אינוויקטוס – יומולדת 82 לקלינט איסטווד

קלינטון איסטווד ג'וניור – ראש פנתיאון הבלוג – חגג השבוע יומולדת 82. את טקסט המעריץ הזה כתבתי כבר לפני כמה שנים, ואני מביא אותו כאן בעדכונים קלים ובאהבה גדולה.

"אתה מבין, יש בעולם הזה שני סוגים של אנשים, ידידי: זה שמחזיק רובה טעון, וזה שחופר. אתה חופר".

פעם, כשהמערב הפרוע עוד היה פרוע, גברים היו גברים ונשים היו זונות, הסתובב שם אקדוחן אחד שאין לו שם ועשה צחוק מכולם. אחר כך, כשסן פרנסיסקו עוד היתה מושחתת, והתושבים שם היו יורים בצרורות ולא נושכים כריות, הסתובב שם אקדוחן אחד – שדווקא יש לו שם, ואפילו מפחיד – ועשה קציצות מכולם. היום, כשהוליווד כבר ממוסחרת עד זרא, גברים שרים במיוזיקלס ונשים מביאות אותה בבעיטות קונג פו (איפה הסדר בעולם?), מסתובב שם אקדוחן אחד, עם שם ענק, ועושה לכולם קורסים מזורזים בגבריות קולנועית. קוראים לו קלינט איסטווד, והוא המאצ'ו הבנזונה הכי גדול שהמסך הזה ראה אי פעם.

ולחשוב שיוניברסל זרקו אותו ב-56' אחרי שנה וחצי (כשמגלים שבאותו יום העיפו גם את ברט ריינולדס, ברור שזה מחייב עריפת ראשים). קלינט הצעיר לא וויתר, המשיך ללקט תפקידים שוליים בהפקות מערבונים (ביניהם הופעה חד פעמית אך מרשימה בסדרת הטלוויזיה "מייבריק"), לצד עבודות מזדמנות כמו כריית בריכות שחיה בסן פרנסיסקו ואלי. כמו תמיד בסיפורים האלו, הקץ לאלמוניות הגיע כשמנהל חד עין ב-CBS, שבדיוק חיפש שחקן משנה לסדרת הטלוויזיה המערבונית החדשה "רוהייד", הבחין בו במסדרון כשביקר חבר, וליהק אותו בו במקום לתפקיד ראודי ייטס, הקאובוי הראשון עמו מזוהה איסטווד.

איסטווד היה די ממורמר מהתפקיד, שלא עשה חסד עם יכולות המשחק שלו. ב-64' – והוא כבר בן 34 – עדיין גילם איסטווד בוקר צעיר ומנומס. אין פלא שהוא הסכים, למרבה מזלנו, לבלות את הפסקת הצילומים של "רוהייד" באותה שנה בספרד, במערבון שביים במאי איטלקי אלמוני בשם סרג'יו לאונה. לסרט הזה קראו "בעבור חופן דולרים", ואיך זה נגמר בסוף כולם יודעים.

קלינט גילם שם אקדוחן קשוח ומסוקס עם מוסר גמיש וחצי סיגר לעוס בזוית הפה, ששם עיירה שלמה של מקסיקנים חמומי מוח ללעג, בסיפור המבוסס על "יוג'ימבו" של אקירה קורוסאווה. הסרט – שהיה זריקת מרץ אלימה לישבן הרדום של הז'אנר – זכה להצלחה מדהימה. גם לאונה וגם איסטווד זכו לעבוד עם אווזות המטילות ביצי זהב – איסטווד קיבל במאי גאוני עם סגנון מקורי וחוש ויזואלי מבריק (סליחה על הסופרלטיבים, אבל כולם במקום), ולאונה זכה באבטיפוס האולטימטיבי של הקאובוי החדש. הגיבור הפשוט והישיר, שוחר הטוב והצדק, של ג'ון וויין, הפך לאופורטוניסט קשה זיפים, מתוחכם וערמומי. הדמות הזו, של האקדוחן ללא שם, ליוותה את איסטווד מכאן ואילך, בטרילוגיית מערבוני הספגטי של לאונה ("For a Few Dollars More" שנקרא בעברית "הצלפים", ו"הטוב, הרע והמכוער") ולכל אורך הקריירה שלו.

אחת הסצנות האהובות עלי בתולדות הקולנוע. מלאכת מחשבת

צריך להבין את הסיכון שאיסטווד לקח כאן: הוא עבד בשכר זעום, בהפקה זניחה, ללא סיכוי ממשי לתוספת יוקרה. ובנוסף לכל, הוא ניפץ לרסיסים את התדמית שהעניקה לו לראשונה בחייו ביטחון כלכלי כשחקן. פעם, מספרות האגדות, היית צריך להיות כזה כדי להיות כוכב. לקלינט איסטווד אף אחד לא שלח סמסים.

טרילוגיית הספגטי של לאונה שינתה את פני המערבון לנצח, ואיסטווד היה שם כדי להמשיך ולהטביע את חותמו, למצב את עצמו כגיבור המיתולוגי החדש של הז'אנר: "תלה אותם גבוה", "פורע החוק ג'וסי וולס", "הנוקם", "עיר ושמה גיהנום" ועוד. הידעתם: שיכול אותיות השם Clint Eastwood יוצר את המילה Old West Action. צירוף מקרים?

ריצ'ארד שיקל, הביוגרף של איסטווד, כתב ש"קלינט איסטווד הפך לכוכב במערבונים, אך נהיה סופרסטאר כשגילם שוטרים". הכל התחיל ב"הארי המזוהם" של דון סיגל מ-71'. ככה נולדה האגדה: עומד לו הארי קלהאן ולועס להנאתו נקניקיה, תוך שהוא מזעיק ניידות משטרה לשוד בבנק סמוך. כשהפושעים מתחפפים מוקדם מהצפוי, הוא מסנן קללה, שולף את האקדח הכי מפורסם בתולדות הקולנוע – מאגנום 44 אימתני – יורה בנמלטים, הופך את רכב המילוט על ברז כיבוי – הכול תוך כדי לעיסה, כמובן – ניגש לשודד הפצוע, ואז משחרר מולו את הדיאלוג הנצחי שרובנו כבר דקלמנו מול המראה עם אקדח דמיוני ביד בשלב מסוים בחיינו.

מותר לקום ולהצדיע.

הארי המזוהם היה שוטר חסר מעצורים עם נטייה לשיפוט מהיר. החוק מבחינתו זה קווים מנחים, והאלימות זה לא יצר חבוי – זו דרך חיים. להגיד עליו שהוא קשוח, זה כמו להגיד על אהוד ברק שהוא שאפתן. אמסטף לידו זה חתול סיאמי.

הארי המזוהם הפך לדמות הקולנועית המיתולוגית השנייה המזוהה עם איסטווד לאורך שנים, כאשר קלינט גילם את דמותו ארבע פעמים נוספות: ב"הארי המזוהם חוזר", ב"בכוח החוק", ב"מכת פתע" וב"הימור מסוכן". רבים בלבלו בין השוטר הפשיסטי המסוכן לשחקן המגלם אותו, והדימוי רדף את איסטווד זמן רב. מבט מפוכח היום, הרחק מן הביקורת שהשתלחה אז בבלש האכזרי, מגלה שהאלימות של הארי נראית כמעט כירורגית ליד נהרות האש ונחילי הדם השוטפים את הרחובות בסרטי הפשע של העשורים האחרונים, מ"מת לחיות" ועד "השתולים".

הארי המזוהם זכה לפופולאריות עצומה. אך יותר משזו נבעה מן האלימות המצטלמת היטב שלו, או מהצדק הפואטי שלו, היא נבעה מהיותו איש פשוט, עם משכורת נמוכה, תנאים מסריחים ובוסים מעצבנים, שהיתה לו החוצפה שלא תיאמן לקחת שליטה על חייו. תוסיפו לזה פרצוף עגמומי, מלתחה מוזנחת, הרבה ג'אנק פוד וחיי אהבה ריקים, וקיבלתם את הסופר מאצ'ו הגדול בתולדות התרבות הפופולארית.

כמו עם האקדוחן האלמוני, קלינט מיחזר גם את דמות השוטר המיוסר שלו שוב ושוב – ב"מלכודת לבלש", ב"על חבל מתוח", ב"שיעור באש" ועוד. אבל איך אפשר להאשים אותו? הרי ככה אנחנו אוהבים אותו. לקוני, מסוקס ונותן בראש.

חוץ מלתת לנו את שניים מהגיבורים הקולנועיים החשובים בהיסטוריה, ובוודאי שניים מהגברים החשובים בתולדות המאצ'ואיזם, איסטווד גם המשיך לטפח את תדמיתו כראשון גיבורי הפעולה, בסרטים כמו "הנשרים פשטו עם שחר", "שועל האש", "המקצוע: לוחם" ו"הבריחה מאלקטרז". בדרך הוא גם עשה כמה שטויות שכמעריץ אני מוכן להעלים מהן עין (רק ארמוז שהיו מעורבים בהן קופים), נבחר לראשות עיריית כרמל הקליפורנית והונצח בשיר של "הגורילאז". אבל בפראפראזה על דברי שיקל, קריירת המשחק הביאה לאיסטווד את הכוכבות, אבל קריירת הבימוי היא שהביאה לו את התהילה.

כבר בתחילת דרכו כבמאי היה ברור שלא מדובר כאן בעוד כוכב שחוצה את קו המצלמה, אלא ביוצר קולנוע חכם עם תפיסה אמנותית ואידיאולוגית ברורה. "מיסטי", "צייד לבן, לב שחור", "עולם מושלם", "פשע אמיתי", "חצות בגן הטוב והרע" – כולם הבהירו שאיסטווד הוא במאי מוכשר. אבל היתה זו יצירת המופת "הבלתי נסלח" – תמיד הבחירה האינטואיטיבית שלי לשאלה "מה הסרט האהוב עליך" – בה התייחס איסטווד באינטליגנטיות מפעימה למיתוס שהוא עצמו ברא, שסימנה אותו כיוצר גדול.

בשנות האלפיים, והוא כבר בעשור השמיני לחייו, הגיעה שורה ארוכה של סרטים מעולים: "מיסטיק ריבר", "מיליון דולר בייבי", "גיבורי הדגל", "מכתבים מאיוו ג'ימה", "ההתחלפות", "גראן טורינו", "אינוויקטוס", "מכאן והלאה" ו"ג'יי. אדגר". גם אם הם לא היו אחידים ברמתם, הם הצטברו לכדי יבול משובח של יוצר לכאורה בסתיו ימיו ולמעשה בשיא אונו.

איסטווד מנסח בהם קול הומניסטי חד ומובהק, עטוף בעשייה קולנועית ישירה, נבונה ולא מתחכמת, ומתעסק בצורה מורכבת עם תמות מרכזיות בחברה האמריקאית בפילמוגרפיה שלו עצמו. ביד בוטחת של אקדוחן מנוסה ובתבונה מפוכחת של לוחם שבע קרבות הוא מרכיב פצצות שחודרות ישר ללב. במובנים מסוימים, הוא התבגר ולמד לבוא בחשבון עם עצמו ועם אמריקה. במובנים אחרים, הוא נשאר אותו המאצ'ו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s