אז למה לא כל יום כיפור?

cc: Sharon G

פורסם במקור ב"מאקו – דיבור ישיר", אוקטובר 2011

מכל חגי ומועדי ישראל – אלה עם הדבש, עם התחפושות ועם המדורות – יום כיפור הפך בעשור האחרון להיות האהוב עלי. ומכיוון שכילד אתה לרוב ממילא אוהב את יום כיפור – מה יכול להיות רע ביום חופש על אופניים? – אפשר לומר שכך היה תמיד. יש בזה משהו מוזר, לכאורה לא תקין מבחינה דתית. הרי יום כיפור אמור להיות יום של סבל, צום, עינוי הנפש וחשבון הנפש. הוא נחשב ליום הקדוש בשנה. זה אינו יום ליהנות ממנו, לחייך בו או לצפות לו. זה חוטא לייעודו המקורי.

מובן שעבור החילונים, ובפרט עבור אלו מהם שאינם צמים, המצב שונה. עבורם מדובר ביום חופש, שבו הם יכולים לערוך מסעות אופניים יוצאי דופן (כלומר – בלב כבישים שסואנים בשגרה), להשלים שעות צפייה בסדרות טלוויזיה אהובות ובסרטים שחמקו מהם, או לגמור את הספר שהם מנסים לגמור מאז פסח שעבר. עבור האוכלוסייה הזו, עליה נמנים גם החילונים שצמים, אם מסיבות דתיות ואם מסיבות אחרות – ממסורת דרך בריאות ועד סקרנות ואתגר אישי – יום כיפור הוא יום חופש. וככזה, הוא יום חופש מיוחד במינו. יום בו הרחובות מתרוקנים ממכוניות, הטלוויזיה מתרוקנת מתוכניות והלו"ז מתרוקן ממטלות. אין ימים כאלה.

לו היה הדבר תלוי בי, היו עוד ימים כאלה. ראשית, הציווי המוסרי שביום הזה הוא חכם ונכון לכל עת. פסק הזמן הזה, שניתן כמעין צו חברתי גורף המאפשר לך לנקות את היום מהסחות דעת ולהתרכז בנפשך ובעצמך, הוא מבורך ונחוץ לכל אדם, תהא השקפתו הדתית אשר תהא. הליבה המוסרית הזו, והעובדה שהוא נטמע בצורה מוחלטת במסורת הישראלית, הופכת את יום כיפור ליום שחורג מהקשרו הדתי. אם תשימו בצד את התפילות, הצום והסדרי הסליחות והכפרות, תקבלו יום שעניינו עריכת חשבון נפש, וזה הרי נכון לכל אדם.

עם זאת, ברור כי חילונים רבים, ואפילו הם צמים, אינם מקדישים את היום לחשבון נפש. רבים מהם מנסים רק להעסיק את עצמם במהלך היום, אם כדי להסיח דעתם מהרעב ואם כדי לנצל את יום החופש המיוחד הזה. יש מי שהולך לתפילות היום, או ספון בביתו ודוחה מעליו כל אביזר הסחה כמו ספר או עיתון, ויש מי שמעביר את היום מבלי לחדור ולו בסנטימטר ללבב פנימה.

וגם זה בסדר. וזה הטעם השני שאני מוצא ביום כיפור – החופש שהוא כופה עלינו מהחיים הסואנים שלנו. והרי אין שום סיכוי שהיינו לוקחים חופש שכזה מבלי שיכפו אותו עלינו. בלי מכוניות? בלי טלוויזיה? בלי טלפונים? יום שבת ממוצע של משפחה ישראלית חילונית אינו נעדר משלושת האלמנטים הבסיסיים האלה.

הנה כי כן, בזכות יום כיפור, אנו זוכים לחופש שכזה. יוצאים לכבישים ריקים, שליום אחד הופכים להיות שלנו, ההולכים והמתגלגלים על שניים. כובשים את הרחובות ברגלינו ובגלגלינו. איש אינו מחפש אותנו באופן בהול בסלולארי, אף תוכנית טלוויזיה לא מתכננת לנו גמר גרנדיוזי בערב, החדשות לא רודפות אותנו מדי שעה. השקט מושל בכל.

ביום הזה, בערבו, בבוקרו ובצהריו, אני נוהג לטייל ברחובות ולשאוף אל קרבי את השקט הזה. זה אינו שקט מוחלט. הוא מופר על ידי צחוקם של ילדים, קריאותיהם של הורים מודאגים אחר ילדיהם, וקולות קרקושי השרשראות של האופניים מכל עבר. ובכל זאת – זהו שקט. רק מתוך השקט הזה, אנו מבינים פתאום מה עצום חלקו של הרעש בחיינו: המכוניות המטרטרות והמצפצפות מתוך ענני עשן, שאגות מנוע של ג'יפים וצופרי רוורס של משאיות, וקשת הרינגטונים שמקיפה אותנו. ופתאום – שקט. רק קולות של בני אדם. הרחוב חוזר לאנושיותו.

בלבי החילוני, שיודע גם לערוך את חשבונותיו בינו לבין עצמו, כל זה אינו מעורר עינויי נפש, אלא להיפך – שלווה גדולה. אושר גדול. שמחה גדולה לראות את המוני ישראל שוטפים את הרחובות והכבישים, במין רגע שהוא ניגודו המוחלט של כל מה שהוא עכשווי, מודרני, תעשייתי וטכנולוגי. רגע שהוא נוסטלגיה תמימה וטהורה, אבל חיה ושרירה.

אינני טוען שאנחנו צריכים להפוך את כל השבתות שלנו לימי כיפורים, ולהיות לנזירי טלוויזיה וטלפון מוחלטים. אני לא רוצה לוותר על הכדורגל של שבת, להימנע מהאפשרות לטייל ברחבי הארץ או לנצל את היום החופשי כדי לקנות את הספרים שאני רוצה. אבל לא הייתי מתנגד לעוד כמה ימי כיפור שכאלה – אפילו נטולי צום – שיעשו שלוות נפש לכולנו. אז למה לא כל יום כיפור?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s