דו קרב בצהרי היום: פיליפ סימור הופמן נגד פול ג'יאמטי

"משחקי שלטון" הוא מפגש פסגה של שחקנים משובחים מדורות שונים וממינים שונים, מאוון רייצ'ל ווד וראיין גוסלינג ועד ג'ורג' קלוני וג'פרי רייט. אבל המפגש המסקרן ביותר בו – גם אם הוא לא מגיע לכדי מיצוי הכוחות – הוא בין שניים משחקני האופי הגדולים של דורנו: פיליפ סימור הופמן ופול ג'יאמטי.

מהו שחקן אופי? בהוליוודית פירוש הדבר הוא שחקן מוכשר שהוא גם מקריח, שמנמן ולא אטרקטיבי בעליל. כלומר, אין לו את המעלות החיצוניות הדרושות לכוכב, אבל יש לו את הכישרון הדרוש לשחקן. הופמן וג'יאמטי עומדים בסטנדרט הזה ברמה הגבוהה ביותר: הם מקריחים, שמנמנים ולא אטרקטיביים בעליל. והם שחקנים מעולים. הם אפילו נולדו בהפרש של קצת יותר מחודש זה מזה (ג'יאמטי ביוני 1967, הופמן ביולי אותה שנה).

למרות ששניהם מצטיינים ב"משחקי שלטון", שניהם כבר עשו תפקידים טובים בהרבה. הופמן, למשל, ב"לילות בוגי", "קפוטה" ו"לפני שהשטן ידע". ג'יאמטי, למשל, ב"דרכים צדדיות", "אמריקן ספלנדור" ו"הסיפור על פי בארני". "משחקי שלטון" שם את שניהם ברקע של הכוכבים הראשיים, גוסלינג וקלוני, והופמן וג'יאמטי לא גונבים הפעם את ההצגה. התפקידים שלהם לא עסיסיים מספיק בשביל לנעוץ בהם שיניים. בהקשר של שניהם, זה קצת מאכזב, אבל עדיין מספק לראות אותם על מסך אחד, גם אם הם חולקים אותו רק לסצנה קצרה אחת.

ובאשר לדו קרב: באופן אישי, אני מעדיף את הופמן. כתבתי על זה כאן, לפני כמעט שלוש שנים ובסיומה של שנה קולנועית נפלאה שלו, שהתחילה ב"מלחמתו של צ'ארלי ווילסון", עברה ב"לסגור מעגל" ו"לפני שהשטן ידע", והסתיימה ב"ספק" ו"סינקדוכה, ניו יורק". הוא מסוגל להשתחל כמעט לכל דמות (כל עוד היא לא זוהרת) וליצוק בה את האינטנסיביות שלו. הפגימות החיצונית שלו כל כך דומיננטית תמיד, כאילו במתכוון, ועם זאת עומדת תמיד בצלה של הכריזמה הממגנטת שלו. לא כריזמה של כוכב – כריזמה של שחקן. הוא ממלא באופי כל דמות, על פני קשת רחבה מאוד של תכונות אופי וביוגרפיות. הוא גם מקפץ בקלות בין ז'אנרים ובין טיפוסים עמוקים לדמויות קרטון של קומדיות וסרטי אקשן. ב-2008 תהתה לין הירשברג בניו יורק טיימס אם הוא השחקן הכי טוב בהוליווד. בהחלט יתכן שכן.

לא שלג'יאמטי חסר משהו. הוא מרשה לעצמו להשתעשע בתפקידים קלילים לא פחות מהופמן ("לירות כדי להרוג", "יומני האומנת", "גיבור על נמלים"), אבל לרוב צולל לתוך דמויות עמוקות ומורכבות. הוא שחקן נפלא, אם כי חסר, כך נדמה לי, את הכריזמה המרתקת של הופמן. כך שגוסלינג אולי מתלבט ב"משחקי שלטון" בין התככנות של הופמן לתחכום של ג'יאמטי, אבל אני כבר בחרתי צד.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s