החבובה שבאדם תנצח: "החבובות" (ביקורת)

ראשית – שיר פתיחה.

מצד אחד, יש את "הדרדסים". גיבורי ילדות משנות השמונים, שזכו לתחייה קולנועית מאוחרת במה שניתן לכנות, במקרה הטוב וברוחב לב נדיב, כסרט ילדים בינוני, בעזרתו (ובעיקר בלעדיה) של כוכב "איך פגשתי את אמא" ניל פטריק האריס.

מצד שני, יש את "החבובות". גיבורי ילדות משנות השמונים, שזכו לקאמבק קולנועי מאוחר במה שניתן לכנות, ללא כחל ושרק, עונג צרוף של נוסטלגיה מתפרצת, בעזרתו האדיבה של כוכב "איך פגשתי את אמא" ג'ייסון סיגל.

מה המסקנה?

א. סדרת ילדים משנות השמונים הופכת לסרט ילדים בשנות האלפיים. סדרת ילדים למבוגרים משנות השמונים הופכת לסרט ילדים למבוגרים בשנות האלפיים.

ב. אני מניח שזה אומר שג'וש רדנור עובד על "הזרבובים", ואליסון האניגן על "הקטקטים". לא רעיונות רעים.

אנחנו מצפים שהקולנוע יתבגר איתנו. שמי שהיה הגיבור שלנו באייטיז, ישאר הגיבור שלנו גם שניים-שלושה עשורים מאוחר יותר. בניגוד אלינו, הוא הרי גיבור בדיוני. הוא לא צריך להתבגר, לגדל כרס, לאבד שיער, להוליד ילדים ולהיכנס לאובר-דראפט. הוא יכול להישאר ילד לנצח.

הבעיה היא שלפעמים זה כל כך נכון, שהגיבור הזה באמת לא מתבגר ביום. ואז, כמו במקרה של דרדסבא וצאצאיו, הוא נשאר לא רק גיבור ילדות, אלא גם גיבור של ילדים. האכזבה העצומה מהעיבוד הקולנועי של "הדרדסים" היתה בעיקר מהבחירה של יוצריו להשאיר את הננסים הכחולים נחלתם של ילדים, תוך ויתור כמעט מוחלט על הקהל המבוגר שגדל עליהם, וכעת גרר את ילדיו שלו לראות אותם.

עם החבובות, תודה לאל, זה לא קורה. אולי מכיוון שהם מעולם לא היו גיבורי ילדות של ילדים בלבד. "רחוב סומסום" החבובותי אמנם היתה תוכנית ילדים חינוכית, אבל "מופע החבובות" היה מופע למבוגרים. הוא שודר בשעת ערב, אירח אמנים מוכרים והיה פרוע באופן יחסי. זה היה לייט נייט. לייט נייט מענג.

הסרט "החבובות", שמחזיר את גיבורי הבד אל הבד אחרי שני עשורים של שתיקה קולנועית (ושני סרטי טלוויזיה זניחים למדי), שומר על "החבובות" ככאלה. הוא שומר עליהם כעל גיבורי ילדים למבוגרים – כאלה שיודעים לדבר שתי השפות, אבי נמני סטייל – ובעיקר שומר על מלוא הכבוד לצופים שגדלו על החבובות והתגעגעו אליהם כל כך. להתפתלויות של קרמיט, למניירות של מיס פיגי, לבדיחות הקרש של פוזי ולהתרסקויות הספקטקולאריות של גונזו.

הסיבה לכך היא שיוצר "החבובות" בא מאהבה, ולפעמים זה כל מה שצריך (עדיף שזה יבוא עם כישרון, כמובן – וזו הסיבה השניה להצלחת הסרט, מן הסתם). ג'ייסון סיגל הוא ילד אייטיז אמיתי, אחד שגדל על "החבובות", וההזדמנות להפיק את סרט הקאמבק שלהם היא זכייה בלוטו מבחינתו. אפשר רק לקנא בו על כך.

סיגל, באחד משלביו הכושלים בקריירה (כפי שסיפר בעבר דייב איצקוף ב"ניו יורק טיימס"), כתב מיוזיקל בובות אודות דרקולה. המיוזיקל הזה לא זכה (עדיין?) לעלות על הבמה, אבל הוא כן קיבל את הספוט שלו ב"קח את זה כמו גבר", סרטם הראשון של סיגל (כתסריטאי) וחברו ניקולס סטולר (כבמאי). "קינתו של דרקולה", שירו של הרוזן-ערפד המופיע בסרט, זכה מאז לביצועים רבים של סיגל (אחד מהם, אגב, ביחד עם ג'ק בלאק, אותו הביאו סיגל וסטולר, שעבד עם בלאק ב"מסעי גוליבר", גם ל"החבובות").

בגרסת אנימציה לפי הביצוע המקורי

בקטע אחר ב"קח את זה כמו גבר" מציע סיגל גם את גרסתו העגומה לשיר הנושא הבלתי נשכח.

התוצאה היתה שסיגל וסטולר (שביים מאז גם את "Get him to the greek" הנהדר, וכתב גם את "יסמן" המצוין של ג'ים קארי) זכו בקבלת המפתחות מדיסני להשבת החבובות לחיים. והשניים, מתוך אהבה, הכרה והוקרה, צעדו בדיוק בנתיב הנכון לעיבוד קולנועי שכזה – שמירה על המסורת (הסרט עובד על מתכונת סרטי החבובות הקלאסית של איחוד הלהקה לקראת מופע), קריצות מתוחכמות (בדיחות שנות השמונים שיעופו לילדי המילניום החדש מעל לראש), שירים וריקודים. הבה נגילה.

כך, למשל, נשמרה הטבעיות הלא-טבעית של תפקוד החבובות בחיי היומיום האנושיים. גיבור הסרט לצד גרי (סיגל) הוא אחיו וולטר, חבובה קטן ומקסים שכמו כל ילד אייטיז מגלה את החבובות דרך המרקע ומתאהב בהן עד כלות.

"החבובות" שומר בתחילתו על מראית עין מושלמת, פסטורלית ואולטרה-אופטימית, מציג מין אמריקה קפואה בזמן (כלומר, בשנות החמישים) סטייל "פלזנטוויל". וולטר וגרי גרים ביחד, גרי וחברתו מרי (איימי אדאמס – גיבורת דיסני קלאסית מאז "מכושפת" וליהוק מושלם) ישנים במיטות נפרדות במלון, ילדים אוהבים את בית הספר ומתבאסים מהצלצול, הלבוש מסודר, המין נעדר וכולם חיים במיוזיקל. הכל משדר תמימות. עד שמגיעות החבובות, כמובן – אנימל הפרוע, השף השבדי המקצץ בבשר החי, גונזו החי על הקצה – ומתחיל הבלגן.

הקטע האהוב עלי בסרט (מצטער על האיכות. בהמשך – אותו הקטע, רק באודיו ובאיכות טובה)

"החבובות" הוא סרט על נוסטלגיה. המודעות העצמית הגבוהה שלו אינה באה לידי ביטוי רק בבדיחות פנים-קולנועיות (אור אחורי ושירת מקהלה מתגלים כאורות אוטובוס של מקהלת כנסייה מזמרת, ובדיחת "We're gonna need a montage" המוכרת כבר מטריי פארקר ומט סטון) ובקריצות שנות השמונים הרבות (רובוט שנות השמונים, שמותיהם של ג'ימי קרטר ומולי רינגוולד בפנקס של קרמיט ושלל התייחסויות מוזיקליות), אלא גם בהצבת הנוסטלגיה כתמה המרכזית שלו. "החבובות" עוסק בחבורה של כוכבי טלוויזיה נשכחים (לא ברור מדוע, אגב) שמחפשים עדנה מחודשת, וזוכים לה (זה לא ממש ספויילר, נכון?). הוא מספר על גיבורים שהתבגרו – ושהמציאות זרקה אותם ממסלול חייהם המבטיח. קרמיט נותר בודד באחוזת ענק מאובקת, פוזי הדרדר למופעים עלובים ברינו, גונזו נהיה איל-אינסטלציה. מעטים הצליחו לפתח קריירה – סקוטר בגוגל, ד"ר באנסן וביקר בסרן, וכמובן פיגי האמביציוזית, עורכת משנה ב"ווג" הצרפתי. אבל לקסם של החבובות עדיין יש קונים – אם יהיה שם מישהו עם אמונה שידע למכור. וולטר, שמשדך את החבובות שוב לטלוויזיה, מבין את זה. הוא כנראה צופה טלוויזיה אדוק, ויודע שעם כל כך הרבה זבל, חייב להיות מקום לחבובות.

(ובחיבור הולם לסרט – סרטון "צעצוע של סיפור" שמקדים את "החבובות" עוסק בדיוק בכך – צעצועים שנזנחו)

גם הבחירה של סיגל, סטולר והבמאי ג'יימס בובין ("טיסת הקונקורד" – עוד החלטה נהדרת של ההפקה) להשאיר את החבובות גם בגרסתם הקולנועית בשדה הטלוויזיוני ראויה לציון. החבובות מעלים מופע חבובותרום המשודר בטלוויזיה, והסרט מארח שורה ארוכה של כוכבי טלוויזיה מהעבר ומההווה – כמו מזהיר אותם, שתהילתם עלולה להיות בת חלוף אם לא ילמדו להתייחס בכבוד למורשת. הבנת את זה, סלינה גומז?

התמה השניה והבולטת של "החבובות", שאף היא מלאת מודעות עצמית, היא זו של סרט התבגרות. "החבובות" מלווה תהליך התבגרות כפול – זה של גרי, וזה של וולטר. האיש והחבוב. האחד מבין שעליו להתקדם בחייו האישיים עם בת זוגו (שמגיעה איתו להוליווד כדי לציין יום חגיגי במערכת היחסים שלהם), השני מבין שעליו להתקדם בחייו האישיים כחבובה. שניהם מבינים כי עליהם להיפרד, במובן הפיזי של המושג. שניהם מבינים מי הם. שניהם מבינים – כמו באחד השירים הנפלאים בסרט – שהם איש וחבובה בגוף אחד. ילד ומבוגר. ומה זה להיות גבר אם לא להכיר בעובדה שאתה גוף מבוגר שמאכלס בנשמתו ניצוץ תמידי של ילד? כזה שתמיד יתרגש לשמוע ש"הגיע זמן תזמורת", ושיעלה דמעה כשיבשרו לו שמופע החבובות כבר כאן?

וואקה וואקה וואקה, ביצ'ס.

רצועות בונוס:

1. הטריילרים

2. הקלאסיקות

Twitsonfilms: קאמבק נוסטלגי? למה לא? תענוג קולנועי תיאטרלי ומוזיקלי צרוף, חכם, משעשע, מרגש ומלא אהבה. It's time to meet the muppets again. ****

"החבובות" (The Muppets). במאי: ג'יימס בובין. תסריט: ג'ייסון סיגל וניקולס סטולר. שחקנים: ג'ייסון סיגל, פיטר לינז (וולטר), איימי אדאמס, סטיב וויטמייר (קרמיט, ריזו ועוד), אריק ג'ייקובסון (מיס פיגי, פוזי, אנימל ועוד), דייב גואלז (גונזו, ד"ר באנסן ועוד), ביל ברטה (רולף השף השבדי ועוד), דייויד רודמן (סקוטר, ג'אניס ועוד), מט ווגל (סרג'נט פלויד פפר, רובוט שנות השמונים ועוד), ג'ק בלאק, ראשידה ג'ונס, כריס קופר והמון שחקני טלוויזיה בהופעות אורח קטנות. 103 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

2 תגובות ל-“החבובה שבאדם תנצח: "החבובות" (ביקורת)

  1. פינגבק: הרולר (16.12.12) | עין עצלה

  2. אליסון הניג לקטקטים זה רעיון מעולה!!! בכלל לדעתי הקטקטים היתה הסדרה הכי טובה לילדים דאז, אחרי דובי אכפת לי. מזל שיש עכשיו את כל האתרים שאפשר למצוא בהם את התכניות הישנות כדי ללמד את ילדים
    איכות מהי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s