אין מילים: "הארטיסט" (ביקורת)

שני הסרטים הבולטים והחשובים שעלו השבוע על מסכינו מגלים דמיון מפתיע. שניהם היסטוריים הן במובן העלילתי והן במובן הקולנועי. כלומר, שניהם מגוללים סיפורים היסטוריים, ושניהם ניזונים למעשה מההיסטוריה הקולנועית. שניהם נוצרו במסורת קולנועית שאיננה עוד. שניהם עמוסים במחוות קולנועיות, להנאת חובבי האמנות השביעית.

אלא שבעוד אחד מהם – "סוס מלחמה" של סטיבן ספילברג –  חי ממש בתוך הסגנון הישן שאליו הוא מצדיע, השני – "הארטיסט" של מישל הזנוויציוס (זוכה גלובוס הזהב לקומדיה/מיוזיקל) – הוא קריצה מודרנית אל הסגנון ההוא, למרות שהוא קפדן ונאמן מקודמו לאותו סגנון, למגבלות הטכניות (כמו קול, צבע ופריים ריבועי) ולמאפיינים הסגנוניים (כמו משחק מוגזם). בעוד ש"סוס מלחמה" מתנהג כאילו באמת נוצר בתור הזהב של הוליווד הקלאסית (ומוטב היה לו כך אמנם קרה – חוויית הצפיה בו היתה טובה בהרבה אילו היה מגיח מן העבר כסרט של ג'ון פורד, נניח), "הארטיסט" הוא סרט בן זמננו שרק חוזר בזמן כדי להגיד משהו על אותם הימים. ב"סוס מלחמה" אין את ההתייחסות החכמה של ההווה אל העבר, אלא רק מחווה (מרשימה) אל אותו עבר. ב"הארטיסט", ההתייחסות היא הכל. הסיפור כולו נשפט מבעד לעיניים של הצופה המודרני, שכבר מכיר בניצחונות הטכנולוגיים והאמנותיים שידע הקולנוע מאז. וכך, בעוד "סוס מלחמה" נקרא כסרט מפואר אך אנכרוניסטי וסנטימנטלי עד זרא, "הארטיסט" הוא חוויה מענגת ורבת קסם.

אני מצטער, אבל בעיקרון כל מה שבא לי זה להראות לכם קטעים נפלאים מהסרט

צריך להזהיר מראש: בסרט הזה אין קול כמעט לכל אורכו (אם כי יש מוסיקה, כמקובל בסרט האילם – המלחין הוא לודוביק בורז', אף הוא זוכה גלובוס הזהב טרי). גם צבע אין. זהו סרט אילם כמעט ככל סרט אילם. יש מי שעלול להירתע מכך. אסור לו. הסרט הזה הוא קסם קולנועי, שעושה את מה שכל מי שראה פעם כמה שניות של צ'ארלי צ'אפלין יודע: בשביל להצחיק (לאו דווקא עם סלפסטיק), בשביל לרגש (לאו דווקא עם מניפולציות רגשיות), בשביל לגעת בראש ובלב – לא חייבים להוציא מילה.

(אגב: מי שרוצה דוגמה נוספת, מוזמן לצפות במחצית הסרט "וול-E", שהיא יצירת מופת קטנה ואחד הסרטים האילמים הנפלאים שראיתי)

הסיפור של "הארטיסט" פשוט להפליא ואפילו לא מקורי במיוחד; זהו סיפורם של שני כוכבים, זו שעולה וזה שיורד, ברגע המפנה שבין הקולנוע האילם לזה המדבר. מין ערבובייה של "שיר אשיר בגשם", "שדרות סאנסט", "כוכב נולד", "סרט אילם" והסיפור של ג'ון גילברט (וגרטה גארבו). מצד אחד ניצב ג'ורג' ולנטין (ז'אן דוז'ארדן, בעל הגלובוס השלישי של הסרט), גיבור אקשן הוליוודי משופם נוסח דאגלס פיירבנקס. מהעבר האחר – פפי מילר (ברניס ביז'ו), צעירה בעלת חלומות שמטפסת כמטאור בסולם הכוכבות. ברקע – ירידת קרנו של הסרט האילם וכניסת הקול לאולמות. ולנטין (כמו רבים מכוכבי הוליווד באותה תקופה) מתקשה להתמודד עם הטכנולוגיה החדשה, בזמן שמילר מנצלת את חילופי הדורות כדי להציב את רגלה בדלת. כך מתפתח סיפור אהבה מקסים בין שני כוכבים שנעים בכיוונים מנוגדים אבל לא מתנתקים זה מזה, וברקע – סיפורו של הקולנוע. והסוף, כמו בקולנוע הוליוודי קלאסי, יהיה טוב.

תראו את זה. תגידו לי שזה לא מקסים.

בלי קול, כל החלטת בימוי הופכת למשמעותית פי כמה. רגע שבו המוסיקה משתתקת, ודממה משתררת על המסך ובאולם, הופך מיד לדרמטי; ולהבדיל – רגע בו מופיע הקול הוא מפתיע, מצחיק ואולי בעצם – חלום בלהות; כתוביות מנסות לתפוס הרבה במעט מילים; קלוז אפים מקבלים עוצמה חדשה; העמדת סצנות מקבלת את הזרקור על חשבון הדיאלוג. כך, למשל, סצנת מדרגות של שני הגיבורים (זו שעולה וזה שיורד, כאמור) הופכת למטאפורה ברורה כל כך. מבחינה זו, מה שהזנוויציוס המיומן עושה כאן הוא בית ספר קטן לקולנוע. זה אולי יזכה אותו באוסקר.

הבחירות הסגנוניות של הזנוויציוס אינן גימיק, כפי שהמחוות הקולנועיות הרבות שהסרט שוזר בתוכו – מ"האזרח קיין" ועד ל"ורטיגו" – אינן התחכמויות פנים-קולנועיות. הסרט הזה הוא שיר הלל לתקופה, לחום ולתמימות. אלא שבניגוד ל"סוס מלחמה", הוא עושה זאת מבלי לחטוא בקיטש ולו לרגע. הוא פשוט מקסים את הצופה, מהפנט אותו בהפגנות רגש אקספרסיביות וכובש אותו באהבה. אהבה לגיבוריו – הכוכב הנופל והכוכבת הזורחת – ואהבה לקולנוע.

האמת היא שקשה להסביר במילים עד כמה הסרט הוא תענוג צרוף. קשה, מכיוון שהסרט עצמו לא משתמש במילים כדי לעשות זאת. אז פשוט לכו לראות. כי "הארטיסט" הוא סרט מחמם לב, שיכול להחזיר גם לציניקנים גדולים ולמי שהתמכר לפיצוצים ול-CGI את האמונה בכוחו הפשוט והמאגי של הקולנוע.

כאן אפשר להצביע לאוגי, המגלם את כלב הג'ק ראסל המשעשע של ג'ורג' ולנטין, לאוסקר. בחיי שמגיע לו. יש לו אפילו ערך בוויקיפדיה, כראוי למי שהשתתף כבר במספר סרטים (ביניהם תפקיד הפריצה שלו ב"מים לפילים") וזכה לפרס בפסטיבל קאן.

מחווה ל"האזרח קיין" שהיא גם תצוגת משחק חייתית

Twitsonfilms: סרט אילם? למה לא? מחווה שנונה, אוהבת ורבת קסם לקולנוע האילם. קולנוע מסוגנן, תמים ומרומם לב. אין מילים. ½****

"הארטיסט" (The Artist). בימוי ותסריט: מישל הזנוויציוס. שחקנים: ז'אן דוז'ארדן, ברניס ביז'ו, ג'ון גודמן, ג'יימס קרומוול, פנלופי אן מילר והכלב אוגי. 100 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s