אחי, אני אוהב אותך: "שרלוק הולמס: משחק הצללים" (ביקורת)

אני לא אוהב שמנסים להלביש על סרטים תיאוריות בכוח. בתקופת לימודי באוניברסיטה, הייתי נוהג לנחור בבוז לעבר מחצית מהתיאוריות הקולנועיות והפרשנויות הפסבדו-פסיכולוגיות וחברתיות שנכפו על סרטים לא פעם בגסות ובלא ביסוס. זה הגיע למצב שכל אקט חברי בין שני גברים הפך לרמיזה הומו-אירוטית. כמי שגדל על מערבונים ובאדי-מוביז ומאמין ברעות גברית נטולת ניואנסים מיניים, זה היה מגוחך בעיני. ולא, היחסים בין באטמן לרובין הם יחסי אב ובן, לא יחסים של זוג אוהבים!

בא "שרלוק הולמס" בגרסת גאי ריצ'י, ושם לנו את כל התיאוריות והפרשנויות בפרצוף. כל מה שסובטילי, מרומז ומעודן, הופך לגלוי וברור אצל השרלוק החדש. מאז "אחי, אני אוהב אותך" לא היה הקשר בין שני הגברים הגיבורים אוהב ומחמם לב כל כך. אולי זו דרכו של ריצ'י, שמעולם לא הצטיין בעידון ותמיד העדיף להסביר את הדאחקות שלו (וכך, למשל, אוהב לעשות שימוש בכותרות ובווייס אובר).

כך או אחרת, זה עובד. וזה עובד משום שריצ'י וצמד תסריטאיו (בני הזוג מישל וקיירן מלרוני – אח של דרמוט) מתייחסים לכל העניין בקריצה. לא בקריצה במובן של רמיזה – זה לא נרמז כלל, זה אפילו בוטה יותר מאשר בסרט הקודם. פשוט בקריצה משועשעת, אולי דווקא על חשבונם של כל אותם מבקרים ותיאורטיקנים שמתעקשים למצוא רגשות הומוסקסואליים במערכת היחסים הקרובה שמנהלים שרלוק הולמס וד"ר ווטסון.

אם בסרט הראשון בסדרה המחודשת קשרי האהבה שניהלו השניים היה עוד מרומזים יחסית – הסרט נפתח בכניסתה המאיימת של אישה, בת זוגו של ווטסון, אל תוך מערכת היחסים של השניים, וערעור מערכת היחסים הזו בדרך למה שנראה כפרידה בלתי נמנעת – בא הסרט השני ומעלה את סף העלק-הומו-אירוטיות במדרגה נוספת.

החתונה של החבר הכי טוב שלי

גם הפעם עומדים זוג האוהבים הולמס ו-ווטסון להיפרד. ווטסון עומד להינשא, והולמס לא מסתיר את חוסר שביעות רצונו מהעניין. הוא מחרבן את מסיבת הרווקים, מוביל חתן מרושל אל החופה, ולקינוח זורק את מי שמפריע מהרכבת משל היה בילי קריסטל. בהמשך יהיו לנו גם דיבורים גלויים על "מערכת יחסים" לעומת "שותפות", ירח דבש בפאריז, סצנת דראג (ומה יותר ברור מזה?), ריבים וריקודים. כל החומרים מהם עשויה זוגיות מאושרת. ואני כבר לא מדבר על העובדה שווטסון ממשיך להיות המשענת היציבה עליה קורסת אישיותו המעורערת של הולמס, או על רגע קולנועי כה ברור במטאפוריותו שבו הולמס דורך את הרובה בו יורה ווטסון.

ואם כבר מטאפורות – מה תגידו על זה?

כשיתעורר לידי בבוקר אז הוא יבין באיחור - גם אתמול, כמו היום, אני בעצם בחור. שרלוק לנצח

בכלל, ווטסון הופך ב"שרלוק הולמס: משחק הצללים" (להלן "שרלוק הולמס 2") לשותף כמעט שווה ערך להולמס. מי שהיה רוב דרכו לא יותר מכלי נראטיבי כדי להפליג בשבחו של הגאון האנליטי וחרך ההצצה המוגבל של הקורא אל מוח מבריק, הופך בסדרה של ריצ'י כמעט לגיבור שווה להולמס. זה בולט כבר מהליהוק; העובדה שג'וד לאו קיבל על עצמו את תפקיד ווטסון הרשימה אותי עוד קודם לכן. לאו הוא כוכב לא קטן, שהסכים לשחק כאן תפקיד משנה ולהיות במפורש בצלו של רוברט דאוני ג'וניור – כריזמה מהפנטת שאי אפשר לשחק לצדה מבלי להמצא בצלה. אבל לאו (והתסריט) הופכים את ווטסון להרבה יותר ממטה העץ האמין עליו נסמכת אישיותו ההרסנית של הולמס. זה אינו ווטסון מבוגר, נרפה ובעיקר מהדהד את אדונו, כפי שהכרנו מעיבודים רבים כל כך לסיפורים; זה ווטסון שתבונתו המעשית וקור רוחו יוצרים מעין הולמס שני. ואכן, חוץ ממותחן רומנטי, "שרלוק הולמס 2" הוא גם סרט חניכה, שבסיומו יתבקש החניך להפגין את שלמד מרבו.

אני הולך על הצועניה, אתה תהיה הווינגמן. חניכה

ובכל זאת, ווטסון שני להולמס. והולמס של רוברט דאוני ג'וניור הוא הולמס נפלא. נכון, הוא כבר הרבה יותר דומה לאיירון מן (גיבור על שסובל מהתמכרות) מאשר להולמס המקורי של ארתור קונאן דויל (איפה המגבעת הקלאסית?), ובכל זאת – זהו הולמס כובש לב, כריזמטי ורב חן, שנדמה שיכול היה ללמד אפילו את ג'יימס בונד, גדולי סוכני הממלכה המאוחדת, כמה טריקים.

קראתי כמה טוקבקים לביקורת שכתבתי על הסרט הראשון ב"מעריב", וזה אולי המקום להסביר כי לא טענתי שהולמס של קונאן דויל לא היה אתלט שרירי עם מיומנויות הסוואה – טענתי שהולמס הקולנועי לא היה כזה. ולמעשה, גם הולמס הספרותי לא היה גיבור על במידותיו של הולמס של ריצ'י. וזה אחד הדברים הנהדרים שעשו ריצ'י וצוותו באייקון. קונאן דויל, כך נדמה לי, עדיין היה מתקשה לעכל חלק מההתנהגויות שהולמס דאוני ג'וניור אימץ לעצמו, אך ההולמס הזה מתכתב הן עם מורשתו הכתובה והן עם הקולנוע העכשווי.

גיבור על. עם אייליינר.

מסביב להולמס ולווטסון, יש להודות, לא הכל מתקתק. לעומת הליהוקים המושלמים של דאוני ג'וניור ולאו (וגם הפגיעה בול עם סטיבן פריי כמייקרופט, אחיו של הולמס), ריצ'י לא פגע עם הכוכבים החדשים בסדרה – נומי ראפאס (ה"נערה עם קעקוע הדרקון" המקורית) לא יוצרת דמות מעניינת כסימזה הצועניה (ורק מגדילה בכך את מיתוס דמותה של ליסבת סלנדר), וג'ארד האריס לא מסוגל להוות יריב שקול לדאוני ג'וניור כפרופסור מוריארטי.

וזה רע – כי מוריארטי הוא ארכי-נבל ואויבו המיתולוגי של הולמס – אבל לא הכי רע. חמורה יותר בעיית התסריט, שכה מיטיב לרקום את היחסים הזוגיים בין ווטסון להולמס, אבל לא מצליח לעשות עבודה בהירה ומעניינת דיה בעלילה הבלשית. העלילה הזו, אגב, חורגת לחלוטין מקנה המידה הקונאן-דוילי לכדי מזימה בינלאומית ברוח סרטי התקופה, מ"החפרפרת" ועד "משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים" (סרט שמתכתב עם "שרלוק הולמס 2" מה"צללים" דרך הז'אנר והסגנון ועד לעלילת הסכסוך הבין-מעצמתי). אבל חמורה מכך היא חולשתה הנרטיבית. ככל שהתנפחה העלילה לממדים גלובאליים, כך היא הפכה לפחות מעניינת מעלילותיו של קונאן דויל (גם אם הסרט מתכתב בסופו של דבר עם "הבעיה האחרונה", אחד מסיפורי הולמס המפורסמים, בו ניסה קונאן דויל להרוג את גיבורו, אך לבסוף נאלץ להשיבו לחיים לקול מחאת קוראיו).

כאן כבר מדובר בחטא חמור למורשת ההולמסית. ריצ'י הפך את ספרות הבלש המבריק לסרט פעולה שבו עלילת המתח משנית לרגעי האקשן (וגם לדרמת היחסים ולדמות הגיבור). התוצאה היא סרט בלש מהנה, שחוטא במידה רבה למקור, אבל גם מציג אותו בגלגול חדש, משעשע ומבדר. אז אם אתם מוכנים לעשות הפרדה בין שרלוק הולמס של קונאן דויל לשרלוק הולמס של גאי ריצ'י, אתם יכולים ליהנות משניהם.

Twitsonfilms: גרסת אנגליה הויקטוריאנית ל'I Love You man'? למה לא? הולמס עדיין מבריק, ווטסון עדיין יציב. מותחן בלשי רומנטי מהנה. ****

"שרלוק הולמס: משחק הצללים" (Sherlock Holmes: A Game of Shadows). בימוי: גאי ריצ'י. תסריט: מישל מלרוני וקיירן מלרוני, על פי סיפוריו של ארתור קונאן דויל. שחקנים: רוברט דאוני ג'וניור, ג'וד לאו, נומי ראפאס, ג'ארד האריס, סטיבן פריי, קלי ריילי, רייצ'ל מקאדאמס, אדי מרסן. 129 דקות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s