זורק לסל הלא נכון: "פלייאוף" (ביקורת)

זוכרים שסיפרתי לכם על "מאניבול"? זוכרים שאמרתי לכם שזה לא סרט בייסבול? אז עם "פלייאוף" זה בערך אותו הסיפור. זה לכאורה סרט על כדורסל, אבל זה לא. רק שלהבדיל מ"מאניבול", שהיה יותר מסרט בייסבול, "פלייאוף" הוא פחות מסרט כדורסל. למעשה, הוא בכלל לא קשור לכדורסל.

זה אולי לא היה מפריע, אלמלא הסרט – המבוסס באופן חופשי (מאוד) על סיפור חייו של רלף קליין ז"ל – היה נישא על גלי היח"צ כסרט שכזה, כמו היה גביע אירופה הנישא בידי שחקני מכבי תל אביב. אותם שחקנים, פעילים וגמלאים, שליוו את מסע יחסי הציבור של "פלייאוף", עוד צעד בניסיון של מכבי לפיוס מאוחר עם קליין המנוח. ומכיוון ש"פלייאוף" מיוחצן כדרמת כדורסל, חובה להזהיר מראש (ולגבי חלק מהצופים – להרגיע מראש) שאין מדובר בדרמת כדורסל כלל. הכדורסל לוקח בה חלק זניח. שיהיה ברור: בלב כל דרמת ספורט עומד הסיפור האנושי. אבל ב"פלייאוף" פשוט אין ספורט.

"מאניבול" הוא סרט על בייסבול שלא מפסיק להתעסק בבייסבול, אבל ממפה מתוך הכדור הלבן הקטן תופעות חברתיות ותרבותיות רחבות שחורגות מתחומי מיהלום המגרש. "פלייאוף", לעומתו, הוא סרט על כדורסל שכמעט ולא מתעסק בכדורסל, על אף שהדקות שהוא מקדיש למשחק עצמו רבות מאלו ש"מאניבול" מקדיש לבייסבול. אם ב"מאניבול" הבייסבול הוא המטאפורה, ב"פלייאוף" הכדורסל הוא סיפור הרקע והלוקיישן. זה הכל.

וזה פספוס גדול. כיוון שהכדורסל אכן היה יכול לשמש כאן, כמו בכל דרמת ספורט מוצלחת, כמטאפורה מעולה. אם זה לא קרה בסיפור חייו של קליין (ואפשר בהחלט לטעון שזה קרה), אז לפחות בייצוג האמנותי, הפיקטיבי והחופשי של אותו סיפור. משחק הכדורסל יכול היה לגלם כאן שלל אלמנטים ומוטיבים שכאלה: הניצחון של קליין, ניצול השואה, על המדינה שגירשה אותו; היהודי, על דימויו הרופס והחיוור, מנצח במגרש הספורטיבי את הארי הגאה; המוח של המאמן היהודי מנהל את הכוח של הגבר הגרמני; קליין שדוחה מעליו את כל המטען הלאומי לטובת המשחק הפשוט, וכן הלאה.

אבל "פלייאוף" לא עושה את כל אלה. תחת זאת, הוא מגולל בצורה פשוטה, חלקה וחפה מיומרות (ומאוד חופשית, כאמור) אפיזודה מסוימת בחייו של קליין, מבלי לפספס את הצדדים הדרמטיים הגלומים בה, אך מבלי לטעון אותה ולו באחד מההיבטים שיכול היה להעניק לה הכדורסל.

איך הם מצפים בדיוק שאני אאמן עם צוואר תפוס?

קל להבין מה הצית את עניינו של הבמאי ערן ריקליס. כפי שאמר באחד מהראיונות שהעניק, הוא נדלק מיד עם הרעיון המסקרן הזה – האפיזודה של קליין ניצול השואה כמאמן בגרמניה. בהוליווד אוהבים "היי-קונספט", רעיון של סרט שאפשר למכור במשפט אחד, ואת המשפט הזה אכן קל למכור.

"פלייאוף" אינו סרט רע, חסר עניין או נטול ערך. ריקליס, מהמקצועיים והרהוטים שבבמאינו, לא עושה סרטים רעים. הוא יודע להציב מצלמה, להדריך שחקנים ולבנות דרמה. דני יוסטון, שחקן הוליוודי מהדרג הבינוני, המגלם את מקס שטולר,הצליח לתפוס משהו מההתנהלות של קליין נפוח העיניים. מוטב היה לו היה לובש יותר טריינינגים ופחות חליפות, ולא מסתובב על הפרקט עם נעלי עור מצוחצחות, אבל ניחא. רלף אולי מתהפך בקברו, אנחנו נספוג בשקט.

התסריט של "פלייאוף", שניכר שנכתב מתוך אהבה גדולה (אחד מהתסריטאים, גדעון מרון, הוא חותנו של קליין), ממקד את הסיפור בחווייתו של היהודי השב אל המקום ממנו ברח, אל המקום בו נפטר אביו, ואל כל רגשות האשם המלווים אותו ומציפים אותו שוב. ליהודי הזה אין גאווה ואין פחד – יש בו טראומה, פצע שהגליד ונפתח מחדש. גרמניה היא המקום שביקש לשלוח אותו אל מותו, אבל בגרמניה הוא מרגיש בעצמו כאשם – אשם במות אביו, אשם בבגידה בישראל, אשם בפירוק משפחתו.

רלף האדום

הסיפור הזה כשלעצמו הוא מצוין ואף בנוי כהלכה, אבל הוא לוקח את כל הפוקוס מהעניין שלשמו נתכנסנו; שלשמו נקראו אולסי פרי ומיקי ברקוביץ' להקרנה מיוחדת; שלשמו הסכים קליין לסרט; שלשמו הוא הגיע לגרמניה מלכתחילה – כדורסל. ומה שאירוני במיוחד הוא שזה מה שדורש שטולר כל העת מהאנשים סביבו, מהעיתונאים המציקים לו בשאלות של לאום וזהות ומהשחקנים שמעקמים את אפם למולו – דברו איתי על כדורסל. ובתור סרט שגיבורו דורש שידברו איתו על כדורסל, "פלייאוף" לא מדבר על כדורסל בכלל. הוא מדבר על יהודים, ומוסלמים, ומהגרים, ושואה, ומלחמה, ונאצים, ומשפחה, ובגידה, ובריחה ומה לא. ורק על הדבר הפשוט הזה, שקליין קרא לו "פוט דה בול אין דה באסקט", משל היה סלים וארזה – רק על זה הוא לא מדבר.

עד כמה הכדורסל הוא שולי בסרט, אפשר ללמוד מליהוקו של תומאס, קפטן הנבחרת הגרמנית. ריקליס בחר לתפקיד במקס רימלט, שחקן קולנוע, שהראיונות אישרו את החשש הראשוני והברור שעולה מצפייה בסרט: הבחור לא נגע בכדור מימיו. זה נחמד שהוא התאמן חודש-חודשיים עם אלבא ברלין, אבל יסודות כדורסל לא לומדים בגיל 30, ומי שלא יודע לטפל בכדור מילדות לא יכול להתחיל לעשות את זה בסדנת משחק מזורזת. וכשמספרים לך שזה הקפטן הגרמני, ושטולר קורא לו "כישרון יוצא דופן", זה כמעט מעליב את האינטליגנציה הכדורסלנית של הצופה.

המציגים אינם כדורסלן ומאמן כדורסל

כך אפשר גם לומר על ליהוקה של נבחרת גרמניה בכדורסל באופן כללי (נבחרת שמבחינת הגובה הולמת יותר את הסגל הישראלי), על הגרדרובה של שטולר, ועל ההכוונה המקצועית שלו מהקווים (קריאות "דיפנס! וואן-און-וואן!", משל מדובר היה באבא שמאמן את נבחרת בית הספר ולא בגדול מאמני הכדורסל הישראלי). שלא לדבר על בחירת שם הסרט התמוהה. נדמה שלא פחות מתסריט מורכב, מה שהיה חסר לריקליס (כדורגלן בילדותו) לצדו הוא מישהו שמבין קצת כדורסל.

כל זה מלמד היטב את הצופה שבא לראות סרט על רלף קליין, שהוא רואה סרט על מקס שטולר – ממד מסוים מאוד, בתקופה מסוימת מאוד, של רלף קליין. אם שטולר, האיש שמגיע לגרמניה ומבקש שידברו איתו על כדורסל, הוא קליין, הרי שחסד גדול היה נעשה עמו לו היתה ניתנת לו האפשרות באמת לדבר על כדורסל. זה הרי לא משחק מסובך. פוט דה בול אין דה באסקט, זה הכל.

 

"פלייאוף". בימוי: ערן ריקליס. תסריט: גדעון מרון ודוד אקרמן. שחקנים: דני יוסטון, אמירה קסר, מקס רימלט, הנס זישלר. 107 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s