קלאסיקה רויזיטד: "התיקים הסודיים של ג'יי. אדגר הובר" (1977)

"אדם לא יחזיק בעמדה מוסרית אלא אם הוא מפחד ממישהו"

"התיקים הסודיים של ג'יי. אדגר הובר" הוא מקרה מעניין למבחן מול "ג'יי. אדגר", הגרסה החדשה של קלינט איסטווד לאותו מיתוס.

על פניו, הם מאוד דומים זה לזה. יש בהם סצנות דומות (גריסת התיקים הסודיים, מעצרו של ג'ון דילינג'ר) ולפעמים אפילו דיאלוגים זהים (למשל, כשהובר מקבל את משרת מנהל ה-FBI ומציג את תנאיו הנוקשים, עונה לו מנהלו: "לא הייתי מסכים לכך בשום אופן אחר"); השתלשלות העניינים בהם דומה (הכניסה לתפקיד, הבעיה עם נשים, המלחמה בגנגסטרים, רדיפת הקומוניסטים ורצח קנדי); ושניהם מגוללים כזיכרון.

אלא שבעוד ב"ג'יי. אדגר" הובר הוא המגולל את סיפורו בפני סוכני ה-FBI המשמשים לו כביוגרפים, ב"התיקים הסודיים" זהו אחד הסוכנים (בגילומו של ריפ תורן הצעיר) המספר לעיתונאי את הסיפור, לאחר מותו של הובר (בגילומם של ג'יימס וויינרייט בצעירותו וברודריק קרופורד בבגרותו). זוהי נקודה מהותית להבנת השוני בין שני הסרטים: לארי כהן, במאי ותסריטאי "התיקים הסודיים", מציע את גרסתו לסיפורו של הובר; איסטווד והתסריטאי דאסטין לאנס בלייק מציעים את גרסתו של הובר לאירועים (ורק בשלב מאוחר מעמתים אותה עם המציאות, כפי שמכיר אותה יד ימינו וידיד נפשו קלייד טולסון).

הדבר נובע מכך שאיסטווד מתעניין (לא לראשונה) בפער שבין המיתוס למציאות, בין הכזב לאמת, וכך יוצר דיוקן מורכב ומעמיק של הובר. כהן, לעומתו, תקיף ובוטה בהרבה. הוא מצייר דיוקן מפלצתי למדי של הובר, ואפילו רומז לאחריותו להתנקשויות בחייהם של מרטין לותר קינג ורוברט קנדי.

בהתאם לכך, גם סגנון הסרט בוטה. קצב האירועים מהיר (אולי אפילו מהיר מדי), המוסיקה דומיננטית, הכל אקספרסיבי. כהן נותן לסרטו פיל מלוכלך שהולם את האירועים המגוללים בו, ו"התיקים הסודיים" לא מרגיש כמו דרמת מתח פוליטית מהוקצעת (כמו "ג'יי. אדגר" או "משחקי שלטון"), אלא בי-מובי על בי-הירו.

"התיקים הסודיים" גם מוותר על כל הפסיכולוגיסטיקה שעומדת בבסיסו של "ג'יי. אדגר". הוא אמנם מתייחס לנטיותיו המיניות השנויות במחלוקת של הובר, ליחסיו עם טולסון ולמקומה הדומיננטי של אמו בחייו, אך אינו מתעכב על כך כמעט. ישנן מספר הלצות על הומוסקסואליות, שתי סצנות בהן הובר עומד בפני נשים, ובעיקר רגע בו כותב טור מפרסם דברים על יחסיהם של הובר וטולסון, אולם האירועים האלו נותרים זניחים בעלילה הרחבה שפורש הסרט.

קלייד טולסון וג'יי. אדגר הובר

כנגד זאת, מציג כהן את הובר כאדם תאב כוח אך בעל אתיקה משלו – לא מוסרית, אבל קשוחה. בפתיחת הסרט, כפקיד צעיר במשרד המשפטים, הוא ממונה על טיפול בגירוש זרים, ומתקשה להתמודד עם שלילת זכותם החוקתית להגנה משפטית. מאוחר יותר, באחת הסצנות החשובות בסרט, הוא מתעמת עם הנשיא ניקסון ויועציו המבקשים ממנו לבצע ברשות ובסמכות את מה שעשה את כה במחשכים: מעקב רחב היקף אחר אזרחי ארה"ב. את הכוח הזה, עוצמה שאין לה שיעור, הוא מבקש להשאיר לו ולו בלבד. הוא לא מוכן לעשות את העבודה הרעה מטעם הממשל. "לי אין שאיפות פוליטיות", הוא מסביר ליועצים את ההבדל בינו לביניהם.

התיקים הסודיים שאליהם מכוון שם הסרט הם התיקים שהחזיק הובר על בכירי הממשל האמריקאיים לאורך השנים. הם שקנו לו את כהונתו הנצחית בתפקיד ראש ה-FBI, בהתאם לעמדה שהביע בציטוט המופיע בתחילת מאמר זה: "אדם לא יחזיק בעמדה מוסרית אלא אם הוא מפחד ממישהו". הוא החזיק משהו על כולם, והם לא יכולים היו להיפרע ממנו.

אבל השם מכוון גם לתיקיו "הפרטיים" של הובר – חייו הסודיים, החיים הכפולים שאולי ניהל עם טולסון. לעומת העלילה הפוליטית, בביוגרפיה האישית מעדיף כהן להישאר מרומז. הן טולסון והן אמו של הובר נותרים ברקע סיפורו של הובר, שהוא בעיקרו סיפור על כוחניות דורסנית ושלוחת רסן. הוא פשוט וישיר פי כמה מ"ג'יי. אדגר", אבל בבוטותו יש משהו שהולם את מידותיו הגדולות של גיבורו.

*** כוכבים

"התיקים הסודיים של ג'יי. אדגר הובר" (The Private Files of J. Edgar Hoover). בימוי ותסריט: לארי כהן. שחקנים: ברודריק קרופורד, ג'יימס וויינרייט, מייקל פארקס, חוזה פרר, ריפ תורן, דן דיילי, סלסט הולם, ג'ון האבוק, לויד נולאן. 112 דקות.

IMDB כאן

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s