מבקש את הקאש

בדיוק לפני חודש שודרה התוכנית האחרונה של "הקצה" (אפשר להאזין לה כאן). זה מרגיש יותר, אבל זה רק חודש בלי קוואמי.

אני לא שומע גלגל"צ, אבל המעט שעוד הייתי שומע, פעם, כמתבגר שהתבגר יחד איתה, זה את "הקצה". ועכשיו ביטלו אותה. גם העצומה לא עזרה.

אז הנה, במקום פרידה – מחווה: זיכרון ממפגש חשוב בחיי שאני חייב לקוואמי: המפגש המאוחר עם ג'וני קאש. הנה הטקסט עליו, שהתפרסם בגרסה דומה (ובאופן טבעי נטולת כל הקישורים המוזיקליים ההכרחיים) בגיליון אוקטובר של "בלייזר" (כאן הכתבה המקורית, כאן רצועות הבונוס).

ג'וני קאש על שער פייסט מגזין (איור: גרהאם סמית)

אני זוכר בדיוק את הרגע שבו התאהבתי בג'וני קאש. טוב, זה לא קרה כל כך מזמן: הרבה אחרי שהתאהבתי בבוב דילן ובביטלס, הרבה אחרי שהתאוששתי מאהבות נעורים כמו משינה והחברים של נטאשה. מאוחר, אבל לא מאוחר מדי. לא מבחינתי לפחות.

זה היה בדצמבר 2003, שלושה חודשים אחרי מותו. ישבתי בבית הורי, ושמעתי את תוכנית סיכום השנה של "הקצה" עם אייל פרידמן בגלגל"צ, שאז עוד ישבה על הסקאלה שלי. בסיום התוכנית הוכתר כשיר השנה קאבר מצמרר לשיר של ניין אינץ' ניילז בשם Hurt. הוא עלה מגרון שרוף של אדם גווע בשם ג'וני קאש.

הכרתי אותו עוד קודם, אבל הוא תמיד נראה לי כמו גיבור קאנטרי אמריקאי – "אגדת הקאנטרי", כך ספדו לו העיתונים המקומיים – וקאנטרי לא היה מהשדות המוסיקליים שרעיתי בהם. פולק? כן. בלוז? בוודאי. בלוגראס? גוספל? למה לא. אבל קאנטרי היה בשבילי קריקטורה אמריקאית: להקה שמופיעה באסם עם כינור, ריקודי זוגות ועז עם מבטא דרומי כבד.

בדיעבד זה נראה לי תמוה. למה עבר זמן רב כל כך לפני שדרכי הצטלבה עם זאת של קאש? הרי הוא נוצק מהחומרים שאני גדלתי עליהם, גיבור במידות שנתפרו לחלומות האמריקאיים שלי. קאובוי קשוח עם לב אוהב, טרובדור עם קול עמוק ושם שנשמע כמו שודד רכבות במערב הפרוע. אחד שהסתובב גם עם אלביס פרסלי וגם עם בוב דילן. גבר של גברים.

היו לנו מספיק צמתים להיפגש בהם: ב־Girl From the North Country של דילן (איך לא זיהיתי את הקול הגדול הזה בשיר שאני כל כך אוהב?). בכתבות של רון מיברג. במערבונים. גדלתי על מערבונים, וקאש שיחק בכמה מהזניחים שבהם. כל כך זניחים שלא נתקלתי בהם בילדותי, ואנחנו מדברים פה על מישהו שראה מערבונים עם קני רוג'רס. אבל בפרובינציה הישראלית, אפילו בתחילת המילניום — טרום יוטיוב, לפני שידעתי מה זה אמאזון, כשאינטרנט היה רק בחיוג ועלה כמו קוטג' — לא היה מקום לגיבורים אמריקאיים ששרים על ישו ושדות חיטה. היו לנו שדות בית לחם לשיר עליהם. ואני, שפיסלתי את הגיבורים שלי בצלמם של קלינט איסטווד וג'ון וויין, שנולדתי להעריץ את ג'וני קאש, פספסתי אותו. ביקשתי לשמוע אותו רגע אחרי שנדם.

לזכותי יצוין שבשנות ה־80 ובחלק נכבד משנות ה־90, ג'וני קאש לא ליקק ברבן גם במולדתו. הוא היה אגדה אמריקאית, אבל בדימוס. בחברת ההקלטות שלו, "קולומביה", כבר לא ספרו אותו. דורות חדשים של חובבי מוסיקה שחיו מצפון לקנטאקי לא הכירו אותו. הוא התבזה עם אלבומי ילדים ושירי כריסמס. באוטוביוגרפיה שלו סיפר שהיה "בלתי נראה". בשנות ה־60 לחייו הוא הפך לבלתי רלוונטי, ממתין למישהו שיספק לו את התחייה הישועית שעליה שר פעם.

קיו ריק רובין. כשאף אחד כבר לא התעניין בקאש הגיע מפיק מוזיקלי מבריק ומגודל שיער, אמר לו "אחוז בזקני הסמיך" ומשך אותו מן הקבר. זה היה חיבור מפתיע; מה לרובין הצעיר, עם ארסנל הראפרים המרשים שלו, ולקאש הזקן עם היסטוריית הקאנטרי העשירה? מה בין אתאיסט ממוצא יהודי מלונג ביץ' לנוצרי אדוק מארקנסו? מה בין המייסד של הלייבל השחור "דף ג'אם" לאמן הראשון שהוציא אלבום באורך מלא — מה שנקרא "אריך נגן" — ב"סאן רקורדס" הלבנה? לכאורה שום דבר. למעשה, הכל.

ג'וני קאש היה צעיר מרדן ובועט עוד לפני שבגנגסטה ראפ ידעו מה זה בלינג. הוא התמכר לסמים ולאלכוהול, ניהל רומן מחוץ לנישואים, ניסה להתאבד, הופיע בבתי סוהר, כתב על פושעים ורוצחים, סירב לשיר נגד היפים ושחורים בפני הנשיא ניקסון, הציע לג'ון קרטר להתחתן איתו באמצע הופעה, נעצר בעוון אחזקת סמים ובעוון השגת גבול, התלבש בשחור, קילל וגידף. באחת מהתמונות האיקוניות שלו הוא זוקר אצבע משולשת למצלמה. בהקשר הזה, שמו העברי של הביופיק אודותיו חטא למקור — Walk the Line אינו "הולך בדרכי" אלא להיפך, "הולך בתלם" — אבל התרגום היה נאמן במידה רבה לאמת. ג'וני קאש הלך בדרכו.

החיבור בין המזוקן למזדקן יצר את American Recordings (כשמה של חברת ההקלטות שפתח רובין), סדרת הקלטות שכל ביקורת מתחת ל"מאסטרפיס" עושה לה עוול. ראשיתה במה שהוא כנראה אלבום הקאמבק הגדול שנוצר אי פעם: רובין הוביל את קאש מגטו הקאנטרי השכוח אל ההמונים, והחזיר אותו באחת למעמד של הדבר הכי קול בסביבה.

הררי טקסט כבר נכתבו על עבודת השחזור המופתית שעשה רובין למיתוס של קאש כשהפשיט את קולו מהפקה כבדה, הניח לו ביד גיטרת מרטין דרדנאוט, ברר איתו בקפדנות שירים של אמנים שההורים שלהם עדיין לא נפגשו כשקאש נכנס להקליט את !Cry! Cry! Cry, והוליד אותו מחדש כגיבור אמריקאי של הדור שלא ידע את האיש בשחור. וגם שלי.

הקאבר ל־Hurt — שהופיע רק ב־The Man Comes Around, חלקה הרביעי של סדרת American Recordings — כבר הפך לקלישאה מרוב שימוש, אבל שום פרסומת ושום פלייליסט בעולם לא יצליחו לשחוק את האמת הפוצעת הגלופה בו, עמוק במיתרים החרוכים של ג'וני קאש.

בזירה מוזיקלית שקורסת מרוב גירסאות כיסוי על גירסאות כיסוי, Hurt הוא פנינה נדירה. קאבר שעומד בזכות עצמו עד כדי כך שרבים סבורים כי הוא אינו גירסת כיסוי, אלא שיר של קאש. לא כולם טועים לחשוב כך מתוך בורות וחוסר היכרות עם המקור; גם מכירי ומוקירי טרנט רזנור אומרים זאת. יודעים מה? המחבר בעצמו אומר זאת.

טרנט רזנור — הסולן, הכותב, המייסד ולמעשה החבר הקבוע היחיד בניין אינץ' ניילז — היה ספקן כשמסר את השיר לרובין. קאש היה ספקן כמוהו כשקיבל אותו. "זה כנראה שיר האנטי־סמים הכי טוב ששמעתי", אמר לרובין, "רק שהוא לא בשבילי". אבל רובין התעקש. "שרתי את השיר אולי מאה פעם לפני שהקלטתי אותו", סיפר קאש, "מפני שהייתי חייב להפוך אותו לשלי". וזה בדיוק מה שקרה.

בניתוח מאלף שהופיע בבלוג "השרת העיוור" מסביר המוזיקאי דויד פרץ איך זה קרה: העבודה הגאונית של רובין על הקומפרסור הופכת את הקאבר האקוסטי של קאש לעוצמתי פי כמה מהאורגינל התעשייתי־מטאלי של רזנור וניין אינץ' ניילז. רובין מנקה את האולפן, ומשאיר שם את קאש עם גיטרה, פסנתר וחור בלב. התוצאה מפעימה, הדורה בקדושה דתית כמעט.

ואז הגיע הקליפ.

הופיע בו אדם בן יותר מ־70, אפור שיער, עיניים חכמות ועייפות בפנים חרושות קמטים. הוא היה זקן וצלול, תשוש ובטוח בעצמו, חלש וחזק מאי־פעם. את תמונותיו של הזקן, ששר ב־House of Cash העזוב בנאשוויל, שזר הבמאי מארק רומאנק בתוך ערימה גדולה של פיסות ויזואליות שמרכיבות את פאזל המיתוס של קאש: סרטי קולנוע וטלוויזיה, הופעות חיות, פוסטרים, תקליטים ישנים במסגרות מנופצות, רכבות, הדגל האמריקאי, ישו הצלוב, ג'וּן היפה, איש בשחור ופסנתר בלבן. כשקאש מישיר עיניים נוצצות למצלמה ומספר על ראש "מלא במחשבות שבורות שאינני יכול לתקן", אי אפשר שלא להיפצע ביחד איתו. אני בטח לא יכולתי.

אף צופה לא יכול שלא להיפצע ביחד איתו. בטח שלא אני.

ב־2004 זכה הקליפ של Hurt בגראמי. בשנה שעברה הוא נבחר במקום החמישי ברשימת הקליפים המשפיעים בכל הזמנים של "מייספייס". ביולי השנה בחר בו המגזין "טיים" כאחד מ־30 הקליפים הגדולים בהיסטוריה, וב־NME הבריטי הוא הוכתר כקליפ הטוב אי פעם. רזנור סיפר שכשצפה בו לראשונה, דומע ומצומרר, הרגיש כאילו איבד את החברה שלו. "השיר הזה כבר לא שלי", אמר. ריק רובין סיפר שבמשך חודשים רבים לאחר מותו של קאש לא יכול היה לצפות בקליפ.

"כל מי שאני מכיר הולך בסוף", שר קאש, ואהובתו ג'ון עמדה וצפתה בו מהמדרגות. שלושה חודשים לאחר מכן היא מתה. ארבעה חודשים אחריה, חולה ושבור לב, מת גם ג'וני קאש. Hurt — שהראה את שניהם בכמה מהרגעים המקסימים שלהם, יפים ואוהבים בעלומיהם ובבלותם — הפך לאפיטף שעל מצבותיהם.

בקליפ עימת רומאנק את דמותו של קאש המזדקן והמפוכח, ששר על אדם נושא כתר של קוצים שיושב על כס של שקרנים, עם דמותו של הכוכב הצעיר והיהיר שהיה בשיא אונו. זה שכמעט ונשרף בלהבות התהילה, עד שהגיעה אהבה ומשכה אותו החוצה מטבעת האש.

לא רבים זוכרים שג'ון היא זאת שכתבה את Ring of Fire (ביחד עם מרל קילגור); מעטים זוכרים שאת השיר ביצעה במקור אחותה, אניטה קרטר, לפני שג'וני לקח אותו ונעץ בו חצוצרות מקסיקניות והפך אותו ללהיט. ב"רולינג סטון" (שבחר בו במקום ה־87 ברשימת השירים הגדולים של כל הזמנים) וב"הולך בדרכי" (הסרט זוכה האוסקר שגם לו ולחואקין פיניקס יש חלק משמעותי בשימור זכרו של קאש כגיבור אמריקאי) מסופר שג'ון כתבה את השיר כשנסעה הביתה מבולבלת, שבורה אחרי עוד אחת מהרפתקאות משככי הכאבים ההרסניות של קאש, מיטלטלת על הקצה עם הרוח שסערה בו וממנו. "אין דרך להיות בגיהנום כזה", כתבה. "אין דרך לכבות להבה בוערת".

ג'ון היתה נשואה עם ילדים כשכתבה על טבעת האש. גם ג'וני. הם התאהבו, וניהלו במשך תקופה ארוכה רומן סודי (פחות או יותר) עד שהתגרשו מבני זוגם והתאחדו. אבל Ring of Fire נכתב כששניהם ניסו עדיין לנהל במקביל משפחה לדוגמה ורומן סוער, וג'ון הרגישה את הטבעת סוגרת עליה ככל שהיא נופלת לתוך האהבה האסורה והמסוכנת עם ג'וני קאש האלכוהוליסט והמסומם.

כמה פשוט, שיר האהבה הזה. "האהבה היא דבר בוער, והיא יוצרת טבעת לוהטת. כרוכה בתשוקה עזה, נפלתי לתוך טבעת אש. נפלתי לתוך טבעת בוערת של אש, נפלתי עוד ועוד ועוד והלהבות רק עלו, וזה שרף, שרף, שרף, טבעת האש". המילים פשוטות, החרוזים פשוטים, המבנה פשוט, המלודיה פשוטה. שיר של שלושה אקורדים והרבה חזרות על burns ו־ring of fire. אז איך זה שהשיר הזה כל כך חכם, כל כך צורב?

סביר להניח ש־Ring of Fire הוא בסיס ההיכרות שלי עם קאש. של רובנו, כנראה; הרי מדובר בלהיט הגדול ביותר שלו. אני יודע שהגעתי אליו בגלל סגנון המאריאצ'י שזרק אותי ישר לפייסטה מקסיקנית במערבון ספגטי, ואני יודע שנשארתי איתו בגלל הלהבות שבוערות בו. בגלל השילוב בין הזעקה הרמה והחמה של החצוצרות המקסיקניות לקרירות המונוטונית של הבס, הצלילים שעוטפים את הקול הבטוח והגברי כל כך של קאש כשהוא יורד עמוק יותר ויותר עם ה־burns, burns, burns אל מעגל האש של האהבה, כמו אורפאוס — עוד מוזיקאי מיתולוגי, בכל מובן — שירד בעקבות אורידיקה אל השאול. טוב, תעצרו אותי כשאני נהיה פואטי מדי. זה הרי שיר פשוט, לא?

צריך לשמוע את הגירסה הנעימה לאוזן של אניטה קרטר כדי להבין איך טען ג'וני קאש את השיר בכל תשוקתו, ועד כמה גאוני היה הרעיון (שבא לו בחלום, לדבריו) להוסיף לו חצוצרות מקסיקניות. שמעתי את Ring of Fire בגירסאות כיסוי רבות, חלקן אפילו מוצלחות — הזעקה השורפת של אריק ברדון מה־Animals, שקלעה במשהו לרוח המקור, היא אולי הטובה שבהן — אבל אף אחת לא מתקרבת לזאת של קאש. אולי משום שאף אחד לא יכול היה לשיר את זה כמוהו. כמו מי שהיה שם, על המוקד.

במקום ה־30 באותה רשימת 500 של "רולינג סטון" נמצא I Walk the Line, שיר שהקליט קאש ב־1956, כמה שנים לפני שיצא למסע הופעות עם משפחת קרטר ופגש את ג'ון הצעירה. למעשה, כשכתב אותו הוא עוד היה חייל שרק חלם להיכנס יום אחד לאולפן הקלטות. אבל הוא נקרא היום כמו שיר אהבה לג'ון — האישה שיישרה אותו, שסעדה אותו במיטתו לאחר שניסה להתאבד, שהלכה איתו את הדרך הארוכה והקשה. האישה שבשבילה הוא החליט ללכת בתלם.

 

וכל הסיפור הזה עם ג'ון מזכיר לי שפעם לא יכולתי לגלות סימפטיה לגבר כמו ג'וני קאש, לא כל שכן לאהוב אותו. קאובוי או לא קאובוי, לא יכולתי לגלות שמץ של הבנה לגבר בוגד.

זמרת הקאנטרי ליאן ריימס, שאולי זכורה לחלקכם כבלונדה השמנמנה ששרה עם הבנות מהסרט "חופשיות על הבר" את קלאסיקת הנערות הקיטשית Can't Fight the Moonlight, אמרה לפני כמה חודשים בראיון רדיו שבמוזיקת הקאנטרי יש מוסר כפול: "ווילי נלסון וג'וני קאש וכל החבר'ה האלה, אלוהים יודע מה הם עשו פעם. אם אישה עשתה את זה, היא לא היתה זכאית להבנה או למחילה. אבל גבר? זה היה פשוט החיים שלהם".

הדברים של ריימס נאמרו כדי להצדיק על דרך המתקפה את הרומן שניהלה בעצמה עם אדי סיבריאן, כוכב "CSI: מיאמי", בזמן ששניהם היו נשואים (סיבריאן עם ילדים). היא סיפרה שהיא מצטערת על כך שפגעה באנשים, אך לא מתחרטת על הרומן.

לפני כמה שנים, כשאהבה נשמעה לי כמו מושג ערטילאי ודביק, לא הייתי יכול להבין אנשים כמו קאש וריימס. ולא רק שלא הייתי יכול להבין אותם: הייתי מטיח את ראשם בסולם הערכים הכבד שלי.

אלא שמאז למדתי משהו על אהבה. לא הרבה אמנם, אבל מספיק כדי לדעת שהיא יכולה לשבש לאנשים את השכל. למדתי שאפשר למשול ברגשות, אבל אי אפשר לקבוע אותם. למדתי שאדם לא יכול לבחור שלא להתאהב רק מכיוון שהוא כבר תפוס בסטטוס. הוא רק יכול לחתוך את זה בזמן, לפני שמישהו יפגע.

גם לג'וני קאש, לג'ון קרטר ול־Ring of Fire יש חלק בשיעור שלמדתי. אז אני לא רוצה להיכנס פה לשיפוטים מוסריים — זה עניין מורכב, כמו אהבה — ואני באופן חד־משמעי לא מצדד באדם שבוגד באמונו של אדם אחר, ולא משנה באיזו מערכת יחסים מדובר. אבל אני מבין שאהבה יכולה להיות חתיכת שריפה בלב.

עם ההבנה הזאת צללתי לתוך המחסן הדיסקוגרפי והביוגרפי העצום שחלק ממנו מפורט במסגרת כאן בצד. עם ההשלמה הזאת הלכתי והתאהבתי, לא רק בקאש אלא גם בג'ון קרטר (או בריס ווית'רספון, אני כבר לא בטוח. וכן, גם את "הולך בדרכי" אהבתי. תהרגו אותי. ככה זה כשאתה מאוהב).

איפשהו על הציר שבין המאהב לבוגד נמצא קאש שבין Folsom Prison Blues ל־I Walk the Line: גבר קשוח כמו מסמר פלדה ורך כמו כרית סיכות. עור מחוספס המסתיר נפש עדינה ופגיעה. קאובוי שכותב שירים. גבר כמו שגברים רוצים להיות. גבר כמו שאני רוצה להיות.

אז לא, ג'וני קאש לא הלחין את פסקול ילדותי. הייתי רחוק מדי, צעיר מדי, ישראלי מדי. הקאש שאהבתי היה השותף של טנגו, והדבר הכי קרוב לקאנטרי שהכרתי היה יונתן מילר ב"הופה היי". אבל היי, זה בכלל לא קאנטרי. כלומר, זה תויג כקאנטרי — ולכן, מן הסתם, לא הגיע לארץ, וחמק גם מאוזניהם של אמריקאים רבים — אבל זה לא קאנטרי. זה ג'וני קאש. וג'וני קאש זה קאנטרי ואאוטלואו־קאנטרי, פולק ובלוז, בלוגראס וגוספל, הונקי טונק ורוק, רוקנרול ורוקבילי, ועוד איזה שלושה־ארבעה היכלי תהילה שעדיין לא החליטו איך לאכול אותו.

ג'וני קאש, שלא הלחין את פסקול ילדותי אבל חיבר די הרבה רצועות לחיי הבוגרים, זה כל האמריקנה כולה בגוף אחד. באיש אחד. בקול אלוהי שלימד אותי דבר חשוב אחד על אהבה.

תיבת המטמון 

ה"מיליון דולר קוורטט" (1965)

סשן אגדי באולפני "סאן רקורדס" שהוקלט במקרה, בכיכובם של קאש, אלביס פרסלי, ג'רי לי לואיס וקארל פרקינס. לשמוע אותם משתטים עם Down by the Riverside ,Don't be cruel ו־That's When Your Heartaches Begin — זה כל כך מהנה, כל כך מרגש, שאפשר להעלים אוזן מהעובדה שספק אם בכלל שומעים שם את קאש. יש שמועות על כך שהוא איחר; יש סיפורים שהוא השתהה באולפן רק לזמן קצר וברח לקניות של חג המולד. הוא עצמו טען, באוטוביוגרפיה שכתב, שהיה שם כל הזמן. הוא רק שר בטונים הגבוהים כדי להשתלב עם אלביס. וחוץ מזה, הוא היה רחוק מהמיקרופון. טוב, למי אכפת. העיקר שאנחנו יודעים שהוא השרה מרוחו הקשוחה על להקת הכוכבים המזדמנת.

At Folsom Prison (1968) ו-At San Quentin (1969)

לג'וני קאש יש אלבומים ישנים מצוינים, אבל הם לא משתווים בעוצמתם לאלבומי ההופעות שלו. קאש היה במיטבו בהופעות, במיוחד כשזה קרה בבתי כלא, מול הגרעין הקשה והקשוח באמת של מעריציו. שם, בהופעות החיות, הוא באמת חי.

קאש אהב את האסירים. הם התלהבו משירי הרוצחים והפושעים שלו וראו בו אחד משלהם, למרות שמעולם לא סגר יותר מלילה בקלבוש (כולל מעצר תמוה במיוחד על קטיפת פרחים בשטח פרטי). וג'וני השיב להם אהבה. לגארי גילמור, רוצח שדרש לקבל עונש מוות על מעשיו (נורמן מיילר כתב עליו את הרומן "שירת התליין"), הוא שר בטלפון את Amazing Grace בלילה שלפני הוצאתו להורג. מחווה יפה של חסד לאיש שמילותיו האחרונות היו "בואו נעשה את זה".

The Dylan/Cash Sessions (1969)

במשך תקופה קצרה חלקו קאש ודילן אולפנים סמוכים בנאשוויל, וקאש קפץ לבקר את ידידו בן ה-28. התוצאה היתה דואט אלמותי אחד שנכנס ל-Nashville Skyline של דילן (Girl From the North Country), וסשן הקלטות נהדר שנותר רק כבוטלג עלום במשך שנים רבות. אפשר לשמוע בו את קולו של דילן הצעיר – עדיין נקי, קצת מאנפף – מתיישב יופי על I Walk the Line; תומך בבס של קאש ב־Just a Closer Walk with Thee; ומתמזג איתו ב־Blue Yodel #5 העתיק והמענג של ג'ימי רודג'רס. העובדה שכל השירים האלה נשארו בחוץ ונזרקו לבוטלג היא אות קין על המצח של מישהו, בוודאי לאור העובדה שהבוטלג שוב קשה מאוד להשגה. אני מקווה, לטובתכם, שסדרת הבוטלגים המתמשכת של דילן לא תשאיר את המצב הזה על כנו לאורך זמן.

The Johnny Cash Show (1969-1971)

לקאש גם היתה תוכנית טלוויזיה בה אירח אמנים שונים – תחשבו על "לילה גוב", רק עם ג'וני קאש. מהתוכנית הזו יצאו כמה דואטים נפלאים, כמו זה של קאש וג'וני מיטשל בת ה-26, שמצטרפת אליו בקולה הצלול ל-Girl from the North Country, ותגליות מתוקות כמו מלאני בת ה-22 (המוכרת בזכות Brand New Keys), ששרה אצלו את Baby Guitar ואיתו את Silver Threads and Golden Needles). אבל גולת הכותרת, nז'אנר ה"אל תחמיצו", הוא הגרסה שלו ל"Blue Yodel #9" עם לואי ארמסטרונג. סאצ'מו היה אז בן 69, תשעה חודשים לפני מותו, זקן ומיוזע אבל קורן מחיוניות, עושה פרצופים לקאש, צוחק בפה גדול, מנגב את המצח במטפחת, מפלבל עיניים ומקסים את הקהל. זה אחד הסרטונים הכי מצחיקים שנתקלתי בהם ביוטיוב, וגם אחד מהמרגשים ביותר. לא רחוק מ־Hurt.

The highwaymen (1985-1995)

טור מיוחד אליו יצא קאש עם רעים ותיקים לנשק: נלסון, וויילון ג'נינגס המנוח וכריס כריסטופרסון. גולת הכותרת היא השיר The Highwayman שאת גרסתו הסופר-גרופית כינה מתן חרמוני ב"הארץ" "אחד ממפגני הגבריות המרשימים ביותר שזכיתי לראות". חרמוני סיפר על היד שחוזרת כל הזמן אל כפתור הריפליי, ואפשר להבין אותו: זה מין שיר כזה, מפגש עוצמתי כל כך של אגואים גבריים, שאתה רק רוצה לשמוע שוב ושוב ושוב.

The Wanderer (1993)

ב-1993, במהלך הקלטות זורופה, פנה בונו לקאש והציע לו להקליט את The Wanderer. זה אחד השירים היחידים של U2 בהם לא נשמע קולו של בונו (למעשה, כמעט ולא נשמע, לבד מאיזו יללה בסיום), והוא כמעט כולו קאש, טייק-אאוט פוסט-אפוקליפטי על שירי הצליינות של מי שתמיד חיפש את האל, ולפעמים גם מצא.

VH1 Storytellers עם ווילי נלסון (1998)

מפגש מלכותי של שני ענקי רוח, אגדות חיות ושרות. הם יושבים שם על הבמה, ערומים מלהקה, מיומרות, מפוזות של רוק סטארים. "שני קשישים דרומיים שיושבים במרפסת עם גיטרות", כתב גיא חג'ג' בטקסט נהדר שפורסם גם הוא ב"השרת העיוור". קאש, הפטריוט המרדן, ונלסון, המרדן הפטריוט. שתי פיסות אמריקנה מהלכות. דו קרב מלבב בערבו של יום.

The American Recordings 1-4 (1994-2002)

כבר דיברנו הרבה על ה-American Recordings, אבל זה אף פעם לא יהיה מספיק. "The Man Comes Around" היה הראשון שלי, ולנצח הפייבוריט. צריך לשמוע כדי להאמין מה עשה קאש בלהיטים מוכרים כל כך. את I Hung My Head של סטינג הוא הפך לשלו — וידוי מצמרר ושקט של רוצח, רחוק כל כך מהאורגינל הכבד והנפוח מכלי נשיפה. את Personal Jesus של דפש מוד (שנכתב בהשראת האהבה של פריסילה פרסלי לאלביס – מכר של קאש, כזכור) עשה לאינטימי כל כך, נקי ואמיתי כמו שיר בלוז שורשי, עם הגיטרות התומכות של ג'ון פרושיאנטה המנוח מרד הוט צ'ילי פפרס ומייק קמפבל מההרטברייקרס של טום פטי. את Bridge Over Troubled Water הגיש כשיר ערש אבהי, עם הבס העמוק שלו במקום ההרמוניות הגבוהות של סיימון וגרפונקל. קצת שר וקצת מדבר, מבטיח לשוט מאחוריך ולהרגיע את נפשך, עוטף אותך בחיבוק חם ביחד עם החיזוק האמהי של פיונה אפל טובת העיניים. וכך היו גם האלבומים שקדמו לרביעי בסדרה, אסופה מופתית של קאברים נפלאים. עד שקאש נפטר, וחשבנו שלא נשמע עוד הקלטות אמריקאיות.

A Hundred Highways (2006) ו-Ain't No Grave (2010)

ואז, יצא פתאום בוקסט מהודר עם חמישה דיסקים של שירים שקאש הקליט טרם מותו (Unearthed), ואחריו יצאו עוד שני אלבומים. "אין קבר שיוכל להחזיק את גופתי", שר קולו של איש מת, ולא נמצא גם הקבר האמנותי שבו ינוחו בשלום על משכבם שירים שטרם ראו אור יום.

מת או לא, השירים של ג'וני קאש – קאברים להלכה, אבל שירים של ג'וני קאש למעשה – המשיכו לחיות.

קחו, למשל, את "Redemption Day". קחו אותו ואמצו אותו ללבכם, את התפילה שנושא קאש לבואו של יום הגאולה, רחוק ועמוק מהבלדה של שריל קרואו, כמו המרחק בין זמרת ברים לנביא נחמה. תפילה שנישאת בקולו הבטוח של אדם שכבר רואה את מותו. כן, גם זו קלישאה – קולו של קאש כקולו של אדם שרואה את הסוף – אבל לפעמים גם קלישאות צודקות. וקאש השליו של "American Recordings" הוא לא קאש הסוער של "Cocaine Blues" או של "Stripes". זה לא רק הקול; זה הטון, האינטונציה, ההגשה.

קחו, למשל, את "(Ain't No Grave (Gonna Hold my Body Down". קחו אותו אל הקבר, כמו ה"זעם!" של דילן תומאס. כשהאח קלוד איליי (אח במובן של חבר קהילה נוצרי, לא במובן של סחבק שלי מהטירונות) שר אותו בשנות החמישים, עם גיטרה שמחה ומחיאות כפיים, הוא שר שיר גוספל מלא נשמה הקורא תגר על המוות שלא יוכל לו. מסוג השירים ששרים בכנסיות בהתלהבות כדי לעורר את המאמינים. כשקאש שר אותו, הוא שר שיר אחר. איטי, אפל, עוצמתי. את הקצב של מחיאות הכפיים מחליף מין רעש גרירה מונוטוני, כמו רגל עייפה שנשרכת על הקרקע – איש מת מהלך? – או חול שמושלך על קבר – ואולי מושלך מן הקבר החוצה. אם איליי מקדם את פניו של המוות בחיוך, קאש מקדם אותם באומץ. האיש שפלירטט עם המוות במוטלים זולים ומאחורי הקלעים של אולמות מפוארים לא מפחד ממנו. האיש שסיפר על חוויה טרנסצנדנטלית שעבר לאחר שניסה להתאבד, עם הארה אלוהית והכל, לא יכול לפחד מהמוות.

וחוץ מזה, כשמדברים על השירים שבאלבום "Ain't No Grave", יש לזכור שלא מדובר כאן בעוד אמן מזדקן, שרואה את המוות כפי שכל אדם זקן רואה את המוות. מדובר כאן באדם שיוצא ובא מבתי חולים, שבריאותו רופפת, שסובל מנזקים נוירולוגיים ומריאות תשושות, שזה עתה קבר את אשתו. וגם, כאמור, באחד שכבר מזהה את המוות כשהוא פוגש בו. הם מכרים ותיקים.

אנשים מעקמים את האף בפני תעשיית הפוסט־מורטם המוזיקלי שמשגשגת באמריקה. אז מה? מצדי, שרוזאן קאש תמשיך למצוא ארגזי הקלטות ישנים במרתף, ושריק רובין ימשיך לברוא מחדש שירים ישנים סביב קולו של המנוח, ושהחיים של קאש אחרי מותו ימשיכו להדהד בעוצמה מכל רמקול. תקראו לזה נצלני, תקראו לזה ציני. מה אכפת לי? לי יש עוד שירים של ג'וני קאש לשמוע.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s