צוללות או לא להיות ("באטלשיפ" – ביקורת)

הבדיחה הכי טובה ב"באטלשיפ" מגיעה עוד לפני שהסרט מתחיל לרוץ במכונת ההקרנה (או הקובץ הדיגיטלי במחשב): "באטלשיפ" מבוסס על המשחק צוללות. זה בערך כמו להגיד ש"מסע מחוף לחוף" מבוסס על מונופול. טוב, צחוק-צחוק, אבל רידלי סקוט עובד גם על הרעיון הזה. ואני לא יודע איזה חלק במשפט האחרון יותר מצחיק, או יותר עצוב – הסרט שמבוסס על מונופול, או העובדה שרידלי סקוט קשור בזה.

בכל מקרה, הקשר לצוללות הוא אולי הבדיחה הכי טובה ב"באטלשיפ" – אבל לא היחידה. יש פה הרבה בדיחות מוצלחות. למשל, כשאחד הגיבורים אומר "בוא ניתן לעולם עוד יום", משפט מפוצץ אופייני לז'אנר – כזה שאמור להדהד באוויר שניות ארוכות אחרי פליטתו – הוא נענה בתגובה מלאת מודעות עצמית: "מי מדבר ככה?".

גיבורים קולנועיים מדברים ככה, ו"באטלשיפ" הוא סרט שיודע שגיבורים קולנועיים מדברים ככה – ושיודע גם שרק גיבורים קולנועיים מדברים ככה. התוצאה היא ספקטקל אקשן שמודע לעצמו לחלוטין ומנסה רק לעשות כיף לצופה בימי הקיץ השחונים המתקרבים לבתי הקולנוע. זה בדיוק מה שרשם הרופא לימים כאלה.

סיפור המסגרת של "באטלשיפ" מעמת בין צי ספינות מלחמה מצבאות ארה"ב ויפן, הנמצאים בתמרון משותף, לבין צי חייזרי תוקפני ועוין. או, כפי שמסבירה אחת הדמויות בסרט: "זה כמו המפגש בין האדם הלבן לאינדיאנים, רק שהפעם אנחנו האינדיאנים". העלילה הזו לא ממש חשובה, מעבר לעובדה שהיא נותנת לסרט את מסלול ההמראה שהוא זקוק לו: דרמת אקשן אדירת ממדים, אפוקליפסה מעבר לפינה, וגיבורים מסוקסים שמוכנים להיענות לאתגר. ומכאן והלאה זו רק שאלה של כמה מיליוני דולרים יפוצצו באוויר. בשביל סרט שמבוסס על משחק שכל מה שצריך בשבילו זה עיפרון ודף נייר, זה די משעשע.

למרות הפנים לעתיד, יש ב"באטלשיפ" יסוד מיושן אבל חביב (זה קשור גם לעובדה שהוא, באופן מפתיע וחריג, נמנע משימוש בתלת ממד). הוא אינו מזכיר את הבלוקבאסטרים המודרניים, אלא דווקא את אלו של סוף שנות התשעים, ובפרט את קלאסיקת הז'אנר "ארמגדון". "באטלשיפ" מציג נוסחה עתירת קלישאות, פיצוצים ודמויות שטוחות, אבל לא מוותר על ההומור ועל הלחיצה על בלוטות הרגש. יש בו את כל מה שצריך כדי להתרסק: היסטוריה אמריקאית, אגוצנטריות אמריקאית, נשיא אמריקאי, רוק אמריקאי, חבר'ה גאונים מנאס"א, מדען אקסצנטרי, גיבור פורק עול שחווה טראומה, עלמה יפהפיה עם אבא כעוס, קולגה ממדינה זרה שמתגלה כאיש נבון ונכון לסייע, קץ' פרייזים מוכנים מראש ("מאהלו, מאדר פאקר!"). על הסרט הזה כתוב "ארמגדון" לאורך כל הדרך, רק עם סימן אזהרה. זה באמת יכול היה להיות אסון, אבל פיטר ברג ("הנקוק"), בסיוע התסריטאים אריך וג'ון הובר ("רד"), ממנף את זה בהצלחה. התוצאה היא סרט שיכול להסתכל ל"ארמגדון" בעיניים.

ויש גם רגע בסרט שבו החבר'ה משחקים צוללות. ממש משחקים צוללות, כדי להשמיד את חלליות החייזרים. צריך להודות שזה שימוש די מחוכם, שנון ובעיקר – לא מאולץ. כמו "באטלשיפ" כולו.

Twitsonfilms: סרט אסונות ארמגדוני? למה לא? מי רוצה לשחק צוללות עם נייר ועיפרון כשאפשר לשחק עם טילים וחייזרים? ½***

 

רצועת בונוס: פיטר ברג מתקל את ג'ייסון דנינו הולט

"באטלשיפ" (Battleship). בימוי: פיטר ברג. תסריט: אריך הובר וג'ון הובר. שחקנים: טיילור קיטש, ברוקלין דקר, אלכסנדר סקארסגארד, ליאם ניסן, ריהאנה, טדנובו אסאנו, ג'ון טוי, ג'סי פלמונס, גרגורי גאדסון, ריקו מקלינטון, היימיש לינקלייטר, אדם גודלי, ג'רי פרארה, פיטר מקניקול. 131 דקות.

IMDB כאן

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s