עבד כי ימלוק ("ג'אנגו ללא מעצורים" – ביקורת)

דג'אנגו ללא מעצורים

החדשות הרעות הן ש"ג'אנגו חסר מעצורים" אורך 165 דקות.

החדשות הטובות הן שזה לא הפריע לי לשניה: ג'אנגו, אקדוחן ספגטי שחור וטרנטינואי ממגף ועד כובע בוקרים, רץ לי מול העיניים, והוא רץ ללא מעצורים.

קוונטין טרנטינו עושה סרטים מגניבים. הוא לא עושה סרטים עם אמירות חברתיות מעמיקות או עם כוונה אוסקרית נפוחה מחשיבות עצמית. הוא עושה סרטים "קוליים", סרטים שכיף לו לעשות, סרטים שהוא בעצמו היה נהנה לראות.

טרנטינו הגיע למעמד שבו הוא יכול לממש כל פנטזיה שעולה על דעתו. סרט נקמה אולטימטיבי? קול. מחווה לסרטי הגריינדהאוס? קול. יחידת חיילים יהודים שנוקמת בנאצים בצרפת הכבושה? קול. ועכשיו: מערבון, אבל כזה עם צייד ראשים שהוא רופא שיניים גרמני ועם כושי על סוס. סופר-קול.

טרנטינו, עכבר קולנוע מהרמות הפסיכוטיות של הסקאלה, מעיד על עצמו כמעריץ מערבוני ספגטי. "הטוב, הרע והמכוער" ניצב בראש רשימת הסרטים הגדולים של כל הזמנים על פי טרנטינו. לפיכך, הפלישה שלו למערב נראית טבעית, מתבקשת ומגרה את הדמיון. אלו טוויסטים מתוחכמים ורפרורים תרבותיים ייצוק טרנטינו לז'אנר העתיק והנשכח למדי?

זאת הפעם האחרונה שאני קונה ריהוט לאחוזה באיקאה

זאת הפעם האחרונה שאני קונה ריהוט לאחוזה באיקאה

זאת ההזדמנות להבהיר מראש למעריצי "ג'אנגו" המקורי, הנפלא והאהוב (לרבות הח"מ, שהוא סאקר מערבונים בכלל וספגטי בכללם), שאין כל קשר בין היצירה של סרג'יו קורבוצ'י הגדול לזאת של טרנטינו. חוץ מקריצה טרנטינואית שמתרחשת כשפרנקו נרו, ג'אנגו המקורי, מתיישב על הבר ליד ג'יימי פוקס, ג'אנגו החדש, ומקבל ממנו הסבר איך מבטאים את שמו. "אני יודע".

הסיפור של טרנטינו (תסריט שהוא חתן גלובוס הזהב הטרי ואפשר לקרוא ולהוריד אותו כאן) מציע טוויסט נחמד על סרטי המערבונים: עבד שחור (פוקס) משוחרר מכבליו על ידי צייד ראשים גרמני (כריסטופר וולץ המעולה) כדי לסייע לו ללכוד שלושה מבוקשים. כשהקשרים בין השניים מתהדקים, מציע הגרמני, ד"ר שולץ, לעבד ג'אנגו "פרימן" (משעשע) לצאת ביחד ולשחרר את אשתו השפחה מחזקתו של האריסטוקרט הדרומי מיסייה קנדי (לאונרדו דיקפריו), שמארגן בחוותו קנדילנד קרבות מנדינגו לחיים ולמוות בין עבדים בריונים אך כנועים.

צייד ראשים גרמני, שהוא בכלל רופא שיניים במקור ומסתובב בעגלה עם שן על קפיץ על הגג, זה ואריאציה מערבונית מצוינת ומאוד טרנטינואית (כי היא "מגניבה"). עבד שחור שהופך לבאונטי האנטר ויוצא למסע נקמה זאת כבר הברקה.

גיבור שחור, כמעט מיותר לציין, הוא עניין חריג בז'אנר כל-לבן (מקסימום אדום-עור) כמו מערבונים. ראשית, המערבון הקלאסי מתרחש, בטח ניחשתם, במערב, ולא בארצות הדרום. שנית, שני דגמי הדו-קרב הבסיסיים של המערבונים הם אנשי חוק נגד פושעים ולבנים נגד אינדיאנים. השחורים נשארו מחוץ לתחום. לא מעט סרטים עסקו בחיילי הבאפלו (כמו סרט הטלוויזיה "חיילי הבפאלו" עם דני גלובר מ-1997), אבל מעט סרטים העמידו אקדוחן שחור לדו קרב בצהרי היום. אני נזכר למשל במריו ואן פיבלס שעשה את זה ב"נקמתו של ג'סי לי" (Posse, 1993). סידני פואטייה נכנס למערבונים כבר ב-1966 ב"דו קרב בדיאבלו" של ראלף נלסון, והמשיך דרך "באק והמטיף" עם הארי בלפונטה (1972) ועד למערבון הטלוויזיוני "ילדי האבק" (1995). שנה לפני שפואטייה חגר את אקדחיו הופיע בחוברות קומיקס הקאובוי השחור הראשון, "לובו". וישנו שריף בארט מ"אוכפים לוהטים", אבל זאת היתה כמובן פארודיה על מערבונים, ודי בכך כדי להבהיר עד כמה מדובר ברעיון לא שגרתי.

"70 שקל כניסה בשביל להחליק על שקית ניילון? אתה נורמלי?!"

80 שקל כניסה בשביל להחליק על שקית ניילון? אתה נורמלי?!

הבעיה היא שלא די ברעיון מגניב כדי ליצור סיפור טוב. "ג'אנגו חסר מעצורים" (להלן "ג'אנגו", ברשותכם) מורכב משלושה חלקים. בראשון, ג'אנגו unchained, כשמו המקורי של הסרט, ולומד להפוך לבאונטי האנטר; בשני, ג'אנגו ושולץ יוצאים לאתר את שלושת המבוקשים, שגם אחראים באופן אישי לצלקות על גבו של העבד ולאות הקין הצרוב על לחיו; בשלישי, צמד הרעים יוצא לשחרר את אשתו של ג'אנגו, ברומהילדה (קרי וושינגטון).

החלקים האלה אינם מאוזנים משום בחינה. החלק הראשון בונה באופן קצת איטי את הסט-אפ של הסיפור; החלק השני, לעומתו, ממהר להגיע אל המטרה (הוא נפתח עם ביקורם של ג'אנגו ושולץ בחווה בה מסתתרים הפושעים ונגמר לא הרבה אחר כך); החלק השלישי הוא מרכז הכובד של הסיפור, אבל הוא מגיע אחרי זמן רב כל כך שהוא עלול להיראות ארוך ומתיש מדי (אם כי הוא לא היה כזה עבורי. אני בכלל מחכה לגרסת הבמאי, טרנטינו הבטיח שיש לו עוד הרבה רצועות פילם על רצפת חדר העריכה).

מפתיע גם ש"ג'אנגו" זכה בגלובוס על התסריט למרות שיש בו לא מעט בורות והנחות. למשל, ציר מרכזי עליו נשען הסיפור נראה כמהלך מיותר ומסורבל: מדוע ג'אנגו ושולץ מתכננים להערים על קנדי במקום להציע לקנות ממנו את ברומהילדה? גם העובדה שמשרתו של קנדי, סטיבן (סמואל ל. ג'קסון בתפקיד מצוין), חושד בקשר בין ג'אנגו לברומהילדה אבל איש לא משגיח בעובדה שלשניהם יש סימן זהה על הלחי (אותו אות קלון של נמלטים), תמוהה. ובכלל, כשהחשד הזה נחשף – לא ברור למה זה בדיוק מפריע לקנדי. למה הוא לא מוכר את השפחה, או פשוט זורק את הרמאים מביתו? על מה כל הסצנה (שהיא סצנה מצוינת, אגב)?

אם מוכנים לתת לקצוות הלא משויפים האלה להחליק, ביחד עם עוד כמה רגעים פחות מוצלחים (כמו שימוש מיותר בהילוך איטי או הגזמות מסוימות בסצנות האקשן), מקבלים מערבון כיפי לחלוטין שמצטיין בכל מה שטרנטינו מצטיין בו: דמויות נפלאות (מג'אנגו רב הפאסון, דרך שולץ הפיקח וקנדי המזויף, ועד לסטיבן רב הפרצופים); דיאלוגים שנונים (גם אם סצנת קו-קלאקס-קלאן אחת מיותרת ונמרחת); ציטוטים תרבותיים ("ג'אנגו" עשיר בהם עד להתפקע, ואפשר למצוא מילון רחב למדי כאן, באדיבות אבנר שביט); ופסקול נהדר (כולל יצירה חדשה של אניו מוריקונה, עניין ששווה כשלעצמו יצירת סרט). "ג'אנגו" גם נראה מצוין (צילום שווה-אוסקר עתיר מעברים בין זומים ללונג-שוטים סינמסקופיים של רוברט ריצ'רדסון) ומצליח לשחזר לא פעם פריימים שנראים כאילו נלקחו מהמערבונים הקלאסיים של ג'ון פורד, ממערבוני הספגטי של קורבוצ'י וסרג'יו לאונה, וממערבונים מאוחרים כמו "הקלפן והיצאנית".

"ג'אנגו" הוא אמנם מערבון לפי הגדרתו, אבל הוא מערבון על העבדות. אם תרצו, "ג'אנגו" הוא מה שקורה כשמערבון פוגש בלקספלוייטשן. הוא מתרחש שנתיים לפני מלחמת האזרחים ומציג דרום ששרוי עמוק בתוך תרבות מסואבת של אדונים ומשרתים. יש פה את כל הדימויים הקלאסיים של העבדות: עבדים כבולים בשלשלאות, הצלפות שוט על הגב, עבדות שחורה וכנועה משרתת אצילות דרומית מפוארת באחוזות ענק. חלק מהדימויים האלה מובאים בנועזות גרפית יוצאת דופן: עבד נקרע לגזרים בידי כלבים, עבדים נלחמים עד המוות למצהלות אדוניהם הלבנים. ו"ניגר" היא בוודאי המילה הנפוצה ביותר בתסריט לצד "ג'אנגו" (ב"ווראייטי" ספרו 109 פעמים).

"ג'אנגו" אף מזכיר שגם בעבדות יש דרגות, וכל עבד אומלל על פי דרכו. יש את עבדי החצר ויש את עבדי הבית. יש את השפחות העובדות בשדה ויש את אלה שנדרשות לענג את האדונים הלבנים. יש את העבדים מן השורה, ויש את רב המשרתים, שהוא הבזוי מכולם.

ג'אנגו עצמו הוא עבד שמקבל דרגה חדשה עם שחרורו. החברה הלבנה מתקשה לעכל את היותו אדם חופשי, בהיותו עדיין אדם שחור. אנשים מביטים בו ברחוב במבט מופתע, בעל מסבאה מסרב לשרת אותו, בעל חווה מסרב להכניס אותו לביתו. התגובה החריפה מכולם היא דווקא של סטיבן, העבד השחור שהשתכנז ושמתקשה לקבל את השינוי הפתאומי בכללי המשחק, אף שהוא אמור לגלות אמפטיה כלפי השינוי ולהתמלא גאווה. סטיבן, גרסה מתקדמת ואקסצנטרית של הדוד תום של הארייט ביצ'ר סטו, הפנים לחלוטין את תרבות העבדים, ובתמורה זכה למעמד מיוחד בעיני אדונו, שרואה בו משרת נרצע אך גם ידיד נאמן. זה הפרס שמקבל עבד נאמן על שיתוף הפעולה, בניגוד לצלקות על עורו של עבד סורר כג'אנגו.

מנגד, ליחס האנושי ביותר, כזה שלא רואה בו אפילו לרגע אדם פחות ערך, זוכה ג'אנגו דווקא מד"ר שולץ, שעושה רהביליטציה לנבל הנאצי של וולץ מ"ממזרים חסרי כבוד". בהשוואה בין העבדות לשואה (השוואה שהיא חלק מהסערה סביב הסרט בעקבות התבטאויות של ספייק לי) מעניין לראות את דמות הגרמני אצל טרנטינו דרך וולץ, שמגלם נבל שפל ב"ממזרים" ואילו עכשיו מגלם את הגרמני הטוב, שרק הולך והופך לטוב יותר ככל שהעלילה מתקדמת.

תגיד לי עוד פעם אחת ללכת לעשן בחוץ. עוד פעם אחת!

תגיד לי עוד פעם אחת ללכת לעשן בחוץ. עוד פעם אחת!

ג'אנגו, מצדו, מתחיל בשינוי קיצוני של אורחות חייו. ההופעה הראשונה שהוא בוחר לעצמו נראית כאילו נלקחה מחצרות אירופה הפאודלית. בהמשך, כשהוא מתחזה לסוחר עבדים שחור (השחור הבזוי מכולם, לדבריו), הוא הופך לעבד כי ימלוך, נוגש בגסות בעבדים אחרים ומתעמת עם הלבנים שסביבו בחוצפה ובתעוזה כמו היה שווה להם. סיום הסרט מוצא אותו בבגדיו של קנדי, הסיגריה עם הפומית בזווית פיו. המהפך הושלם: ג'אנגו המשוחרר הפך לאדם לבן בצבע שחור. ואם זה חזון השחרור של טרנטינו, לא פלא שהוא עורר את חמתו של ספייק לי.

טרנטינו, בתגובה, אחרי שאמר משהו כמו "אין תגובה" ואז שהביקורת "מגוחכת", הסביר שביקש להיות דווקא נאמן לאמת. "זה היה משהו אחד אם אנשים היו אומרים 'הגזמת עם זה (עם העבדות, נ.ש) בסרט לעומת מה שהיה ב-1858 במיסיסיפי'", אמר בראיון לחוקר התרבות הנרי לואי גייטס ג'וניור, "אף אחד לא אומר את זה. ואם אתה לא אומר את זה, אתה בעצם אומר שאני צריך לשקר, שאני צריך למתן את זה, שאני צריך לעשות את זה יותר קל לעיכול. לא, אני לא רוצה לעשות את זה קל לעיכול".

משעשע לשמוע את טרנטינו, יוצר שמניפולציות בידוריות הן חלק מרכזי בקולנוע שלו, מדבר על נאמנות למציאות. אבל אפשר להבין למה הוא מתכוון, ו"ג'אנגו" אכן לא עושה הנחות לצדדים המכוערים של העבדות. לי כינה את העבדות "השואה" של השחורים; מובן מדוע לטרנטינו, שכבר נכנס לטריטוריה של השואה ב"ממזרים חסרי כבוד" ויצא עם שריטות קלות, לא מתרגש (טרנטינו אגב מדבר על "ממזרים" ו"ג'אנגו" כשני חלקים בטרילוגיה, שחלקה השלישי יעסוק בקבוצת חיילים שחורים שלוחת רסן המחסלת חיילים לבנים בשווייץ ב-1944).

טרנטינו אמנם מדבר על נאמנות לאמת, אבל הוא לא מבקש לעשות צדק היסטורי. הוא מבקש לספר סיפור. "ג'אנגו" הוא אגדה, לא פיסת חיים אותנטית מתקופת העבדות האמריקאית נוסח "אוהל הדוד טום". הוא אפילו נתלה באגדה הגרמנית העתיקה מ"טבעת הניבלונגים" על זיגפריד שהציל את אהובתו ברונהילדה (נכון, דומה לשם אשתו של ג'אנגו, שהיא, אגב, פון שאפט – והשאפט מרמז כמובן לגיבור השחור הקולנועי המיתולוגי בעצמו). גם הפסקול העדכני לפרקים מחבר את "ג'אנגו" לזמנים אחרים.

בשביל דרמטיזציה של ההיסטוריה אנחנו לא צריכים מספר סיפורים שנון ומוכשר כמו טרנטינו. בשביל זה יש לנו מישהו כמו סטיבן ספילברג, ש"לינקולן" שלו יצטרף ל"ג'אנגו" על המסכים בשבוע הבא, והוא עוסק בעבדות מזווית שונה לחלוטין (ספילברג עשה גם את "אמיסטד" על אותה תקופה, ואפשר להכניס גם את "הצבע ארגמן" לדיון). לעומת ספילברג, טרנטינו מספר סיפור תקופתי מבלי להיות מחויב באמת לתקופה במובנה הרחב, ההיסטורי והמכונן. זה לא הסיפור רחב ההיקף של "שורשים" או הסיפור הפרטי שהוא הסיפור הלאומי של הארייט טאבמן, פרדריק דאגלס, נט טרנר או חמדת (גיבורת ספרה של טוני מוריסון וסרטה של אופרה ווינפרי).

טרנטינו מתעניין בפרטים המסעירים, "האקזוטיים": בעבד השחור שמשתחרר, באציל הדרומי האכזרי, בקרבות העבדים. בתוכם הוא מחפש את הסיפור המעניין, ומספר אותו בדרכו הטרנטינואית, המדממת והמהדהדת בתוכה את כל תולדות התרבות הפופולרית. הוא עושה מתקופת העבדות ספרות זולה, למגינת ליבו המובנת של ספייק לי, ולתשואות הקהל שמריע לקאובוי שחור שמנצח את הנבל הלבן, בגרסה אלטרנטיבית ומהנה של ההיסטוריה.

וכך, בזמן שספילברג מספר סיפור לאומי על גיבור לבן שמציל את הגזע השחור, טרנטינו מספר סיפור פרטי על גיבור שחור שמציל את אהובתו. אלה סיפורים שיכולים לחיות זה בצד זה כפי ש"רשימת שינדלר" יכול לחיות לצד "ממזרים חסרי כבוד". וממילא גורלם ההיסטורי לא יהיה זהה: "לינקולן" יקבל אוסקר, ו"ג'אנגו" ישאר עוד סרט מגניב, מצוטט ואהוב, בפילמוגרפיה הפולחנית של קוונטין טרנטינו. אני יכול לחיות עם זה.

טרנטינו

Twitsonfilms: מערבון פוגש בלקספלויטיישן בדרום הגזעני? למה לא? טרנטינו נכנס בעבדות במערבון נקמה מדמם שהוא, כמו בסרט של קורבוצ'י, "חופן דינמיט". ½****

"ג'אנגו ללא מעצורים" (Django Unchained). תסריט ובימוי: קוונטין טרנטינו. שחקנים: ג'יימי פוקס, כריסטופר וולץ, לאונרדו דיקפריו, קרי וושינגטון, סמואל ל. ג'קסון, דון ג'ונסון, ג'ונה היל, וולטון גוגינס, ג'יימס רמר, דניס כריסטופר, קוונטין טרנטינו, דייויד סטין, דנה מישל גורייה, ניקול גליסיה, לורה קיוטה, אטו אסנדו, אסקלנטה לאנדי, מרים פ. גלובר, דון סטראוד, טום וופט, ברוס דרן, מ. ס. גייני, קופר האקבי, דוק דוהיים, מייקל פארקס, ג'ון ג'ארט, זואי בל, ראס טמבלין, אמבר טמבלין, פרנקו נרו. 165 דקות.

IMDB כאן

דג'אנגו ללא מעצורים - פוסטרים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s