שרת המראות ("שלגיה והצייד" – ביקורת)

החדשות הרעות: גרסה שלא עושה צדק לאגדה.

החדשות הטובות: היא עדיין מאוד מהנה.

לא ברור איך זה קורה להוליווד כל פעם מחדש: מוחות גדולים (נניח) חושבים על אותו דבר, ומקץ כמה חודשים אנחנו מקבלים את אותה גברת באדרות שונות. בשנה שעברה זה קרה, למשל, עם "רווקים פלוס" (המשעשעת) ו"קשר לא מחייב" (המיותרת), שתי קומדיות יזיזים. בטלוויזיה הישראלית אפשר לראות היום על המסך שתי סדרות המציעות פרשנות מודרנית לאגדות ילדים: "גרים" (הוט) ו"עד עצם היום הזה" (יס). והנה, עולם האגדות עושה גם את הקאמבק הקולנועי שלו (לא שהוא עזב אותנו אי פעם), עם שתי גרסאות לסיפור שלגיה: "מראה, מראה" היה הראשון, "שלגיה והצייד" בעקבותיו.

סמיכות הקרנתם של השניים מחייב את ההתייחסות אליהם האחד לאור השני. ולכל הפחות ניתן לומר שההבדלים בין שני הסרטים ברורים. בראש ובראשונה משום ש"מראה, מראה" הוא סרט לכל המשפחה באופן מובהק, בעוד "שלגיה והצייד" הוא סרט דרמה קודר לבני נוער ומעלה. זה בולט בפלטת הצבעים ("מראה, מראה" הוא סרט צבעוני, "שלגיה והצייד" נוטה לגוונים אפלים), בלוקיישנים, בתסריט ואפילו בדמויות ובליהוקן. למשל, בחבורת הגמדים (שהיו באמת גמדים) המשעשעת של "מראה, מראה" לעומת מקביליהם חמורי הסבר (שהם שחקנים שהותאמו דיגיטלית לגודל ננסי) ב"שלגיה והצייד"; או בכך שהתפקיד הגברי הראשי ב"מראה, מראה" ניתן לנסיך המקסים, בגילומו הסמי-פרודי של ארמי האמר, בעוד ב"שלגיה והצייד" הגיבור הראשי הוא כמובן הצייד, בדמותו הקשוחה של כריס המסוורת'.

למי קראת גמד? לא, כי אני באמת לא גמד. אני רק לוקח לגמדים את העבודה

נהוג להכריז על כל גרסה אפלה לאגדות ילדים כי היא עושה צדק מאוחר עם המקורות, שהפכו בעידן סרטי דיסני לתמימות ומתוקות. לא תמיד ההכרזה הזו מצדיקה את עצמה: "ירח אדום", למשל, היה עיבוד מביך למדי לכיפה אדומה, הרבה פחות שארל פרו והרבה יותר "דמדומים". אבל לפעמים זה דווקא מצליח, ו"שלגיה והצייד" הוא אחד המקרים האלה.

בנוסח החדש שהתקינו אוון דוהרטי, ג'ון לי הנקוק ("בליינד סייד") וחוסיין אמיני ("דרייב") לאגדה, הצייד (המסוורת', בהופעה שמזכירה את בראד פיט הצעיר באופן בו הוא מסנן את שורותיו) לא רק חס על חייה של שלגיה (קריסטן סטיוארט, בהופעה שמזכירה עץ מכושף), אלא גם הופך לחונך בסיפור ההתבגרות שלה מנסיכה כלואה בצריח לז'אן ד'ארק שמובילה את ההמונים להסתערות על טירת המלכה הרעה (שרליז ת'רון, בהופעה שמזכירה כל שחקנית יפה ומבוגרת מהרף ההוליוודי המקובל שמקבלת תפקיד מרשעת). זה הבדל עלילתי שקטן, שרק מרמז על ההבדל התמאטי הגדול שעבר על האגדה בעיבוד זה: מדרמה (כן, אפלה) על יחסים בין אם לבתה ועל מיתוס היופי, שלטוב ולרע לא איבדה את כוחה עד היום, למיתוס אפי על מלחמת הטוב ברע.

חייבים להודות שבמובן זה הגרסה הנוכחית פשטנית בהרבה מן המקור. עם זאת, היא מצליחה לפצות על כך בסיפור הרפתקאות מהנה וסוחף למדי, שגם אם אינו מצליח לדגדג את כפות הרגליים ההוביטיות של "שר הטבעות" בנפח אפי או במורכבות העולם שהוא מציג, הוא לפחות מעביר את ההרפתקה בכיף.

סמכי עלי, אנחנו חייבים להסתלק. יש חבורה של ערפדים שעוקבת אחרינו מהארמון

טוב, "כיף" אולי איננו המונח הנכון כאן. התחושה ש"שלגיה והצייד" משרה על הצופה (בוודאי על הצופה הצעיר) דומה יותר לאימה. זו אימה ויזואלית מוחשית מאוד, שהבמאי רופרט סנדרס מצליח ליצור בעיקר ביער האפל והמבעית בו חיים הגמדים – שיש לו, אגב, גם ניגוד מוחלט, גן עדן עלי אדמות עם כמה המצאות מרהיבות שלא היו מביישות את ארץ הפלאות, כמו פרפרי-עלים ונחשי-דשא. ביער האפל, שנראה דומה בהרבה ליערות האגדיים של האחים גרים מאשר לזה שבו הסתובבה שלגיה של דיסני, משוטטות מפלצות אימתניות ומבעבעות ביצות טובעניות. ועל כל האימה הזו נוספת אימתה הגדולה של מלכה-מכשפה טורפנית שבולעת את כל יופיו של העולם.

וכאן צריך להוסיף שמעבר לסיפור הפשטני (אבל גם "מלחמת הכוכבים" בבסיסו מציע סיפור פשטני) ולמחסור בהומור (אבל גם "שר הטבעות" דל בהומור למשך מרבית הטרילוגיה), "שלגיה והצייד" לוקה גם בכך שהיא נשענת על פרמיס לא אמין: קריסטן סטיוארט מאיימת על שרליז ת'רון ביופיה. והפרמיס הזה לבדו היה צריך לחסום את האור הירוק של ההפקה.

והנה דווקא נקודת דמיון בין "שלגיה והצייד" ל"מראה, מראה": שתיהן מציגות שלגיה שרחוקה מהדימוי העתיק של האגדה והדימוי הוותיק של דיסני. זו לא שלגיה שמגיעה לבית הגמדים כדי לסדר את הבית ושממתינה לנשיקה הגואלת מהנסיך המקסים. זו שלגיה פעלתנית וקרבית, נסיכה לוחמת. ביחד עם גיבורת "אמיצה" (ביקורת כאן), מתגבש כאן דימוי נשי מודרני לילדות שגדלות על נסיכות דיסני יפות העיניים והמלמלה. יש מי שיראה בכך סימן מעודד. יש (לרבות פמיניסטיות) שיתהה מדוע נשיות חזקה ומשוחררת צריכה להיות קשורה בדימויים גבריים כמו לחימה. ואני רק תוהה מתי הפוליטיקלי קורקטיות תעבור את גבול הנסבל ונזכה לגרסה מעודכנת של "שלגיה ושבעת המוגבלים בגודלם".

אז מה, אתה לא בעניין של הלוק הזה?

Twitsonfilms: עוד סיפור שלגיה? למה לא? במקום סרט לכל המשפחה – דרמה אפית קודרת עם יער אפל באמת ושלגיה בתפקיד ז'אן ד'ארק. ****

"שלגיה והצייד" (Snow white and the Houndsman). בימוי: רופרט סנדרס. תסריט: אוון דוהרטי, ג'ון לי הנקוק וחוסיין אמיני. שחקנים: קריסטן סטיוארט, כריס המסוורת', שרליז ת'רון, איאן מקשיין, בוב הוסקינס, טובי ג'ונס, ריי ווינסטון, ניק פרוסט, אדי מרסן, ג'וני האריס, בראיין גליסון, סם קלאפין, סם ספרול, וינסנט ריגן, נואה האנטלי, לילי קול. 127 דקות.

IMDB כאן

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s