ליצן הבריכה

פורסם במקור בגרסה מקוצרת ב"פנאי פלוס", אוגוסט 2012

מה נזכור מלונדון 2012? את ולריה מקסיוטה הנופלת מהקורה; את אריק זאבי הדומע; את מייקל פלפס הנפרד לשלום; ואת משה גרטל, השדר שיצא מפרופורציות והתייצב כתף אל כתף עם הלוכטים והבולטים של העולם. כמה עצוב.

העיסוק הציבורי האינטנסיבי בגרטל מלמד כמובן על מה החידלון הספורטיבי, אבל גם על תרבות ספורט ועיתונות ספורט שאיבדו כיוון. עד ללונדון 2012, גרטל נתפס כשדר חביב ובלתי מזיק, עוד אחד מאותם אזובים עתיקי יומין הצומחים על קירות מחלקת הספורט של רוממה. לזכותו עמדו ניסיונו המקצועי כשחיין עבר, תשוקתו העזה לענף, משפט קאלט אחד ("נוחו על משכבכם בשלום"), שגיאה היסטורית ("הצרפתים יכו את האמריקאים שוק על ירך!", וזהו. ואז הוא קיבל סמארטפון.

גרטל החל את לונדון בצעד מוזר, עצמאי כנראה: הוא הציע לצופים שמחזיקים במספר הטלפון שלו לסמס לו שאלות. זה היה תמוה ולא הוגן בעליל (ומה עם הרוב המוחלט שלא מחזיק את גרטל בחיוג המהיר?) – ועם זאת צעד מבריק, עכשווי ולא ערוץ-אחדי בעליל. אבל בעיקר – זה יצר מפלצת.

מן הרגע שגרטל פתח את האופציה לסמסים, ניחת עליו מבול של שאלות. חלק מהצופים אכן ניצלו זאת כדי לקבל מהפרשנים את הפרשנות שהם באמת מחפשים ולרוב לא מוצאים, אבל אחרים – משמחה ריף ועד לאסף לוץ – קפצו על ההזדמנות להסתלבט על השדר הוותיק.

בחסות הערוץ האינטראקטיבי שפתח עם צופיו, הפך גרטל למושא דאחקות. לא מכובד ולא יאה ללעוג לאדם מבוגר שלא מזהה בדיחה על חשבונו, אבל גרטל לא נקי כפיים. הוא שליבה את האש האולימפית. בתוך ימים אחדים הוא הפך משדר השואו בבריכה האולימפית לשואו עצמו. ככל שהמאבקים בבריכה התמשכו, כך הפך גרטל לקריקטורה עם מיקרופון. מופע הנונסנס המתעצם שלו האפיל על התחרויות. לא פעם קטע גרטל את שטף האסוציאציות שלו עצמו (לרוב שטויות שמתאימות למתחרה ב"לא נפסיק לשיר" ולא לשדר ספורט) ב"מה זה משנה?". במקום התקוממות ציבורית, הוא זכה למעמד קאלטי; שרון פרי הסבירה ש"עם כל הכבוד לשחיינים, הכוכב האמיתי של הבריכה הוא משה גרטל", וזוהיר בהלול אמר כי מילותיו "אלמותיות יותר מההישגים של פלפס". לא פחות.

אני אגיד כל מיני שירים שעולים לי בראש, ואתה תעקוב אחרי הזמנים של טומרקין. גרטל והפרשן בוקי צ'יש

גרטל הוא שדר בעייתי גם כך. יש לו נטייה מובנית להתרגשות מוגזמת, ובפרט במשחים עם שחיינים ישראלים; הוא משבש שמות סדרתי – הדוגמה הבולטת ביותר היא כמובן האמריקאית דיינה וולמר, או כלשונו, "דנה" – וזו רק דוגמה אחת (וזה שדר שאמר בראיון לערוץ הספורט לפני האולימפיאדה ש"הדבר הכי חשוב הוא לעבור על השמות"); והוא ניחן בכישרון טבעי להיות בבריכה מבלי לזהות מובילים ומנצחים (את הפיאסקו המפורסם מבייג'ינג המיר הפעם ב"למה להמר? אני אומר שזו סיבום!… פרנקלין…."). בכלל, ספק אם שדר שחושב ש"לא כל דבר ניתן לומר בצורה קוהרנטית ונכונה" וש"לא תמיד אנחנו מוצאים את העברית התקנית" ראוי להחזיק במיקרופון, ועוד בסטנדרטים המחמירים של ערוץ ציבורי. אבל מה שהיה בעבר חביב ונסלח, הפך למרגיז ולמטריד. הגרטליות עברה להיי דפינישן.

גרטל – האיש שמדבר רק בסימני קריאה! – הפך לליצן הבריכה מתוך מודעות מלאה. הוא פשוט התאהב במעמדו החדש. בנאום הסיכום הנמלץ שנשא בסיום המשחים – אגב, ממתי שדר טלוויזיה נושא נאום סיום תפקיד, משל היה לפחות ראש המשלחת האולימפית, ועוד נאום העוסק בו ולא במשחקים? ועוד כמעט ארבע דקות! – כינה את עצמו "תופעה". זה היה סיום טבעי למי שבמהלך האולימפיאדה התייחס לעצמו שוב ושוב בגוף שלישי. באחד המקרים אף פנה בטעות לפרשן בוקי צ'יש כגרטל. מעולם לא פגשתי אדם שפנה לאדם אחר בשמו שלו. זו מגלומניה עד אובדן חושים.

נוח לפטור את כל זה כעניין חביב או שטותי, שהרי גרטל הוא אדם חביב דווקא (בטח חביב. כנראה לא שמעתם אותו צועק על העורכים במעברונים). אבל הגישה הסלחנית כאן שגויה, משום שגרטל אינו אלא פנים אחרות – גם אם מחויכות – של תופעה שגורה ומגונה בעיתונות הספורט שלנו: העיתונאי שהופך, בעידוד קהל צרכניו, להצגה עצמה. יחסית לנציגים היותר בריוניים ובהמיים של התופעה, גרטל הוא כמעט דרו גורדון (מקבילו הסקוטי ביורוספורט). אבל האמת היא שגרטל אינו טוב מהם בהרבה. את שהם עושים במופעי צעקות מתלהמים ובירידי רכילות זולים, הוא עושה בקרקסי להגנות מטורללים. התוצאה זהה: עיתונות ספורט ירודה שכורתת את הענף אותו היא מסקרת.

גרטל נפרד מהצופים רק לכאורה. הוא עוד ישוב, אין בכך ספק. תעשיות הטלוויזיה והפרסום כמהות למוקיונים נלעגים שישעשעו את הקהל. גרטל יסגור את חוזה הפרסום הראשון שלו עוד לפני שהמשלחת האולימפית תספיק לפרוק ציוד בנתב"ג. לא נאחל לו שינוח על משכבו בשלום – אנחנו אנשים בוגרים שעושים הקשרים אינטליגנטיים – אבל בהחלט נשמח אם יצלול אל השכחה. וד"ש לקסם.

תחזיק חזק, הסירה שלנו מיטלטלת. גרטל ומנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם

2 תגובות ל-“ליצן הבריכה

  1. לא צריך להגזים. האולימפיאדיה הזו הייתה כיפית בעיקר בזכות גרטל, מה יש להתלונן? בלעדיו היא הייתה משמימה לגמרי

  2. ניב שטנדל

    מבחינתי, האולימפיאדה הזו היתה כיפית למרות גרטל. אני לא אוהב ששדרים מאפילים על המשחק. אני חושב שהם חוטאים לתפקידם העיתונאי. וזה מה שקרה כאן, ובבוטות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s