי את הסרט היום.
    הוא מאד צפוי, ועם זאת, גם אני כמוך, מצאתי את עצמי יוצאת מהאולם עם אגרופים לשמיים 🙂
    לא מתוחכם כי אם מהנה וכיפי 🙂

  3. פינגבק: הערות לסדר | עין עצלה

  4. כשרוקי פוגש את סיפורו של אלוף במאה ה-21

    בעתיד הלא רחוק מוחלפים המתאגרפים האנושיים במפלצות רובוטיות ענקיות המופעלות בשלט-רחוק ונלחמות זו בזו בזירה עד זוב דם (סליחה, שמן סיכה). על חוקי הרובוטיקה של אסימוב לא שמעו שם, והאגרוף הרובוטי אינו נקי משחיתות ומרמאויות יותר משהיה האגרוף האנושי, אבל חוץ מזה, אין בסרט שום סממנים עתידניים או מד"ביים אחרים.

    על רקע זה, גבר אלמן (יו ג'קמן) נדרש לשמור לתקופה מסוימת על בנו (דקוטה גאיו שהיה בן 11 בתקופת הצילומים, מי שגילם את תור הצעיר בסרט "תור"), עד שהילד יעבור בצו בית המשפט לידי גיסתו ובעלה. בהתחלה איש מהמעורבים, בעיקר האב ובנו, אינו מגלה התלהבות יתרה מהרעיון, אבל האב המאמץ המיועד מוכן לשלם סכום כסף נכבד כדי להבטיח את קבלת הילד לידיו. עד כאן אין כל חדש או מקורי.

    אבל האב האלמן הוא מתאגרף לשעבר ובעליו של רובוט-מתאגרף בהווה, שהפסיד את כל כספו בזירת האגרוף הרובוטית, ואחרי שהוא מאבד עוד רובוט-מתאגרף אחד, הוא יוצא עם בנו לבית קברות לרובוטים כדי לגנוב חלקי חילוף שיאפשרו לו לשקם את הרובוט, ושם הם מוצאים מציאה שעתידה לשנות את חייהם…

    בסך הכול מדובר בסרט אקשן לא רע, שבו אף אחד לא נפגע באמת (חוץ מפר מסכן שמשיב מלחמה שערה בזירה, ומהגיבור שחוטף מכות אמיתיות מהבריונים של סוכן ההימורים), ואפילו אין סצינות הרס שגורמים רובוטים משתוללים שיצאו מכלל שליטה.

    אבל רגע, מי כאן הגיבור האמיתי? המתאגרף לשעבר שזוכה להזדמנות נוספת להוכיח כי יש מותר האדם מן המכונה ולשקם את יחסיו עם בנו? ואולי הילד החמוד שיודע לבכות לפחות כמו ריקי שרדר או היילי ג'ואל אוסמונט כשהיו בגילו, אבל הוא גם פרחחי ומודרני הרבה יותר מהם, עד שהוא מפתח קשר מיוחד במינו עם הרובוט שהציל במו ידיו? ואולי הרובוט האסופי בעל יכולת הלימוד המופלאה, שהדבר היחיד שהוא לא יודע לעשות, מסתבר, זה לצרוח "אדריאן, אדריאן!"

    אפשר בהחלט לראות, ו"פלדה אמיתית 2" כבר בדרך.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s