קולות מן הארכיב (ספיישל טרנטינו): "חסין מוות"

חסין מוות

קוונטין טרנטינו הוא אדם שראוי לקנא בו. זה לא הכסף, התהילה או ההערצה שצריכים לשמש כמושא לקנאה. זה המעמד אליו הגיע – בזכות ולא בחסד – שמאפשר לו כיום ליצור את הקולנוע שהוא אוהב – הקולנוע הכי קולנועי שיש – מבלי לחוש ברגשי נחיתות מול שום יצירה אליטיסטית כלשהי. קוונטין טרנטינו, סרט אחרי סרט, מרים את ראשם של עכברי הקולנוע – זבנים נלהבים בספריות וידאו, יושבי קבע בסינמטקים שמסמנים לעצמם דווקא את ההקרנות הנידחות מכולן, ציידי קאלט מהדור החדש של מורידי הסרטים – טרנטינו משיב להם כגמולם ונותן להם לראות את הקולנוע שלהם בהצגה המרכזית של הערב, באולם הגדול, במושב האמצעי. בלי בושה.

במקום אחר (נאמר, ארה"ב), בזמן אחר (נגיד, שנות השבעים), היו אותם עכברים שורצים ב"גריינדהאוס", אותם בתי קולנוע שהוגלו לאזורים המוקצים של הערים הגדולות והקרינו טראש להמונים, שניים במחיר אחד לרוב. כזה עכבר היה גם טרנטינו, וסרטו החדש – חציו המורחב של פרויקט מפוצל לו שותף גם רוברט רודריגז – הוא כולו מחווה מלאת אהבה לימים ההם ולקולנוע הזה.

בהתאם לכך, "גריינדהאוס" יצא בארה"ב כדאבל-פיצ'ר – שני סרטים במחיר אחד, כשנוספים אליהם טריילרים פיקטיביים מסקרנים (אותם אפשר למצוא ביוטיוב) לסרטים של אלי רות' ("הוסטל"), רוב זומבי ("בית 1000 הזומבים"), אדגר רייט ("מת על המתים") ורודריגז עצמו – אך הפרויקט נחל כישלון מסיבות שונות (בין השאר, רבים לא הבינו את הקונספט החדש-ישן ועזבו את האולם לאחר סיום סרטו של רודריגז, שאף נחשב לפחות טוב מבין השניים). בצאתן להקרנות מחוץ לארה"ב הופרדו שתי היצירות, למגינת ליבם של שוחרי הקאלט. בלאו הכי נראה כי צופי הקולנוע מחוץ לארה"ב אינם מיודעים עם מסורת ה"גריינדהאוס", אך כל בוגר "ששת המופלאים" בתחנה המרכזית יכול להבין במה מדובר.

"חסין מוות" הוא סרט שמתרחש בהווה, אך חי בעבר. שלל האזכורים התרבותיים – מאנג'לינה ג'ולי ועד מארי אנטואנט של סופיה קופולה – וכמה מסימני התקופה, ובראשם הטלפון הסלולרי והאייפוד, מבהירים שמדובר בסרט בן זמננו. אולם נשמתו של הסרט חיה ובוערת בשנות השבעים, כמו הוקפא "חסין מוות" בסבנטיז ונעור לחיים במילניום החדש (בזריקת אדרנלין ישירות ללב, אולי?). ולא רק הסטייל הוא סבנטיזי. בראש ובראשונה מדובר בחוויית הצפייה, שמבקשת לשחזר את חוויית הצפייה של צופי ה"גריינדהאוס". בעידן הקומפלקסים המפוארים והמהוקצעים, אין עוד מקום לנפלאות הצפייה הזוועתיות של פעם. עותק מהוה, פילם שרוט, הצבע בורח, הסאונד חורק, וכמובן שהגלגל של סצנת הסקס חסר (נא לחפש בביתו של המקרין). רק חסר מסך עשן סמיך מעל ראשי הצופים וקצת נוזל זרע על המושב שלפניך כדי שהחוויה תהיה מושלמת. נכון, זה לא היה נעים וסטרילי כמו היום, אבל זה היה אמיתי. היתה בזה נשמה.

וזה ממשיך בסרט עצמו, שכולו שיר הלל לעידן שטרם היות ה-CGI. "חסין מוות" הוא סרט נטול אפקטים וזיקוקים דיגיטליים. סצנת האקשן המרכזית שלו כוללת מרדף מכוניות ארוך ומתמשך שנעשה כולו ללא דיגיטציה, ואף על פי כן מצליח להיות סוחף, מסעיר ועוצר נשימה. לא פלא שבחזיתו – בחזית המכונית, ליתר דיוק – הציב טרנטינו את זואי בל, פעלולנית אמיתית ששימשה בין השאר ככפילתה של אומה תורמן ב"להרוג את ביל". טרנטינו יודע לחלוק את הכבוד גם לגיבורים שמאחורי הקלעים, ומרוויח על הדרך סצנת אקשן שלא מאלצת להסתיר את הגיבורה – זואי בל רוכבת על מכסה המנוע בגאון, כמו שהיא עושה מאז ומתמיד, רק שהפעם היא באמת הכוכבת.

ואכן, "חסין מוות" הוא (בין היתר) סרט על האנשים שמאחורי הקלעים של התעשייה ההוליוודית. גיבורו הוא "סטאנטמן מייק", פעלולן שהעשייה הקולנועית המזויפת לא מספקת אותו די צורכו, ולכן הוא מוצא את הקיק שלו בכבישים האמיתיים של אמריקה. והקיק שלו הוא קיק דאון עצבני לתוך פגוש של מכונית עמוסת בחורות שנבחרו בקפידה. יריב אמיתי הוא מוצא רק בבני מינו – לא גברים, אלא חבורת פעלולניות (ומאפרת) שמוכיחות שגם נשים יודעות לנהוג (לפחות בפנטזיות של טרנטינו). וסביר יותר להניח, שכל עניין "האנשים שמאחורי הקלעים" הוא, מלבד פלירטוט פנים-קולנועי אופייני לטרנטינו, גם אלגוריה. לכן גם האישה, שמקובל לומר עליה שהיא הכוח השקט שמאחורי הגבר, תופסת את המקום המרכזי בסרט (שכולל שתי חבורות בנות ארבע נשים כל אחת מול גבר בודד – מה שנקרא בשכונה "לא כוחות").

יכולתי להמשיך ולהפליג ברבדים נוספים המסתתרים ב"חסין מוות", ובעיקר בדיאלוג הפורה שהוא מנהל עם תרבות השוליים והפופ האמריקאית, כבכל יצירה של טרנטינו, באמצעות שלל אזכורים, מחוות (כולל מחוות עצמיות) והצדעות למאסטרים של הבי-מוביז (רוג'ר קורמן, וויליאם וויטני, מונטי הלמן ועוד), אבל קוצר היריעה מחייב שלא אחטא לעיקר. "חסין מוות" הוא סרט טראשי מענג שקולע בדיוק למטרותיו של יוצרו המבריק, שממשיך להפוך את פח האשפה ההוליוודי למכרה זהב. הוא משחזר כמעט מכל הבחינות את החינניות המבדרת של סרטי האקספלויטיישן (סקס סליזי, אלימות גרפית ורוח נעורים פרועה) ואת חוויית הצפייה בהם, ואף מוסיף עליהם את מגע הקסם הטרנטינואי שלא ניתן לטעות בו. ביחד נוצר סרט שלא רק מספק פאן טהור, אלא גם מזכיר שאפשר לעשות פאן כזה גם בלי תעלולי CGI ותקציבי ענק שמתפוצצים באוויר. הוא מוכיח שביום טוב, ועם הידיים הנכונות על ההגה, דודג' צ'רג'ר עדיין יכולה לנצח כל הונדה סיביק שתגיח מולה. טוב שההגה בידיים של טרנטינו.

עודף מעשרים מילה: טראש לפנים במיטב מסורת הגריינדהאוס. זול ופולחני, מהיר ועצבני. מומלץ לראות בקולנועים מעופשים להשלמת חוויית הצפייה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s