Not just a pretty face – בראד פיט ותסמונת דייויד בקהאם

פורסם במקור בגיליון דצמבר 2011 של "בלייזר"

לו היה בראד פיט פוסע לתוך הקליניקה הוירטואלית לכוכבי קולנוע שבניהולי, מתיישב על הכסא ושואל "מה הבעיה איתי?", הייתי מיד שם לו את המראה מול הפנים. הייתי פשוט שולף מראה, ושם לו אותה מול הפנים. הייתי מסביר לו שלא קל להיות פנים יפות בהוליווד. שהנפילה מג'ורג' קלוני לאשטון קוצ'ר מהירה וכואבת. שיש מעט מאוד ג'וני דפים, והרבה מאוד טיילור לאוטנרים. ושהוא, בחור יפה שכמותו, שגם בגיל 47 נראה כמו אותו ג'יגולו צעיר שפיתה את תלמה ולואיז העסיסיות, ושעדיין יכול לגלם את בנג'מין באטן בטיול אחרי צבא, לעולם לא יוכל להשתחרר מקללת היופי שלו. בראד פיט הוא דוריאן גריי. לנצח יהיה פוסטר.

את התופעה ממנה סובל פיט אני מכנה "תסמונת דייויד בקהאם". זוהי מחלה גברית תורשתית, שמתפרצת אצל גברים בגיל צעיר ומלווה אותם עד לגיל העמידה. הסובלים מהתופעה ניחנים במראה מצודד באופן יוצא דופן, שדוחה כל אפשרות להתייחס אליהם ברצינות. כזה היה דייויד בקהאם – כדורגלן מוכשר ואמביציוזי, שנפל קורבן למראהו הטוב, ומעולם לא זכה לקרדיט שהיה ראוי לו על כישוריו המקצועיים.

אני לא שמח לראות אותך - זה מייבש שיער. ג'יי.די

לו היה תוהה פיט מדוע אשתו עבת השפתיים, המיניקה תינוק מאלזי בחדר ההמתנה, לא סובלת מאותה מחלה, הייתי מסביר לו כי מדובר במחלה שלרוב לא מתפרצת אצל נשים. שחקנית צריכה להיות יפה כמו ששחקן צריך לנשום. זה המובן מאליו. בלי זה, אי אפשר לקבל אפילו אודישן. אם יש לה גם יכולת משחק, זה בונוס.

אצל גברים, לעומת זאת, היופי הוא אופציונאלי. כל גבר חצי פוטוגני עם כשרון וכריזמה יכול להיות שחקן. שחקני האופי הנחשבים ביותר בהוליווד היום הם פיליפ סימור הופמן ופול ג'יאמאטי, שניים שיכולים להשוות את היקף הכרס ועומק נסיגת השיער. גם כוכבים מוכחים כמו ג'ק ניקולסון, רוברט דה נירו, אל פאצ'ינו, דאסטין הופמן, טום הנקס וקווין ספייסי הסתדרו היטב בלי לוק של דוגמן.

תביטו ברשימת הזוכים באוסקר בעשור האחרון: לצד סמלי סקס כמו דנזל וושינגטון וראסל קרואו, מופיעים שם אדריאן ברודי ארך-החוטם, פורסט ויטאקר עצל-העין, ג'ף ברידג'ס המקשיש ופיליפ סימור הופמן המקליש. עכשיו תסתכלו על הנשים: ג'וליה רוברטס, האלי ברי, ניקול קידמן, שרליז ת'רון, הילארי סוואנק, ריס ווית'רספון, מריון קוטיאר, קייט ווינסלט, סנדרה בולוק ונטלי פורטמן. נשמע כמו תצוגת מסלול. החריגה היחידה היא הלן מירן, אבל היא כבר מזמן בספירה אחרת (וחוץ מזה, יחסית לגילה היא נראית די מדהים בביקיני).

ועם זאת, התסמונת תוקפת נשים מסוימות, בעיקר בלונדיניות. הרי כמעט כל הבלונדיניות ברשימה – קידמן, ת'רון, ווית'רספון – צבעו את שערן, ורק אז זכו. המנהג הנפוץ בקרב שחקניות כדי להסיט את תשומת הלב מאזור החזה שלהן אל כישורי המשחק הוא לעשות מייקאובר הפוך. ת'רון הפכה למפלצת, רוברטס לפרחה, סוואנק למתאגרפת ו-ווינסלט לכרטיסנית גרמניה. אמנדה סייפריד ואליזבת' בנקס בחרו לאחרונה לעטות פאות קארה כדי להסוות שורשים בלונדיניים ולהבהיר שהן שחקניות רציניות. גם גברים עושים את זה: טום קרוז כיער עצמו לדעת ב"רעם טרופי", קולין פארל החרה-החזיק אחריו ב"איך להיפטר מהבוס". אבל בראד המסכן – אפילו הקמטים של בנג'מין באטן לא עזרו לו למחות את זכר הריבועים של אכילס.

מי יגלם את אכילס כשהוא יהיה קטן? בנג'מין באטן

אני מודה שכשזה מגיע לפיט, אני לא ממש אובייקטיבי. אני אוהב כמעט את כל סרטיו, וכמה מהמחמאות הנעימות שקיבלתי בחיי היו קשורות בו – החשובה שבהן במסיבת פורים בה אלתור של הרגע האחרון (כובע קאובוי על ג'ינס וטישירט) התגלה כהברקה ששווה זהב: "בראד פיט בתלמה ולואיז". ובכלל, כבחור ששואף להיות טיילר דרדן, אני קצת משוחד.

אבל אני הרי ביקשתי במפורש לא לדבר על מועדון קרב, לא? טיילר דרדן

ובכל זאת, אני באמת חושב שהוא שחקן נהדר שפניו הנאות מסיחות את הדעת מהעובדה שיש לו גם יכולת משחק מלאת ברק, קסם אישי, כריזמה משפריצה. תראו את התצוגה האקסטטית שלו ב"12 קופים", את הפסיכיות המבעבעת ב"קליפורניה", את הגגים הקומיים ב"לקרוא ולשרוף", את הלב המרוסק בסוף "שבעה חטאים". ואני כבר לא מדבר על "ההתנקשות בג'סי ג'יימס". מי שאומר שהוא לא שחקן, צריך לבדוק למה דייויד פינצ'ר הגאון הפך אותו לדה נירו של הסקורסזה שבו; לשאול את ג'ורג' קלוני החכם מכל אדם למה נהיה אחוק שלו; לברר מה פתאום קוונטין טרנטינו, האחים כהן, טרנס מאליק, סטיבן סודברג וספייק ג'ונז ביקשו לעבוד איתו.

going nuts. ג'פרי גוינס

בראד פיט היה שחקן מצוין גם לו היה פרי אהבתם של קלי אוסבורן וקרלוס טבס. העובדה שהוא בחור יפה מגבילה אותו במנעד התפקידים, אבל גם הופכת אותו למושלם כל כך לדמויות התפורות למידותיו. דמויות דרמטיות מן השורה כמו ב"בבל" או ב"עץ החיים" מגלות שחקן טוב, אבל לא מיוחד. בראד פיט הוא גיבור גדול מהחיים, והוא במיטבו כשהוא משחק גיבור גדול מהחיים, אייקון שמהדהד אייקון – אכילס, ג'סי ג'יימס, מלאך המוות, אלדו ריין, טיילר דרדן. גם ג'יי.די. מ"תלמה ולואיז", ראסטי מ"אושן 11" ואפילו בנג'מין באטן הם כאלה, ואריאציות קולנועיות על בראד פיט. פיט במיטבו כשהוא מגלם את עצמו.

מישהו קרא לגיבור? אכילס

זה קורה גם ב"מאניבול", כשפיט מגלם את בילי בין – הג'נרל מנג'ר שמחליט ללמד את עולם הבייסבול איך לעבוד, ומנפץ את כל החשיבה הבייסבוליאנית בזריקת כדור מסובבת. בשביל להיות בין, האיש שאתגר את הספורט האמריקאי, צריך להפגין פקחות, לפזר כריזמה, ולהסתובב עם טונות של ביטחון עצמי. התפקיד הזה תפור על פיט – האיש שיודע יותר טוב ממך, וגם נראה יותר טוב ממך.

כל מי שחושב שאני חתיך - להרים את היד. בילי בין

אולי זו הסיבה שאנשים שונאים אותו ומזלזלים בו. זו תסמונת דייויד בקהאם עם סימפטומים של תסמונת כריסטיאנו רונאלדו – מראית עין מתעתעת של יהירות, זחיחות, זלזול וחוסר מאמץ. הוא משתמש הרבה בהבעות פנים ובמחוות ידיים כמו חוסך במילים, אוכל תוך כדי שיחה, מדבר מהר כדי לא לבזבז זמן, מנפנף אותך בתנועות ידיים חדות. הוא משדר למי שמולו, באופן ברור אך לא גס רוח, מי הכוכב בחדר. וזה מה שדורשים ממנו. מי שמלהק את ראיין גוסלינג, רוצה את הדמות שלו מגולמת ע"י גוסלינג. מי שמלהק את בראד פיט, רוצה את בראד פיט.

בנובמבר הודיע פיט כי בגיל חמישים יפרוש ממשחק וישקע בהפקות. נו מור מיסטר פריטי-גאי. אני מקווה שהוא עוד ישנה את דעתו. אולי אוסקר על "מאניבול" יעשה זאת, אולי הצלחה בפרויקט של סטיב מקווין. בינתיים, עלי להתפנות למטופל הבא בקליניקה. הבדיקות של לאונרדו דיקפריו הגיעו, והן לא מעודדות.

תזכרו אותי כשרוח המערב תעבור בשדה השעורה. ג'סי ג'יימס

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s