נגיעה נשית לגבר הנכה רגשית

פורסם במקור בגיליון ספטמבר החגיגי של "בלייזר". צילום: אייל טואג

אמהות יודעות הכי טוב. אנחנו מתווכחים איתן כל חיינו רק כדי לגלות בסוף שהן צודקות. זו תמה נשית שעוברת אמפליפיקציה אמהית. אמא שלי תמיד אומרת שככל שהזמן יעבור, זה רק יהיה קשה יותר. ככל שתתמקם טוב יותר במרחב הנוחות שלך, כך תתקשה לפתוח אותו לאדם נוסף. ככל שתתרגל לחיות לבד, כך לא תרצה לחיות יחד. אמא שלי צודקת.

ועכשיו מגיעה בחורה ורוצה לעצב לי את הדירה. בלי זוגיות, בלי מחויבות, בלי סקס. רק להגשים את החשש הגדול של הרווק: להחריד את בדידותו.

***

אני והמיועדת כבר שמונה שנים ביחד (פלוס מינוס, אני לא באמת זוכר את הדייט הראשון). בסביבה שבה כולם מדלגים ממיטה למיטה, הזוגיות הזו אינה מובנת מאליה. אבל לפעמים אהבה יכולה להיות עסק פשוט: היא מקבלת אותי בחום אחרי העבודה, אני מגלה נאמנות. הרמוניה. מה עוד אפשר לבקש מדירה?

הדירה היא אני, אבל היא אינה שלי. מדובר בדירה שכורה, שהזכויות שלי בה שקולות לזכויותיו של דייר אוהלים בשדרות רוטשילד. אני גר בבית הצמוד לקרקע נאה בגודלה ואולטרה-אטרקטיבית במיקומה. מגדלים קמים סביבי ביחד עם הדרורים בבוקר. ביום שהעירייה תיתן לייק לתוכניות הבנייה אתבקש להתחפף מהמקום כמו אריתראי שעלה על הכוונת של אלי ישי. אבל עד שזה יקרה – ותודה לאל ולמינהל על כשלי הביורוקרטיה – אני כאן, ואני מתכוון להטביע את חותמי.

בתחילה גרתי בה עם שותפים, אחר כך לבד. כמו דג זהב, גדלתי בהתאם למידותיה, הולך וממלא את חלליה. עם הזמן, וביתר שאת כשהשתלטתי עליה סופית, היא הפכה להיות המראה שלי. ארונות הספרים שמסתירים את הקירות, ערימות העיתונים על שולחן המטבח, הפוסטרים המגניבים, התמונות המצחיקות על קירות בית השימוש, אוסף הדי-וי-די המנופח, המיני בר עם הבירות והפחיות בסלון, בקבוקי הוויסקי הפזורים בבית, הצעצועים, הבובות, העתיקות והשמונצעס שממלאים כל פינה. פסיפס של שטנדליאנה. לטוב ולרע, כל אורח שנכנס לבית יודע מיד מי אני.

העומס שמאפיין את הבית יכול להדהים אנשים מסוימים – בפרט מהזן הנקבי, אבל לא רק. חבר נוהג לצחוק עלי שתידרש לי מכולה לשם העברת דירה. הוא כנראה צודק, ואולי גם זו סיבה לכך שאני לא ממהר לנטוש. כך או אחרת, העומס הזה גם הוא חלק ממי שאני: אדם שמעריך אסתטיקה טובה (אבל יכול להרשות לעצמו בעיקר אסתטיקה זולה), שאוהב חפצים מגניבים (כמו פוחלץ של פיראנה) ופנטזיות קטנות (כמו כדורגל שולחן), שנושא מטענים נוסטלגיים (נראה לכם שאני זורק את קלפי ה-NBA שלי?). קורא עיתונים כפייתי, צרכן תרבות אובססיבי. אדם שלא מסוגל להתחייב למערכת יחסים אבל לא מסוגל להתנתק מתחתונים. בסופו של דבר, הלב שלי מונח בדירה הזאת, מחולק בין הפוסטר של "בעבור חופן דולרים" מעל הטלוויזיה לקולקציית הספרות האמריקאית החדשה במסדרון.

(התמונות המוצגות בהמשך הן תמונות ה"לפני")

בבנק הכתבות שאני שומר לעצמי במחשב – מזל שהגיע הפורמט הזה כדי לחסוך קצת מקום פיזי בדירה – אני מחזיק בכתבה של פנלופי גרין בניו יורק טיימס שנקראת "Saying Yes to Mess". מדובר במאמר שנכנס לקוד האתי שלי, ושאפשר לכנותו בזהירות פורץ דרך (לפחות עבור קהילת הבלגניסטים), המעז להציג את הבלגן בחיים באור חיובי ולהסביר שאי סדר זה בסדר. הוא מציע לראות בבלגן סמל לאינדיבידואליות, למחשבה יצירתית ואפילו לפוטנציאל הצלחה גבוה יותר בחיים, לרבות בתלוש המשכורת. שהרי החיים הם כאוטים מטבעם, וארגון מוחלט, כפי שמסביר בכתבה נוירופסיכולוג אמריקאי, "הוא ניסיון עקר להתכחש ולשלוט באופיים הלא צפוי של החיים".

כאנקדוטות מובאות במאמר, בין השאר, הדוגמאות של אלכס פלמינג, ששכח צלחת פטרי על השולחן וכעבור כמה ימים מצא בה את הפניצילין; ושל ארנולד שוורצנגר, שלזכותו אפשר לציין את החלטתו החריגה כמושל שלא לקבוע סדר יום קבוע ולחובתו אפשר לציין את "באטמן ורובין". וכשאני מביט בשולחן העבודה שלי אני נזכר תמיד באמרה האלברט-איינשטיינית שהיא נר לרגלי: "אם שולחן מבולגן הוא סימן לראש מבולגן, אז מה מסמן שולחן ריק?". אני גם תמיד זוכר היטב את הדיברות הצה"ליים הרלוונטיים שמכניסים באופן אירוני ואבסורדי קצת היגיון בשיגעון לסדר: "צבוע זה חדש, רטוב זה נקי, מערום זה מסודר" (ויש גם "בורקס זה חגיגי", אבל זה לא קשור).

במאמר של גרין מובא גם סקר המספר כי זוג אחד מכל תריסר זוגות שנפרדים עושים זאת בשל מחלוקת על הסדר בבית. וזה מוביל אותי לעניין שלשמו באמת נתכנסנו.

***

לעניין הזה קוראים עדי אזולאי. לעיסוק שלה קוראים עיצוב וארגון דירות לגברים שחיים לבד – מסידור הבגדים בארון והרכבת מלתחה חדשה ועד לצביעת קירות ורכישת ריהוט. הסוד שלה הוא להציע לרווקים טאץ' נשי עדין במחיר שפוי ובהיקף סולידי, וזה עובד אפילו בקיטונים תל אביביים שכורים.

תסכימו שיש כאן איזו הברקה; הרי ידוע שמעבר של זוג למגורים משותפים כרוך בעיצוב מחודש של הבית בחלוקה כללית של 96% ברוח האישה והשאר – שזה בערך הפלזמה בסלון – לשיקול הגבר. לגבר שחי לבד יש מחסור מובנה בראייה אסתטית, שהיא לרוב מתת נשית. מדובר בהיעדר בולט לעין, או לפחות לעין האישה שנכנסת אליך הביתה: קירות ערומים בצבעים מוזרים, שולחן עם כתמי קפה, אפס עציצים והמון רהיטים שלא מדברים אחד עם השני (לא יודע, הבנתי שבעיצוב רהיטים מדברים זה עם זה). וזה עוד לפני שהזכרתי מאפיינים גבריים קלאסיים של הזנחה, אותם אפשר למצוא בשפע ברחבי דירת הרווק, מהג'ינס המושלכים בסלון ועד לכיור המתפקע.

לוואקום הסגנוני הזה נכנסת עדי. למעשה, היא מעין חברה לשבועיים. היא באה, מסדרת לך את החיים והולכת. כמו שעושה חברה שנכנסת לגור איתך, רק בלי הקטע של להישאר ולמרר לך את החיים. מצד אחד, טוב לדעת שהמייק אובר הזה מוגבל בזמן. מצד שני, לוותר על התחתונים האהובים שלך מכיתה ט' בתמורה לחום ולאהבה זו לפחות הקרבה שאפשר להבין, אבל מה פתאום לעשות את זה בשביל אדם זר. מצד שלישי, לעדי יש חבר, ולי יש מעצבת מקצועית ותקציב לשיפוץ הדירה, אז מה לי כי אלין.

נקודת ההנחה של עדי היא שבחורה נכנסת לדירה רעה של גבר ומזדעזעת. "רעה", שתבינו – כי בעיניכם זה לא בהכרח ישמע רע – זה מלוכלכת, מבולגנת, לא מסודרת בחוכמה ולא מצייתת לכללי הפנג שואי. טוב, את הפנג שואי אני הוספתי, אבל בחורה נורמלית מאבדת אתכם כבר בשלב ה"מלוכלכת". זו הסיבה שמה שאנחנו מכנים בגאווה "דירת רווקים" הוא בעיני עדי מפגע סביבתי.

אני לא לגמרי מקבל את ההנחה הזו. אני חושב שבחורות פחות שטחיות מזה. בחורה נכנסת לדירה מבולגנת ואומרת לעצמה: "אני יכולה לתקן את זה. אם אני נכנסת לגור פה, תוך שלושה ימים המקום נראה כמו בית הקיץ של ברבי". הי, זה בערך מה שעדי עושה.

במובן מסוים, בחורות אפילו מחפשות את זה. בואו נודה בזה: יש משהו גברי בלהיות קצת מלוכלך והרבה לא מסודר. אולי אני אולד-סקול, אולי אני מתגונן ואולי אני משכנע את עצמי, אבל אני באמת מאמין בזה. האם בחורה רוצה להיכנס לדירה ולראות סלסלת קש עם פוטפרי על שולחן הקפה המעוצב? האם בחורה רוצה בחור שיודע מה זה פוטפרי? כי בינינו, נראה לי שגם עדי היתה די מבסוטה לראות אותי נכנס הביתה, מעיף את הנעליים בתנועת עקבים מושלמת, פותח בירה ודוחף מקל קבנוס לתוך קופסת חומוס.

אני מנסה להלך בין הטיפות. מחד, אני מבולגן כמו הוריקן קתרינה, לא שוטף כלים כל עוד אפשר לזהות את תחתית הכיור, ומרוקן את הזבל רק כשהפח כבר פותח את הפה להתלונן. מאידך, שמתי בשירותים בקבוק ירוק כזה שמפיץ ריח טוב. אז אי אפשר להגיד שאני לא משקיע.

כדי לשמור על קו סביר של היגיינה שחורג מתחום ה"שמתי ריח טוב בשירותים" מגיעה מדי שבועיים עוזרת. אני מעסיק אותה כמעט מיום כניסתי לדירה, אבל נראה שככל שהימים נוקפים כך קטן שטח הפנים שנשאר לה לנקות. זה התחיל כניקיון הבית, והפך עם השנים למנהג שמשלב טקטיקת שכנוע ("הבית נקי – יש פה עוזרת כל שבועיים") עם גמילות חסדים. חצי מהבעיה היא בכלל הקושי שלי להפסיק שירות עם אנשים נחמדים. אז אנחנו מנהלים מין יחסים פתוחים שכאלה – היא קצת מנקה, אני קצת משלם, וכולם קצת מרוצים. הניקיון שלה לא תמיד עובר את הרף האסתטי של בנות שעוברות בבית, אבל זה כנראה ממילא רף שאינו בר השגה. בנות מזהות גרגרי אבק סוליסטים כמו שגברים מזהים פטמות סוררות. ואני מרגיש בתום יום העוזרת כאילו חזרתי לארמון של קדאפי. את הלילה לפני בואה אני מבלה בדרך כלל עד ארבע לפנות בוקר באיסוף בגדים, שטיפת כלים וריקון פחים. כמו מסדר מג"ד. כשאני חוזר הביתה, הדירה מסודרת. מרגע שהחולצה הראשונה נזרקת על הספה לוקח לי בערך שלוש שעות להחזיר את הכאוס לקדמותו.

***

בדחילו ורחימו אני נכנס לפרויקט. הרעיון של לתת לבחורה לפלוש לי לפרטיות מטריד אותי מספיק כדי לפגום בסיכויים שלי לבנות מערכת יחסים יציבה. לתת לבחורה לעשות את זה שלא במסגרת כניעה למחויבויות זוגיות נשמע לי משולל היגיון.

לפני שסגרתי עם עדי שאלתי בחורה שמכירה את הבית היטב ומזוויות שונות מה דעתה. בדיוק כמו האינטואיציה שלי, היא הצביעה נגד עם אופציה לווטו. "אני אוהבת את הבית שלך כמו שהוא", היא אמרה. "הוא מאוד ניבאי". וזה בדיוק מה שהטריד אותי בכל הסיפור: הבית הזה הוא אני.

בסוף הסכמתי. הנה, עם כל הרוח והצלצולים, גם אני יצאתי בסוף גבר שנכנע לבחורה שרוצה לעצב לו מחדש את הדירה.

***

כדי למזער נזקים אני מחליט להקדים תרופה למכה. הבעיה הראשונה שעדי צפויה להיתקל בה היא הבגדים. וזה לא בגלל שאני איזה פשיניסטה או אפילו היפסטר עם חצי מודעות אופנתית. קוד הלבוש שלי מבוסס על ג'ינס וטישירט בחוץ ובוקסר מסמורטטים בבית פנימה. באירועים חגיגיים אני שובר שגרה עם חולצה מכופתרת. כמו גבר טיפוסי, החולצות שאני לובש הן בדיוק החמש שמאכלסות את המדף בגובה הכתפיים שלי והן רק מחליפות מיקום בערימה. על הרגליים אני מלהטט בין שני ג'ינסים עד שאחד מהם קורע גיד בד בקרסול ומבקש חילוף. הבגדים המועדפים עלי היו באופנה כשאדם וחווה הסתובבו בגן עדן. ואף על פי כן, הבגדים הצטברו בארונות, משום שבכל הקשור למנהג המגונה של זריקת בגדים אני משתייך לאסכולת ג'רי סיינפלד, שגורסת כי גבר לא זורק תחתונים – הוא נותן להם להתפורר על הגוף. אני לא זוכר מתי זרקתי תחתונים לאחרונה. סיכוי טוב שמארקי מארק עדיין דיגמן אותם.

לבסוף, כמחווה של רצון טוב, אני מחליט לפנות כמה מדפים. סשן מדידות לילי מסתיים בכמות מכובדת של שקיות ניילון מלאות בגדים בדרך לתרומה. כשאני נפגש עם עדי בפעם הראשונה, השקיות עדיין באוטו. שתדע שאני בא לקשר הזה בראש פתוח ובתחתונים שלמים.

הבעיה השנייה שתעמוד בדרכה של עדי, תרתי משמע, הם הספרים. חדר הבלגן שלי, בתפר שבין הסלון לחדר השינה, נראה לפעמים כמו משחק טטריס, כשבמרכזו ניצבות ערימות ספרים בגבהים משתנים. וזה בבית שכבר מאכלס שמונה ספריות, לא כולל ספרים שמפוזרים פה ושם בין השידות והאצטבות. בניגוד לבגדים, פה היה ברור שאין אפילו דיון. ספרים אני לא זורק. זה קודש. במקום שבו יזרקו ספרים, יזרקו לי גם את מחברת ההבעה מכיתה ו'. עד כאן.

אני מוכן – במשורה, עם אקדח לרקה וסכין לכריכה – למסור ספרים מסוימים לחברים, לספריות ולחנויות לספרים משומשים. וגם זה רק אם מדובר בעותק כפול, בשפה זרה שאיננה אנגלית או בספר שאינו קריא בעליל מבחינה פיזית. ואת אלה כבר ממילא הוצאתי מהדירה. נשארנו רק עם אלה שלא עוזבים את הבית. שיהיה לה בהצלחה.

***

עדי לא הייתה זורקת את הספרים. היא מאוד התלהבה מהם. היא אפילו התחילה לתכנן לי חדר מלא ספריות ובלבו פינת קריאה. אני חושב שהיא הסיקה מהספרים שאני חכם. בעיני הם רק אומרים שאני ביבליופיל, מקסימום משכיל, אבל גם חכם זה בסדר. בעיצוב פנים – מקצוע שעוסק במידה רבה במיתוג מהיר של אנשים – המשוואה ספרים=חכם עובדת.

אבל לא רק הספרים שרדו. גם הבגדים. זה לא בגלל שאני גיליתי גמישות או שעדי גילתה רחמנות. זה בגלל שהזמן גילה קוצר רוח והתקציב גילה מוגבלות. אז החלטנו להתמקד בסלון. הרעש שנשמע בדירה באותו רגע היה אנחת הרווחה הקולקטיבית של שבעים אחוז מהחפצים בבית שלי. רעש המשנה היה השקשוק של שלושים האחוזים הנותרים.

במסגרת הניתוחים העצמיים שאני מארגן לעצמי אחת לשבוע – זה יותר זול מפסיכולוג – אני מוצא בסלון סימפטום לבעיות המחויבות שלי. אחת לחצי שנה בערך אני מחליט לארגן מחדש את הסלון (לעתים כחלק מרה-אורגניזציה שלמה בחלל הדירה). פתאום אני מוצא את עצמי בשלוש בלילה עם תחתונים מאובקים ומצח מיוזע, מזיז ספות, מרכיב ארונות ומחבר מכשירי חשמל. לקראת זריחה אני מרוצה מהתוצאה ובטוח שלא אשנה עוד את הסלון לעולם. זה מחזיק בדרך כלל כמה חודשים.

***

(ומכאן ואילך: תמונות ה"אחרי")

מהרגע שניתן האות, עדי מתחילה לפרפר. אם היא מקבלת פה קרדיט כמעצבת ומארגנת דירות בלבד, זה רק בגלל שאנחנו לא רוצים שתחייב אותנו גם על הוצאות הפקה. היא נפגשת איתי פעמיים (כי זה כל מה שאני יכול להקצות לה), ואז מתחילה לעבור אצל בעלי מקצוע, לבחור רהיטים, וילונות, צבעים. מדי פעם אני מקבל אס-אם-אסים עם אפשרויות בחירה. לו הייתה יכולה, היא הייתה לוקחת אותי ביד (ליתר דיוק, באוזן) למסע השופינג הזה. אבל זה די נחמד שאפשר פשוט להפיל את הכל על אחת שיודעת.

שיפוץ – ובפרט שיפוץ חדר מאוכלס ומאויש – יכול להיות חתיכת סיוט. ואני אומר את זה כמי שבקושי שידרג כאן חדר. נתי אשור, קבלן השיפוצים שמעסיק את הצַבעים, מספר לי שלא מזמן סיים שיפוץ אצל זוג אנשים מבוגרים שהשילו מגופם 11 ק"ג במהלך רמונט של חודש וחצי. וזה לא שהם סיידו קירות והחליפו צנרת בעצמם. מדובר ב-11 קילו של לחץ. אני מכיר יותר מזוג אחד שנפרד על רקע שיפוצים. חודש של הכנה פלוס שלושה ימים של עבודה נתנו לי הבנה כללית במה דברים אמורים. דברים אמורים בתפירת לו"ז לפי בעלי מקצוע, בלופ אינסופי של טלפונים ובתפעול תקלות מתמשך ("שומע?", אומר לי אחמד הצבע, "נפלה פה חצי תקרה"). וזה עוד בפרויקט צנוע, בלי קירות שבורים ומרצפות חלופיות, כשעדי מנהלת את העבודה וכולם תורמים את זמנם וכישרונם, מהמזנון של "גלריית קיאנו" ועד לשטיח של "ג'וזפון שטיחים". אם היה מעורב פה תקציב גדול, כבר הייתי כנראה בקריסת מערכות. אבל בדיוק בשביל זה היא פה.

עדי מתמחה, כאמור, בעיצוב לגברים. אני לא יודע מה זה בדיוק אומר. אני מבין משהו בעיצוב, ואני מבין משהו בגברים, אבל אני לא מצליח לעשות את החיבור. מבחינתי, כל דבר שמצטיין בפשטות פונקציונאלית הוא עיצוב לגברים. פקק בירה, למשל. עניבה, מנגד, היא אלמנט נשגב מבינתי, כיוון שטרם הצלחתי לפענח את הייעוד השימושי שלו.

אבל עדי מבינה בזה יותר ממני. אחרת היא לא היתה מתפרנסת. לאור זאת, אני מגלה יכולות זרימה שלא היו מביישות את הירדן ההררי. אני מחליט לתת לה לעשות כמעט ככל העולה על רוחה – גם כי אני מבין שאפשר לסמוך עליה, וגם מתוך הנחה שתמיד אוכל להפוך את הכל אחרי שהיא תלך. וכשאני מבטיח לה שמשהו הולך לפח, אני מתכוון לפח במובן המטפורי של המושג. כן, גם זה יתרון בחברה לשבועיים.

עם זאת, לפעמים מתגלעים חילוקי דעות. זה קורה, למשל, כשהיא מציעה לי צבעים לקירות. אני דוחה את הרעיון של צבע חרדל. "אתה לא רואה את זה", היא מסבירה, "אתה חושב על חרדל כמו…". "אני חושב על חרדל כמו היינץ", אני קוטע אותה. אחרי דקה אני מקבל באס-אם-אס את החרדל שהיא כיוונה אליו, מתוך פלטת הצבעים שלה. בתמונה זה נראה פחות זועק ממה שדמיינתי, יותר אלף האיים. אבל כבר מזמן למדתי לא לסמוך על תמונות משופצות מהאינסטגרם.

אחרי משבר החרדל אנחנו עוברים לגווני פיסטוק. אני שוב מתחנן למשהו קצת יותר בהיר, שלא לומר סולידי, שלא לומר גברי, שלא לומר משהו שלא יעביר את הכתבה שלי ל"הזמן הורוד". עדי מתעקשת שהיא יודעת מה טוב לי. אחרי דיון משולש עם יועצת הצבעים של טמבור – נשבע לכם שיש מקצוע כזה, לא המצאתי – אני נכנע ללחץ החברתי. אם שתי בחורות אומרות שפיסטוק זה השחור החדש, מי אני שאתווכח. וממילא בסוף הפיסטוק הוא לא פיסטוק, אלא משהו בהיר יותר עם איזה שם מקודד וכינוי כללי "פסטל". וחוץ מזה, יותר גרוע מהקיר הכחול שתקוע לי מול העיניים מאז שהשתלטתי על חדרו של השותף לשעבר כבר לא יהיה. הקיר הזה כבר לא הולך טוב עם שום דבר, חוץ מעם הטענה של עדי שכשזה מגיע לעיצוב, גברים נעולים על קשת הצבעים שבין כחול לירוק. אני מסביר לה שגבר רואה רק שחור ולבן. כשדורשים ממנו להיות צבעוני הוא מוכן להתרחק עד לכחול ולירוק, אבל זהו. לא צהוב, לא אדום, ובטח לא צבעים עם שם משפחה כמו סגול חציל ו-ורוד פוקסיה.

כשנתי רואה את הפסטל הוא מוודא שאני יודע שזה מה שהולך להימרח על הקירות. אני עושה את התנועה שעושה כל גבר שבחורה מעצבת לו את הבית – מושך בכתפי. "אני מבין שהפרויקט הבא שלך יהיה הסרת שיער", הוא מגחך. מובן שהוא טועה. הפרויקט הבא שלי הוא הפקת האופנה בסוף הגיליון.

אחרי הצבע מגיע השלב שבו צריך להיפרד מרהיטים. עדי בוחרת ב"בדוסה עיצובים" ספה שנראית נוחה ומתגלית כמאוד נוחה. המבחן פשוט: לא נדרשות לי יותר משבע שניות כדי למצוא את עצמי שרוע עליה פרקדן. המחיר הכספי שלה זניח לעומת זה הרגשי: צריך להיפרד מהספה המרוטשת (לא במובן הפוטושופי של המילה) שגררתי לפני כמה שנים מרחוב סמוך ושלא נשארו בה עוד שני תפרים ששומרים על קשר. תחת הסדין הכחול היא עבדה מצוין וסידרה לי יופי של שנצים, אבל עכשיו הגיע זמנה ללכת בדרך כל ספה. אף אחד כבר לא יאסוף אותה מקרן הרחוב. כמו זקן אסקימואי היא תחכה שם, עד שתיעלם מהעין, ולא אדע כי באה אל קרבה של משאית זבל.

אנחנו מנהלים דיון קצר על שאר הרהיטים, אבל אני מגלה יד רחבה. בניגוד לשמונצעס, לרהיטים אין לי יותר מדי סנטימנטים. את רובם לא קניתי, לא גדלתי עליהם, ומעולם לא העזתי לטעון שיש קו עיצובי שמחבר ביניהם. גם אני הייתי פעם סטודנט, וסטודנטים לא בוחרים את הרהיטים שלהם בקסטיאל. הם פשוט מחברים פריטים קיימים וקולקציה אקלקטית של ריהוט רחוב לכדי מיש-מש סלוני שאפשר לשבת עליו ולראות טלוויזיה.

סטודנטים, אגב, נמצאים מחוץ לקהל היעד האופייני של עדי. שמורכב מגברים (האם צריך לציין "סטרייטים" כשמדובר בעיצוב?) משני סוגים. הסוג הראשון הוא גברים לא זוגיים – רווקים, גרושים, אלמנים – במצב כלכלי שפיר. אלה גברים שיש להם כסף לעצב את הדירה ורצון לעשות זאת, אבל מעט מאוד זמן, סבלנות וידע הדרושים לשם כך. הסוג השני הוא עיתונאים שמוכנים להשתתף בניסוי.

על השמונצעס והתמונות מתנהל משא ומתן. בניגוד לרהיטים, אלה בדיוק הדברים שמגדירים מי אני: בחור עם חיבה לאייקונים גבריים (קלינט איסטווד, ג'וני קאש), עם חולשה לתרבות קלאסית ופופולארית (וגר דוסטוייבסקי עם טוני סופרנו), ועם נטייה קומפולסיבית לאגרנות. כשאייל הצלם מגיע לדירה, הוא אומר לי שבטח קיבלו אותי לבלייזר לפי החדר. זה חדר של גבר רווק, ואי אפשר לטעות בכך, גם בלי הגרביים שזרוקות על השטיח (אבל אין ספק שהן עוזרות).

גם עדי מבחינה בכך מיד עם כניסתה לדירה. "יש לך קטע מגניב", היא אומרת. היא מתלהבת מכמה פריטים, אפילו מבקשת שניים לעצמה. אבל באופן טבעי, לא הכל אנחנו רואים עין בעין. העומס מרתיע אותה, וחלק מהפריטים אינם לרוחה. "זה ילדותי", היא מבטלת אותי בהינף יד. "ילדותי?!", אני משתומם. "זה יול פאקינג ברינר! זה סטיב פאקינג מקווין! זה שבעת הפאקינג מופלאים!!!". "כבר אמרת את זה", היא מפהקת וממשיכה לדרכה. "ילדותי".

"ילדותי" היא מילת מפתח בשיח בין גברים לנשים. בגברים יש משהו ילדותי אינהרנטי. אי אפשר להילחם בזה, צריך רק לשמור את זה במידה. עכשיו תחליטו אתם אם הגבול עובר במתקן סוכריות פז של הומר סימפסון (צ'ק) או בבובה של אי-טי (צ'ק). מה אפשר לעשות שאני אוהב ממורביליה?

לדיון הילדותי נכנס גם עניין הטעם. כי ללכלך על פוסטר של "שבעת המופלאים" זה עניין מופרך אחד, אבל ללכלך על איור פופי של טיילר דרדן זה כבר עניין מופרך אחר. לזכותה של עדי יאמר שהיא מבינה ללב של גבר. היא זוכרת שהיא מעצבת כאן דירה של רווק, ונזהרת מליפול לבורות נשיים. לכן בעציצים אין פרחים, הקירות לא צבועים בסגול בורגונדי, והתמונה היחידה שהסגירה נטיות רומנטיות ירדה מהקיר. זה לא טאץ' עליז לסטרייט שיעיז, זאת נגיעה נשית לגבר הנכה רגשית.

למזלי, אני לא נטול חוש אסתטי. או כמו שעדי מגדירה זאת: "יודע להעריך יופי". העניין הזה מציל את חייהם של לא מעט פריטים שעוברים את הסלקציה ומצליחים לשרוד את שלב שדרוג החדר, וכך חלק ניכר מהסטיילינג הסופי של הסלון מקורו במה שמכונה בז'אנר ההפקות "אוסף פרטי". הבנתי את עדי. עתיקות ורטרו עושים לה את זה. בסדר, טעם טוב. אבל גם באבל-הד של אייל ברקוביץ' זה מגניב, לא?

"אתה כזה אלפא מייל", אומרת לי עדי. אני לא בטוח אם היא מתכוונת לזה כמחמאה או כ"אולי תשתחרר כבר מהמניירות הגבריות שלך ותתן לי להעיף משהו החוצה". אני חושד שהתשובה היא ב', כי בדיוק התווכחנו אם המיני בר בסלון הוא מגניב או מיותר. המקרר הזה היה רעיון כל כך מוצלח, שלא מזמן הגיע אלי טכנאי וכמעט התחשמל מרוב התלהבות. זה היה חודש אחרי שנכנס נציג של הוט וכמעט מכר לי חבילת טריפל במחיר חיסול מרוב שהיה מהופנט על המדפים. ככה זה אצלי – מגיעים כל מיני גברים נשואים או זוגיים שעובדים בכל מיני עבודות שירות ומכירות, מתלהבים מהחירות הגברית שמכה בהם במלוא העוצמה, שוכחים למה הגיעו, ובסוף חוזרים מצוברחים לדירות המעוצבות והמעוקרות שלהם. כן, המחשבה הזו מנחמת אותי בכל מיני לילות בודדים.

***

כשהחבר'ה של נתי מסיימים לצבוע את הקירות, אני נאלץ להודות שזה נראה לא רע בכלל. מסתבר שהמעצבת יודעת על מה היא מדברת. זו לא עוד בחורה שאומרת לך "תאמין לי, אני יודעת מה אני אומרת", אלא אחת שגם צודקת. לזכותה יאמר שהיא ידעה להתעקש על הצבעים המתאימים לדעתה, אבל גם לא נלחמה איתי ומיתנה את הססגוניות בגוון או שניים. התוצאה משביעת רצון. אפילו השולחן החלמוני מרגיש בנוח באמצע הסלון. בכלל, אחרי שעתיים של הפשטת הסלון ממחלצותיו ועוד יממה של צביעה, החדר נראה פתאום מרווח, מואר ומזמין מכפי שהכרתי אותו אי פעם.

עדי יודעת לעשות הרבה דברים בשבילך. היא יודעת להתאים צבעים (כנראה חשוב), לבחור חפצים (די חשוב), להוזיל עלויות של רהיטים ופריטים (בטוח חשוב) ולעצב חדר יפה מבלי לפגוע בפאסון הגברי (הכי חשוב). אבל האספקט הכי בולט בעבודתה הוא גם האספקט הכי פשוט לכאורה: היא גורמת לך להיפטר מדברים. רציתי להוסיף כאן "מיותרים", אבל אני לא באמת מכיר בערך המילה הזו. השורה התחתונה היא שהסלון שלי היה צריך אוויר. אני ידעתי את זה, הוא ידע את זה, אבל לאף אחד מאיתנו לא היה את האומץ ליזום. כשאתה מעמד בינוני דפוק שחי בחלל מצומצם יחסית, אתה לא יכול להיות בררן מדי באכלוסו. ואני, כאמור, דג זהב.

"לזרוק זה קל", אני מסביר לעדי. כל אחד יודע לזרוק. זה לא כרוך בשום כישרון, מיומנות או השכלה. "החוכמה היא לדעת מה לזרוק". אני מאמין שגברים לא זורקים חפצים – ואני אומר "גברים" כי אני יודע שאני לא לבד, ועדי היא עדתי – משתי סיבות. הראשונה היא סנטימנטים, אבל היא לרוב משחקת תפקיד משני. השנייה היא הרציונל הפרקטי שמכתיב כמעט כל התנהגות גברית. על פי הרציונל הזה, אין טעם לזרוק את מה שעשוי להימצא לו שימוש ביום מן הימים. לזרוק חפצים תקינים ושמישים רק בגלל שהם לא נראים מי יודע מה זה לא רק קוצר ראייה, אלא גם אפליה על רקע אסתטי.

לעדי, כמשקיפה חיצונית, אין את העכבות האלה. היא בוחרת את החפצים הנאים בעיניה, ואת השאר שולחת למשרפות של חירייה בלי להניד עפעף. זו טכניקה אכזרית, אבל אפקטיבית. כיוון שנאלצנו להסתפק בחדר אחד, אני יכול לפחות להשתמש בחדרים האחרים כמקלט מדיני. במצב עניינים אחר, כלקוח מן השורה, הייתי נאלץ להיפרד משתי ספות, שתי כורסאות, שתי ספריות, מזנון, הדום, פוף, אהיל, מדף, שטיח, שלוש תמונות, ואוסף אדיר של ספרים וחפצים. הפעם אני מצליח למלט את חלקם לחדר הבלגן. הגדולים שבהם לא מצליחים להסתתר ומוצאים את עצמם בחצר. גורלם לא שפר עליהם. מכאן הדרך לצפרדע קצרה. מצד שני, זה גם מה ששקית התחתונים הישנים שלי חשבה.

***

יום העבודה הוא יום קרב אינטנסיבי. בדרך כלל ממלא את תפקיד הפועל איש מקצוע, אבל הפעם איש המקצוע הוא אני. כמה חסכוני, ככה מתיש. במהלך כמעט שמונה שעות עבודה אנחנו מתפקדים כזוג לכל דבר – אני קובע וילונות, תולה תמונות ומזיז רהיטים, והיא יורה עלי פקודות. אבל הפרטים מתחברים. השילוב בין השיפוץ הקל, הריהוט החדש, השדרוג של הקיים ותפזורת הקולקציה הפרטית שלי עובד. עדי אומרת שהצבע של השולחן מתכתב עם הפס הצהוב של השטיח או משהו כזה, אבל אני פשוט רואה שהסלון יפה, חמים ונוח. אפילו שבדרך נאלצתי לוותר על המיני בר, על הכורסה האדומה ועל התמונה הענקית של אדוארד הופר. בקושי הצלחתי להגניב פנימה את בן גוריון.

כשאנחנו מתיישבים על הספה המפנקת אני מבין שאני נמצא בסלון אחר. זה "סלון של גדולים" – התחושה הזו שמתקבלת כשאתה מגיע לבית חדש של זוג חברים נשוי, ומבין שזה כבר לא בית של זוג סטודנטים, אלא של הורים לעתיד. כשעדי אומרת שהטיפול שלה משדרג את הגבר, לזה היא מתכוונת. מעולם לא הרגשתי לא בנוח להזמין בחורה הביתה, כל שכן חברים, אבל עכשיו אפשר להזמין אפילו את ההורים הביתה בלי לחוש רגשות אשם על הדוחק ועל הריהוט האקלקטי. לאבא שלי, שנקלע במקרה לדירה למחרת, לקח כמה דקות לצאת מההלם.

"יודעת משהו?", אני אומר לעדי על בקבוק בירה אחרון מהמיני בר שנשאר מחוץ לחלל החדש, "הייתי לוקח אותך לעשות גם את חדר השינה". פתאום הסלון הזה נראה גדול על הבית בשלוש מידות, ואני פשוט יודע שאם חדר השינה יראה מה קורה מעבר לקיר הוא יעלב ויקיא אותי מהסדינים. אבל דיה לסדנת יזע בשעתה. איך אומרים אצלנו? אחרי החגים.

התמונות מתוך הכתבה: עיצוב סלון

לעיון נוסף:

Saying yes to mess, ניו יורק טיימס

הצעה לאי סדר, כלכליסט

תגובה אחת ל-“נגיעה נשית לגבר הנכה רגשית

  1. מצבעוני ומלבב לריק ומדכא. מקווה שהיא לא עשתה לך מהפך דומה באישיות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s