שבר ענן

צילום: שקד המאירי

צילום: שקד המאירי

פורסם במקור בגיליון דצמבר של בלייזר

האמת היא שאני כבר עייף. לא, לא פיזית. בעצם, גם. מובן שאני עייף פיזית. חזרתי מעשרה לילות שברובם לא ישנתי יותר מארבע-חמש שעות, ובחלקם פחות מזה. שניים מתוכם עשיתי על מיטת ברזל צבאית שחוקת קפיצים, אבל בלי המזרון. רק הקפיצים. בימים היטלטלתי כמו עכבר במבוך בין המטבח והחמ"ל, בין מחסן הרס"פ והמרחב המוגן, בין הבסיס הפלוגתי לעורף הגדודי. אז כן, אני עייף פיזית. אבל לא לכך אני מתכוון.

אני גם עייף מנטאלית. רצוץ. יומיים – מהרגע שקיבלתי את הצו 8 הטלפוני בליל חמישי, דרך ההתייצבות בימ"חים והמעבר לצאלים ועד לחתימה על מוצב סופה – שהרגישו כמו שבועיים.  עשרה ימי מילואים שהרגישו כמו חודשיים. המון בקשות, המון דרישות, המון שאלות. חוסר ודאות מוחלט. ערפל קרב טרם קרב. מה אוכלים? מתי אוכלים? איך אני מתקצב את מנות הקרב האלה לפלוגה? כמה חיילים מתגייסים? מי חותם על מה? מתי יגיעו הנעליים? מתי יגיעו האוטובוסים? איפה ישנים? על מה ישנים? מתי ישנים? ישנים?

ופצמ"רים. כל הזמן פצמ"רים. יש "צבע אדום", אין "צבע אדום". אזעקות, כריזות. "ספיגה! ספיגה!". זה תקין? זה לא תקין? זה הפצצות שלנו? זה הפגזות שלהם? כל הזמן אתה דרוך, כל הזמן אתה ערני. עייף וערני. מלא אדרנלין ונטול אנרגיות. הרעש הזה, התקתוק של החמ"ליסט שלוחץ על מערכת הכריזה, רגע לפני שהוא מודיע "ספיגה!", דורך את כל השרירים בגוף. תוך זמן קצר הוא כבר לא צריך להכריז דבר. די ברעש הזה כדי להריץ את כולם למרחבים המוגנים. די ברעש הזה כדי לגרום לי, יום אחרי הפסקת האש, בסופרמרקט בנתיבות, להידרך כשהקופאית הראשית מבקשת לפתוח את קופה שלוש. הגוף מגיב מעצמו. זה כמו לבנון.

בעצם, זה לא כמו לבנון. בלבנון לא הרגשתי ככה. בלבנון זאת הייתה השגרה, אלה היו החיים. היינו שומעים, נופלים לארץ, מחכים וממשיכים הלאה. אני כמעט ולא זוכר את נפילות הפצמ"רים בלבנון. אולי כי זה היה כמעט טריוויאלי. בלבנון לא נתקלתי בחיילים שנתקפו הלם, מה שמכנים בתקשורת "נפגעי חרדה". היינו צעירים, העולם שכב לרגלינו וקו סגול היה אורגזמה גברית. היום, בסך הכל 12 שנים אחרי הנסיגה, זה לא אותו דבר. לאנשים יש מה להפסיד. יש להם אחריות. יש להם משפחה. אנשים שישבו בנצרים ואכלו דייסה עם פצמ"רים פתאום לא מסוגלים לצאת מהמרחב הממוגן. לא מסוגלים להוציא מילה מהפה. לא מסוגלים לתפקד.

אני זוכר את השריקה הזאת. היא לא יוצאת לי מהראש. אני זוכר את הבום הראשון, העמום. אתה אף פעם לא יודע למי שייך הבום הזה, לנו אם לצרינו. אם יש לך שכל, אתה פשוט מתחיל לרוץ. אם יש לך כבר כמה ימים בגזרה, אתה כבר לא רץ בכל בום. אתה מחכה לעוד אינדיקציה. לפעמים האינדיקציה היא שריקה. וזאת האינדיקציה הכי גרועה שיש, כי השריקה היא הרעם שבקצהו ברק, והברק הוא חתיכת ברק. זה הבום השני. וכשהוא קרוב, הוא מפחיד.

בלילה הראשון שאחרי הפסקת האש פגע בבסיס ברק. לא מטאפורית, פשוטו כמשמעו. והרעם שבא איתו היה הבום הכי רועש ומפחיד ששמעתי כל השבוע. זה היה רגע – עוד רגע – שבו הבנתי שזה לא נורמאלי. לשמוע רעם ולחשוב על הפצצה – אלה לא חיים נורמאליים.

עמוד ענן 3

אז כן, אני עייף. אני מותש פיזית ורצוץ מנטאלית. אבל אני גם עייף מלהיות מילואימניק. אני עייף מלהיות הנדפק והפראייר. אני עייף מלהיות המתלונן הסדרתי והמתריע בשער. אני עייף משיחות גנרלים ריטואליות ומתשובות צה"ליות ריקות מתוכן. אני עייף מלשמוע ש"זה המצב". אני עייף מלחזור על אותן בעיות, על אותם כשלים, על אותם לקחים. אני עייף מלרדוף אחרי נעליים חסרות, אוכל חם, נייר טואלט. אני עייף מלחזר על פתחים, אני עייף מלקושש ציוד ניקיון מן היקב ומן הגורן וממחסן הרס"פ של גדוד השריון שממול. אני עייף מלא למלא את תפקידי במלואו, מלא לספק לחיילים שלי את הדרוש להם, מלעשות את המקסימום ולגלות שזה לא מגרד את המינימום.

אני עייף מלהסביר לאנשים למה אני הולך למילואים. לאנשים במרחב שבצבא מכונה "אזרחות" זה נראה תמוה. לאנשים במרחב שבאזרחות מכונה "צבא" זה נראה מובן מאליו. ובפער הזה שביניהם תקוע אני: רעב, עייף, מתוסכל. טוען את הסוללה הפנימית שלי באמונה ובערכים ורואה אותה מתרוקנת יותר מהר מאייפון במילואים.

עברה קצת יותר משנה מאז אותו אימון ארור בצאלים שאת תולדותיו פרשתי על דפים אלה ושבעקבותיו קראתי לי ולאנשים כמותי "מגש הפח". כתבתי אז שבתוך שנה כבר נקום מהריסות האימון ההוא ונתייצב למילואים כרגיל, באיזה בסיס מוכה חולדות על גבול עזה. והנה, אני באותו בסיס על גבול עזה. אפילו החולדות עוד כאן.

בניגוד לאימון ההוא, שבו החלטות פיקודיות מקוממות וכשלים לוגיסטיים חמורים הבעירו את חמתי, הפעם רף הסובלנות היה גבוה. בכל זאת, מלחמה. מנות קרב, מיעוט שעות שינה, אנדרלמוסיה פיקודית – הכל נסלח. העיקר שיש נשק שיורה ושכפ"ץ שסופג. אבל הסובלנות הזאת ננגסת ככל שהימים נוקפים והציוד הבסיסי – המבצעי והלוגיסטי כאחד – עדיין לא זורם בנתיבים הצה"ליים הפקוקים. והפלוגה, שממלאת את משימותיה בדבקות, עדיין תקועה בלי נעליים ואפודים קרמיים מצד אחד, ובלי פחי אשפה וחמגשיות מצד שני.

עמוד ענן 1

ואז מגיעה הפסקת האש. מילואימניקים מתחילים לפנות את שטחי הכינוס ולנוע צפונה. והגדוד שלי נשאר במקומו, מתכונן לעשות עוד שבת צה"לית. אף אחד לא מתלונן; לכולם ברור שחיילי הסדיר ששחרורנו תלוי בהם נשארים בכוננות להפסקת הפסקת האש, ולכן עלינו להמשיך ולתפוס את הגזרה. אבל אז מגיע לשער הבסיס אוטובוס, וממנו יורדים חיילים צעירים במדי א', ערוכים ומגולחים ליציאה הביתה. חיילי מילואים שעזבו את בתיהם לפנות בוקר והשאירו מאחור נשים, ילדים ועסקים, עומדים וצופים המומים במחזה האבסורד. ואז הם נוקטים עמדה, מתייצבים בשער וחוסמים את דרכו של האוטובוס. חיילי הסדיר כלואים בסיטואציה שלא בטובתם ושלא באשמתם. מהומה מתפתחת במקום, המג"ד מנסה להרגיע את הרוחות, המח"ט מגיע לדבר עם הפלוגה. במלחמה שאינה מלחמה, בלי אלפיים הרוגים ובלי ועדת חקירה ממלכתית, זה הכי מוטי אשכנזי שיכול להיות.

שום דבר לא יצא מזה. בטח שלא שבת בבית. אבל זה גם לא העניין. שבת בבית או מזון מבושל אלה ניואנסים וסימפטומים. המחלה בעינה עומדת. בעיני הצבא, המילואימניק אינו אלא חייל סדיר עם טווח שירות מקוצר. בעיני המדינה, המילואימניק אינו אלא משאב שהיא מעמידה לרשות הצבא לזמן מוגבל. בעיני איש משני אלה המילואימניק אינו אזרח שהוא שומר חוק דה יורה ומתנדב דה פקטו. מספר המשרתים השערורייתי אינו מטריד איש משנתו. הצבא דורש שכמילואימניק אפתור את בעיותיי מול המדינה. המדינה דורשת שאתייצב לשירות, בין אם היא פותרת את בעיותיי ובין אם לאו. הגנרל לא חושב שהוא צריך לתת לי תשובות. המדינאי פשוט לא נותן לי אותן. וכשכל המבצע הזה יגמר, מישהו יצטרך לשלם את החשבון המפלצתי. והמישהו הזה הוא אני.

אחרי שירות המילואים האחרון לא פוציתי כראוי על אובדן ההכנסות שלי. ואני לא מדבר על ההפסדים הטריוויאליים כמו חשבון טלפון והוצאות דלק שתפחו בגלל המילואים, אלא על אובדן הכנסה כתוצאה מאובדן ימי עבודה. זה קורה להרבה עצמאים ופרילנסרים, לא המצאתי את הגלגל, רק חטפתי אותו בראש, והחלטתי שיש גבול גם לרוח ההתנדבות. הודעתי למ"פ ולמג"ד שאני לא מגיע למילואים עד שהמדינה לא תשלם לי כמו שצריך. לא ידעתי אם אצליח לעמוד בהצהרה הזאת.

ביום חמישי ה-15 בנובמבר באחת וחצי בלילה צלצל הטלפון. זה היה המ"פ. הוקפצנו. קמתי, ארזתי תיק בלי לדעת כמה זמן איעדר, קפצתי לאסוף ציוד צבאי מההורים והתחלתי לנסוע דרומה. לא הספקתי לישון באותו לילה. ואני עייף. כל כך עייף.

עמוד ענן 2

2 תגובות ל-“שבר ענן

  1. וואוו איזה יאוש. ואני רוצה לקוות ולהאמין שלחזור ולגור בארץ זה עדיין אפשרי. איך עושים את הצעד הזה אחרי מה שקוראים ורואים ושומעים מכל כך הרבה אנשים טובים בעלי כוונות הכי מצויינות שיש ??

  2. יישר כוח, ברגע שתבחר שאתה שם בגללך ולא בגללם יהיה לך יותר קל להתמודד עם המצב הבלתי אפשרי והלא צודק
    הזה.
    לי יש מילואים בפברואר בצאלים ואחת הסיבות שאני הולך רגוע כי יש לנו רספ מדהים שיודע להכין פריסות גורמה אלוהים יודע מאיפה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s