שיא הרגש ("הבלתי אפשרי" – ביקורת)

הבלתי אפשרי

החדשות הרעות הן שאיי. או. סקוט מה"ניו יורק טיימס" נתן לסרט 50 מ-100 (לפי השקלול של מטהקריטיק).

החדשות הטובות הן שרוג'ר איברט נתן לו מאה, ואיברט יותר צודק.

אולי זה בגלל שהגעתי עם ציפיות נמוכות. זה תמיד מתכון טוב, אם לא להגברת ההתלהבות אז לפחות למיתון האכזבה. הטריילר של "הבלתי אפשרי" נראה לי כמו מסחטת דמעות מהסוג הזול ביותר, בדיוק כמו שהסיפור שלו נשמע מלודרמטי מכדי להיות אמיתי: בני משפחה נקרעים האחד מזרועות השני, על טפם, במהלך אסון הצונאמי. הדרך שלהם בחזרה לזרועות שווה 114 דקות של סחיטה רגשית.

לא הייתי רחוק מהאמת. "הבלתי אפשרי" הוא אכן מסחטת דמעות. אבל הוא עושה זאת כמעט בלי מניפולציות ועם רגל זהירה יחסית על דוושת הסנטימנטליות בואך מחוזות הקיטש. תחת זאת, הוא עושה זאת כמו שסרט צריך לעשות זאת: באופן קולנועי.

זה מתחיל בסצנת הפתיחה המפעימה. קצת יותר משנה אחרי שקלינט איסטווד שפך עלינו צוננים עם סצנת הצונאמי המדהימה של "מכאן והלאה", חואן אנטוניו באיונה מטביע אותנו באוקיאנוס עם סצנת צונאמי מדהימה אפילו יותר. הצונאמי ב"מכאן והלאה" היה מפחיד לא פחות מאשר מרשים; הצונאמי ב"הבלתי אפשרי" הוא כבר אימה של ממש. באיונה, בעבודת צילום, עריכה וסאונד יוצאות מן הכלל, מצליח לשתול את הצופה בתוך הנחשול האדיר. המחזה של נעמי ווטס המיטלטלת כבובת סמרטוטים חסרת אונים בתוך המים שעה שעצמים נתקעים בה ומצלקים את גופה אינו קל לצפייה.

ככה זה נראה ב"מכאן והלאה". חלק מהצונאמי של "הבלתי אפשרי" אפשר לראות בטריילר שבקצה הביקורת

כזה הוא קם המשכו של הסרט, שאינו מתלוצץ עם צופיו. בדקות הקרובות הם צפויים להביט בפצע המכוער שנפער ברגלה של ווטס, או בשחקנית מקיאה אצות על רצפת בית החולים. "הבלתי אפשרי" היא דרמה שאנשים מגיבים אליה כמו אל סרט אימה.

וזהו אכן סרט אימה. "הבלתי אפשרי" הואשם ע"י מבקרים אחדים שהוא נצלני ומניפולטיבי, אך אין זה כך. רוב הזמן הוא מעביר את הצופה חוויית צפייה מחרידה ונוגעת ללב כאחד. מחד הוא נאחז בסיפור (האמיתי) על המשפחה שהתפצלה בתוך גלי הצונאמי, סיפור שאינו יכול להיות אלא נוגע ללב. מאידך זהו סיפור איום ונורא על אנשים שבאו לשכשך בחופי גן עדן ומצאו את עצמם טובעים בגיהנום.

עוד נקודה לביקורת היתה העובדה שבאיונה והתסריטאי סרג'יו ג'י. סנצ'ז (שהיו שותפים ל"בית היתומים") בחרו להתמקד בסיפורה של משפחה אנגלוסקסית, כמעט מושלמת ונטולת פגמים, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מגורלם של המקומיים (וגם תוך כדי הפיכת עורה של המשפחה הספרדית במקור, ועוד בסרט ספרדי). גם זו טענה מופרכת. סיפורה של משפחת בנט הוא סיפורו של כל תייר שבא לחופשת חג מולד חלומית ומצא עצמו בסיוט שלא יתואר, וכך רק הפך קרוב יותר לליבו של הצופה. למשל, הצופה שהוא אני, שהעביר את כל דקות הסרט במחשבה כיצד היה מתמודד עם החוויה המטלטלת תרתי משמע. ומה עוד שאין בסיפור אחד כדי לגרוע מסיפורים אחרים, וודאי לא חסרים סיפורים אנושיים מרגשים לדלות מהיבשה המוצפת שהותיר אחריו הצונאמי.

הבלתי אפשרי צונאמי

הבחירה בשחקנים לא מוכרים היתה יכולה להיות מעניינת, אבל אפשר להבין את באיונה שבחר בשני פרצופים מוכרים כמו ווטס ויואן מקגרגור להוביל את הסרט. ומה עוד שהשניים עושים עבודה נפלאה. ווטס פנטסטית כאם הפצועה שהולכת ומחליפה תפקידים עם בנה הבכור בעודה שוקעת בדמדומי כאבה, ולעתים פשוט צורחת אותו עד שהאוזניים ניצלות; מקגרגור מצדיק את משכורתו בסצנה אחת קורעת לב בה הוא מספר לקרוב משפחה רחוק על האסון, נשבר ושובר. טוב לא פחות מהם טום הולנד בתפקיד לוקאס, הבן הבכור שתופס פיקוד על מבצע הצלתה של אמו. גם אחיו הצעירים (סמואל ג'וסלין ואוקלי פנדרגאסט) כובשים.

"הבלתי אפשרי" לא חף מפגמים. כך, למשל, סצנה מיותרת לחלוטין שבה ג'רלדין צ'פלין מעבירה באופן פשטני מסרים אלגוריים בדיאלוג עם אחד הילדים. יש בסרט גם מאותם צירופי מקרים תמוהים, ורגעים שבהם קשה להבין אם באיונה וסנצ'ז בחרו להיצמד לסיפור האמיתי או דווקא הגזימו בחופשיות העיבוד. לעתים נדמה שדרוש היה פיתול תסריטאי מחוכם יותר; לעתים נדמה שדווקא החומרים המציאותיים, שהם לא תמיד מדהימים אלא לפעמים גם מעשיים ונטולי נסים, עמדו לטובתם.

אז מה כאן "בלתי אפשרי"? פתאומיותו של האסון ועוצמתו ההרסנית של הטבע? היכולת האנושית לשרוד אותם? או אולי פשוט הסיפור המשפחתי הנסי שבמרכז הסרט? אולי כל אלה גם יחד. ובכל אלה יחד טמון כוחו של הסרט, שאינו אחד הסרטים הגדולים שראיתי, ואף על פי כן הוא אחראי לאחת החוויות המרגשות, המטלטלות, המפחידות ומעוררות ההשראה שעברתי.

Twitsonfilms: סרט אסונות מניפולטיבי? לא ממש. מפחיד ומטלטל, ותסלחו לי על משחק המילים על חשבון הצונאמי, אבל זה פשוט קולנוע סוחף. ****

"הבלתי אפשרי" (The Impossible). בימוי: חואן אנטוניו באיונה. תסריט: סרג'יו ג'י. סנצ'ז. שחקנים: נעמי ווטס, יואן מקגרגור, טום הולנד, סמואל ג'וסלין, אוקלי פנדרגאסט, ג'רלדין צ'פלין, ג'ומג'אוי סיי-לימה. 114 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s