הכדור מסובב את העולם ("מאניבול" – ביקורת)

[הפוסט הזה יושב אצלי במחשב כבר המון זמן – למעשה, מיום עלייתו של מאניבול, ותחת הרושם הנלהב שלי. הוא התעכב כיוון שהיה אמור ללכת למקום אחר, אבל עכשיו הוא כאן, וזה מה שחשוב. הערה מקדימה: הוא באוריינטציה ספורטיבית. אבל לא רק. כמו הסרט]

יש לי חדשות נהדרות בשבילכם: אתם לא צריכים לאהוב בייסבול בשביל ליהנות מ"מאניבול". ואלה חדשות נהדרות, כי אם זה היה תלוי בכמות צופי הבייסבול הישראליים, סביר להניח שהמפיצים היו בוחרים פשוט לזרוק את הסרט ל-DVD, ואז כולם היו מפסידים – גם צופי הבייסבול שהם צופי קולנוע, וגם צופי הקולנוע שאינם צופי בייסבול.

אז למרבה המזל, "מאניבול" לא תלוי בקומץ המקומי של אוהדי הענף. הוא תלוי בשחקנים בראד פיט וג'ונה היל, ובבמאי בנט מילר, ובתסריטאים סטיבן זייליאן וארון סורקין, ובסופר (להבדיל מהדוגמן) מייקל לואיס, ובג'נרל מנג'ר בילי בין. והסכום של כל האיברים הללו יחד הוא דרמה מנצחת. לא צריך להיות גאון סטטיסטי מייל כמו פיטר ברנד בשביל להבין את זה.

זה לא אומר ש"מאניבול" הוא לא סרט על בייסבול. הוא בהחלט כן. הוא מבוסס על רב המכר שכתב לואיס (שיש לקוות שיתורגם בהזדמנות זו לעברית), שליווה ב-2002 את העונה הרבולוציונית של האוקלנד אתלטיקס, עונה ששינתה במידה רבה את כל מה שאמריקה ידעה על בייסבול. בילי בין, הג'נרל מנג'ר של האתלטיקס ורוויזיוניסט גדול של המשחק, הבין שקבוצתו דלת האמצעים לא יכולה להתחרות באריות הליגה במצב הקיים, ולכן החליט לשחק עם המספרים. הוא החליט לתקוף את השוק מזווית חדשה, לבחון שחקנים על פי הסטטיסטיקות הפחות מקובלות, להקשיב פחות לתחושות הבטן של הסקאוטים ויותר לשורות המספרים של הלאפטופים. התוצאה היתה הצלחה מרעישה: בין קנה לאוקלנד הצנועה מקום של קבע בצמרת הליגה, שבר את שיא הניצחונות הרצופים באמריקן ליג, וסחרר את כל הענף בעקבות חזון המאניבול שלו.

אבל זה לא נגמר כאן, כי "מאניבול" הוא לא רק סרט בייסבול. הוא גם יצירה מרתקת על ההוויה האמריקאית. "מאניבול" הוא סרט על האוקלנד אתלטיקס או על בייסבול, כמו ש"הרשת החברתית" (שכתב אותו סורקין) הוא סרט על פייסבוק או על רשתות חברתיות. הראיה הברורה לכך היא ש"מאניבול" כמעט ולא יורד למגרש. שחקני הבייסבול הם אפילו לא דמויות משניות בסרט; הם כמעט שוליים (לעומת סרטי ספורט מובהקים, מ"רוקי" ועד "יום ראשון הגדול"). רצף עשרים הניצחונות ההיסטורי של האתלטיקס, פוטנציאל להתרפקות על רגעים קולנועיים מנצחים, חולף במונטאז' מהיר. כי ל"מאניבול" יש כמה דברים חשובים לספר לכם על בייסבול, על אנשים ועל אמריקה, והדברים האלה לא מתרחשים על התלולית.

אני אוהב דרמות ספורט. וגם אמריקה. אני ואמריקה אוהבים דרמות ספורט, כי אני ואמריקה אוהבים תרבות, ואוהבים ספורט. ובאמריקה יש תרבות ספורט, ובי יש רצון ועניין ותשוקה לתרבות ספורט.

האמריקאים מתייחסים לספורט במלוא הרצינות. מצד אחד, הם מתייחסים אליו כאל בידור לכל דבר, אירוע אסקפיסטי שמאפשר לגבר כחול הצווארון לסיים את יום העבודה שלו על בירה קרה על הכורסה בבית או על הכסא הגבוה בבר, מול המסך. מצד שני, הם מתייחסים לזה כאל דת, מקדשים את אליליה, הולכים בכל יום ראשון בצורה משפחתית מאורגנת לטקס, עוצרים נשימתם בימים הקדושים, מקפידים על כללי הפולחן ומתנהלים בחרדת קודש. מצד שלישי, הם מתייחסים לזה כאל עסק, מנתחים אותו לפרטי פרטים, חותכים אותו לרצועות סטטיסטיות דקות, מתמכרים למספרים ומגלגלים מיליונים. השילוש הזה הוא הסיבה שהספורט האמריקאי הוא מה שהוא – מקדש תרבות משגשג – ושכל העולם מביט בו בקנאה, בהערכה ובהערצה.

"מאניבול" – הספר והסרט שבא בעקבותיו – הוא תוצר של התרבות הזו. תוצר מושלם שלה. לא מכיוון שהסרט בעצמו מושלם (הוא "רק" מעולה), אלא מכיוון שהוא מגלם בשלמות את השילוש הקדוש שלה – בידור, דת, כסף. הוא תוקף את מושא הסיקור שלו – בייסבול – בשלוש החזיתות, ובאופן מעמיק למדי ומעורר מחשבה. לואיס מראה כיצד בילי בין ערער על הדוגמטיות של הממסד הבייסבוליאני מתוך עמדה שניתן לכנותה גם מדעית. הוא נותר נאמן לאותו האלוהים – אלוהי הניצחונות – אבל בחר לעבוד אותו בדרך אחרת. כך, למשל, הוא ערער על אחד מעיקרי הקרדו של הבייסבול: החבטה. פחות חשוב מי חובט טוב – יותר חשוב מי הולך טוב בין הבסיסים. זה מתאפשר מכיוון שבבייסבול, בניגוד כמעט לכל ענף אחר, אפשר לצבור נקודות גם מבלי לבצע את האקט הכי אלמנטרי ויציג של המשחק – החבטה. זה בערך כמו מאמן ג'ודו שידריך את חניכו לנצח את יריבו לא באמצעות תרגילים שנועדו להפלה ולריתוק, אלא בזכות ענישת היריב על פסיביות. נדמה לי שלמי שלא עוקב אחרי בייסבול, זה נשמע הרבה יותר נבון ומתבקש והרבה פחות דרמטי ומסעיר מאשר לאוהד המשחק.

בעצם, המאניבול הוא גלגולו הספורטיבי – והתרבותי-בידורי – של העימות עתיק היומין והנצחי בין הדת למדע, אולי אפילו ברגע המכונן שלו, מעבר היסטורי בין תפיסה אחת של ידע לתפיסה אחרת. את הדת מייצגים כוהניה – מנהלים ואנשי מקצוע במועדוני הספורט. הם אמנם נבדלים מכוהני הדת המוכרים לנו, שמסרבים להכיל תיאוריות מדעיות על עיקרי אמונתם – אנשי הספורט דווקא משתמשים במספרים, בסטטיסטיקות ובניתוחים – אבל הם דומים להם בשמרנות, בקונפורמיזם, בדוגמטיות. יש להם אמון מוחלט ועיוור בידע הקיים והם מתנהלים על פיו, גם כשזה נראה מופרך (אחד הסקאוטים של בין מסיק שלשחקן יש ביטחון עצמי נמוך משום שהחברה שלו מכוערת). בא אדם כמו גלילאו גליליי – סליחה, בילי בין – עם תיאוריות חדשות שמשליכות לפח את כל מה שהם ידעו על בייסבול, ומטלטל את עולמם. הסקאוט הראשי, עם עשרות שנים בדרכים ואינטואיציות שאי אפשר ללמד בחוג לכלכלה של ייל, מוצא את עצמו מודח מפני מי שהוא מכנה "גוגל-בוי", הילד עם הלאפטופ. וכשזה מצליח – כמו שקרה באוקלנד – קורה מה שקרה למדע בהרבה מקומות אחרים: הוא הופך לדת החדשה. ואז קורה לה מה שקורה לפעמים לדת, או לכל אמונה: היא צוברת חסידים שוטים.

"מאניבול" לא שופך צוננים על ההתלהבות מהשיטה שהוא מציג. הוא לא מספר, למשל, על מה שקרה לאתלטיקס במרוצת העשור, או על ההישגים השנויים במחלוקת שנחלה השיטה בשאר הליגה. אבל הוא כן מרמז, לפחות פעמיים, שמדובר בעניין מורכב.

ראשית, הוא עושה זאת בהצגת התנהלותו של בין. הצעד הראשון והחשוב ביותר של בין על פי "מאניבול" היה צירופו לצוות של פיטר ברנד, טירון בבייסבול עם תואר בכלכלה מייל (דמות המבוססת על פול פודסטה, עוזרו לשעבר של בין – שהוא כמו פיטר ברנד, רק רזה ובוגר הרווארד). את ברנד מצרף בין לא על סמך סטטיסטיקות, ניתוחים, ראיונות ומבחני מיון. הוא מצרף אותו על סמך אינטואיציה. בין, שירק בפרצופם של חשי-הבטן מצוות הסקאוטים שלו, עשה את הרכש המשמעותי ביותר שלו על סמך אינטואיציה. אז אולי לא הכל סטטיסטיקות.

הרמז השני מפורש יותר. בין חוזר בסרט פעמיים על כך שהדבר הקובע הוא המשחק האחרון. הכל חסר ערך אם אתה מפסיד במשחק האחרון של העונה. וכך בין, שלא הצליח אפילו להביא את האתלטיקס למשחק האחרון של העונה, מלמד אותנו את השיעור האחרון במאניבול: הוא לא מספיק בשביל לנצח בבייסבול. אולי בכל זאת צריך לרפד את הכדור הזה בקצת כסף.

בילי בין ובראד פיט

פול דפוסטה וג

ארט האווי ופיליפ סימור הופמן

ואם אמרנו כסף – מה באשר לכלכלה? הבין-בול הופך גם כאן את הקערה על פיה. הרי לשם כך נוצרה השיטה – לחפות על פערי התקציב העצומים בין קבוצות הליגה כדי לאפשר תחרות הוגנת. אם הליגה לא תעשה צדק חברתי, הבה נתחכמה לה.

יתר על כן – בין הבין שגם אם יצליח לפגוע עם שחקנים מסוימים בדראפט או בשוק השחקנים החופשיים, הם יעזבו אותו ברגע שיצליחו. שלושת הכוכבים שלו מ-2001 נפוצו לכל רוח מיד עם סיום העונה. לכן נחוצה שיטה.

בין הבין שבתחרות השוואת תקציבים בשירותי הבנים הוא תמיד יפסיד, אבל גם מצא "חורים" בשיטה הקיימת – היא מתעלמת מאלמנטים מסוימים במשחק שהם בעלי השפעה מובהקת על עקומת הניצחונות. ואם היא מתעלמת – היא גם לא מתמחרת אותם בהתאם לערכם. ואם היא לא מתמחרת אותם כראוי, אפשר לעשות כאן "גניבות", דילים חלומיים, כמו לקנות חלקת שדה מוזנחת בשרון, לבנות עליה מגדל רב קומות, ולחכות שכולם יעמדו בתור לקנות אותה במחיר מופקע. גם זו כלכלה.

ו"מאניבול" מתייחס לבייסבול כמו לכלכלה, כמו לעסקים. זו התרבות האמריקאית (ומה יותר תרבות אמריקאית מבייסבול?) כפי שהיא מהדהדת בתוך הכלכלה האמריקאית. כשבין מסביר לברנד איך להודיע לשחקנים על עזיבתם – שחקנים שגם הסרט מתייחס אליהם כשוליים, כאמור – הוא מבהיר לו שעליו להיות קורקטי, להתייחס לצדדים הפרוצדוראליים. בייסבול זה עסק, וגם השחקנים מבינים את זה. היום אתה באוקלנד, מחר אתה מעבר לגשר, בסן פרנסיסקו. היום על הפוסטר בחזית האצטדיון מופיע ג'יאמבי, מחר – ג'אסטיס. רומנטיקה זה לאוהדים.

הבין-בול מתייחס לשחקנים כאל סחורות. בין לא המציא את זה – גם הסקאוטים הוותיקים של בין עוסקים בהערכת המוצר על בסיס ניתוחים סטטיסטיים והערכות פסיכולוגיסטיות – הוא רק שכלל את השיטה, הפך את השחקנים לצבר מספרים שבו כל פרט שאינו סטטיסטי – פציעה, גיל מתקדם, אישיות בעייתית – אינו רלוונטי למשחק. בייסבול זה עסק, והגיע הזמן לעדכן אותו לעידן הדיגיטלי.

אתה - מפוטר! בין והסקאוטים

הבין-בול מציג תזה חתרנית – אפשר לנצח (כמעט) בלי כסף. הטענה הזו מגלמת התנגשות של ערכים יסודיים בתרבות האמריקאית. מצד אחד, היא מהדהדת את החלום האמריקאי, שמבטיח הישגים בתמורה לעבודה קשה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. הבין-בול מבקש להוכיח שגם כשהאפשרויות מוגבלות (תקציבית), הן לא מוגבלות אם אתה מספיק פיקח, חרוץ וחדור אמונה. זהו גם ההיבט הרומנטי שבספורט, שדה חברתי שמבטל לכאורה פערים שאינם מקצועיים ופיזיולוגיים (בראש ובראשונה סוציו-אקונומיים) ומאפשר לכשירים ולמוכשרים להצליח. סיפורה של האוקלנד אתלטיקס הוא סיפור סינדרלה שכזה, שהספורט מאמץ לחיקו לא רק בשמחה, אלא גם בגאווה – אלא אם אתה הקומישינר באד סליג, שקורא לזה "סטיה" (Aberration).

וסליג מביא אותנו לצד השני של המטבע – לנצח בלי כסף פירושו ערעור יסודות הקפיטליזם והכלכלה האמריקאית. אם לכסף אין פתאום ערך, וחשיבותו להשגת המטרה מופרכת, איך אתה מסביר משכורות עתק? הסכמי טלוויזיה כבדים? חוזי אימוץ יקרים?

החלום האמריקאי הוא רעיון הומניסטי, אבל גם דארוויניסטי. רק כך הוא מצליח להתיישב עם הקפיטליזם האמריקאי, למרות הסתירה הבסיסית ביניהם. המאניבול הוא שיקופה של הדואליות הערכית הזו בכדור בייסבול. לכן "מאניבול" הוא לא רק דרמת ספורט מעולה, והוא לא רק יצירה משובחת, והוא לא רק דיון ספורטיבי מעמיק; הוא גם מבט מרתק על אמריקה. הוא כל האמריקאיות בכפפת עור.

Twitsonfilms: סרט מרתק על ספורט שכל מי שלא אמריקאי חושב שהוא משעמם? למה לא? דרמה מנצחת לאוהבי כדורים ולאוהבי מספרים. הום ראן. ½****

"מאניבול" (Moneyball). במאי: בנת מילר. תסריט: ארון סורקין וסטיבן זיhליאן (על פי ספרו של מייקל לואיס). שחקנים: בראד פיט, ג'ונה היל, פיליפ סימור הופמן, רובין רייט, סטיבן בישופ, כריס פראט. 133 דקות.

3 תגובות ל-“הכדור מסובב את העולם ("מאניבול" – ביקורת)

  1. פינגבק: זורק לסל הלא נכון: "פלייאוף" (ביקורת) | עין עצלה

  2. פוסט מעולה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s