יד איש באחיו ("לוחם", ביקורת)

הצרה של "לוחם" היא שהוא מגיע שלוש שנים אחרי "המתאבק", ושנה אחרי "פייטר". באנגלית זה אפילו יותר משעשע/מבלבל: קודם The Wrestler, אחר כך The Fighter, עכשיו Warrior. באמצע, אגב, להשלמת הרצף, היה גם סרט קצת פחות מוכר בשם The Boxer (עם סטייסי קיץ'). בקיצור, התחום עומד להיסגר, לפחות בכל הקשור לחיבור בין מקצועות לחימה לשמות סרטים, וגאווין או'קונור ("גאווה ותהילה") הגיע אחרון. בעצם, אף אחד עדיין לא עשה את "The Pugilist". בעצם, חוץ מהפסל האיטלקי ג'. רוג'רי. וט'ום ג'ונס (לא הזמר מ"דלילה" – הסופר מ"The Pugilist at Rest").

מנוחת הלוחם - גרסת רוג'רי

אבל כששופטים אותו בנפרד מ"המתאבק" ומ"פייטר" – שני סרטים מעולים שמפילים אותו בנוק אאוט ומשאירים אותו לדמם על המסך – מתברר ש"לוחם" הוא סרט לא רע בכלל. יודעים מה? אפילו מצוין.

סיבוב ראשון: גישושים

"לוחם" עובד במתכונת של סרטי האגרוף המנצחים, עם גיבור מצולק נפשית במרכז ושורה של קרבות שהופכים אותו לאלוף גם בזירה וגם מחוצה לה, ניצחונות שקונים לו גם את התואר העולמי וגם שקט נפשי.  הסיפורים של סרטי האגרוף האלה מציגים לרוב גיבור עם נפש מסוכסכת שמוציא את העצבים שלו בזירה האלימה. הם מציעים (לרוב) לוגיקה מעניינת וקצת אירונית: אפשר לפתור דברים באלימות, כל עוד היא ממוסדת ונתונה לתקנות ולהגבלות. במילים אחרות: אלימות ספורטיבית. שהרי בשביל מה המציא הגבר את הספורט אם לא כדי לתעל את היצרים האלימים והתחרותיים שלו למטרות לא מזיקות. בקולנוע, נצחונו של הגיבור במגרש משלים את נצחונו על עצמו, את ההתגברות שלו על הכאבים ועל הטראומות. כי זה מה שקורה בזירה: אתה נלחם, אתה מדמם, אתה מנצח.

"לוחם", שכתב או'קונור ביחד עם אנתוני תמבקיס וקליף דורפמן, מפצל את הסיפור הקלאסי של הז'אנר לשניים. את הצד של הגיבור המצולק מייצג טומי ריורדן (טום הארדי, "התחלה" ובקרוב ביין ב"The Dark Knight Rises"), גיבור מלחמה שבמקום ליהנות מהתהילה ברח ממנה, הלום ונסער. את הצד של סיפור הסינדרלה, שעובד כל כך יפה בז'אנר (פרטים נוספים אצל ר. בלבואה), מייצג ברנדן קונלון (ג'ואל אדגרטון, "ממלכת החיות" וגם כוכב העיבוד החדש ל"הדבר", במהירה על מסכינו), לוחם MMA אלמוני בעבר ומורה לפיזיקה בהווה, ששוקע בחובות ומושעה מעבודתו, וכעת נאלץ להרביץ את דרכו לפסגת הלוחמים כדי להציל את משפחתו. עכשיו מגיע העוקץ – ריורדן וקונלון הם אחים (הארדי ואדגרטון קצת פחות. אני מניח שמה שעושה אותם לאחים קולנועיים קבילים זו השישייה התואמת באזור הבטן התחתונה). כלומר, תכניסו את שני הסיפורים האלה לתוך מסגרת משפחתית טעונה, ותקבלו דרמת ספורט משפחתית "פייטר"-סטייל.

אחים לסיקס-פאק

סיבוב שני: חילופי מהלומות

כל אמנות לחימה זכאית לסרט ייצוגי משלה – לא סתם סרט מכות טראשי ומגניב, אלא דרמה רצינית שמסתכלת לאוסקר בעיניים. "המתאבק" עשה את זה להיאבקות, "פייטר" הצטרף לשושלת ארוכה של סרטי אגרוף משובחים. גם לקראטה יש יצירת קאלט משלו, "קראטה קיד". ועכשיו ל-MMA יש את "לוחם".

ל-MMA – אמנויות לחימה משולבות (Mixed Martial Arts) – אמנם יש כבר כמה סרטים על החגורה, טובים יותר ופחות, כולל שני המשכוני "Undisputed" המבדרים (ביקורת שלי על "בלתי מנוצח", השלישי בטרילוגיה המהנה, כאן), "לעולם אל תיכנע" ו"חגורה אדומה" של דייויד מאמט. אבל "לוחם", שעובד על התבנית הקלאסית של סרטי האגרוף, עשוי להתגלות כדרמה המכוננת של הענף.

ה-MMA הוא אחת מאמנויות הלחימה המרתקות ביותר להניח עליהן מצלמת קולנוע. הוא אלים, הוא אכזרי – ועם זאת, הוא ממוסד. זה כמו "מועדון קרב" ("אין חוקים"), רק עם חוקים. מאוד גמישים. כמו אגרוף רחוב שמתקיים בתנאים של אגרוף זירה.

לכן, סצנות האקשן של "לוחם" מספקות קרבות ברוטאליים ומדממים שנראים כמו משהו בין ואן דאם ללינץ' מאורגן, ושלידם קרבות אגרוף נראים כמו סצנות מחול מ"ברבור שחור". במקומות בהם שופט האגרוף נחלץ להפסיק את הקרב, נדמה שב"לוחם" הם רק נמתחים עד אחרי הקצה. "שבור לו את הברך!", למשל, היא טקטיקה מקובלת ולגיטימית, ושבירת עצמות שחורגת מאזור האף מתקבלת בזירת "לוחם" באותה טבעיות שבה מתקבל גליץ' במגרש כדורגל. זה שונה, זה כואב, וזה הופך את הקרבות לאכזריים במיוחד.

אמא השאירה שניצל אחד במקרר. בואו נלחם על זה

סיבוב שלישי: עימות חזיתי

אבל לעומת "פייטר", בו חברו שני האחים זה לזה ליצירת מכונת אגרוף מנצחת, ב"לוחם" הם נאבקים זה מול זה. זה ברור כבר מהרגע הראשון. הסרט מגולל לנו שני סיפורים מקבילים – זה של ריורדן, שחוזר לבית אביו האלכוהוליסט לשעבר (ניק נולטה) כדי להתאמן תחת הדרכתו, וזה של קונלון, שחוזר בעצמו להתאמן תחת הדרכת מאמנו לשעבר (פרנק גרילו). אפשר היה לצפות לאיזה איחוד מרגש, אלמלא היו השניים מצטרפים – במקביל ובלי שאיש מהם יודע על רעהו – לתחרות MMA אולטימטיבית שמוגדרת כסופרבול של הענף. עכשיו גם לצופה שחסר כל ניסיון בסרטי הז'אנר ברור שזה יגמר בהתנגשות חזיתית.

הטריק הזה הופך את משימתו של או'קונור למורכבת. מלבד אורך יריעה ("לוחם" אורך שעתיים ועשרים דקות – והאמת היא שהוא זקוק לעוד איזה רבע שעה כדי לתת לכמה קרבות לשפוך קצת דם בנחת), הוא מתבקש לדלג במידה שווה בין שני פרוטגוניסטים, ליצור עבור שניהם הזדהות אצל הצופה, ולבסוף גם לבחור ביניהם. הוא עושה זאת בהצלחה רבה: בורא שני גיבורים מורכבים, נותן זמן מסך שווה לשניהם, לא מסמן העדפות מוקדמות, נותן לכל אחד מהם את הקרב המכונן שלו – ברנדן נגד הלוחם האגדי של הענף, כדי להפוך לסינדרלה של התחרות (כמו רוקי, יש לו את האיוון דראגו הסובייטי שלו), וטומי נגד היריב הגדול שלו ממועדון האימונים – ולבסוף מאפשר להם לנגוח זה בזה עד זוב דם, באכזריות כמעט בלתי נתפסת ונטולת רגשנות מוגזמת. כן, הם יתחבקו בסוף (עלק ספויילר), אבל מה שיקרה בדרך הוא הרבה יותר מעוד איזה ריב בין שני אחים בסלון. זה חתיכת קרב, עם גבות פתוחות וכתפיים שבורות. עם דם, עם יזע וגם עם דמעות. דמעות של לוחמים.

Twitsonfilms: 'פייטר' של ה-MMA? למה לא? גם לו מגיע סרט מכונן, ואו'קונור מציע מתחרה ראוי – מלהיב, עוצמתי ואלים. אחים, ודם. ****

"לוחם" (Warrior). בימוי: גאווין או'קונור. תסריט: גאווין או'קונור, אנתוני תמבקיס וקליף דורפמן. שחקנים: טום הארדי, ג'ואל אדגרטון, ניק נולטה, ג'ניפר מוריסון, פרנק גרילו, קווין דאן, דנזל וויטאקר. 140 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s