קולות מן הארכיב: הפניה הלא נכונה באלבקרקי ("שובר שורות", לקראת עונה רביעית)

לרגל העונה החמישית של "שובר שורות" – טקסט שפורסם לקראת העונה הרביעית של "שובר שורות" (בגיליון יולי של "בלייזר")

אמא טבע היא מדען מטורף!

(קוזמו קריימר)

וולטר ווייט הוא מורה לכימיה. כשתסריטאי מתייג את גיבורו כמורה לכימיה, הוא מבקש לומר עליו שמדובר באדם נורמטיבי (הוא הרי מורה) שמאמין שהחיים הם מה שאתה עושה מהם (הוא הרי כימאי), בדיוק כפי שתוצר כימי הוא תוצאה של חיבור יסודות. משרה קבועה + אישה יפה + בית עם בריכה = חיים טובים.

אלא שהחיים הם לא משוואה כימית. הם יותר מעבדת ניסויים. וכשוינס גיליגאן, יוצר "שובר שורות", ברא את וולטר ווייט כמורה לכימיה, הוא לא ברא אותו ככזה כדי שידע לפתור את כל מצוקותיו בזכות ההיגיון והכישורים הלוגיים של הכימיה. הוא ברא אותו ככזה כדי לפוצץ לו את המבחנות בפרצוף.

והמבחנות אכן מתפוצצות לווייט בפרצוף כמו מכשולים ב"אנגרי בירדס": ילד עם שיתוק מוחין, הריון לא מתוכנן, קשיים כלכליים, השלמת הכנסה בשטיפת מכוניות. אבל דבר מאלה לא מכין אותו לפיצוץ הגדול שהתבשל בריאותיו: סרטן. סרטן קשה, כנראה סופני, שנופל כרעם ביום בהיר על אדם בריא שלא עישן מימיו.

וולט הוא לא הראשון ולא האחרון ששומע יום אחד מהרופא שיש לו סרטן, אבל ספק אם יש מי שמגיב לכך כמותו. יש מי שבוחר להילחם, לעבור הקרנות מערביות ודיקורים מזרחיים ולא לוותר; יש מי שבוחר לגווע לאט, מיודד ומפויס עם החיים; יש מי שבוחר לטרוף אותם, לרוקן את דלי המשאלות שלו לפני שיאזל החול בשעון, מגלה למה התכוונה ג'ניס ג'ופלין כשאמרה שחופש הוא רק מילה אחרת לאין מה להפסיד. ויש מי שבוחר להשתולל. וכזה הוא, למרבה ההפתעה, המורה לכימיה, איש המשפחה למופת, הגבר המשופם בגיל העמידה, המשוואה הריבועית המהלכת שהיא וולטר ווייט.

למי קראת משוואה ריבועית?

כימיה היא… טוב, מבחינה טכנית היא חקר החומר, אבל אני מעדיף לראות אותה כחקר השינוי

(וולטר ווייט)

אין גיבורים טלוויזיוניים כוולטר ווייט. כשבראיין קרנסטון זוכה במשך שלוש שנים ברציפות בפרס האמי לשחקן הטוב ביותר (בספטמבר הקרוב הוא לא יהיה מועמד מכיוון שהסדרה חזרה לעונה רביעית רק בחודש שעבר), זו לא רק עבודת המשחק המשובחת שלו שזוכה להכרה; זו הדמות המדהימה, שזוכה בפרס על היותה הגיבור הכי מרתק בטלוויזיה. וכן, זה כולל את ד"ר גרגורי האוס.

וולט הוא גיבור שמהסוג שהצופה אמור לרחם עליו, כפי שהיה מרחם על כל אדם שימיו על פני האדמה ספורים. אבל הוא לא מעורר רחמים, ולא מבקש רחמים. הוא גם לא מחפש להיות קול (למרות שאדם מבוגר שמתעסק בסמים ושמחליט לשבור את הידיים של כל מיני טיפוסים נאלחים שמעצבנים אותו הוא קול בהגדרה). הוא גיבור מרתק מכיוון שהוא מורכב כמו תרכובת כימית מסובכת ונפיצה.

איך אוכלים את וולטר ווייט – איש מהוגן, שהסרטן נוגס בגופו, והוא מחליט בתגובה לשבור את הכלים ולפוצץ את המבחנות? הוא אדם טוב לב, מורה ומחנך באלבקרקי, בעל נאמן לאשתו ואב מסור לבנו; אבל גם שמוק לא קטן שמקריב אוכלוסיה הולכת וגדלה של נרקומנים על מזבח טובת משפחתו ומרעיל את הריו גרנדה במתאמפטמין קריסטלי. אדם שגונב ציוד מעבדה ונותן לאיש התחזוקה האינדיאני לחטוף את האש. אדם שהורג, שמבשל סמים ושעושה עסקים עם גנגסטרים. וזה רק בעונה הראשונה, לפני שהוא באמת מתחיל להשתולל.

הטלוויזיה לא אוהבת לראות את הגיבורים שלה משתנים. אורך החיים של הסדרה הטלוויזיונית, שבניגוד לסרט הקולנוע לעולם אינו סופי ותמיד יש פוטנציאל לעונה נוספת באופק, לא מאפשר ליוצר מנעד רחב שעליו הוא יכול להניע את גיבורו. אפילו טוני סופרנו הגדול ישאר, פחות או יותר, טוני סופרנו גם אחרי סשנים רבים אצל ד"ר מלפי.

לא וולטר ווייט. היוצר וינס גיליגאן משלח את גיבורו למסע מוסרי מחוף לחוף. הוא לוקח אדם נורמטיבי, הופך אותו לעבריין מהוסס, ולבסוף לגנגסטר אנוכי. האדם החלש והנבוך, שמעולם לא שלט בחייו ומעולם לא עמד על שלו, הופך לגבר כוחני ומנוול. הבחירה בגבר מת מהלך אפשרה לגיליגאן להוציא את גיבורו למסע החלפת האישיות הזה, במקביל למסע האולטימטיבי שהוא עובר – מן החיים אל המוות.

וולטר ווייט הוא איש טוב שהסרטן מתפשט בגופו ומרעיל את חלקותיו הטובות, המוסריות, הנורמטיביות. הצופה, שהחזיק את ידו למן הרגע שבו התבשר על מותו הקרב, מתקשה לנטוש אותו גם כשהוא הולך ומדרדר אל תהומות מוסריים, ומוצא עצמו מרותק אל האיש הטוב שהפך רע. הוא מסוגל לזהות את הווייט שבאייזנברג. הוא יודע להתמודד עם טיפוס מורכב שאי אפשר להזדהות איתו, אי אפשר לכעוס עליו, אי אפשר לרחם עליו. אפשר רק להתבונן בו בהשתאות שעה שהוא מפרק את כל מה שידענו על גיבורים ומבשל מזה קריסטל מת' טלוויזיוני משובח.

מאסטר שף

זה מצחיק, לא? איך אנחנו מותחים את הקו הזה. מה חוקי, מה לא חוקי. סיגרים קובנים, אלכוהול. אתה יודע, אם היינו שותים את זה ב-1930, היינו עוברים על החוק. שנה לאחר מכן – היינו בסדר. מי יודע מה יהיה חוקי בשנה הבאה

(וולטר ווייט)

וכמו וולט, "שובר שורות" כולה היא קריאת תגר מתמשכת על התפיסות המקובלות של טוב ורע. אלא שבניגוד לוולט, "שובר שורות" אינה מתחבטת בניסיון למצוא את התשובה הנכונה ונעה כילדון מבולבל בין הקטבים. היא לא מציעה מסרים פוסט מודרניים עמומים ומטשטשי גבולות. היא מעלה שורה ארוכה של שאלות מורכבות, אבל חותרת בדרכה החכמה והלא פשטנית אל התשובה הנכונה. והתשובה הנכונה פשוטה כמו המבנה הבסיסי של משוואה כימית: למעשים יש תוצאות. "כשוולט רוצח מישהו", מסביר גיליגאן, "זה נדבק אליו. וכשהוא משקר למישהו, השקר ממשיך להתקיים והופך למעין מוקש קטן שיתפוצץ תחת רגליו אולי חמישה, שישה, שמונה, שנים עשר פרקים מאוחר יותר". גיליגאן מנצל את אורך הנשימה של הפורמט הטלוויזיוני כדי לפרוש את תורת השכר והעונש באופן כזה שהחוטא יכול לחשוב שיחמוק ממתן הדין על מעשיו, והצופה יופתע כמוהו ביום הפרעון.

על "שובר שורות" שורה רוחה הגדולה של הקארמה, מינוס קשקושי הניו אייג'. אף אחד לא נכנס למים המזוהמים ויוצא נקי. ודאי שלא וולט, שטעה לחשוב שאפשר להיכנס לשחק במגרש המשחקים של עבריינים אלימים ולצאת עם מזומנים בכיס ובלי חבלות בגוף ושריטות בנפש.

"שובר שורות" נולדה מתוך סיפור אמיתי על אדם שבישל קריסטל מת' בדירתו וגרם למספר ילדים בבניין לחלות. משם צמח, כבדיחה, הרעיון של גיליגאן לנסוע במעבדה ניידת ולמכור מת'. אבל שורשיה, כאמור, באנקדוטה חדשותית קטנה עם קווים ברורים של טוב ורע. גיליגאן – נער-שרת בכנסייה הקתולית, שהיום לפי דבריו מחפש באתאיזם את הצדק הקוסמי  – אינו חולק את העמימות המוסרית עם גיבורו. בעולם של "שובר שורות" הוא מציע את המשוואה המוסרית התנ"כית המתוקנת, שתרבות המערב הלכה ואיבדה גם בין כתלי הדת וגם מחוצה להם: צדיק וטוב לו, רשע ורע לו. אבל "שובר שורות" אינה משל מוסרי פשטני ונוח לעיכול. כשהמשוואה הפשוטה נתקלת במרכיבים מורכבים ומשתנים, התוצאה היא סדרה ארוכה של ניסויים, פיצוצים ונפגעים עד לקבלת התוצאה הרצויה.

אב ובן עושים בונדינג בטבע

המוות אינו הסוף

(בוב דילן)

אני יכול להתחיל לספר לכם ש"שובר שורות" היא סדרה על החלום האמריקאי ושברו. שהיא חושפת את הסודות האפלים שמסתירים הפרברים מאחורי גדרות לבנים ורעפים אדומים. שהיא מלמדת כיצד אנשים טובים נדחפים למעשים רעים כשהאשליות מתנפצות. שהיא מספרת על טביעתו של התא המשפחתי בבריכה הקפיטליסטית שבנתה לו החברה האמריקאית בחצר. שהיא כתב אישום סמי-סאטירי על מערכת החינוך האמריקאית, מערכת הבריאות האמריקאית, מערכת הצדק האמריקאית וכן הלאה. וזה יהיה נכון. אבל כבר שמעתם את זה על אלף סדרות בטווח שבין "הסופרנוס" ל"העשב של השכן", ו"שובר שורות" לא עושה את זה טוב מהן.

אבל "שובר שורות" היא גם סדרה על החיים שאחרי המוות, ולא במובן העל-טבעי כמובן – היא עושה זאת עוד בטרם מתעורר המוות לחיים. משום שוולטר ווייט לא סתם "שובר שורות" (אמנם אין ביטוי כזה בעברית, אבל הכוונה למקבילה של Breaking Bad, ביטוי מן הדרום האמריקאי שמשמעותו דומה ל"פורק כל עול"). הוא אינו שובר שורות כיוון שהוא מסרב לקבל את הסוף המתקרב, לא זועם אלי מוות כמו שהציע דילן תומאס. להיפך – הוא מקבל את המוות במראית עין אדישה שמחרידה את אשתו ואת בנו. שבירת השורות של וולטר אינה אקט מרדני ומשוחרר של מי שחייו עומדים להסתיים. הוא אינו קאת'י ג'יימיסון, המורה מ"מזל סרטן" שמלנומה סופנית משחררת אותה מעקרות הבית הפרברית שלה. וולטר ווייט, בחייו ובשארית חייו, הוא אדם רציני שמתנהל בדרכים מושכלות. אם הוא שובר את הכלים, זה לא משום שהכלים אינם מוצאים חן בעיניו; זה משום שאין אלה הכלים המתאימים לתוכניותיו. או לבישול קריסטל מת'.

וכך הופכת "שובר שורות", במסורת "עמוק באדמה", לסדרה מרתקת עם זווית ראייה ייחודית על המוות ועל החיים בצלו. המוות הוא לא רק הגורם המניע את התהליך של וולט; הוא לא רק הקטליזאטור שנוסך שמן בעצמותיו ונוזלים בבקבוקיו; הוא לא רק הקוטב המגנטי שאליו נמשכת ספינתו בעל כורחה – הוא הכוח העליון שלאורו מתנהלת הסדרה כולה: החיים לאור המוות. החיים מוצגים כבחירה מתמדת בין אפשרויות גרועות, ובגרסה ההארד-קורית של "שובר שורות", אין מדובר בהכרעה בין שני סוגי קורנפלקס בסופר. מדובר בשאלות חוזרות של חיים ומוות. "שובר שורות" מציגה את החיים כשרשרת מזון קניבליסטית, שבה הקרבתו של אחד היא גאולתו של אחר, ו-וולטר ווייט משמש בה ככהן הדמים. מותה של חברתו של ג'סי היא הדרך לגמילתו מן הסם; סילוקו של העוזר גייל הוא הדרך להמשכיות העסק; הפצת סמים בכמויות מסחריות היא הדרך להבטיח את בטחונה של משפחת ווייט לאחר לכתו של וולט.

כך, גם לאחר הוצאת הסרטן מהמשוואה, ממשיך המוות לרחף כצל מאיים על גיבורי "שובר שורות". המוות, שכמעט איבד את כוחו המצמית דווקא כשהתייצב מול וולט, זוכה שוב בחוסנו, שתקף רק על מי שיש לו מה להפסיד – להפסיד הרבה כסף, למשל. ומי שחי בצלה של סכנת המוות, הופך בעצמו לסכנת המוות.

מישהו יודע איך שוטפים את הנשמה?

ידעתי שהייתי צריך לקחת את הפניה שמאלה באלבקרקי

(באגס באני)

בסרטוני הלוני טונס מגיח מדי פעם באגס באני מתוך האדמה, מפה בידו, והוא מגרד במצחו, מנסה לזהות את מיקומו ומטיל את האשם על צומת המחילות באלבקרקי. אלבקרקי, העיר הגדולה בניו מקסיקו, היא המקום שבו אתה לוקח פניה לא נכונה ומוצא את עצמך עם רובה הציד של אלמר פאד בפרצוף.

כמו המערבונים הקלאסיים והמערבונים המודרניים, שגיליגאן הוא חסידם, גם "שובר שורות" גוררת את גיבוריה לשממה כדי לירות להם בראש ולהשאיר אותם מדממים בספר המוסרי. אזורי הספר הצחיחים, שבהם הציוויליזציה מתחפרת בתוך עצמה מפני המדבר הגדול, הסדר האמריקאי נושק לבלגן המקסיקני והטבע מאיים לאכול את האדם, הם המקומות אליהם מושלכים גיבורים כדי לבחון מחדש את סולם הערכים שלהם בסיטואציות הקיצוניות ביותר: האם תהרוג את מי שהיה הורג אותך? האם תקריב את חייהם של אחרים כדי להבטיח את אלה של יקיריך?

בני האדם הלכו לכבוש את השממה, ולא חשבו על האפשרות שהשממה תכבוש אותם. הרחק מהחברה האנושית, שממסגרת וממשטרת את התנהגותם בשורה של נורמות ותקנות, בני האדם מוצאים את עצמם במאבקים עם היצרים שלהם, בניסיון לסלול לעצמם את הדרך, לבנות לעצמם את ביתם, להגדיר נכון ולא נכון, טוב ורע. מעוז הציביליזציה בשממה הוא הליכה מתמדת על גבולות של אתיקה ומוסר. וולטר ווייט נע על קו התפר הזה שבין אלבקרקי למדבר, כפי שהוא נע על קו התפר שבין חוק לפריעתו, בין צדק לסדר, בין פרט לחברה, בין ניהול חיי משפחה מסודרים לניהול עסק פלילי. וככל שחולף הזמן, כך הוא מאבד את הסביבה המתוקנת של הציביליזציה ונבלע בחוקיה האכזריים של השממה.

בביתו במדבר

להתייצב מול המוות – זה משנה את האדם. זה חייב לשנות, את לא חושבת?

(מארי שריידר, גיסתו של וולטר)

עזבו אתכם ממשחקי מילים שחוקים של טלוויזיה וסמים. "שובר שורות" היא לא סדרה ממכרת. לא רק שהיא חסרה את המרכיבים המענגים שמובילים להתמכרות – היא אפלה, מרירה וחונקת; אין בה גם את היציבות המתחייבת בחומרים ממכרים. מפני שהדבר הראשון ש"שובר שורות" שוברת, לפני הכל, זה את עצמה. פרק הפיילוט הפנטסטי – יצירת מופת קטנה שעומדת בפני עצמה וכמו נשלפה מהמגירות של האחים כהן, שרוחם שורה על הסדרה כולה – לא מלמד בהכרח על סופת החול הדרומית שתבוא בעקבותיו.

התמכרות היא הרי הרגל, ו"שובר שורות" היא סדרה ששוברת הרגלים. היא מחליפה מצבי רוח כמו חולה מאני-דפרסיבי. היא מתעללת בגיבוריה, והם מתעללים בצופיהם ומקשים עליהם להיקשר. זו סדרה על גיבור שמשתנה באופן קיצוני, והיא משתנה כמותו. כל כניסה לפרק היא כמו כניסה לשטח אש. היא לעולם לא לוקחת את הפניה שמאלה באלבקרקי.

למשל: גם אם ידעתם שלפרק קוראים "Face Off", אני די בטוח שלא ציפיתם לזה

זה כל מה שאני מנסה לומר

ואגב, אם יום אחד תתעורר במקרה

ותמצא את עצמך בדילמה אקזיסטנציאליסטית

מלא בתיעוב ופקפוק בעצמך

והרוס מכאב הבידוד והקיום העלוב

וחסר המשמעות שלך

לפחות תוכל למצוא פיסה קטנה של נחמה בידיעה

שאי שם ביקום המשוגע והמבולבל הזה שלנו

יש עדיין מקום קטן שנקרא

אלבקרקי

("אלבקרקי", מאת ווירד אל ינקוביץ')

ובעודה נכנסת לעונתה הרביעית, הצופים יכולים להתחיל ולראות את מה שגם וולטר ראה פעם: את הסוף. גיליגאן טוען שהסדרה תסתיים לאחר חמש עונות. הדרך כבר הפתיעה את גיליגאן בעבר בפיתולים לא צפויים – דמותו של ג'סי, למשל, היתה מתוכננת למות בסיום העונה הראשונה – אבל נדמה שבשלב זה, בטוח בעצמו ועטור תהילה ביקורתית, גיליגאן יודע היטב לאן הוא מנווט את הסדרה. כשוולטר ווייט ראה את הסוף, חייו השתנו לבלי הכר. כש"שובר שורות" רואה את הסוף, היא רק לוחצת חזק יותר על הדוושה, מטלטלת את גיבוריה בדרך לקפיצה מן הצוק, שואבת אותם עמוק יותר אל לב המאפליה. כשאנחנו רואים את הסוף, אנחנו רק מתפללים שלא נגיע אליו מהר מדי. לא לפני שוולטר ווייט יסיים להשתולל, לשבור שורות ולפוצץ את העסק כמו המדען המטורף שהוא גדל להיות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s