קתרינה, מארדי גרא וכל הג'אז הזה ("טרמיי" מסיימת עונה שניה)

שתי סדרות הגיעו השבוע לסיומן. על האחת, "טרה נובה", אני מעדיף להפחית בדיבור. אקטול אותה קצת ב"בלייזר" הקרוב, אבל כרגע אסתפק במשפט אחד: אני מאחל לה להיכחד כמו הדינוזאורים שהיא כה התקמצנה על הופעתם.

(זה מה שכתבתי עליה, ובעיקר על סטיבן ספילברג, לפני. כשעוד היו ציפיות)

מנגד, באה לסיומה עונתה השניה של "טרמיי"*, אחת הסדרות הנפלאות על המסך, פרי יצירתו של דייויד סיימון המבריק ("הסמויה"). זה מה שכתבתי עליה בספטמבר, בקצרה, כשעלתה לעונה שניה בבלוג של "בלייזר":

אוון פרימן ל"וושינגטון פוסט"

אין סדרות כאלה. הביטוי הזה שחוק להחריד – בטח אם אתם מאזינים יותר מדי לתוכנית הרדיו של אופירה "אין דברים כאלה!!!" אסיאג – אבל במקרה של "טרמיי", זה נכון. אין סדרות כאלה. יותר נכון אפילו יהיה להשתמש כאן במשפט השחוק רק קצת פחות "יש טובות ממנה, אך אין טובות כמוה".

"טרמיי" של הגאון הטלוויזיוני דייויד סיימון ("הסמויה", "דור מזוין"), שחזרה בשבוע שעבר לעונתה השניה על מסכינו (היום הפרק השני ב"יס"), באמת לא דומה כמעט לאף סדרה שהיתה לפניה. מה שהופך אותה למיוחדת כל כך, לייחודית כל כך, היא העובדה הפשוטה שהיא הצליחה לעבור עונה שלמה עם בקושי קו רעוע אחד של עלילה – ועוד לזכות בעונה שניה. טוב, זה לא ממש מפתיע שסדרה שנותנת מקום מרכזי כל כך לסגנון המוסיקלי החופשי והמשוחרר שנקרא ג'ז נוהגת בדיוק כמוהו.

"טרמיי" היא סדרה על ניו אורלינס. זה המשפט הכי קצר, מתומצת ומדויק שאפשר לומר עליה. היא פשוט על ניו אורלינס. באופן ספציפי – ניו אורלינס פוסט-קתרינה. אבל זה כבר יהיה פחות מדויק, מכיוון ש"טרמיי" בעצם מכסה את כל ניו אורלינס, ההיסטוריה ובעיקר התרבות שלה – לא במובן הדרמטי, עם שחזורים ופלאשבקים, אלא פשוט בפרספקטיבה הרחבה שהיא מציעה על העיר. וזה אומר שיש בה אוכל, שפה, מארדי גרא, והרבה הרבה מוסיקה.

אם אתם עדיין לא מכירים את "טרמיי", אתם מוזמנים להצטרף. צריך להזהיר מראש שזה לא יהיה קל – "טרמיי" היא לא סדרה שקל להתחבר אליה. היא אינה כבדת ראש או מתישה, אבל היא תובענית. הקצב האיטי שלה, המחסור בקווי עלילה מרכזיים וריבוי הדמויות מצריכים מהצופה סבלנות.

מאידך, ולמרות שזה נשמע סותר, היא דווקא קלה מאוד לצפיה. זאת משום שבזכות אותם מאפיינים שכבר הזכרתי אפשר להיכנס אליה בכל שלב, ופשוט ליהנות מהקצב, מהפייסטה, מהסגנון, וכמובן – מהמוסיקה.

כאן תוכלו למצוא פירוט של השירים שתשמעו ב"טרמיי".

וכאן תוכלו סתם ליהנות

עם כל הכבוד לדמויות הנפלאות ולשחקנים הנהדרים – ביניהם כוכבים מוכרים כסטיב זאן, ג'ון גודמן, מליסה לאו וכוכבי "הסמויה" וונדל פירס וקלארק פיטרס, לצד אלמונים כמו לוסיה מיקרלי – הכוכבת הראשית של "טרמיי" היא המוסיקה. היא שולטת בפרקים, משרה מאווירתה הקסומה, והופכת את "טרמיי" לשיר הלל לתרבות הניו-אורלינסית הלכה למעשה. למעשה, לאורך רוב הזמן נראית "טרמיי" כמו הגרסה הבוגרת, המשובחת והשחורה של "גלי", כמעט מיוזיקל. שלא תטעו: "טרמיי" מספרת סיפורים מעניינים על דמויות מרתקות – הפסיפס האנושי שמרכיב את ניו אורלינס — אבל נדמה שהמוסיקה המענגת מאפילה על כולם.

ככה, למשל, נראית הלוויה בניו אורלינס

אפשר להמשיך ולהכביר מילים על "טרמיי" – להרחיב את היריעה על האופן שבו היא מצדיעה לתרבות של ניו אורלינס, להציג את הגיבורים הנפלאים שלה, לספר על הדרך שבו היא מנגידה בין חיוניות העיר לשקיעתה, לדון באופן שבו היא מציגה את ניו אורלינס שאחרי האסון ואת האצבע שהיא מפנה כלפי האשמים — אבל זה לא המקום. כדאי רק לציין, בחיבור אקטואלי, ש"טרמיי" היא חגיגה של רוח האדם, ורוח ההמונים, שמתאגדים תחת דגלים של חיים, חירות ואחווה כנגד אטימות הממשל. הם חוגגים את החיים, הם ערבים זה לזה, והם יוצאים לרחובות למחות, לרקוד ולשיר. במקומות אחרים היו קוראים לזה "מחאת אוהלים". בניו אורלינס קוראים לזה מצעד.

* "טרמה" או "טרמיי"? הדעות חלוקות. הנה אחד מהתסריטאים, תושב העיר, מנסה להסביר:

בונוס לסיום – קטע שאהבתי במיוחד מפרק סיום העונה. דייויס (סטיב זאן) עושה ג'יימס בראון.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s