השטן לובש שמלה ("ג'יי. אדגר" – ביקורת)

ג'יי. אדגר הובר הוא דמות מרתקת. הוא מורכב באופן שהיה נחשד כמכני, אלמלא העובדה שלא מדובר ביציר דמיונו של תסריטאי, אלא באדם ממשי: גבר נמרץ ושאפתן שמפחד מאמא שלו; מי שהחזיק בארונו את קופות השרצים של אזרחים ונבחרי ציבור אמריקאיים, אבל גם אחת משלו; אדם שרמס את חופש הפרט, אבל שמר על שלו בקנאות; שומר חוק שפרע אותו דרך קבע; רודף אמת וצדק שהיה שקרן פתולוגי ומעוות דין; מי שייצג והגן על ערכים שמרניים בתקיפות, אבל רצה ליהנות מליברליות ופתיחות בחייו שלו; חזות קשוחה שהסתירה נפש פגיעה.

בחייו ניסה הובר לספר את הנראטיב שלו בעצמו. בשיאו הפך לגיבור על בשר ודם, אייקון קומיקס עם תת מקלע ביד. המרחק בין המיתוס לאמת היה גדול, אבל זה לא הפריע להובר להתנפח. אבל ההיסטוריה עשתה צדק עם המורשת הפרובלמאטית שלה, ושפטה אותו בחומרה על מעשיו, על התנהלותו הבריונית ועל סולם ערכיו השנוי במחלוקת בלשון המעטה. עם השנים הפך הובר לדמון משוקץ נוסח ג'וזף מקארתי, נציגה הגס של הפולשנות הממשלתית.

הובר בקולנוע. מימין למעלה, עם כיוון השעון: ברודריק קרופורד ב"התיקים הסודיים של ג'יי. אדגר הובר", ארנסט בורגניין ב"Blood Fued", ארנסט בורגניין ב"הובר", אנריקו קולאנטוני ב"משפחת קנדי", קווין דאן ב"צ'אפלין", פט הינגל ב"האזרח קון", נד ביטי ב"Robert Kennedy and his times", בילי קרודופ ב"אויב המדינה", ג'ק וורדן ב"Hoover vs. The Kennedys", טריט וויליאמס ב"ג'יי. אדגר הובר"

קלינט איסטווד – יוצר קולנוע בעל רגישות גבוהה לטיפוסים מורכבים שמהלכים על גבולות החוק (כמו "האיש ללא שם", גיבור טרילוגיית הספגטי, שהיה "הטוב" אבל גם קצת רע, או ויל מאני מ"הבלתי נסלח", הרוצח בדימוס) – נותן להובר, אולי לראשונה, עדנה אמנותית. זו אמנם עדנה בערבון מוגבל – הובר זוכה גם כאן למנה הגונה של ביקורתיות ואפילו לעג קל – אבל היא עושה צדק אמיתי עם טיפוס מורכב.

ב"ג'יי. אדגר" היומרני מגולל איסטווד חמישה עשורים בחייו של הובר, והוא עושה זאת במיומנות האיסטוודית המוכרת והמרשימה. התסריט מונח על ציר הביוגרפיה שמכתיב הובר הקשיש (בגילומו המצוין של לאונרדו דיקפריו) לסוכני FBI צעירים, ונע הלוך ושוב לאורך הקריירה הארוכה של האיש. יש לזכור שמדובר במי שעמד בראש ה-FBI במשך תקופה שנדמית כנצח – מ-1924, בהיותו בן 39, ועד למותו ב-1972. הוא ראה נשיאים באים והולכים כמו שרק שמעון פרס ראה. תחשבו על המלמ"ב יחיאל חורב, רק עם יחסי ציבור.

אבל פועלו של הובר לא הסתכם בהשתלטות על משרד מנהל הבולשת הפדרלית והתבצרות בו עד המוות. הובר – וגם כאן איסטווד והתסריטאי דאסטין לאנס בלאק ("מילק") עושים עמו צדק – עיצב את יסודות אכיפת החוק הפדרלית בארה"ב. הוא הכניס בה שיטתיות, חשיבה מדעית וסדר ארגוני. הוא הפך את ה-FBI מרשות רופסת ואימפוטנטית לכוח אכיפת חוק עוצמתי ששינה בתורו את אמריקה (בתקופת "ציד המכשפות" למשל).

ג'יי. אדגר הובר - האיש והמפלצת

אלא שדרכיו של הובר היו נלוזות, ואמריקה מעולם לא סלחה לו על כך. לכן זכה גם איסטווד הנערץ לביקורות צוננות, על כך שהעז להלבין את אחת הדמויות האפלות בהיסטוריה האמריקאית. אמריקה לא אוהבת מורכבויות, אבל איסטווד אוהב לתת לה את המורכבויות בפרצוף. צריך לומר בהגינות שכל דיון המבקש לגלות שמץ של סימפטיה להובר או לספק לו כתב הגנה פסיכולוגיסטי הוא בעייתי, אבל ראוי להתייחסות.

ואיסטווד אינו מנקה את הובר מאשם. הובר של איסטווד הוא רמאי, גוזמאי ובדאי. הוא עובר על החוק כאוות נפשו, מצפצף על הבוסים, לא מתרגש מהנשיאים, מתעמר בעובדיו, מסלק מדרכו את מי שמאיים על יוקרתו, מנכס הישגים לא לו, מפאר את שמו לשווא ומנהל במחשכים אמריקה משלו: חשדנית, חטטנית ודורסנית.

אבל הובר הזה הוא לא רק מפלצת בשירות המדינה; הוא גם אדם. אדם שחי כל חייו עם אמו. אדם שככל הנראה, ולפחות אליבא ד"ג'יי. אדגר", הקריב את חייו האישיים, את נפשו ואת אהבתו, למען האומה. אמריקה – שהכירה באיום הנאצי, שהוטרדה מהציר הסובייטי, שחשדה באזרחיה היפנים וששברה את כל הכללים בעקבות מכת הטרור האיסלאמי – אמריקה הזו חייבת לג'יי. אדגר הובר, למצער, התייחסות רצינית ומעמיקה יותר מהסלידה המוצדקת שהיא רוחשת למקארתי, למשל. וזה מה שמציע לה איסטווד. הוא לא משמש כאן על תקן פרקליטו של השטן. "ג'יי. אדגר" קושר בבירור בין האיש ג'יי. אדגר למנהל הבולשת הובר, אבל לאו דווקא מציע בכך הצדקה למעשיו. הוא מציע הסבר.

אם ככה לאו הולך להזדקן, בר יצאה בזמן

מה שמחבל מעט במאמציו של איסטווד ובכישרונו המופלא כבמאי הוא התסריט של בלאק, שמצליח להשתלט על פיסת חיים רחבה מאוד ב-137 דקות, אבל כורך בפשטנות מה בין חייו האישיים והבעייתיים של הובר – אם שתלטנית ובלבול מיני – לבין חייו המקצועיים. בניגוד לדמות המורכבת של הובר ולבימוי העדין של איסטווד (שזהו דווקא אחד מסרטיו "הקרים" והפחות מרגשים), התסריט מציע חיבורים קלים מדי בין החלקים, ולא משאיר דמיון רב, ספקות או הרהורים לצופה. הדבר בולט, למשל, בשתי סצנות שהן אולי החלשות בסרט ולא-איסטוודיות בעליל. שתיהן קשורות לזהותו המינית של הובר, ושתיהן מביכות במידה רבה. מוטב היה לסרט, העוסק בין השאר בעמימות מוסרית ואנושית, להימנע מהן.

גם כך, הסיפור מרתק. זאת כיוון שהובר הוא כאמור דמות עמוקה ומעניינת; כיוון שאיסטווד הוא במאי בעל כישרון גאוני ליצירת קולנוע נקי וחף ממנייריזם, כמעט "קשוח", ועם זאת אינטליגנטי ונוגע ללב; ושדיקפריו (לצד ארמי האמר, הלא הוא התאומים ווינקלווס מ"הרשת החברתית", המגלם את עוזרו-אהובו קלייד טולסון), נער חמודות הוליוודי, משתלט היטב על הדמות המנוולת והאמביוולנטית שנפלה לידיו, ומעצב גיבור פגום, צעיר אמביציוזי עם מצפן מוסרי נוקשה וכוונות טובות, שהופך למפלצת ברוטאלית, יצירת כפיה של סערת רגשותיו הכלואה בו פנימה. זה לא הופך אותו לאדם פחות מסוכן, אבל זה הופך אותו לגיבור קולנועי מרתק.

הובר וטולסון, הנאהבים והנעימים

שלוש הערות אגב:

1. החיבה (הלא מוכחת) של הובר ללבוש בגדי נשים, שהיא אולי פרט הטריוויה המוכר ביותר אודות מי שהיה ראש ה-FBI עידן ועידנים ועשה כל כך הרבה יותר מאשר ללבוש גרביונים בלילה, זוכה אמנם לסצנה מביכה, ובכל זאת ראויה לציון. איסטווד לא מתייחס אליה כאל התנהגות הקשורה לנטייתו המינית של הובר, אלא כתגובה למותה של אמו. בניגוד לסצנה דומה ומביכה מהסרט הישראלי "חסר מנוחה", כשהובר לובש את שמלתה של אמו הוא מציג התייחסות כפולה: מחד, געגוע לדמות האם הדומיננטית ששלטה בחייו ביד רמה; מאידך, שחרור מכבליה של מי שאמרה לו כי היא מעדיפה בן מת על בן הומו.

2. מה יש להוליווד לאחרונה עם רמיזות הומוסקסואליות? אחרי כל סרטי ג'אד אפאטאו והעיסוק שלהם באחוות גברים גבולית, הגיע "שרלוק הולמס" עם משחק הצללים ומשחק הזהויות שלו. ממש כמו הובר, גם שרלוק לבש שמלה וניהל מערכת יחסים עם סממנים הומו-אירוטיים בוטים עם עוזרו ד"ר ווטסון. לזכות הסצנות המקבילות ב"שרלוק הולמס: משחק הצללים" יאמר ששם זה לפחות נעשה באופן מרומז למחצה, וקומי במוצהר.

3. חוץ מלזרוק פה ושם שמות מפורסמים מההיסטוריה הפוליטית האמריקאית (בובי קנדי, דווייט אייזנהאואר, פרנקלין רוזוולט, ריצ'רד ניקסון), "ג'יי. אדגר" גם מציג כמה מכוכבות הקולנוע של התקופה: שירלי טמפל (אמילי אלין לינד), ג'ינג'ר רוג'רס (ג'יימי לברבר), אניטה קולבי (אמנדה שול). אבל את עיני תפסה מי שנדחקה מחוץ לרשימת הקרדיטים, לאחר שתפקידה כפי הנראה לא עבר מחדר העריכה אל הסרט הסופי והארוך: לוסיל בול, אותה גילמה ג'ניפר פוסטר. יהיה מעניין לבחון אותה בבונוסים של ה-DVD.

שתי המלצות להשלמת חוויית הצפייה:

1. ראיון של אבנר שביט ב"וואלה!" עם מארק ארונסון, היסטוריון אמריקאי שספרו על הובר יצא לאור באפריל הקרוב.

2. במקביל ל"ג'יי. אדגר" יצא לאקרנים גם "השבוע שלי עם מרילין". מעבר לעובדה שהסרט הוא הפתעה נעימה, ושמישל וויליאמס היא מרילין מונרו כובשת, הרי שמדובר בסרט שמשיק ל"ג'יי. אדגר" לא רק בתאריך הפצתו בישראל, בהיותו ביופיק או בעובדה שג'ודי דנץ' מופיעה בו. דרכיהם של מונרו והובר הצטלבו בבית הלבן; מונרו ניהלה לפי השמועות רומנים עם האחים ג'ון ובובי קנדי, והובר – שאהב לאסוף מידע מפליל על כל מי שעלול לאיים עליו ביום מן הימים – עקב אחר הרומן הזה ואף טרח לתעדו. יש גם שתוהים מה היה חלקו בפרשת מותה המסתורי.

האנקדוטה הזו, כמו גם בובי קנדי, מציצים לרגע ב"ג'יי. אדגר". מנגד, ב"השבוע שלי עם מרילין" מופיע גם בעלה בתקופה המדוברת, המחזאי ארתור מילר, שהיה אף הוא יעד למעקב משום שנחשד בקומוניזם.

כל זה כשלעצמו שווה סרט. זה ודאי עוד יקרה. בינתיים, ארגנו לעצמכם דאבל-פיצ'ר היסטורי.

האישה והמפלצת. מונרו-וויליאמס והובר-דיקפריו

Twitsonfilms: דיוקנו של השטן כלובש שמלות? לא ממש. פרופיל מקיף, מורכב ומרתק של גיבור-נבל שניסה להוציא את אויבי האומה מהארון וננעל בפנים. ****

"ג'יי. אדגר" (J. Edgar). בימוי: קלינט איסטווד. תסריט: דאסטין לאנס בלאק. שחקנים: לאונרדו דיקפריו, ארמי האמר, נעמי ווטס, ג'ודי דנץ', דרמוט מלרוני, ג'וש לוקאס, ג'פרי דונובן, קן הווארד, סטיבן רוט, דניס או'הר, כריסטופר שייר. 137 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s