איפה אוסי? ("כוננות עם שחר": ביקורת)

כוננות עם שחר

החדשות הרעות הן שאתם יודעים שהוא מת בסוף.

החדשות הטובות הן שזה לא מפריע לרגע.

"לא נשקוט עד שנמצא אותו"

(ג'ורג' וו. בוש, 13 בספטמבר 2001)

לעתים, כאשר מדובר ביצירה המטפלת בנושא רגיש, קשה לשפוט את אופי הטיפול בה על פי התגובה הציבורית המתלהמת. קחו את "שומרי הסף", למשל. בעיני רבים (בעיקר רבים שכלל לא צפו בו) הסרט התיעודי המראיין שישה מראשי השב"כ לשעבר נתפס כסרט תעמולה שמאלני שמוציא את דיבתה של ישראל ברבים (מובן שזה לא נכון, ומתעלם מהשאלה החשובה, שהיא: אם שישה ראשי שב"כ מדברים כשמאלנים, מה משמעות הדבר?). אי אפשר להבין מכך האם הסרט מעניק טיפול ראוי ומורכב לכל סוגיית ביטחון הפנים של מדינת ישראל ולהתנהלותה מול הפלשתינים, או שהוא אכן מציג תמונה חד-ממדית.

לעומת זאת, "כוננות עם שחר" עורר עליו ביקורות נזעמות משני צדי הקשת. הדמוקרטים מצאו בו (במידה מסוימת של צדק) תמיכה במדיניות העינויים של ארה"ב, כאשר הוא קושר בין עינויי עצירים לבין גילוי מידע שמוביל בסופו של דבר ללכידת אוסאמה בן לאדן; הרפובליקאים מצאו בו (במידה מסוימת של צדק) תמיכה בממשל אובמה, שקצר את התהילה על חיסול מנהיג אל קאעידה. ואם שני הצדדים מבקרים את הטיפול בנושא בו בחרת, סימן שלכל הפחות הצגת תמונה מורכבת.

שמעת חדשות? העבירו את החוק לשוויון בנטל?

שמעת חדשות? העבירו את החוק לשוויון בנטל?

"כוננות עם שחר" (שם עברי נטול קשר לסרט שמנסה לחקות באופן לא מוצלח את המקור, Zero Dark Thirty, שפירושו "שלושים אחר חצות". מה רע ב"אפס אפס שלושים"?) עוקב אחר המצוד הארוך של ארצות הברית אחרי היישות הטרוריסטית שרדפה אותה מאז ה-11 בספטמבר 2001 ועד ל-2 במאי 2011: אוסאמה בן לאדן. כשהחלה העבודה עליו, בן לאדן היה עדיין רוח רפאים שטורפת את ימיה ולילותיה של אמריקה. לכידתו והריגתו ב-2011 לא רק הוסיפו לסרט את החלק הטוב ביותר שלו – סיקוונס אקשן מרתק בעיר הפקיסטנית אבוטבאד – אלא גם שינו את אופיו. מסרט שעוסק במרדף סיזיפי, שעשוי היה להעלות ביקורת כלפי האובססיה האמריקאית לרב המרצחים (בדומה לביקורת שהועלתה ב"מטען הכאב" כלפי המלחמה בעיראק), הוא הפך לסרט גבורה שחוגג את הנחישות והעיקשות האמריקאיים. "אמריקה לא תשקוט", שהיה נשאר כאיום סרק נלעג בגרסה אחת, הפך למשפט ניצחון בגרסה השנייה. בסופו של דבר, מדיניות הביטחון נשפטת במדד ההצלחה. הכישלון של בוש להביא אקדחים מעשנים מעיראק צייר את המלחמה בעיני רבים כמיותרת (אף על פי שהיא שיחררה את העם העיראקי מרודנות אכזרית רבת שנים); חיסולו של בן לאדן הכתירה את המצוד בן העשור שהתנהל אחריו, מצוד שדרש תשומות אדירות ושעלה לאזרח האמריקאי 3 טריליון דולר (3,000 מיליארד, וזה לפי ההערכות השמרניות יותר), כהצלחה.

"כוננות עם שחר" מצליח לתאר באופן מרשים ומותח את המצוד המדובר. הוא מתחיל מחדרי העינויים ומשם פותח במסע חוצה מדינות ויבשות בניתוב המסלול הפתלתל אחר בן לאדן, מסלול שלעתים מסתיים בדרך ללא מוצא. עבודה מודיעינית יכולה להיות עסק משעמם ולא קולנועי בעליל; איסוף פיסות מידע, מעקבים בטלים ושעות ארוכות של ברירת מוץ מבר. קת'רין ביגלו והתסריטאי מארק בול (שעבד איתה גם ב"מטען הכאב") מצליחה למצות מעבודת המודיעין את רגעיה המסעירים והמרתקים – עינויים, ניסיון לאתר רכב ולאכן שיחת טלפון בלב פקיסטן, פיגועים כנגד אנשי ביון. התוצאה היא דקות ארוכות של מתח המלוות את טוויית רשת הקורים סביב בן לאדן, איפה שלא יהיה.

במרכז הסרט עומדת גיבורה יחידה, מאיה (ג'סיקה צ'סטיין המעולה). אולי היא מגלמת סוכנת בודדה, שאכן הביאה בנחישות ובעקשנות חסרות מעצורים ללכידתו של בן לאדן; סביר יותר שהיא מגלמת, לצרכים דרמטיים, את כל אנשי המודיעין שנטלו חלק במאמץ. כך או אחרת, זו אחת הדמויות הנשיות המרשימות שנראו על המסך. במידה רבה, היא המשך טבעי לקרי מת'יסון, גיבורת "הומלנד" וגיבורת המולדת כמוה: סוכנת שפועלת בסביבה גברית ומאצ'ואיסטית, נשואה לעבודתה, מצליחה לראות את שהגברים סביבה לא רואים, מסתמכת על האינטואיציות שלה (קרי מאמינה שברודי משקר, מאיה מאמינה שאבו-אחמד כלשהו הוא החוט לבן לאדן) ולבסוף מתגלה כצודקת. ההבדל הבולט ביניהן הוא העובדה שקרי סובלת מהפרעות פסיכיאטריות, בעוד מאיה היא אדם שפוי, ככל שהמצב מאפשר זאת.

וישנו הבדל חשוב יותר: קרי, בסופו של דבר, מתנהגת "כאישה". היא נופלת בקסמיו של ברודי, אלמנט עלילתי שבאופן מפתיע לא גורר ביקורת פמיניסטית זועמת (אולי כי סוף סוף יש גיבורה נשית שאפשר להתגאות בה ולהזדהות איתה). מאיה, לעומתה, לא מערבת כמעט לרגע רגשות. המרדף אחר בן לאדן הופך אמנם גם לוונדטה אישית מרגע שאחת מעמיתותיה נהרגת בפיגוע, אבל הוא היה נותר מפעל חייה בכל מקרה. הפיגוע נותן נופך נוסף ואישי לפעולתה של מאיה, אך לא משנה אותה באופן מהותי.

יתר על כן: מאיה לא קושרת קשרים רומנטיים עם הגיבור הגברי המקביל לה, דן (ג'ייסון קלארק). זה נראה כל כך מתבקש בסרט אמריקאי, אבל ביגלו חולפת על פני הדרישה "הבסיסית" הזאת בלי להתאמץ בכלל, והסרט לא נפגע כהוא זה. בזמן שמאיה מלמדת את גברברי ה-CIA איך ללכוד טרוריסטים, גם לביגלו יש מסר צנוע יותר לגברברי הוליווד: אם הסיפור טוב, הוא עובד גם בלי רומנטיקה.

יאללה, שיביאו את הגופה ונעלה את זה לאינסטגרם

יאללה, שיביאו את הגופה ונעלה את זה לאינסטגרם

כמו "מטען הכאב", "כוננות עם שחר" נוטל סיפור אינדיבידואלי והופך אותו למשל על אמריקה במלחמה. זאת אמריקה פצועה, פגועה ובעיקר תאבת נקם. אמריקה של "לא נשכח ולא נסלח". רק לרגע צצה ועולה השאלה האם לא מוטב להשקיע את הכסף והמאמץ שמוקצים לתפיסת בן לאדן במניעת פיגועים. אמריקה של מאיה רוצה את בן לאדן, והיא גם משיגה אותו, אך תוך כדי שהיא משלמת מחירים כבדים בדרך: בחיי אדם, בכסף, בעמימות מוסרית. "כוננות עם שחר" נופל מ"מטען הכאב" בניסוח האמירות ובעומקן, אבל מצליח כמוהו לשרטט את דמותה של אמריקה כמעצמה במשבר שמחפשת את רגעי התהילה שלה. זאת אמריקה של כוח ושל רוח. אמריקה שהאמריקאים, גם אם הם זועמים על ביגלו, בעצם אוהבים לראות.

Twitsonfilms: "מטען הכאב" 2.0? לא בדיוק. קצת פחות מורכב ומעמיק, קצת יותר מותח וסוחף – ומצוין. עוד מסע ניצחון על חשבון בן לאדן. ****

"כוננות עם שחר" (Zero Dark Thirty). בימוי: קת'רין ביגלו. תסריט: מארק בול. שחקנים: ג'סטיקה צ'סטיין, ג'ייסון קלארק, ג'ואל אדגרטון, מארק סטרונג, ג'ניפר אהל, קייל צ'נדלר, ג'יימס גנדולפיני, יואב לוי, סקוט אדקינס, הרולד פריניו, רדה קאטב, פארס פארס, לורן שואו, פרדריק להן, אדגר רמירז, ג'ון בארומן. 157 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s