לחיילים מגיע יותר, אבל למה אני צריך לשלם על זה פעמיים?

היום ישודר השירותרום בגלי צה"ל. עניין שדי מרגיז אותי. השנה הוא גם מוקדש למילואים – שגם זה עניין שמרגיז אותי (כמו שאפשר לראות כאן). אז היום אזכר בכך שאני כועס על השירותרום, ומחרתיים אלך למילואים כדי להיזכר שאני כועס גם עליהם. זה יהיה שבוע מבחן לעצבים שלי.

זה מה שכתבתי בשנה שעברה על התופעה המקוממת הזאת.

פורסם במקור ב"עכבר העיר"

זוכרים את "השירושנור"? הפארודיה של "זהו זה", כמו רוב הפארודיות של "זהו זה", לא היתה מבריקה או חריפה במיוחד, אבל היא קלעה, במילה אחת ובהומור זהו-זהי אופייני וקצת מיושן, לעצם הבעיה. זה לא "שירותרום" פטריוטי ומרגש, שבו העם נקרא לתרום מכספו לצבא. זהו "שירושנור" מביך ומביש, שבו הצבא נקרא לדגל כדי להתרים את העם.

קשה להיכנס במפעל החגיגי הזה, השירותרום (גלעד שגב כינה אותו בפירוש "יום חג"). הוא כל כך מקסים, מלבב ומאחד, שקל להתעלם מן הפגמים. הרי איך אפשר להגיד מילה נגד פרויקט שרותם אליו חברות רבות כל כך (אפילו חברת הסלולר השטניות הטו שכם!), מגייס אמנים וסלבריטאים רבים כל כך, מזרים כסף ישירות לחיילים, ומאחד את העם מקצה לקצה. הרי זוהי בבואתו של צה"ל כפי שאנו עדיין אוהבים לראות אותו, בעיקר בדמיוננו, מוסד ציבורי שאינו מבחין בהבדלי דת, גזע ומין, שמתנייע על אידיאלים ונושא על חזהו כעיטורי גבורה סיפורים אנושיים מרגשים.

אם נרפה לרגע מדוושת הציניות, ונתעלם מתגרנות השוק המביכה שמלווה אותו לא פעם, חייבים להודות שהשירותרום הוא אכן מפעל נהדר במובנים רבים. גם אם הוא אינו מציג את התמונה המלאה, הרי שהוא משקף לנו כמה מהתווים היפים בפניה של החברה הישראלית, כאלה שנראים לרוב רק כשהתותחים רועמים. שהות ארוכה ליד מקלטי הרדיו ומסכי הטלוויזיה והמחשב מספקת עשרות סיפורים מחממי לב של אנשים שראויים למפעל הזה, ושמות על שמות של תורמים, בני כל הגילאים, אנשים פרטיים ומנהלי חברות, שפותחים את סגור ארנקם בפני חיילי צה"ל. צריך להיות ציניקן קשה עורף או מתנגד משטר רדיקלי כדי לסלוד מכל אלה.

אלא שמתוך הסיפורים האנושיים המרגשים, שמזכירים למי ששכח שיש עוד כמה עשרות אלפי אנשים נפלאים בעם הזה, עולים דווקא פניו המבישות של מפעל שכולו התרמה למען הגוף השמן ביותר במדינת ישראל. מערכת החינוך מדרדרת כמו רכבת אל התהום, מערכת הבריאות קורסת כמו מגדל קלפים, צירי התחבורה סתומים ומשק המים גווע, אבל לצה"ל כבר תרמתם?

אז זהו, שכן. מדי שנה אתם תורמים לו, וביד רחבה. קוראים לזה, כנהוג בכל מדינה מתוקנת שלא מתרימה את אזרחיה, מסים. ואין מי שנתחו בארוחת המסים הישראלית גדול יותר ממשרד הביטחון.

איך זה שמכל המערכות הקורסות, דווקא מערכת הביטחון היא זו שפושטת את ידה בפנינו? התשובה פשוטה – היא יכולה. אין לך עוד גוף במדינת ישראל שנהנה מאמון הציבור כמו צה"ל, כפי שמלמד סקר שנערך לאחרונה ומצא שצה"ל נתפס כגוף הכי פחות מושחת בישראל, כאילו לא היה בועז הרפז מעולם.

ההתרמה מספקת כלי נאה לרבים לסגור חשבונות נפש פנימיים. כל מי שלא התייצב מעולם לשירות מילואים, שאינו בוש בבנו המשתמט, ששירותו הצבאי הסתכם בפתיחת ממטרות, ממהר לנצל את ההזדמנות ולמרק את מצפונו בכסף, מתייצב בחזית לצד הלוחמים בהווה ובעבר (שגם חלקם בתורמים רב, כמובן). אל התורמים מכספם נוספים התורמים מזמנם, האמנים והידוענים, שחלקם פסחו על השירות הצבאי המיותר, אבל כעת מתנפלים על ההזדמנות להצטרף לחיבוק הקבוצתי.

גבי מקבץ נדבות. שירותרום 2010

אבל האשמים כמובן אינם התורמים, לא הנדבנים ולא האמנים, ודאי שלא החיילים, ואפילו לא צה"ל והאגודה למען החייל, שעושה את מלאכתה כאמור משמה. האשם הוא במדינה, שמשאירה את הצורך במפעל כמו השירותרום, בעת שהיא שופכת את תקציב הביטחון הכבד על משכורות מנופחות, פנסיות מוקדמות, תיקונים בגדר ההפרדה ושאר בזבוזים.

יש שמתרגשים לשמוע על הנער שתרם את מתנות בר המצווה שלו לשירותרום, ועל ילדים מקסימים אחרים שתורמים את דמי הכיס הצנועים שלהם לטובת צה"ל. אני חש צער על כך. המדינה תסתדר גם בלי כספי בר המצווה, שיכולים היו לקנות לנער נסיעה למשחק של ברצלונה או השד יודע מה. ממילא ההורים שלו כבר משלמים גם את חשבון מערכת הביטחון. כשילדה שוברת קופת חזיר כדי לשלם לארגון שקונה מטוסים במיליארדי דולרים, זה מביש.

השנה הרחיב השירותרום את גבולות החיבוק, וכלל בתוכו גם את הכבאים, אנשי מד"א, השב"ס ושאר הכוחות שחירפו את נפשם באסון הכרמל (מרביתם אינם חלק ממערכת הביטחון). גבולות החיבוק של השירותרום הם גבולות החיבוק של העם, וזהו סימן טוב לכוחות ההצלה. סימן שמלמד על המקום שמייעד להם הציבור באגם הגדול המכונה תקציב המדינה, האגם שממנו נהנות חיות היער רק אחרי שהאריה הצה"לי שתה כל צרכו. אולי כעת יוכלו גם הכבאים והחובשים לרכון לידו.

חזי לוי, גיבור אירועי הכרמל, המשיך במיתוג המחודש של הכבאים כ"לוחמי אש". יש בכך מן הצדק – הם אכן לוחמים באש, ובגבורה. אבל מעניין לראות כיצד הפנימו גם הכבאים את כללי המשחק, לפיהם במדינת ישראל כדי לקבל תמורה הולמת למאמציך, מוטב להשתייך לכוחות הלוחמים. גם הם למדו היכן מרוחה החמאה.

הבעיה היא לא השירותרום. הבעיה היא השנור. השירותרום מייצג תופעה רחבה בהרבה. מי שלא משרת בצה"ל אולי לא יודע שהיא קיימת בו מזמן, לכל אורכו ועומקו, ביחידות סדיר ומילואים שמחזרות על פתחי תורמים, חברות שמאמצות יחידות ופערים בלתי נמנעים שנוצרים בין יחידות עלית ומפקדים מקושרים לבין הפרולטריון הצה"לי, לרבות לוחמיו.

והתופעה קיימת גם בחברה הישראלית כולה, בה עמותות תפסו את מקומה של המדינה, שמייצרת ואקום אחר ואקום וסומכת ידיה על המגזר השלישי. ובשירותרום היא כבר פשוט מבקשת מלווה מרצון ומלווה בששון, כמאמר הגשש. אבל לאזרח הקטן אסור לשלוף את הארנק כשהמדינה באה לנקוש על דלתו. גם מול המפגן הפטריוטי המרשים, צריך להתאפק ולהגיד לה את האמת: כבר תרמנו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s