לא עוד פרצוף יפה (במלאת שלושים למותו של ג'יימס גנדולפיני)

James Gandolfini

פורסם במקור בגיליון יולי של "בלייזר"

בראשית היה אנדי סיפוויץ. סיפוויץ היה בלש בגיל העמידה מהלואר איסט סייד של מנהטן עם קרחת שחוצה את הגולגולת, שפם טבול באלכוהול וכרס מלאה בתובנות גזעניות. דמות מרתקת וחריגה, אבל לא פורצת דרך. לא היו בטלוויזיה סיפוויצ'ים לפני ההוא שעשה דניס פרנץ, ולא היו הרבה אחריו. בקושי ג'ורג' קוסנטזה. וגם זה בסיטקום, וגם זה בתפקיד משנה.

ואז בא טוני סופרנו.

כבר שמעתם הכל על טוני סופרנו. ואת מה שלא שמעתם כשטוני חי, שמעתם בחודש שעבר כשגנדולפיני מת. בזמן שדייויד צ'ייס המציא מחדש את הטלוויזיה כז'אנר איכותי ומכובד וכמקבילה המודרנית של הספרות, גנדולפיני המציא מחדש את הגיבור הטלוויזיוני כגבר שלא יצא מהפקת אופנה של GQ.

גנדולפיני – פולי גולטיירי ייקום דמו – חייב הרבה לפרנץ, אבל טוני לקח את סיפוויץ' צעד קדימה. הטלוויזיה הפוסט-סופרנואית, בעיקר זאת של הכבלים האמריקאיים, היא טלוויזיה של גיבורים עם עמוד שדרה מוסרי של ראש עירייה ישראלית מסדר גודל בינוני. אבל הגיבורים הפוסט-סופרנואים הם לא רק אפלים יותר מקודמיהם; לא אחת הם גם מכוערים מהם. פרנץ לא רק הפך אלכוהוליסט גזען לגיבור אהוד של סדרת טלוויזיה. הוא הפך גם גבר כרסתן ומקריח לגיבור כזה.

אלא שלפרנץ הנפלא היה יתרון בסיסי על גנדולפיני: הוא גילם שוטר. אמנם מקלל, אמנם מרביץ, אבל אחד מהחבר'ה הטובים. וגנדולפיני – הוא היה "החבר'ה הטובים". אלו היו נתוני הפתיחה שלו: גבר שמן, קירח, עם סקס אפיל של דוב גריזלי בחלוק בית, שחונק אנשים למוות בזמן שהוא מחפש קולג' לילדה. ואיכשהו, הוא צלח אותם. לראיה, הפיד שלכם בפייסבוק ביום שהוא מת.

כן, טוני סופרנו סיבך את כולנו. לא רק שמצאנו את עצמנו מריעים לנבל; הוא אפילו לא היה סקסי. לנבלים מותר להיות לא אטרקטיביים – לפעמים אלה אפילו כישורים נדרשים – אבל כשהנבל הוא הגיבור שלך, ואתה מחפש ליצור הזדהות בינו לבין הצופה, מראה לא אטרקטיבי עשוי להיות מכשול מיותר. אלה אם כן קוראים לך דייויד צ'ייס ואתה מלמד את כולנו איך עושים טלוויזיה.

אחרי טוני סופרנו הגיעו עוד כמה חבר'ה ששילבו ידיים מלוכלכות עם פרצוף מטונף: ויק מאקי ("המגן") חלק עם טוני משקל עודף וקרחת, וולטר ווייט ("שובר שורות") הציג חזות ממושקפת ומשופמת עם כריזמה מתפרצת של מורה לכימיה. השיא הוא כנראה נאקי תומפסון מ"אימפריית הפשע", גיבור וארכי-נבל שמגולם על ידי אחד הפרצופים הפחות קלים לעיכול בהוליווד, סטיב בושמי, קומפלט עם קו השיער המובס והעיניים שמחזיקות מם אינטרנטי משלהן. ואני כבר לא מדבר על זה שהגיבור הכי בולט בטלוויזיה היום הוא גמד.

זה עוד אחד מהמקומות האלה בהם הטלוויזיה מראה לקולנוע בשנים האחרונות שאת כל מה שהוא יודע לעשות בגדול, היא יודעת לעשות בעמוק. הסחף המתמשך של כוכבים הוליוודיים לכיוון אולפני הטלוויזיה נובע מהאתגרים הבלתי רגילים שהאחרונה מציעה להם. הוליווד הבלוקבאסטרית היא טריטוריה נוצצת של פרצופים יפים שנשלטת על ידי אותם פרצופים: בראד פיט, ג'ורג' קלוני, טום קרוז, וויל סמית'. אפילו ברוס וויליס קשישא. לתעשייה הזאת יש מעט מאוד תפקידים רציניים ו/או מכניסים להציע למאותגרים גילית ורפרזנטטיבית. פיליפ סימור הופמן, אולי השחקן הגדול בדורו, בקושי מצליח לגרד תפקידים ראשיים בצנטרום של הוליווד. כך גם פול ג'יאמטי הנפלא. את תור הזהב של הקולנוע האמריקאי בסבנטיז הם היו גומרים כאל-פאצ'ינואים ודסטין-הופמנים, הפרצופים הלא מלוקקים של אז. היום, איש לא מניח על כתפיהם את הסרטים הגדולים של התקופה. וזה לא רק ספקטקלים: בזוכי האוסקר האחרונים כיכבו בן אפלק, ז'אן דוז'ארדן, קולין פירת' וג'רמי רנר, קאדר פוטנציאלי לרשימת הגברים הסקסיים של פיפל מגזין. אם צריך גיבור יפה תואר כמו גטסבי, מלהקים את לאונרדו דיקפריו. אם צריך גיבור מזדקן ומכוער כמו ג'יי אדגר הובר, מלהקים את דיקפריו.  יש מעט מאוד שון-פנים בהוליווד.

הנה עוד משהו שהטלוויזיה חייבת לג'יימס גנדולפיני. בחייו ובמותו ציווה לנו את הגיבורים המכוערים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s