יש משהו טוב לקרוא בטלוויזיה? (על טלוויזיה שיודעת מה לעשות עם עצמה, ועל כזו שלא)

פורסם במקור בגיליון ינואר 2012 של בלייזר, ועולה כאן ביחד עם חזרתה לשידורים חוזרים מההתחלה של הסדרה הכי טובה בטלוויזיה: "הסמויה" (ביס oh)

בחודש שעבר הסתיימה העונה הראשונה של "טרה נובה", סדרה נפוחת אגו שהדבר הכי טוב בה היה השם של סטיבן ספילברג בקרדיטים. זה קרה אחרי 13 פרקים, ו-12 פרקים מאוחר מדי. נכון לשעת כתיבת שורות אלה לא ברור אם היא תזכה בעונה שניה. לאור התוצאה המחפירה, יש לקוות כי היא תכחד כמו הדינוזאורים שהתרוצצו בה.

הסיבות לכישלונה של "טרה נובה" רבות: למשל, פיתולי העלילה הנדושים ואופן הגשתם, שהופכים את ההשוואה בינה לבין כל סדרת טלוויזיה סבירה להשוואה בין המונה ליזה לציור השבועי לילד; למשל, דמויות שטוחות כמו תפאורות אולפן; למשל, השימוש הקמצני להכעיס בסיבה שלשמה התלהבנו – דינוזאורים.

למצולם אין קשר לכתבה

אבל יותר מכל, "טרה נובה" – שסומנה כסדרה המבטיחה של עונת הסתיו בארה"ב – הדגימה שוב עד כמה הדרמה הטלוויזיונית האמריקאית, גם בשיא מה שמכונה "תור הזהב" שלה, מתקשה להתנתק מבסיס האם שלה: הקולנוע.

הסלוגן המפורסם של HBO יודע לספר שמה שהם מציגים זו לא טלוויזיה. זה HBO. והם צודקים, במידה רבה. HBO נוצצת בטלוויזיה האמריקאית כמו לאו מסי בליגה למקומות עבודה. רשתות אחרות נותנות לה תחרות פה ושם – AMC עם "שובר שורות", FX עם "המגן" ו"צדק פרטי" – אבל לאורך זמן, HBO מפגינה עליונות מוחלטת, ומתחרה בעיקר עם עצמה.

כשב-HBO אומרים שהם לא עושים טלוויזיה, הם רומזים שהם עושים קולנוע. שהם מביאים את הקולנוע הענק, המפעים, הספקטקולארי, אל המסך הקטן (שבעצמו הולך וגדל בהתאמה). גם כאן הם צודקים, במידה רבה. בכל הקשור לשפה קולנועית, לסגנון ולרף הפקה, אכן מדובר בשדרוג עצום מתפאורות הסטודיו הזולות. פרק הבכורה של "אימפריית הפשע", בתקציב של 18 מיליון דולר ובבימויו של מרטין סקורסזה, יכול להתחרות מבחינה זו בכל סרט קולנוע.

כן, אני די מבסוט ממה שעשינו פה. נאקי תומפסון ("אימפריית הפשע")

אבל ב-HBO הצליחו לעשות יותר מכך. HBO לא מביאים את הקולנוע הביתה. הם פשוט עושים טלוויזיה כפי שלא עשו לפניהם. אם כבר, הם מביאים את הספרות אל המסך.

זה מה שעשתה, למשל, "הסמויה" – בעיני הח"מ סדרת הטלוויזיה הטובה אי פעם. "הסמויה" היא הנציגה הטובה והחשובה ביותר של "הספרות הטלוויזיונית" – טלוויזיה שפורשת קשת רחבה של דמויות מורכבות וטווה חוטי עלילה רבים. דייויד סיימון, יוצר הסדרה, קרא לזה "נובלה ויזואלית". וכשהוא אומר נובלה ויזואלית, הוא מתכוון בעיקר לדבר אחד – אין פיי-אוף מיידי. כמו בספר, שבו פרק מוביל לפרק וכך בשרשרת עד לסוף הסיפור, כך בנה סיימון את "הסמויה". חלק מהפרקים הסתיימו בנשימה עצורה, במה שמכונה קליף האנגר. אחרים לא. חוויית הצפייה ב"הסמויה" לא היתה תובענית (בזכות עשייה טלוויזיונית מעולה), אבל היא היתה מאתגרת. היא דרשה סבלנות והתמסרות. כמו ספר ששואב אותך פנימה לאט לאט.

למי קראת "ספרות"? עומאר ("הסמויה")

והרי כך בדיוק צריכה לעבוד טלוויזיה. הטלוויזיה, כמדיום ויזואלי, לא מתחרה בספרות – היא מתחרה בקולנוע. והקולנוע גדול ממנה, חזק ממנה ומרשים ממנה. אילו יתרונות יש לטלוויזיה? אחד, לפני כולם – אורך היריעה. סרט קולנוע נדרש לפעול מהר. יש לו 90-120 דקות לספר לך סיפור. הוא לא יכול להתעכב על פיתוח דמויות וצירי עלילה. הוא לא יכול לעצב גלריה רחבה של דמויות מעניינות ומורכבות, אפילו אם הוא האחים כהן. הוא לא יכול לפרוש מספר רב של סיפורים ולהעמיק בהם באופן זהה, אפילו אם הוא רוברט אלטמן. קולנוע יכול להיות הרבה דברים. הוא יכול להיות מרגש כמו ספילברג, מדויק כמו היצ'קוק, עוצמתי כמו סקורסזה, מרתק כמו קובריק. אבל הוא לא יכול להיות טלוויזיה. אין לו זמן.

הבעיה היא שגם הטלוויזיה לא תמיד רוצה להיות טלוויזיה. עמוסה ברגשי נחיתות שמלווים אותה מאז נולדה בצלו של הקולנוע, היא רוצה להיות האח הקטן של הענק הסינמטי. והתוצאה – שורה ארוכה של יצירה דרמטית שהיא לא יותר מסרט קולנוע ב-13 חלקים. וב-13 חלקים מתבלטות לא פעם החולשות שבסרט קולנוע עשויות להיות שוליות: עלילה נטולת רבדים ודמויות עם ציר התפתחות מוגבל.

הדוגמה ההפוכה היא, למשל, "משחקי הכס" הנפלאה. בשביל לעשות משהו כמו "משחקי הכס" בקולנוע, פיטר ג'קסון ("שר הטבעות") היה צריך שלושה סרטים באורך מצטבר של למעלה מתשע שעות (וגם זה אחרי שזרק החוצה את טום בומבדיל). והטרילוגיה המופלאה של ג'.ר.ר. טולקין לא מתקרבת אפילו לסבך העלילות והדמויות של "משחקי הכס" של ג'.ר.ר. מרטין.

כבר עשרים דקות שאני עומד פה ומנסה להיזכר מי נגד מי. נד סטארק ("משחקי הכס")

כמה סדרות נכנסות לקישקעס של הדמויות שלהן כמו "הסופרנוס"? כמה סדרות מרכיבות פסיפס אנושי כמו "אוז"? כמה סדרות מנצלות את תוחלת החיים שלהן – אלפי דקות מסך – כדי לטלטל את הגיבור שלהן מקצה לקצה כמו "שובר שורות"? כמה סדרות מציעות פרספקטיבה רחבה ופוליפונית כמו "הסמויה"? כמה סדרות מעזות להעביר עונה שלמה בלי עלילה כמו "טרמיי"?

הטענה המפורסמת שטלוויזיה היא מדיום שטחי היא תירוץ של מפיקי ריאליטי. הטלוויזיה היא מדיום עמוק לא פחות מהקולנוע, ובמובנים מסוימים אף יותר. זהו בוודאי מדיום סיפורי יותר מהקולנוע (לראיה – מעמד התסריטאי בטלוויזיה לעומת מעמדו בקולנוע, ותפקיד השואוראנר לעומת הבמאי). נדמה שדווקא צמצום הפערים הטכני בין הטלוויזיה לקולנוע הביא למצב שבו הטלוויזיה הופכת לקולנוע על מסך קטן, במקום להפוך לטלוויזיה עם איכויות קולנועיות.

שיהיה ברור – הטלוויזיה האמריקאית אכן נהנית מאחת התקופות הזהובות בתולדותיה. לשמות שכבר נזרקו כאן אתם יכולים להוסיף את "המשרד", "דדווד", "האוס" ועוד כהנה וכהנה סדרות שמפוצצות לכם את ההארד דיסק. אבל מעטות מהן מנצלות באמת את המשאב הטלוויזיוני היקר שניתן להן.

"טרה נובה" היתה גרסה מוחלשת וחסרת שאר רוח של "פארק היורה" שנמרחה על פני יותר מדי דקות. היא ניסתה לחקות הצלחה קולנועית וכשלה פעמיים: לא עמדה ברף הקולנועי, ולא נתנה ערך מוסף טלוויזיוני. זה לא HBO (זה פוקס), וזה לא טלוויזיה. זה סתם בזבוז זמן.

אתה רשאי להשמיד את הסט

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s