בלונדון טלוויזיה מצוינת. תשאלו את האמריקאים

פורסם במקור בגיליון מאי של "בלייזר"

בריטניה ואמריקה מנהלות זה שנים ארוכות יחסים מורכבים. ליחסים האלה, הטעונים במטען היסטורי כבד, מתלוות תחושות הדדיות שמערבבות תיעוב, שחצנות ורגשי נחיתות. בשנים האחרונות אפשר להבחין בבירור בהשתקפות היחסים על מסכי הטלוויזיה בארה"ב. תור הזהב של הטלוויזיה האמריקאית הביא לא רק לפריחה של יצירות המקור, אלא גם לביקוש גבוה לתוצרת חוץ, והבריטים מיהרו להיענות לו.

במערכת היחסים המורכבת הזו נשמרים היצרים הלעגניים מאחורי פסאדה של הערכה הדדית. האמריקאים שופכים כספים ומפגינים את פטרונותם האימפריאלית; הבריטים מביאים אליטיזם תרבותי שבאופן מוזר צולח גם קומדיות גסות. האמריקאים לא מתביישים להעתיק סדרות בריטיות, בדיוק כפי שהם נוהגים עם כל מדינת חסות אחרת – נניח, איתנו. הבריטים מתגאים בכך שהמורדים במלכות חוזרים לחפש מקורות השראה בממלכה המאוחדת. וכולם מבסוטים.

הטלוויזיה האמריקאית מייבאת סדרות בריטיות כבר עשרות שנים – וב"מייבאת" הכוונה ל"עושה רימייק". השיטה האמריקאית נראית (נגיד) סבירה כשמדובר בסדרה בשפה זרה לקהל שנבהל מכתוביות כמו מגרעין איראני, ותמוהה כשהיא מיושמת על סדרה דוברת אנגלית במבטא קוקני. אפשר להטיל את האשם באיזו יוהרה אמריקאית, אבל האמת היא שאנשי הטלוויזיה הם פשוט שוורים שיודעים את קוניהם. לרוב הם מבינים מה עובד על הקהל שלהם מבחינת קצב, סגנון ודמויות. תחשבו על "חטופים" ו"הומלנד" – סדרות-אחיות לכאורה, אך שתי קצוות של ספקטרום סגנוני למעשה – ותבינו איך האמריקאים עושים אדפטציה גסה אך חכמה.

כפי שמתיישבים בריטים הולידו את אמריקה, כך יוצרים בריטיים הטביעו את חותמם בטלוויזיה שלה. ב-1971 עלתה לשידור ב-CBS "הכל נשאר במשפחה" (רימייק ל"Till Death Us Do Part", הטעות במכוון), ובעקבותיה הלכו NBC עם "Sanford and Son" ("Steptoe and Son") ו-ABC עם "שלושה בדירה אחת" ("Man about the House"). כך קרה ש-BBC ו-ITV תרמו לטלוויזיה האמריקאית שלוש מהסדרות הטובות, האהובות והחשובות בתולדותיה.

אבל לא תמיד הרימייקים היו מוצלחים כל כך. לרוב הם לא היו. "The Read Guard" (על פי "Dad's Army") ירדה אחרי פרק אחד, "Viva Laughlin" ("בלקפול") אחרי שניים. ניסיונות ליצור רימייקים ל"מישהו מטפל בך", ל"Red Dwarf", ל"פשוט נהדרת" ול"Spaced" נכשלו. השיא היה "המלון של פולטי", איתה רשמו האמריקאים לא פחות משלוש העתקות כושלות, מבטי ווייט ("Chateau Snavely") דרך בי ארתור ("Amanda's") ועד ג'ון לארוקט ("פיין"). אף אחת מהסדרות לא סיימה את עונתה הראשונה.

המשרד להליכות מוזרות. "המלון של פולטי"

השגשוג של הטלוויזיה האמריקאית בשנות האלפיים פתח שוב מסלול הגירה טלוויזיוני. בעבור כמה מוחות בריטיים קומיים מבריקים – ענף ייצור בריטי מצטיין, מפיטר סלרס ובני היל דרך מונטי פייטון ועד רואן אטקינסון – זה קרה בדיוק בזמן. ריקי ג'רווייס וסטיבן מרצ'נט קיבלו מ"המשרד" רילוקיישן לניו יורק. דייויד וואליאמס ומאט לוקאס עברו מ"הממלכה הקטנה" לאמריקה הגדולה. גם סיימון פג ואדגר רייט התחילו את הדרך שלהם לתעשיית הסרטים האמריקאית בתעשיית הטלוויזיה הבריטית ("Spaced").

"המשרד" ו"הממלכה הקטנה" הם מקרי מבחן מצוינים לקליטת הבריטים באמריקה. "המשרד" קיבלה מ-NBC את טיפול האדפטציה המלא – קאסט חדש, תסריטים מקוריים, ובעיקר עידון הבוטות הבריטית. זה ניכר במיוחד בדמותם של הגיבורים, כשדייויד ברנט הנאלח הומר במייקל סקוט הדביל. זהו בדיוק המגע המקומי הנבון שהפך את "המשרד" האמריקאית לקומדיה מצליחה ועטורת פרסים.

"הממלכה הקטנה", לעומת זאת, עברה לאמריקה על שני כוכביה, ושמרה לא רק על המתכונת, אלא גם על הסגנון. אלא שהאמריקאים לא התלהבו מהתיירים שבאו למתוח עליהם ביקורת, ועוד פחות התלהבו מהסגנון שבו בחרו לעשות זאת. היוצרים הואשמו ברשעות, בבורות ובילדותיות, ו"הממלכה הקטנה באמריקה" לא זכתה לעונה שניה.

שני המקרים האלה מלמדים משהו על הטלוויזיה הבריטית ועמיתתה האמריקאית, וגם על אמונות מקובלות ומוטעות. הומור בריטי נתפס כאנין ומעודן, המשך טבעי של האנדרסטייטמנט הבריטי המפורסם ושנינויות ה"לשון בלחי". אבל אנשים כמו ג'רווייס וחבריו לקחו את ההומור הזה לקצה השני, לרמות גבוהות (או נמוכות, תלוי מאיפה מסתכלים) של בוטות וגסות רוח. מנגד, לאמריקאים – שתופסים עצמם כנאורים וכליברלים – דווקא קשה להכיל את הפתיחות הזו. הם צריכים את החומרים שלהם מעובדים, מרוככים ונוחים לעיכול. זה נכון לא רק לעיבודים, אלא גם ליצירה מקורית, ולא רק לקומדיות, אלא גם לדרמות. "משחקי הכס" היא סדרה נועזת בכל קנה מידה ולא יציגה לטלוויזיה האמריקאית, אבל אפילו היא – עם כל גילויי האלימות והעירום שלה – לא מגיעה לרמת ההלם אליה מביאה סדרה כמו "מראה שחורה" את הצופה במחי רעיון מבריק ועוכר שלווה אחד.

חזיר? אוקיי, תני לי לחשוב על זה. "מראה שחורה"

קומדיות בריטיות מסתמנות כיבוא המועדף בתעשיית הטלוויזיה האמריקאית. לסדרות שכבר צוינו ניתן להוסיף את "One Foot in the Grave" שהפכה ל"קוסבי", את "זיווגים", את "Men Behaving Badly", את Veep (שעברה עם יוצרה הסקוטי ארמנדו יאנוצ'י, שאחראי גם על האורגינל – "The Tick of It") ואת הפיילוט הצפוי לסדרה הבריטית הפופולארית "Only Fools and Horses". למעשה, התופעה הפכה כל כך נפוצה עד שנוצרה עליה סדרה קומית – "אפיזודס", שיתוף פעולה בין שואוטיים ל-BBC.

אבל קומדיות אינן היבוא היחיד. גם דרמות בריטיות קורצות לאמריקאים. "הכי גאים שיש", "ללא בושה", "חיים על מאדים" ו"החשוד העיקרי" הן דוגמאות בולטות מהעשור האחרון, "Bad Girls" בדרך. אחרות הולכות ישר לקולנוע: כך קרה ל"הבלש המזמר", כך רצה לעשות רידלי סקוט עם "Red Riding", וכך מבקש לעשות סם ריימי ל"יומם של הטריפידים". ועוד לא הזכרתי את "אמריקן איידול", שהפכה למפלצת כה אימתנית שכמעט שכחנו שהיתה לה אמא בריטית בשם "פופ איידול".

למי קראת 'השרוף'? "הבלש המזמר"

הבשורה המעודדת ביותר מהאיים הבריטיים היא שבלונדון יש לא רק טלוויזיה מצוינת, אלא גם טלוויזיה אחרת. שם, למשל, יכול להיוולד יצור כלאיים כמו "שרלוק" (ראו טבלה) – פיילוט כושל בן שעה שהפך לסדרה מהוללת בת שלושה פרקים בני 90 דקות. מדובר במעין פורמט שמשלב בין היקף העלילה הסגורה של סרט, רוחב היריעה של מיני סדרה והעומק האמנותי של סדרה. אלו מבנים חופשיים מקובלים בטלוויזיה הבריטית: "Top Boy", הגרסה הלונדונית של "הסמויה", ו"This is England '86", עיבודו של שיין מידוז לסרטו שלו, הן מעין מיני סדרות עם המשכיות עונתית (לשתיהן מתוכננת עונה שניה); "מראה שחורה" היא טרילוגיה של סרטים בני שעה שכל שקושר ביניהם הוא חיבור תמטי; וגם "החשוד העיקרי" ו"המפצח" המיתולוגיות תפקדו כמיני סדרות מתמשכות ונטולות מחויבות לאורכי פרקים ולסדרי גודל עונתיים. השחייה הצורנית בסגנון חופשי נעצרת כמובן בחופי אמריקה, וכך "החשוד העיקרי" ו"המפצח" לבשו בהגיען צורות של סדרות קונבנציונליות בנות 13-16 פרקים.

אבל הגמישות היצירתית הזו צריכה לעורר מחשבה גם באקס-קולוניה הבריטית שלנו. מאז ימי הדרמה הטלוויזיונית הקצרה והקולעת של הפרויקטים המצוינים "סיפורים קצרים על אהבה" ו"ראשון בדרמה" חלף למעלה מעשור. גם המיני סדרות גוועו לאיטן, מאז הימים היפים של הדרמות הפוליטיות של אורי ברבש ומוטי לרנר בערוץ הראשון ("קו 300", "משפט קסטנר") ועד ל"אלטלנה" של אלי כהן ואותו לרנר, שלא עמדה לה כוחה מול גלי הריאליטי. ואני אפילו לא מדבר על הז'אנר הנכחד של סרטי טלוויזיה – ז'אנר שעדיין עובד לא רע בשביל גוף שידור זניח כמו HBO, כפי שאפשר יהיה לראות החודש ב-YES עם שידור הדרמה המדוברת "Game Change" (על אודות שרה פיילין וג'ון מקיין).

זה לא שלא ראינו פה כבר חדשנות פורצת דרך. "בטיפול" אפילו הצליחה לפרוט את המקוריות שלה לדולרים, ו"מסכים" הלכה בעקבותיה. אלו דוגמאות בודדות לניסיונות מוצלחים לחשוב מחוץ לקופסה. היצירה הישראלית המקורית נהנית מתקופה מוצלחת ומצליחה כאחת – "עספור" הפולחנית, "תמרות עשן" המרתקת, "תא גורדין" המהוקצעת ואחרות, רבות מהן בשלבים שונים של הגירה לאמריקה. לצד אלה ראוי שנראה גם ניסיונות חכמים ונועזים או לפחות מגוונים קצת יותר: דרמות של 50 דקות, מיני סדרות, טרילוגיות טלוויזיוניות מתמשכות. אוקיי, אז לא "שרלוק", אבל מה עם סיבוב שני ל"שרמן בחורף"?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s