אישה בשר ודם. וברזל ("אשת הברזל" – ביקורת)

ב"W.E", סרטה החדש של מדונה, מגלמת אנדראה רייסבורו את דמותה של וואליס סימפסון, האמריקאית שהסעירה את בריטניה כשניהלה רומן (בעודה נשואה) עם המלך אדוארד השמיני, רומן שהביא לבסוף לנטישתו של אדוארד את הכתר ואת אנגליה.

אותה רייסבורו השתתפה ב-2008 בדרמת ה-BBC "ההליכה הארוכה לפינצ'לי" בתפקיד מרגרט תאצ'ר – עוד אישה שטלטלה את הממלכה הבריטית, וכעת חוזרת אל מסכי הקולנוע בביופיק החדש אודותיה, "אשת הברזל".

אבל איזה מרחק פעור בין סימפסון לתאצ'ר: בין אשת החברה הגבוהה המתוחכמת לבת החנווני הפשוטה; בין האמריקאית נטולת האספירציות לבין הבריטית האמביציוזית; בין זו שנותנת לאהבה לנתב את מסלול חייה, לבין זו שדוחה אותה מפני העשייה הציבורית.

"אשת הברזל" הוא ניסיון (נוסף – בעשור האחרון הופיעה דמותה של תאצ'ר לפחות 14 פעמים בטלוויזיה, בקולנוע ובתיאטרון) לפצח את חידתה של אחת הנשים החשובות במאה ה-20, שהיתה כמובן גם אחד האנשים החשובים בה. היא עמדה בראש הממשלה הבריטית בתקופה סוערת, ששיאיה בין השאר היו שביתת הכורים, האבטלה הגואה, אלימות המחתרת האירית ומלחמת פוקלנד (שגם היא חוזרת לכותרות כששוב מתחשרים ענני מלחמה מעל האיים). אלה היו ימים קשים לכל ראש ממשלה, לא כל שכן לראש ממשלה אישה ראשונה במערב (כך נאמר גם בסרט, ובכך מודרת מדינת ישראל מהמערב באופן רשמי).

עובדת היותה של תאצ'ר אישה היא לא עניין טריוויאלי או אנקדוטלי. בהיסטוריה האנושית ובתרבות הפוליטית, גם בשנות השמונים שכבר נדמות לנו כעידן ליברלי ומתקדם, מקומה של אישה לא הכירנה בטבעיות בין מושבי הפרלמנט (לא כל שכן בראשות הממשלה). זו לא עובדה שאפשר להתעלם ממנה.

יתר על כן – לעובדה הזו יש השלכה ברורה על התנהלות המנהיגה והסביבה. העניין הזה חוזר שוב ושוב בסרט, לרוב בעקיצות של תאצ'ר על חשבון החברה הכל-גברית שבתוכה היא מסתובבת. נדמה ש"אשת הברזל" מנסח מניפסט פמיניסטי (מנוסח בידי שתי נשים – הבמאית פילידה לויד והתסריטאית אבי מורגן) בדמותה של תאצ'ר. זה לא משולל ביסוס, אבל זה גם משונה, משום שתאצ'ר מתרחקת מרוב מה שמייצג נשיות. היא אולי שוברת את תקרת הזכוכית הנשית, אבל למעשה היא מתפקדת כ"יותר גבר מגבר". כפי שהיא אומרת, לגברים במפלגתה אין את האומץ (ביצים?) לעשות את מה שצריך. היא מובילה את המאבק הפנימי החריף בבריטניה, היא יוצאת למלחמה נגד ארגנטינה. תאצ'ר זוהתה יותר מכל עם הקשיחות (שהקנתה לה את הכינוי "אשת הברזל"), שהיא מאפיין גברי. האישה שנכנסה לפרלמנט הבריטי לא הביאה איתה פרספקטיבה נשית בהכרח. נדמה שאין בה רגישות, חמלה, הקשבה, שיתוף. תכונות רבות שמיוחסות לנשים ולחברה נשית בטלות אצלה. נשים שראו בה מודל להערצה יכולות ללמוד כאן לקח עצוב: על מנת להגיע לעמדות השפעה במרחב הציבורי עלייך לשחק בכלים הגבריים, וטוב מהגברים שעושים זאת. כך עשתה אשת הברזל.

כדרכם של ביופיקים – "ג'יי. אדגר" של קלינט איסטווד, למשל, המוצג כאן במקביל ל"אשת הברזל" – הסרט מנסה למצוא את שורשי התנהגותה של תאצ'ר בתא המשפחתי. ההשקה בין שני הסרטים מעניינת, משום ששניהם מעמידים במרכזם אדם (לימים – ידוע לשמצה) עם אמביציות יוצאות דופן שהציב את הקריירה לפני המשפחה, ביודעין, ושילם על כך. אלא שבעוד "ג'יי. אדגר" מסביר בכך (בין השאר) את פגימותו המוסרית של גיבורו, נדמה ש"אשת הברזל" בכלל לא מוצא כאן פגימות. תאצ'ר, לפי הסרט, הקריבה את משפחתה למען האידיאלים שלה (ושימו לב – למען הרעיונות, לא למען הקריירה), אבל היא עשתה זאת בדעה צלולה. באחד הרגעים בסרט היא מסבירה לרופא (בטקסט גברי להפליא) שאנשים צריכים פחות להרגיש ויותר לחשוב. היא גם מסבירה שאופיו של אדם הופך להיות גורלו, ולכן נדמה שהיא מבינה היטב שאופיה הוא שהכתיב לטוב ולרע את גורלה, ואינה מתנגדת לכך. המעניין הוא שמי שקיבלה את ההחלטות החשובות בחייה בדעה צלולה, מבינה את מחיריהן – הפגיעה במשפחה – דווקא כשדעתה כבר אינה צלולה.

"אשת הברזל", כמו "ג'יי. אדגר", מבקש לעשות צדק מאוחר עם גיבורו. שניהם מבקשים להראות דמויות שהיו מורכבות יותר מזיהויין ההיסטורי השלילי בעיקרו (או השלילי לחלוטין במקרה של הובר). לשניהם אין חרטות על מעשיהם, כך נראה, אבל מרחק השנים מאפשר לשפוט את אותם מעשים באופן מושכל יותר. הובר נותר נבל שטני, למרות חליפת המגן הפסיכולוגיסטית הבעייתית (אם שתלטנית ודיכוי מיני) שמספק לו "ג'יי. אדגר", אבל הוא לפחות גם מקבל את פניו של אדם, בן אנוש עם בעיות משלו. "אשת הברזל" עושה לתאצ'ר את אותו הדבר: מנסה להפוך את אשת הברזל לבשר ודם. ללא החומרים הביוגרפיים של "ג'יי. אדגר", אשת הברזל הופכת לברזלית עוד יותר – ובכל זאת, יש בה מידה של אנושיות.

מכיוון שההצדקה התסריטאית (וכנראה גם ההיסטורית) חלשה, זה לא היה עובד אלמלא מריל סטריפ. סטריפ – שהפסד שלה באוסקר הקרוב יפתח מבחינתי פתח לטענות על זיופים בהצבעות – עושה כאן מלאכת משחק משובחת כפולה. ראשית, היא נכנסת בצורה כה אמינה לדמותה של תאצ'ר (ואפילו מצליחה לשנות את הרטוריקה והאינטונציה בין תאצ'ר המוקדמת למאוחרת כשהיא נדרשת לכך).

ושנית, היא שעושה מתאצ'ר דמות בעל ממד אנושי מסוים, שילוב שכמעט ואינו מוחצן בין רכות אמהית לפגיעות נשית, ועומד בצל האופי החזק ו"הגברי" שלה. היא הרבה יותר קלה לאהדה מתאצ'ר האמיתית.

אבל סטריפ טובה בהרבה מהסרט המונח על כתפיה. בסופו של דבר, "אשת הברזל" הוא פספוס גדול. הוא פספוס מכיוון שאינו מצליח לעמוד לעומק על מורכבותה של אחת הנשים השנויות במחלוקת בהיסטוריה המודרנית; והוא פספוס מכיוון שאינו מצליח להעמיק ברעיונות שייצגה ובהשפעתם על העולם (למשל, ההתנגדות שלה למטבע אירופי משותף).

ובכל זאת, אפשר להפיק ממנו לקח פוליטי, ואפילו אנושי, אחד לפחות. בסיום הסרט מסבירה תאצ'ר כי היא עשתה מעשים שאנשים ידעו להעריך רק ממרחק הדורות. לכל הפחות, זוהי תפיסת עולמו של מנהיג אמיתי, כזה שרואה למרחוק ולא לסיבוב הבחירות הבא, כזה שחושב על המחר במובנו הפילוסופי ולא הפיזי. היא אומרת ש"פעם המטרה היתה לעשות משהו. עכשיו היא להיות מישהו". בכל זאת יש עוד דבר או שניים ללמוד ממרגרט תאצ'ר.

Twitsonfilms: אשת הברזל כבשר ודם? לא ממש. כרוניקה מעניינת, אבל הניסיון להפוך את מרגרט תאצ'ר לדמות מורכבת לא היה צולח אלמלא מריל סטריפ. ½***

"אשת הברזל" (The Iron Lady). בימוי: פילידה לויד. תסריט: אבי מורגן. שחקנים: מריל סטריפ, ג'ים ברודבנט, אלכסנדרה רואץ', הארי לויד, אוליביה קולמן, ניקולאס פארל, מת'יו מארש. 105 דקות

IMDB כאן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s