מבוקש, חי או מת' ("שובר שורות" – עונה חמישית ואחרונה)

פורסם במקור בגיליון יולי של "בלייזר" – אני נגד תומר קמרלינג. קמרלינג כאן.

וולטר ווייט נולד למות. כן, כולנו נמות בסוף, אני מכיר את התיאוריה. אבל ווייט, כדמות טלוויזיונית, נולד למות. זה ארבע עונות הוא מתנהל כמו חץ שלוח מהחיים אל המוות. המיתר ששיחרר אותו מהאחיזה הנוקשה של קשת החיים היה הסרטן, והחץ שהוא וולטר ווייט עשה בדרך חתיכת מסע מוסרי. אבל הוא לא יכול להינעץ בשום מקום אחר חוץ מישבנו של השטן בואכה הגיהנום.

זה לא משום שהיוצר וינס גיליגאן רוצה שתדעו שהפשע לא משתלם. זה לא משום ש"שובר שורות" רוצה לומר שאין גאולה לרשעים. זה לא משום שישו הנחיל לאמריקה את התפיסה האנכרוניסטית שעל חטאים צריך לשלם. זה פשוט משום שחץ לא יכול  לסטות ממסלולו.

בראיון למגזין Today בנובמבר האחרון אמר גיליגאן שהוא לא יודע איך תסתיים הסדרה. אני לא ממש קונה את זה. גיליגאן פשוט מחושב מדי; הוא ידע היטב לאן הוא חותר גם אם טרם החליט באיזו דרך יבחר לסיים את המגנום אופוס שלו. ככה גיליגאן עובד מאז שהגיש ל־AMC סדרה שבמרכזה רעיון ההשתנות, סדרה שכדבריו "הופכת את מיסטר צ'יפס לפני צלקת" ומציגה את השינוי הקיצוני ביותר שעבר על בן אנוש מאז שאורי זוהר החליף את מכנסוני הים הצמודים בקפוטה.

גיליגאן ידע מהרגע הראשון לאן הוא לוקח את הגיבור שלו: מהקצה הנורמטיבי של הסקאלה לקצה הפלילי שלה. ג'ורג' אליוט אמרה שהרומנים שלה היו "סדרה של ניסויים בחיים", וכזאת היא גם "שובר שורות": ניסוי אמנותי בבני אדם. מה קורה כשלוקחים את האדם הסביר עם המשפחה והבית בפרברים, עם ההשכלה הגבוהה והעבודה המסודרת, וגם עם הצרות של המעמד הבינוני — ושולחים אותו למסע אל יסודות הרוע? במסע הזה היו לא מעט סיבובים מפתיעים עד שומטי לסתות, אבל המסלול תמיד היה ברור: מהטוב אל הרע, מהגיבור אל הנבל, מהקונבנציונלי אל הקרימינלי. השאלה היא אם המסלול הזה מסתיים בהפיכתו של וולט לדון של ניו מקסיקו, או שכעת רק מתחיל הפרק הנועל בסיפור עלייתו ונפילתו של הייזנברג.

אמרתי לך, כל הכסף הלך. מה אתה רוצה, פרארי? מוסטנג מרוסקת. זה מה יש

לעומת גיליגאן, לבראיין קרנסטון באמת אין מושג מה הולך לקרות לגיבור שהוא מגלם. קרנסטון הקפיד שלא לשאול שאלות ולא קרא תסריטים מתקדמים מדי. הוא רצה לצעוד בקצב של וולט. התואם התודעתי ביניהם סייע לו לגלם באמינות מפעימה את אחד הגיבורים המורכבים שידעה הטלוויזיה, אבל גם הביא אותו למצבנו: חוסר ודאות. קרנסטון כבר ניחש לא פעם שמותה של הסדרה יביא עימו את מותו הפיזי של וולט. "הוא יודע שהוא הולך לצאת בתוך שנה מסרטן ריאות, והוא הולך לצאת בגדול".

זה בהחלט נראה ככה. וולט המהוגן הפך בחלוף ארבע עונות למפלצת קרת דם, והשטח ערוך לגרנד פינאלה מפוצצת: גאס איבד את הראש, המעבדה עלתה באוויר, השטח נקי וכולם בטוחים. "ניצחתי", חתם וולט את העונה הרביעית. הייזנברג שולט.

מנגד, ה"ניצחתי" הזה עשוי לסמן גם חזרה לשגרה. וולט, עכביש מתוחכם שהלך והסתבך ברשת הקורים שלו, השתחרר סוף סוף. לכאורה הוא יכול לחזור לחיים נורמליים. למעשה אין שום סיכוי שזה יקרה. לא רק משום שיש לנו עוד עונה (כפולה) להעביר, אלא משום שבניגוד לטרנספורמציית האישיות הקיצונית שעברה עליו, ההגדרה הבסיסית של וולטר ווייט לא השתנתה: אדם שסכנת מוות גורמת לו לשבור את המבחנות. כל עוד מלאך המוות מסתובב לו בחצר, הוא ימשיך לשבור שורות.

וזאת הנקודה המרכזית: אין וולטר ווייט בלי שעון חול הפוך וחרב על הצוואר. הסרטן שלח אותו ממעבדת הכימיה למעבדת הקריסטל, אמיליו גרם לו להרוג, קרייזי־אייט גרם לו לרצוח, וגאס גרם לו להפוך למפלצת. וולטר ווייט הוא כמו פתיל שאין לו משמעות בלי הפיצוץ שבקצהו. הוא אדם שחי בצילו של המוות, גבר מת מהלך. לכן אחד דינו למות.

וולטר ווייט במבט מעין הג'וק שמתחת לשולחן

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s