שרלוק בונד ("שרלוק הולמס" – ביקורת)

"שרלוק הולמס: משחק הצללים" הוא הזדמנות להיזכר במה שכתבתי ל"מעריב" ב-2009 כשדאוני ג'וניור חבש לראשונה את מגבעת הבלש לראשו. במילה אחת: הופתעתי לטובה.

הוא רץ, הוא מנתר. הוא קופץ מחלונות ומחליק על מרזבים. הוא נלחם בזירת אגרוף ומתחזק בטן מרובעת. הוא לובש תחפושות. הוא יורה באקדח. האם גאי ריצ'י מנסה להוכיח ששרלוק הולמס הוא בעצם אביו מולידו של הנודע שבסוכני הממלכה הבריטית, ג'יימס בונד?

התשובה, במידה מסוימת, היא כן, ואפילו בצדק. בעידן שבו כל גיבורי העל, מבונד ועד באטמן, חוזרים למקורות ועולים מחדש בדמות רעננה ומורכבת, גם לשרלוק הולמס, ראש וראשון לבלשים הספרותיים (גם אם לא היה הבלש הראשון), מגיע טיפול דומה. ובצדק, מכיוון שהולמס ממילא זכה כבר לאינספור עיבודים (ואפילו בשעה זו נרקם עיבוד נוסף, בכיכובם של סשה ברון כהן ו-וויל פארל). האם לא עדיפה גרסה חדשה ולא קונבנציונאלית לעלילותיו מאשר עוד אדפטציה קלאסית שמרנית?

המבחן הוא מבחן התוצאה, וכאן "שרלוק הולמס", שמנסה להיות מותחן פעולה קליל ואטרקטיבי, ובה בעת לשמור על כבודו של הבלש האלמותי, עומד בהצלחה. גם אם הולמס של ריצ'י הוא בחור קטן ובנוי היטב (וללא המגבעת המפורסמת שהפכה את צלליתו לאייקון), ולרגעים הוא ו-ווטסון נראים פחות כמו צוות בילוש בריטי עתיר גינונים ויותר כמו הנוכלים בלום.

הנוכלים בלום בפעולה

הסיפור (מקורי אף הוא, ולא עיבוד לאחד מסיפוריו של ארתור קונן דויל) נפתח דווקא בסיומה של חקירה, כשהולמס מביא למאסרו של לורד בלקווד (מארק סטרונג, שממשיך להתפתח כאנדי גארסיה חדש), הנבל התורן, בשל עיסוק במאגיה שחורה. אלא שימים אחדים לאחר הוצאתו להורג, מתברר שבלקווד קם לתחיה ועזב את קברו. וזו משימה לג'יימס בונד. זאת אומרת, לשרלוק הולמס.

התעלומה מסתעפת, ולא קל לעקוב אחר פיתוליה – ואני בספק אם זאת משום שהיא מסובכת או מקמצת בפרטים, ולא מכיוון שריצ'י מעדיף להסיט את תשומת לבנו לזיקים ולניצוצות שהוא מבעיר ברחובות לונדון הויקטוריאנית. ניחא, גם שרלוק הולמס של קונן דויל מעולם לא ביקש לתת לקוראיו את הסיפוק שבפתרון התעלומה לפניו. הקורא רוצה להיות הולמס, אבל מוצא את עצמו בווטסון – צופה בהולמס בהערצה, זורק ניחושים פרועים ושגויים לרוב, ולבסוף נפעם מניתוחו הגאוני של הבלש.

המוקד נמצא, אם כן, בסדרת ההרפתקאות שעוברות על הולמס ו-ווטסון בסמטאות האפלות ומטילות המורא של לונדון, ומותחן אקשן קצבי ומשעשע שכזה, שראשו בשנות האלפיים אך רגליו באנגליה של סוף המאה ה-19, מתגלה כעונג נטול יומרות, גם אם לא מבריק.

מוקד נוסף טמון ביחסים בין הולמס לווטסון. ריצ'י קורץ לא פעם לצופי הסרט ולפרשניו לתהות על קנקנם של היחסים בין השניים, ומפזר רמזים הומוסקסואליים בדרכו. הסרט נפתח כשדרכם של השניים עומדת להיפרד, כאשר אישה מאיימת לחצוץ ביניהם. מי שירצה למצוא את הפרשנות ההומוסקסואלית בהמשך הסיפור, לא יתקשה לעשות כן. אם באטמן ורובין בסצנה, אז למה לא הולמס ו-ווטסון?

הם באמת נראים מאוהבים

ואפשר גם להביט על ההתפתחות המוצעת כאן ביחסיהם של השניים, כאשר ווטסון – הביוגרף של הולמס, שעיקר תרומתו היתה בהאדרת פועלו – הופך למשענת השפיות של הולמס. בלעדיו עשוי המוח המבריק לשרוף את עצמו בניסויי זבובים וכינורות בדירתו המבולגנת.

כך או כך, אפשר להתמוגג מעוד הופעה מצוינת של רוברט דאוני ג'וניור, שבונה כאמור דמות הולמס שונה בתכלית מקודמותיה, אך מרתקת בפני עצמה. כזו שיכולה להחזיק עוד סרטי המשך רבים. דאוני, ששוב מוצא את עצמו בנעלי גיבור-על עם בעיות התמכרות (אחרי "איירון מן"), עושה הולמס משעשע ומקסים, שמוכן להילחם בפשע בלשונו המצליפה ובאגרופיו הקפוצים לא פחות מאשר בשכלו החריף. זה לא ההולמס שהכרנו, אבל אפשר להתרגל.

"שרלוק הולמס" (Sherlock Holmes). במאי: גאי ריצ'י. תסריט: מייקל רוברט ג'ונסון, אנתוני פקהאם וסיימון קינברג, על פי סיפוריו של ארתור קונאן דויל. שחקנים: רוברט דאוני ג'וניור, ג'וד לאו, רייצ'ל מקאדאמס, מארק סטרונג, אדי מרסן, קלי ריילי. 128 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s