המדינה זה אני: "השוטר" (ביקורת)

פורסם במקור ב"ערך מוסף" (אתר "בית אבי חי")

"השוטר" של נדב לפיד זכה לתהודה יוצאת דופן כשיצא לאקרנים לפני כחודש. תזמון הוא הכל, ול"השוטר" היה תזמון פנטסטי: הוא עלה כשהמחאה החברתית עדיין מהדהדת, רגע לפני שהיא שוככת, גוועת ונופחת את נשמתה. כשמדובר בסרט, מדובר בצירוף מקרים נסי כמעט; הרי העבודה החלה שנים רבות לפני שדפני ליף בכלל חשבה לארוז אוהל ולרדת לשדרות רוטשילד.

אבל צפייה ב"השוטר" לא יכולה שלא להיכרך בתודעה מיד עם מראות המחאה, מסריה ורעיונותיה. "השוטר", שמביא את סיפורה של חבורת צעירים מהפכנית המבקשת להביע את סלידתה מהקפיטליזם הדורסני של החברה הישראלית, הוא כמו גלגולה הבדיוני, המוקצן והאלים של מחאת האוהלים. הוא מעלה על נס את אותם רעיונות – פערים חברתיים, עושר מנקר עיניים, נוער אידיאולוגי ולוחמני, בני טובים שנלחמים למען השכבות החלשות. אי אפשר לראות את יערה פלציג נואמת לתוך מגפון, ולא לחשוב על דפני ליף.

פלציג והמגפון

אבל "השוטר" מקצין את המחאה. לא רק שהוא לוקח אותה למקומות הקשים והאלימים ביותר; הוא גם מעמת, בהתנגשות ישירה ומדממת, בין החברה לבין המדינה. בכך הוא לא רק לוקח את המחאה רחוק יותר מכפי שהיא מתרחשת במציאות, אלא הוא נפרד ממנה, מתפצל, פונה לנתיב עצמאי וחתרני, שהוא גם מסוכן והרסני.

אחד האלמנטים הבולטים של המחאה החברתית הוא תפיסתה חובקת הכל, ומן החיבוק הזה לא נמלטים גם אנשי החוק ומגניו. "אדוני השוטר, גם אתה שווה יותר!" הפכה לאחת מהקריאות המוכרות שלה. הדמוקרטיה הישראלית, לאורך רוב דרכה של המחאה ובוודאי בשיאה, נמנעה מלהתנגש עמה חזיתית. כמותה, היא העדיפה לחבק ולהכיל. היא אפשרה למוחים לדור בשדרות הערים לאורך תקופה ארוכה; הנחתה את השוטרים לנהוג ביד רכה עם המפגינים; שלחה את נציגיה לדון, לשוחח, להקשיב ולהנהן בהסכמה. מוסדות המדינה – אלו שנלחמים במפגינים בארצות ערב בעוז וביד קשה – נמנעו מעימות עם האזרחים.

"השוטר", לעומת זאת, מעמת ישירות בין שני הצדדים. הוא עושה זאת באופן ברור, סדור, כמעט מתמטי. גיבור חלקו הראשון הוא אותו שוטר משם הסרט (בגילומו של יפתח קליין) – איש יחידה מובחרת, גברי וחסון, המאצ'יזמו הישראלי בשיא אונו. לפיד מעצב אותו כמאצ'ו עד כדי גיחוך, עבד לטקסים גבריים כוחניים של ספורט, אלימות וטיפוח הגוף, מנהיג בתוך חברה של אנשים שכמותו, שסוגדת לאנשים כמותו. הוא כמו מייצג, בדמותו המוקצנת, את המיליטריזם הישראלי.

אני בא לפה הרבה? קליין מבסוט

חלקו השני של הסרט זונח לחלוטין את קו העלילה הזה, ועובר ללוות חבורה של צעירים אידיאליסטים, שמקימים תא מחתרת מהפכני המבקש לצאת נגד ערכים כלכליים ומוסריים פסולים להשקפתו בחברה הישראלית. לכאורה, מדובר בתמונת מראה: השוטר, גיבור בודד (גם אם בתוך חבורה של שוטרים כמוהו), לעומת כנופיית המהפכנים; איש המשפחה הבוגר מול המורדים הצעירים; זה שנענה לחוק, ואלה שנענים למצפון; ההוא שממלא פקודות, ואלו שמערערים עליהן; שומר הסדר מול האנרכיסטים.

למעשה, מסתבר, מדובר בשני צדדיו של מטבע מיליטנטי, שמבקש להגשים את ייעודו באותו האופן: בכוח הזרוע (או האקדח, במקרה זה). לפיד, שמקפיד על צדק חברתי בחלוקת המסך בין השוטר למהפכנים, מבהיר שאין כאן מאבק בין טובים לרעים. בכולם יש טוב ורע. ערכיות, אידיאולוגיה מוסרית, אזרחות טובה ומקצוענות מתבלבלים עם אמצעים אלימים. השוטר, המציית לפקודות ולחוק, אינו נחות מהצעירים המצייתים לצווים אידיאולוגיים. אין כאן ראייה רומנטית של מחאה צעירה, כנה ואמיצה, אלא מבט מפוכח על מאבק ערכי שחורג מגבולותיו של דיון לגיטימי ומוסט לנתיבים אלימים שסופם רע.

תראה לי את הפרצוף הקשוח שלך? אוקיי. אפשר להיכנס

כך מציג "השוטר" את חלום הבלהות של המחאה החברתית – התנגשות אלימה ומסוכנת בין האזרחים לבין אנשי החוק. אלא שכמו עם המחאה החברתית, "השוטר" שוב מהדהד את המציאות. אין צורך ללכת לקולנוע כדי לדמיין מציאות פיקטיביות שכזו. מספיק לפתוח את ערוצי החדשות ולהביט במתרחש סביבנו. "השוטר" אינו אלא כיכרות סוריה בזעיר אנפין.

על רקע זה – "האביב הערבי", וימי החורף הקודרים והרצחניים שמלווים אותו – סצנת הסיום של "השוטר" הופכת למשמעותית אף יותר. "השוטר" מוביל לכל אורכו – לרוב בסמוי מעין הצופה, שכן הוא מגולל את שני קווי העלילה במקביל אך בנפרד זה מזה – שני כוחות ניגודיים על מסלול התנגשות. הרגע הזה, שבו שני הכוחות מתנגשים, הוא רגע משמעותי בחיי האומה, הרגע שבו מתברר מי חזק יותר – העם או המדינה – והאם יכולים השניים לשלב ידיים, או שנגזר עליהם להכריע האחד את השני. דמות השוטר משמשת כסוכן כוח של המדינה, אוטוריטה שנשלחה להטיל את מרותה של הישות המדינית על האזרחים. המקום בו מציב את עצמו הסוכן, האדון אותו הוא בוחר לשרת, הוא המקום בו נמצאת החברה. השוטר המצרי או החייל הסורי יכול לבחור אם להמשיך להגן על המשטר, או להצטרף לעם.

"השוטר" מציב את גיבורו בסיום בעמדה דומה, בשעת מבחן והכרעה, אלא שזה קורה שניה אחת מאוחר מדי. תפיסת עולמו המגובשת כל כך מתערערת לאור התקרית האלימה המתרחשת בינו לבין חבורת הצעירים מחד ולאור עובדת היותה של אשתו בהריון מאידך. ברגע הזה – רגע שמכריע אומות – מסתיים "השוטר", סרט שלא מציע הפי אנד קל ונוח וצדק חברתי להמונים, אבל כן משאיר פתח של תקווה באשר לכוחם של רעיונות לחלחל לבני אדם. גם אם הם שוטרים נוקשים ומסוקסים כמו יפתח קליין.

 

"השוטר". תסריט ובימוי: נדב לפיד. שחקנים: יפתח קליין, מיכאל אלוני, יערה פלציג, מיכאל מושונוב, מנשה נוי, רונה לי שמעון, שאול מזרחי. 105 דקות. 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s