רמזור מקולל ("גברים בגיל הזה", לקראת עונה שניה – ביקורת)

פורסם במקור בגיליון נובמבר 2011 של "בלייזר", עוד לפני שהוחלט ב-TNT ש"גברים בגיל הזה" לא תמשיך לעונה שלישית. טוב, תמיד ידענו שגברים לא מאריכים ימים.

אין דבר מנחם בלהיות גברים בגיל הזה. גברים בגיל הזה מקריחים, מכריסים, לא אטרקטיביים, תקועים בעבודה שהם לא אוהבים, מסתכלים על בחורות יפות מהצד, מטפלים בעצמם בכל מיני קרמים שבגיל 16 לא יחשבו שיתקרבו אל המדף שלהם בסופר פארם. לפי "גברים בגיל הזה", אתם לא רוצים להיות גברים בגיל הזה.

"הגיל הזה" הוא סוף שנות הארבעים לחייו של הגבר, והוא מוצא את שלושת גיבורי הסדרה של ריי רומאנו ומייק רויס (שחוזרת כעת לעונה שניה בהוט) במצב רוח מדוכדך למדי. ג'ו (רומאנו) הוא גרוש טרי ומכור להימורים; אוון (אנדרה ברואר) הוא טיפוס מתוח ודכאוני שעובד בסוכנות הרכב של אביו; וטרי (סקוט באקולה) הוא שחקן רווק שאפילו לאודישנים כבר קשה לו להתקבל. שימו את שלושתם ביחד סביב שולחן דיינר אחד, ותקבלו כוס גדושה של מרירות. על פניו זה אולי נשמע כמו "רמזור", עם הנשוי, הגרוש והרווק, אבל זה הרמזור עם הצבעים הכי עכורים בטלוויזיה.

כמעט מפתיע היה לקבל מרומאנו – כוכב הסיטקום הכי קונוונציונלי שאפשר להעלות על הדעת, "כולם אוהבים את ריימונד" – סדרה כמו "גברים בגיל הזה" ("Men of Certain Age"). סדרת דרמה (קומית) איטית, מדודה, רגועה, ובעיקר נטולת זוהר, שמציבה בפני כוכביה את המראה הכי מכוערת שיש בחנות. אף אחד מהם כבר לא סחורה חמה. רומאנו נראה עייף, ברואר מציג לראווה כרס משתפלת ושדיים גבריות. אפילו באקולה, על תקן נירו לוי, לא מסכן אף רשימת גברים נחשקים. הגיל עושה שמות בגוף האנושי, והטלוויזיה, שמקפידה לשמר לנו פנטזיה גברית של נשים ששומרות על גופן הנערי גם אחרי חצי יובל ושלושה הריונות, מוכנה להראות לנו שאצל גברים דווקא אפשר לגלות קמטים, כרסים וטחורים.

attention: men boobs coming your way

אבל למרות המראה הלא-זוהר בעליל של הסדרה, הלוק זה לא מה שחשוב כאן. לגברים בגיל הזה כבר לא ממש אכפת איך הם נראים. הכשל הגברי המהותי אינו קשור בהופעה חיצונית – את זה אנחנו משאירים לנשים שלנו – אלא בהתבגרות ובהגשמת החלומות. הפתיח היפה של "גברים בגיל הזה" מציג אימג'ים שטופי שמש של ילדים ונערים שובבים ומגודלי שיער שמשחקים בסופרמן, שותים בירות ראשונות ומשפריצים על ילדות, בזמן שהביץ' בויס תוהים אם יהיו אותו דבר כשיגדלו להיות גברים. התשובה של רומאנו ורויס נחרצת – לא. טוב, בעצם גם בראיין ווילסון ידע את זה, ולכן סיים את שירו ב"זה לא ימשך לנצח".

אבל הגברים בגיל הזה רוצים להיות הילדים שהיו. ג'ו, למשל, מנהל חנות שמוכרת מוצרי מסיבות. שזה די מגניב אם אתה ילד, אבל פחות מגניב אם אתה אדם מבוגר ובעל משפחה שחלם פעם להיות שחקן גולף מקצועני. טרי יוצא עם בחורות צעירות. שזה די מגניב כשאתה בן עשרים, חצי מגניב כשאתה בן שלושים פלוס, וכמעט פתטי כשאתה נושק לחמישים. בסדרות אחרות, החברים של טרי היו מעריצים אותו. ב"גברים בגיל הזה" הוא נלעג.

ואוון? אוון רוצה לגרום לאנשים לחייך. שזה נשמע מתבקש כשאתה ילד, ומתגלה כלא סביר כשאתה סוכן מכירות שעובד על עמלות וצריך לשלם משכנתא. אחרי שבוע שבו הוא מנסה להיות גיבור-העל הלא הגיוני הזה – איש מכירות שלקוחות אוהבים – הוא מקבל את הצ'ק, ומודיע לאשתו: "ביום שני אני חוזר לגרום לילדות קטנות לבכות". הלקח המריר של אוון, נעדר כל תמימות נעורים, הוא בדיוק מה שעושה את "גברים בגיל הזה" למה שהיא. סדרות אחרות היו מסיימות את השבוע שופע האופטימיות הקוסמית של אוון בוויקאנד של התמוגגות סכרינית, אבל לא "גברים בגיל הזה". הגברים בגיל הזה כבר מפוכחים ונטולי אשליות. ככה זה בגיל הזה. שום דבר מעודד, שום דבר מנחם. כל מה שנותר לך זה לשבת בבית מול מסך הפלזמה ולראות דרמות קומיות מרירות כמו "גברים בגיל הזה".

אני על תקן האטרקטיבי. תזרמי עם זה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s