Wireless

ארט: טים דויל

פורסם במקור במגזין יוני של "בלייזר"

בין התענוגות הרעננים והמלהיבים שמורעפים על המסך מדי יום בערוץ Yes Oh צצים גם שידורים חוזרים של סדרות שכבר ראינו, מעט פה מעט שם. אלא שבניגוד למתכונת המעייפת של רי־ראנז שאינם אלא פילרים בלוח השידורים, כאן מדובר בתוצרת הטלוויזיונית הכי משובחת של השנים האחרונות. חלק מהסדרות נועדו להוביל אותנו לעונות חדשות, אבל חלקן שם פשוט כי מדובר בסדרות מעולות שתמיד כיף לפגוש. כל היתקלות בסמטה חשוכה או בסלון מואר עם הגנגסטרים של "הסופרנוס" מזכירה עד כמה רוחם עדיין שורה על הטלוויזיה האמריקאית; חזרה ל"אימפריית הפשע", שמשודרת החודש מההתחלה בשידור יומי, מגלה את האופן שבו התפתחה ויצאה מצילה של הסדרה־האם. וכל מפגש עם "הסמויה", שחוגגת החודש עשור לעלייתה לאוויר, מזכיר שפשוט לא הייתה עוד סדרה כזאת.
"הסמויה" היא מין בון טון של מבקרים שהקהל הרחב לא תמיד ידע איך לאכול. היא כוכבת קבועה בצמרת רשימות סדרות הטלוויזיה הטובות ביותר, לא פעם במקום הראשון. ניק הורנבי אמר שהיה מת לכתוב לה. ברק אובמה אמר שזאת הסדרה האהובה עליו. מריו ורגס יוסה אמר שמעולם לא ראה סדרה כמותה. ראש עיריית רייקיאוויק יון גנאר — שהוא גם שחקן קולנוע — אמר שלא ישב בקואליציה עם אדם שלא ראה את "הסמויה". אבל הרייטינג — הרייטינג היה סביר. לא יותר.
גם אני כבר הכרזתי מעל דפי מגזין זה על "הסמויה" כסדרת הטלוויזיה הטובה ביותר שנעשתה אי פעם — לא הצהרה מובנת מאליה כשעולים בראש שמות כמו "הסופרנוס" המופתית, "סיינפלד" המבריקה ו"הסימפסונס" פורצת הדרך (היום מקובל לחבוט בה, רק שבלעדיה היו פיטר גריפין ואריק קרטמן נשארים סקיצות במחברת). אבל זאת הצהרה שאני עומד מאחוריה גם היום, ארבע שנים אחרי שתושבי בולטימור, שוטריה ועברייניה נפוצו לכל עבר, ובעיקר לעבר שערי שמיים.

מה הופך את "הסמויה" לראויה לתואר האולטימטיבי? תשובה הולמת לשאלה דורשת בערך חצי גיליון, אבל אם לתמצת את זה לכדי מדור, אפשר לנקוב בשלוש סיבות מרכזיות.
1) היא אמיתית. כן, אני יודע שהיום בטלוויזיה כולם "אמיתיים" (כלומר, רגע לפני שהם משקרים לחבר שבט או לדייר וילה), אבל "הסמויה" באמת אמיתית. זה לא רק עניין סגנוני של ליהוק שחקנים לא מקצועיים וצילומי חוץ סיטוניים; זה עניין של בחירה יצירתית, של תחקיר מעמיק ושל מחויבות למציאות. אם נערים שחורים מספרים לוושינגטון פוסט שהם רואים בסדרה סיפורים שהם מכירים מהחיים, ואם צעירה מבולטימור תוהה אם היוצר דייויד סיימון לא הציב מצלמה נסתרת במסדרונות בית הספר שלה, אז נראה ש"הסמויה" יכולה להתגאות בצדק בתדמית הריאליזם הכמעט־דוקומנטרי שלה.
אחרי הניסיון המוצלח עם "רצח מאדום לשחור" המעולה, סיימון החליט לקחת את החספוס צעד אחד קדימה ולייצר סדרת משטרה לא קונבנציונלית, אותנטית וחסרת פשרות. הוא קרא לזה "אנטי סדרת משטרה", ו־HBO משום מה קנו את זה.
סיימון הצטייד בכלים המתאימים: בצוות שלו היו בין השאר אד ברנס, שהיה בלש משטרה במשך 20 שנה (ואחר כך גם מורה, מה שתרם לקו העלילה הבית־ספרי שנפתח בעונה הרביעית); רפאל אלוורז, שעבד בצי הסוחר (העונה השנייה מתרחשת בנמל); וביל זורזי, כתב פוליטי ותיק (העונה השלישית עוסקת בפוליטיקה המקומית). סיימון עצמו היה עיתונאי (העונה החמישית נכנסת למערכת עיתון) שהכיר את הרחוב מקרוב וכבר המיר אותו בהצלחה לפורמטים ספרותיים וטלוויזיוניים — ב"רצח מאדום לשחור" וב־The Corner, שהייתה במידה רבה הבסיס ל"הסמויה". בקיצור, לא מדובר בישיבת תסריטאים צעירים ושזופים במגדל במנהטן. זה דמה יותר לסדנת כתיבה מיוזעת, אפופת עשן סיגריות ואדי אלכוהול, שמתקיימת בפאב מטונף ומשחררת מתוכה את הסיפורים הכי עוצמתיים שמסתובבים ברחוב.

ואז גלפנד עשה פרש לג4 וניצח

2) היא עמוקה. כמות הדמויות, העלילות והרבדים שהתרוצצו על המסך במשך חמש עונותיה של "הסמויה" לא דומה לשום דבר אחר שנראה על המסך לפניה או אחריה. בכל עונה יצק סיימון קומה חדשה על הסדרה, שעה שעלה וטיפס במגדל המשקיף על בולטימור עד שהציג פנורמה של החברה האמריקאית ברגעיה העלובים והמסואבים ביותר: העולם התחתון, המשטרה, הפרולטריון, הפוליטיקה המוניציפלית, מערכת החינוך, העיתונות. תמונת לוויין של טבעות חנק: כולן אלימות, כולן מושחתות, בכולן נקודות אור קטנות של מוסר וצדק נחנקות באפלה. זרועות רקובות משתרגות זו בזו עד ליצירת מין נמק חברתי ענקי שאין ממנו גאולה. "זו טרגדיה יוונית", הסביר סיימון בראיון מאלף שנתן להורנבי ב־The Beliver (חפשו אותו מתורגם בבלוג "הסיפור האמיתי והמזעזע של").
וזה עוד נדבך באותנטיות של "הסמויה": המוסדות הגדולים והכוחניים משחקים בסדרה הזאת את תפקיד האלים שמתעללים באנשים הקטנים והיהירים שמסתובבים ברחוב משני צידיו של החוק. והם מנצחים. אם אני ביבי, במקום להילחם במחאה החברתית אני מקרין את "הסמויה" בלופ. היא יכולה לרוקן את המצברים גם לדני האדום.
"אף אחד לא מנצח", קבע השוטר־מורה פרז, "צד אחד פשוט מפסיד לאט יותר". "הסמויה" — שמתעללת באופן כמעט שיטתי בכל מוכי הגורל שמאכלסים אותה, שיוצרה אמר במגזין "סלון" שהיא עוסקת "ברעיון הפשוט שבעולם הפוסט־מודרני כל בני האדם חסרי ערך" — היא אחת מיצירות הייאוש המושלמות שנכתבו, והיא עושה זאת מבלי להיות מלנכולית או סנטימנטלית לרגע. היא פשוט נוקבת. כמו קליע בלב.

בואו ננסח את זה מחדש: "נתניהו היה הראשון שהתריע שגלפנד עומד להפסיד בגלל צריח לד5"

3) היא מכבדת את הצופה. קצת מצחיק להגיד את זה על סדרה שיוצרה אמר בראיון "שילך להזדיין הקורא הממוצע", אבל זה בדיוק מה ש"הסמויה" עשתה: שלחה את הקורא הממוצע להזדיין, ואמרה לו לחזור כשהוא יחליט שהוא מעל לממוצע.
זה לא בא על חשבון קומוניקטיביות. "הסמויה" לא הייתה סדרה ניסיונית, הזויה או מוזרה. היא נעשתה בכלים הטלוויזיוניים המקובלים וברמה הגבוהה ש־HBO יודעת להציג. האותנטיות שלה לא באה על חשבון עוצמת הדרמה והמתח, והיא נעזרה בכותבים מקצוענים כמו דניס ליהיין ("מיסטיק ריבר") וריצ'ארד פרייס ("קלוקרס"). לא מדובר כאן ביצירה אינטלקטואלית כבדת ראש אלא בבידור משובח.
אבל היא הייתה מאתגרת. היא לא הציעה אסקפיזם, פרובוקציות או סנסציות, והיא דרשה מהצופה הקשבה מלאה. ריבוי הדמויות, הסלנג הייחודי והלא מובן, הסיפורים שנמשכים מפרק לפרק ומסרבים להיסגר — כל אלה חייבו את הצופה להתמסר אליה כדי להפיק את מלוא ההנאה. "כמה אנשים יכולים לראות עונה שלמה של 'הסמויה' בפעם אחת?", שואל הכלב האנושי ווילפרד בסדרה הנקראת על שמו. "החרא הזה דחוס!". זאת סדרה של טרם עידן האייפון והאייפד ותרבות "המסך השני" שבה אנשים צופים בטלוויזיה אגב גלישה בגוגל ופרסום סטטוסים בפייסבוק. ספק אם הייתה שורדת היום. גם בשעתה לא היה לה קל.
"הסמויה" הייתה כמו ספר מצוין שדורש ממך להגיע לעמוד 50 לפני שיותר לך להתלונן שאתה לא מבין מה הולך פה, והוא כל כך טוב שבעמוד 50 הוא כבר תופס אותך בגרון ואתה לא רוצה ללכת לשום מקום, למרות שגיבורים חדשים עם סיפורים חדשים ממעגלים חברתיים חדשים ממשיכים להגיע ולדרוש ממך להתחיל בכל התהליך מחדש. הסדרה כמו הידהדה את עבודת הבילוש נטולת הזוהר של גיבוריה: פחות מעצרים אלימים ופשיטות ראוותניות ויותר מלאכת איסוף פרטים עמלנית, אינטליגנטית — ומאוד מספקת כשהיא מביאה את הסחורה.

אני לא מצליח להבין את הבחירה בהגנת גרינפלד

"כשלא נהיה באוויר כמה שנים, כבר נהיה להיט", אמר סיימון באותו ראיון להורנבי ב־2007. לא בטוח שהנבואה התגשמה, אבל לפחות מבחינה אחת הגשימה הסדרה את ייעודה; סיימון יצא ב"הסמויה" נגד הבריונות הכלכלית שהשתלטה על אמריקה כבר לפני עשר שנים. "קפיטליזם נטול מחויבות אינו תחליף למדיניות חברתית", אמר באחד הראיונות. "קפיטליזם בצורתו הבסיסית נועד לשרת מעטים על חשבון רבים". היום יכול סיימון להביט במידה של שביעות רצון באנשי Occupy Wall Street ובאזרחים שמאסו בשחיתות שלטונית ובתאוות בצע תאגידית. זה מה שהוא רצה לראות כשעיצב לאמריקה מראה, קרא לה "הסמויה" וניפץ אותה על ראשה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s