וושינגטון תחתית ("משחקי שלטון" – ביקורת)

יום אחד, כשג'ורג' קלוני יחליט להמיר את הפופולאריות המוצדקת שלו להון פוליטי, "משחקי שלטון" יהפוך לסרט מבוקש מאוד, וכל מיני כתבים פוליטיים יתענגו על האנלוגיה הלא מתוחכמת בין השחקן שגילם מועמד לנשיאות לזה שהפך למועמד לנשיאות.

עד אז, "משחקי שלטון" הוא עדיין דרמת מתח פוליטית שלא מתיימרת לשקף את המציאות. כלומר, בוודאי שהיא מתיימרת לשקף את המציאות – את התככנות, הצביעות והשחיתות של השיטה האמריקאית – אבל לא את זו של ג'ורג' קלוני, שבינתיים מעדיף לייעץ לנשיא אובמה ולא להשתחל לנעליו.

צבעי השלטון

"משחקי שלטון" הוא לא רק סרט בכיכובו של ג'ורג' קלוני – הוא סרט שכתב וביים ג'ורג' קלוני. מה שאומר, לפחות מבחינתי, שמדובר בסרט מעניין וראוי. כי זה סרט של ג'ורג' קלוני – כלומר, של ג'ורג' קלוני הבמאי והתסריטאי – וג'ורג' קלוני הבמאי והתסריטאי לא עושה סרטים מיותרים, קלי משקל או נטולי ערך. הוא עושה סרטים בעלי חשיבות. ושיהיה ברור – אני לא ציני. אני אומר את זה מתוך אהבה והערכה רבה לקלוני ולכל אחד מסרטיו. אני חושב שהוא הולך בדרכו של ידידו סטיבן סודרברג, שמקפיד לשלב כמעט באופן מתמטי בין סרטים בעלי אמירה וערך לבין תוצרת הוליוודית מסחרית שתממן אותם. סודרברג עושה זאת כבמאי, קלוני מקפץ כך בין כסא הבמאי לקרון השחקן.

"משחקי שלטון" הוא סרטו הרביעי של קלוני כבמאי. קדמו לו "וידויים של מוח מסוכן", "לילה טוב ובהצלחה" ו"Leatherheads" (שלא הופץ מסחרית בישראל). "וידויים של מוח מסוכן" היה סרט ביכורים מרשים וסאטירה מצוינת; "Leatherheads", הקליל (והפחות טוב) שבשלישיה, היה ניסיון יפה (גם אם לא מושלם) לעשות "האחים כהן"; אבל הטוב שבשלושה היה "לילה טוב ובהצלחה", שזכה בשש מועמדויות לאוסקר, לרבות מועמדויות לפרס הבמאי ולפרס התסריטאי. שם בחר קלוני – אחד מהכוכבים הכי מעורבים פוליטית בהוליווד ובנו של מגיש חדשות – לתקל ישירות נושא חברתי-פוליטי (מלחמתו של שדר הטלוויזיה אד מורו במקרתיזם), ועשה זאת בדרמה משובחת ומסוגננת. אמירה חברתית והקפדה אסתטית הם שניים מסימני ההיכר של קלוני, ושניהם בולטים לטובה ב"לילה טוב ובהצלחה".

"משחקי שלטון" מחזיר את קלוני אל הביצה הפוליטית, ואל גרנט הסלוב, התסריטאי שכתב איתו את "לילה טוב ובהצלחה" (ואת התסריט של "ארגו", סרטו המצטלם כעת של בן אפלק). הם מתבססים, כאמור, על המחזה שכתב ווילימון, המבוסס בעצמו על המרוץ לראשות המפלגה הדמוקרטית של הווארד דין ב-2004 (בו הפסיד לג'ון קארי).

על בסיס סיפורו של מועמד כריזמטי ופופולארי שנראה בדרך הנכונה והבטוחה לכבוש את הבית הלבן, ועוד בלי להתלכלך או להיות צבוע, רקמו ווילימון (שגם שותף בכתיבת התסריט), קלוני והסלוב עלילת מתח פוליטית שכוללת את כל החומרים המכוערים המוכרים: כוחנות, שקרים, נכלוליות, סחר-מכר פוליטי, סקופים, הדלפות, סקנדלים ומה לא, כולל הדובדבן שבקצפת – פרשיה מינית. ווילימון, שעבד בקמפיין של דין, הביא את הדינמיקה היצרית של מאחורי הקלעים אל המסך, ותיבל אותה בכל התבלינים העסיסיים שהפוליטיקה יודעת לייצר כדי להתסיס את התערובת.

גיבור הסרט אינו המושל והמועמד מייק מוריס (קלוני), אלא סטיבן מאיירס (ראיין גוסלינג), מנהל הקמפיין הצעיר והאמביציוזי שלו. מאיירס – בחור צעיר, כישרוני ובטוח בעצמו, שמקבל לידיו כוח רב – מגלה שהוא אינו אלא פיון, כלי משחק בידיהם של יועצים אסטרטגיים בכירים, מנוסים וערמומיים ממנו, בדמויותיהם של פול זארה (פיליפ סימור הופמן) וטום דאפי (פול ג'יאמטי). אבל עד לאמצע הסרט הוא כבר ילמד לעמוד על רגליו, וללמד גם את הכלבים הזקנים כמה תרגילים פוליטיים מלוכלכים שינחילו להם הפסדים מקצועיים או הגליה. השאלה שתישאר פתוחה עד לסיום הסרט, גם לאחר שהקנוניות הפוליטיות יפתרו, היא האם סטיבן מאיירס – בסיומו של קמפיין הקרבות הזה – יהיה אדם מאושר יותר. מה שבטוח הוא שהוא הפך לציני יותר. כמו הצופה.

הבן, דמות האב והרוח האמריקאית

היתרון הגדול של "משחקי שלטון" הוא הקאסט שלו. מדובר באנסמבל מרשים באורח יוצא דופן: מהמגה-סטאר קלוני, דרך מריסה טומיי ומעמד שחקני האופי המשובחים שמייצגים הופמן, ג'יאמטי וג'פרי רייט (את השניים הראשונים הזכרתי כבר כאן), ועד לצעירים המבטיחים אוון רייצ'ל ווד ומקס מינגלה (הבן של אנתוני), וכמובן גוסלינג, אולי השחקן הבולט בדורו כיום. כולם עושים עבודה מצוינת, וחשוב מכך – לא גונבים אחד לשני את ההצגה. לא עניין מובן מאליו כשמדובר במקבץ כזה של כישרונות ושל אגואים.

הצוות המנצח של מוריס/קלוני

החסרון הגדול של "משחקי שלטון", מנגד, הוא שאין בו את הברק שיש בכוכביו. שלא במפתיע, זה אינו "סרטו הטוב ביותר" של איש מהם. "משחקי שלטון" אמנם מלוטש כמו נאום של אובמה, אבל חסר תחכום. הוא עשוי כהלכה, מוצר מבדר וארוז היטב, אבל לא מציע שום דבר חדש לז'אנר של הדרמות והמותחנים הפוליטיים. הוא כל כך לא מחדש, עד שהוא גם לא אקטואלי ומחובר למציאות. הוא מבוסס במידה מסוימת על הקמפיין של דין, אבל למעשה אין בו שום התייחסות לסוגיות אקטואליות בוערות – ואלוהים יודע כמה סוגיות בוערות מונחות היום לפתחו של מתמודד על נשיאות ארה"ב. "משחקי שלטון" יכול היה להצטלם, על פי אותו התסריט, לפני עשרים שנה, וכנראה שגם בעוד עשרים שנה. הוא דרמה פוליטית לכל עת, במובן הקונבנציונלי והמבאס ביותר.

זה בולט כשהסרט אפילו משתמש באלמנטים הקבועים של הקונספירציה – שיחות זהירות על ספסל מול האגם, פגישות בברים אפלים ומעילי גשם. נדמה שטוני סקוט היה יכול לביים את הסרט הזה בלי בעיה, עם קצת יותר דגש על האקשן על חשבון הדרמה האנושית.

אבל מקלוני למדנו לצפות ליותר. ל"וידויים של מוח מסוכן" הוא הזריק ארס סאטירי שנון וטריקים סגנוניים חביבים. ב"לילה טוב ובהצלחה" הוא נתן לשחקן מעולה (דייויד סטראת'רן) לטוס סולו בתוך חלל קורקטי וצנוע שהלם את תמת היושרה שלו. אפילו ב"Leatherhaeds" הוא הצליח להגיד משהו על תקופה ועל התרבות האמריקאית, תוך שהוא נתלה באילנות הגבוהים של האחים כהן ומגלה שהוא למד טריק או שניים במהלך עבודותיהם המשותפות. קלוני אינו במאי להשכיר. הוא במאי עם אג'נדה.

האג'נדה הזו אמנם עולה בבהירות ב"משחקי שלטון" – סרט שאין בו גיבורים טובים, ואולי זה מוסר ההשכל הפוליטי המטריד ביותר שעולה ממנו – אבל בסופו של דבר, התחושה היא שקלוני לא אמר דבר שלא ידענו קודם לכן על כיעורה של הפוליטיקה, ביצה מזוהמת שמלכלכת את כל מי שרוחץ בה. לכן, נותרתי בסוף הצפיה עם המחשבה שמחוץ לסרט – מה יהיה על קלוני? האם הוא יעז יום אחד בכל זאת להפשיל שרוולים, להסיר שעוני אומגה ולהיכנס לביצה הזו?

In Clooney We Trust

בשוליים – הערה על השם העברי

"משחקי שלטון" נקרא במקור "Ides of March". זה ביטוי שמוכר לדוברי אנגלית, כציטוט מתוך "יוליוס קיסר" של שייקספיר – "היזהר מאידו של מארס", אומר מגיד העתידות לקיסר (אצל מאיר ויזלטיר זה פשוט "אמצע מארס"). ביום זה – ה-15 בחודש מארס, שנת 44 לפנה"ס – נרצח קיסר. ת'ורנטון וויילדר ("אחוזת סן ריי") כתב על כך את ספרו "אידי מארס".

בעברית הביטוי אמנם פחות שגור – כמו שייקספיר – ובכל זאת, מה היה רע לקרוא לסרט גם כאן בשמו היפה כל כך, "אידי מארס" (כפי שגם נקרא ספרו של וויילדר בעברית)? ואולי מי מהצופים היה טורח לבדוק מהם אותם אידי מארס, ומהרהר מדוע נקרא הסרט בשם זה? האם לא מותר להניח שיש גם משכילים בין הצופים, ויתרה מכך – האם לא ראוי לאפשר להם להרחיב את השכלתם? אני מניח שגם בין דוברי האנגלית יש רבים שאינם מכירים את הביטוי, אך עדיין הולכים לקופות ומבקשים כרטיס ל"Ides of March". זה לא מפחיד איש.

"משחקי שלטון" מבוסס על מחזה בשם "Farragut North" מאת בו ווילימון. השם לקוח משמה של תחנת רכבת תחתית בוושינגטון. אם זה היה שמו של הסרט, והוא לא היה מתורגם לעברית כלשונו, עוד הייתי מקבל את ההיגיון (אם כי אני חושב שהתרגום העברי שלי מהכותרת לשם המחזה עובד לא רע). אבל מדוע לא להשתמש בשם שכבר קיים בספרות המתורגמת? במה מותרים קוראי הספרים מצופי הסרטים?

Twistonfilms: הכל תפור היטב בקמפיין המצוחצח, מהצוות ועד לאסטרטגיה, אבל כריזמטי ומהנה ככל שיהיה, קלוני לא מצליח להגיד שום דבר חדש. ½***

משחקי שלטון (Ides of March). במאי: ג'ורג' קלוני. תסריט: ג'ורג' קלוני, גרנט הסלוב, בו ווילימון (עפ"י מחזה מאת ווילימון). שחקנים: ריאן גוסלינג, ג'ורג' קלוני, פיליפ סימור הופמן, פול ג'יאמטי, אוון רייצ'ל ווד, מריסה טומיי, ג'פרי רייט, מקס מינגלה, גרגורי איצין.

אידיבי כאן, IMDB כאן

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s