קטגוריה: חברה

התחת של ניקי

ניקי מינאז' אנקונדה

ניקי מינאז' עשתה זאת שוב. קצת פחות משנתיים אחרי ששברה את שיא הצפיות ב-24 שעות של vevo בעזרת ג'סטין ביבר, מינאז' חוזרת בגפה אל הכס ומדיחה ממנו את מיילי סיירוס. הקליפ החדש שלה, "אנקונדה", גרף 19.6 מיליון צפיות ביממה הראשונה לחייו היוטיוביים. וכמה הולם שאת הניצחון שלה השיגה מינאז' עם הנשק של סיירוס – טוורקינג.

19 וחצי מיליון צפיות לא באות בלי מחיר. מינאז' ספגה ביקורת חריפה מצד מי שראו בשיר זבל מיזוגני, החפצה עצמית ואפילו פורנו רך. מולם התייצבו תומכיה של מינאז', שלא מצאו כל פסול בכמה ישבנים מקפצים. אליהם הצטרפו, למרבה ההפתעה, לא מעט פמיניסטיות שמצאו ב"אנקונדה" תשובה חתרנית ל"Baby's Got Back", קלאסיקת ההיפ-הופ השוביניסטית ממנה מינאז' מסמפלת בחופשיות. ואולי בצדק: בעוד סר מיקס א-לוט חיפצן נשים להנאתו, "אנקונדה" הוא חגיגה של מיניות נשית בשליטה נשית. "אנקונדה", למעט הופעת האורח הפסיבית של דרייק (שמקבל כתף קרה כשהוא מנסה לשלוח יד), הוא קליפ נטול גברים, ומינאז' נמצאת בו בדומיננטיות מוחלטת, במרכז הבמה ובמרחק בטוח מהמצלמה.

כתב ההגנה הזה – שלא ברור אם הוא משרת נשים עצמאיות או גברים חרמנים – אכן סדור ומרשים. יש בו רק חור ישבן אחד קטן: הוא מנוגד למה שהפך את "אנקונדה" לשיאן צפיות ביוטיוב. במלים אחרות: הוא מתעלם מהטוורקינג, מכישורי הנענוע הבלתי נתפסים של מינאז', ומהסצנה הפרובוקטיבית עם דרייק. את זה הבין אפילו סר מיקס א-לוט, שציוץ התגובה שלו ל"אנקונדה" היה "Damnnnnn" עם שישה סימני קריאה. התגובה הקצרה הזו משקפת את רוב התגובות ביוטיוב.

כן, אפשר למצוא ב"אנקונדה" מסרים פמיניסטיים חבויים היטב בין הלחמניות של מינאז'. אבל אם יש משהו שמינאז' מלמדת את צופות (וצופי) הקליפ האולטרה-סקסי שלה, זה שסקס מוכר. ואם את רוצה שיראו אותך מיליונים ביוטיוב, כדאי שתתחילי להזיז את התחת. פשוטו כמשמעו.

פורסם במקור ב"פנאי פלוס", 27.814

קו בחול

מקלט חולית

בוקר שבת. אני שוכב על הדשא במכנסיים קצרים. אצבעות הרגליים היחפות שלי ממוללות גבעולים סתורים. ניל יאנג דפק נפקדות מפארק הירקון, אבל מבעד לאוזניות האייפוד שלי הוא עדיין מיילל את "הלם ומורא": "אלפי ילדים מפוחדים לכל החיים/ מיליון דמעות לאשת חיל/ שני הצדדים מפסידים עכשיו".

ציוצי הציפורים סביב ברז המים המטפטף נמהלים בקולו של יאנג. צמרת העץ מטילה חופת צל קרירה על המדשאה, ורוח בוקר עדינה מפילה חללים בין ענפי הזית. מעל העצים נפרש רקיע תכלת בהיר, מעונן חלקית. זאת פסטורליה שכבר אי אפשר למצוא בישראל המתעיירת, המתמגדלת, לבושת שלמת המלט והבטון. פסטורליה שצריך להרחיק למענה אל הספר. וברגע הזה, השקט, הנינוח, הכל נראה נורמלי במקום הזה. וסוף סוף, אחרי לילות שנעו בין שינה טרופה ללובן מוחלט, אני יכול לעצום עיניים. אבל זה רק רגע אחד, וברגע השני מנערת יד את ירכי. הקפצה. "אירוע מורכב", קוראים לזה בצבא. נשמע כמו תיאור מכובס של סקנדל, אבל זה בכלל תיאור נמרץ של תקרית ביטחונית. זה קורה כאן חדשות לבקרים, ולאחרונה בכל הבקרים. בשבת הזאת זה יקרה עוד שלוש פעמים.

אני מסיר את האוזניות. את רעש הרקע שמסביב למדתי להכיר היטב בימים האחרונים: השקשוק המרוחק של זחלי הטנקים, התקתוק המקוטע של צרורות המקלעים, הטרטור הקבוע של המזל"ט, סילון מטוסי הקרב, רחש להבי המסוקים, המיית רשת הקשר, קולות הנפץ של ההפגזות. מעטפת הסאונד של סיטואציה ספק סוריאליסטית, ספק היפר־ריאליסטית. להקת הקצב של המלחמה.

נדרשו לי עשרה ימים כדי להגיע לרגע הנדיר הזה — בלי מדים, בלי נעליים צבאיות, בלי רובה רתום לצוואר — וקצת יותר משלוש דקות כדי להבין שזה קרב אבוד. שהניסיון להיאחז ברגעים של שפיות בתוך המציאות הכאוטית הזאת, שמארגנת את עצמה מחדש מדי דקה, נדון לכישלון. אין שום דבר נורמלי במקום הזה. ואף לא רגע אחד של שקט.

IMG_7333

הנה זה שוב קורה. שבוע לפני שזה שוב קורה שולח המ"פ קריאת כיוון, בודק ערנות, מוודא שהקצינים ומפקדת הפלוגה כבר מוכנים. יום לפני שזה שוב קורה, אני כבר יודע שזה שוב קורה. חותך מוקדם מפגישת עבודה כדי לארגן תיק, לסדר את הבית, לכתוב עוד טקסט או שניים, לתת נגיסה אחרונה בלאפה עם שווארמה לפני פרידה ארוכה. לקחת לריאות שאיפות אחרונות של אזרחות לפני העלייה על המדים. אבל השעות חולפות והטלפון מבושש להגיע, ובערב אני כבר רואה את גרמניה מפרקת את ברזיל בחצי גמר המונדיאל, וזה כל כך מדהים שאפשר לרגע לשכוח שפחות משעה קודם לכן נשמעה אזעקה ורצנו לחדר המדרגות. הנה יש איזו נפילת מתח, ולרגע נדמה שאולי זה בכלל לא יקרה. אולי הפעם יסתדרו בלעדינו. וכך, למחרת, כל הסיפור תופס אותי קצת בהפתעה. אבל אני כבר מתורגל: אורזים את התיק, אורזים את הבית, סוגרים כמה קצוות, אומרים יפה שלום ועוזבים עד להודעה חדשה. כך, בן לילה, אזרח הופך לחייל.

בלילה, בדרך למחסני החירום, אני שומע את ארגנטינה והולנד מתכתשות על זכות ההעפלה לגמר. עוד לא ברור מי מהן תהיה שם, אבל ברור מי לא: אני. ארבע שנים אני מחכה לאירוע ההיסטורי הזה, וכשהוא סוף סוף מגיע, ישראל יוצאת למלחמה. אני יכול לסלוח לחמאס על הרבה דברים, אבל לא בטוח שאני יכול לסלוח על זה.

שידור הרדיו נקטע מדי כמה דקות לטובת דיווחים על אזעקות צבע אדום. לוקח לי יותר משנייה להבין שאזעקה הופעלה באזור שאני נוהג בו עכשיו. כולם ממשיכים לנסוע, אף אחד לא חושב לעצור ולהשתטח, ואולי אף אחד לא יודע חוץ ממני. כשאתה על מדים אוחזת בך לפעמים מין גבורה קצת מטופשת, אבל הפעם זאת לא הסיבה. הפעם זה אלמנט ההפתעה, מה גם שהסיכויים שלי להיהרג בנהיגה גדולים מספיק בלי שתפגע בי רקטה. הקטל בדרכים מעולם לא מנע ממני לעלות על הכביש, אז מה פתאום שחמאס יעשה את זה?

אבל הכל קורה מהר. כאן זה לא המרכז, עם הדקה וחצי הנצחיות של המעבר למרחבים המוגנים. כאן הספקת בקושי לעכל את האזעקה, וכבר היא מתגשמת בקול נפץ. אני עוד מעבד את הנתונים כשכתם אור נע בשמיים, ואחד נוסף אחריו. כעבור שניות אחדות הופך כתם האור להבזק, ותאומו עושה כמותו. עוד יירוט מוצלח לכיפת ברזל, כמה מאות מטרים מהמקום שבו אני נמצא. אני ממשיך לנסוע, מנסה לעכל את המתרחש. מכוניות נוסעות בכביש כהרגלן בזמן שמעליהן מתחולל קרב טילים. אין שום דבר נורמלי במקום הזה.

רכב פרטי קטן נכנס ליישוב שבו מוצבים כוחותינו. הוא עוצר ליד המקלט הציבורי שאנחנו ישנים בו. שני גברים יוצאים מתוכו, מברכים אותנו לשלום. דלת תא המטען מתרוממת. בפנים ניצבים שני ג'ריקנים וסיר גדול. "אייס קפה? אייס תה? סלט פירות?".

התמונה הזאת חוזרת על עצמה שוב ושוב. ההירתמות של העורף למאמץ המלחמתי לא ניכרת רק בעמידה נחושה בפני מתקפות הטילים ("מנצחים בחזית, איתנים בעורף", גורס הסלוגן שהודבק למבצע ושמקדם את פני בצומת הפונה ליישוב), אלא גם באספקה בלתי נדלית של מוצרים לכוחות הלוחמים. מעולם לא נתקלתי בדבר דומה לזה. שמעתי את הסיפורים מ"עמוד ענן" על החיילים שישבו בשטחי הכינוס ונהנו מביקורים יומיים של אזרחים ומקו שוטף של תרומות (והנה קצת על מה שעבר עלי באותו מבצע). האגדות סיפרו שהחיילים ההם החליפו שלושה זוגות תחתונים ביום והתרחצו בקולה. בעמוד ענן ישבתי רק כמה מאות מטרים מהמקום שבו אני נמצא היום, אבל בבסיס צבאי שמיקומו נתפס מעבר לקווי האויב. אזרחים לא הורשו להגיע אליו. קו חלוקת הקרטיבים נעצר לפנינו.

הפעם התרומות שוטפות. אחותו של הסמ"פ, אשתו של הקשר, הדוד של החובש וסתם אזרחים טובים מהדרום, מהמרכז, מהצפון, מהנכר. הטלפון שלי מתמלא מספרים לא מוכרים, ובסוף כל מספר עומד יהודי עם לב גדול ששואל אם אנחנו צריכים תחתונים. אנשים אוספים בשכונות, בבתי הספר ובמקומות העבודה ממתקים, מוצרי מזון והיגיינה, אפילו כסף. דורון ממושב מסלול הקים תחנת הסעדה לחיילים בממדים מפלצתיים. בבית של גלית ממושב ישע אי אפשר ללכת צעד בלי לדרוך על חבילה. קרן פתחה חמ"ל תרומות בראשון לציון. החבר'ה מפתחיה מגיעים ופורשים על הדשא שולחנות של סביח ופריקסה. דוד מארגן על האש. שרון שולח פיצות לשטח. המשרד של טלי מזמין אותנו לארוחת ערב. סיירת האימהות של גל מגיעה לעשות קבלת שבת במחסום. שלושה מסז'יסטים מהמרכז פותחים תחנת הרפיה בפאב של הקיבוץ. אפילו אתניקס מגיעים לביקור במקלט. וזאת רשימת קרדיטים חלקית ביותר שעושה עוול עם עשרות אנשים. אני לא מגזים: עשרות.

IMG_7442

שלושה ימים עברו מאז שהתמקמנו ביישוב שאנחנו מגנים עליו, והמחסן הארעי שלי כבר נראה כמו המרכז הלוגיסטי של אונר"א. המפל"גיסטים מסדרים כמעט מדי יום ארגזי קרטון ומשלחים לחיילים בגדים, ממתקים ומוצרי טואלטיקה. אחרי שבוע אני מוצא את עצמי נאלץ לדחות חלק מהבקשות, להעביר אותן למי שעשוי להזדקק להן, לחלק תרומות לכוחות הפזורים בשטחי הכינוס, לכוון את התורמים לפי צרכי הפלוגה שהולכים ומתמעטים. אני לא מסוגל להכיל יותר סבונים ומגבונים, אבל מל"ט פלוגתי יהיה נחמד.

כשלעצמי, אני קצת מתקשה להתמודד עם עניין התרומות. זה לא רק משום שמכירות וגיוס כספים הן פעולות שמעוררות בי רתיעה, ולא רק משום שקבלת עזרה מביכה אותי. הבעיה שלי היא שהתרומות הללו יוצרות מצב אבסורדי שבו אזרחים נדרשים למלא את הוואקום הלוגיסטי שמשאירים הצבא והמדינה, ובכך למעשה תורמים שלא במתכוון להמשך קיומו של הוואקום. אני מבקר חריף של השירותרום — פרויקט התרמה מעורר חימה למען הגוף השמן ביותר במדינה — ושל כל תרבות הספונסרים שפשתה בצבא ושהפכה אותו לחברה מעמדית עם פוטנציאל סיאוב מסוכן, ע"ע בת מצווה במתקן אדם עם תוכנית אמנותית בהשתתפות חיילי לוט"ר. אלו בדיוק הדברים שמאפשרים לצה"ל להמשיך להתנהל עם מחסנים ריקים, עם כלי רכב פרטיים על תקן רכבי חפ"ק ומנהלה ועם טלפונים סלולריים על תקן מכשירי קשר.

הפער בין העושר שמרעיף הציבור על הלוחמים לבין השמיכה הלוגיסטית הקצרה מדי של צה"ל נראה לי חסר תקדים. מצד אחד, יש לי בפלוגה יותר מברשות שיניים משיניים, וכמות מגבונים לחים שיכולה לפרנס מחלקת יולדות במשך עשור. מצד שני, אני מחכה יותר משבועיים לזוג מדים ומחסנית. אחרי קבלת פנים מעודדת שהעידה על הפקת לקחים מכישלונות עמוד ענן, המלחמה הפכה מהפתעה לשגרה, ודווקא אז התברר שצה"ל כמנהגו נוהג. עקומת השיפור שמגלה הצבא מצו 8 לצו 8 מתונה להפליא; זה תמיד נראה כאילו הצבא הוא בעצמו מילואימניק שמופתע לקבל את הזימון. כאילו הוא מופתע לגלות ש־50 אלף מילואימניקים הם לוחמים לכל דבר שזקוקים למכשירי קשר תקינים, לכמות סבירה של זוגות מדים ולרכב מנהלתי. השלמת ציוד הלחימה והלוגיסטיקה באמצעות אי־ביי ועלי אקספרס היא כבר מזמן לא בדיחה; זה מצב נתון. זה עדיין צבא, אבל עם הזמן נוספים לו עוד ועוד מוטיבים של מיליציה אזרחית על מדים.

אם זה היה תלוי בי, לא הייתי מסכים לקבל אפילו פס של משחת שיניים. אבל אני לא לבד כאן. אלה לוחמים, וזאת מלחמה, ואני ניצב בדילמה ערכית שבה העקרונות שלי ניגפים בפני חייל שנגמרו לו הגופיות או שקץ במנות קרב ובסנדוויץ' פסטרמה. הלוחמים האלה שמו את החיים שלהם בהמתנה בשביל להתייצב כאן. לא הם צריכים לשלם את המחיר על קשייו התפקודיים של הצבא. עם זאת, חבל שאת המחיר משלמים אזרחים. ליתר דיוק, משלמים פעמיים.

יצאתי למבצע הזה ימים אחדים אחרי גילוי גופות שלושת הנערים החטופים, כשבמרחבים הממשיים והווירטואליים של החברה הישראלית התנהלו קרבות פיזיים ומילוליים אלימים ובוטים, כשהאוויר ברחוב עשה לי רע בבטן. כאן הכל נשכח. הסולידריות הזאת, שהאוטומטיות העיוורת שלה מעוררת בי סלידה לא פעם, נוכחת כאן במלוא עוצמתה מאירת הפנים. היא מפגישה בין אנשים טובים שעזבו את כל מה שיש להם רק בגלל שיחת טלפון מחייגן ממוחשב, לבין אנשים טובים שיודעים להוקיר להם תודה באופן
שהביטוי "מחמם לב" נדמה פושר מדי עבורו. לכך התכוון ג'. ק. צ'סטרטון כשכתב ש"החייל האמיתי לא נלחם משום שהוא שונא את מה שלפניו, אלא משום שהוא אוהב את מה שמאחוריו". לא תמיד אני אוהב את מה שיש מאחוריי, אבל בימים האלה אני אוהב אותו מאוד. כשמנתקים את המבצע הזה מההקשרים הרחבים שלו — המדיניים, הצבאיים, הפוליטיים — נשארים עם הגלעין האנושי הזה שהוא הסיפור שלנו: אנשים טובים מגנים על אנשים טובים.

באחת מהחבילות הרבות שנוחתות על מפתננו נמצא גם הגיליון האחרון של בלייזר, עם טקסט שכתבתי על הפוזיציה האידיאולוגית המסובכת של המרכז הפוליטי. על העמידה הבעייתית, מרובת הדילמות והפרדוקסים, בין ימין לשמאל. כתבתי על הצבא כטריטוריה שבה הקונפליקט הרעיוני הזה בא לידי ביטוי בשיא עוצמתו, מקום שדורש מהפטריוט הביקורתי הכרעות מוסריות ואידיאולוגיות מדי יום ביומו. את הטקסט ההוא כתבתי בתחילת יולי. שבוע ויום לאחר מכן הגיע צו 8 טלפוני והטיח את הפרדוקסים האלה בפרצופי.

נכון, אני לא הטייס שמטיל פצצות על סג'עייה או הצלף שמוריד ראשים בבית חנון. אבל אני הלוחם ששומר על היישוב, שמפטרל לאורך הגדר, שקופץ לכל התרעה ושמוכן להיתקלות עם מחבל לפחות פעם ביום. בלילה אני יושב מחוץ למקלט ומקשיב למה שמכונה "ריכוך ארטילרי", כינוי אוקסימורוני לפעולת כתישה מאסיבית. אפשר להתייחס לזה בהומור שחור ("עוד פלסטיני הולך לגור בבית של יעלי", אומר אחד החיילים). אבל כששומעים את זה מקרוב כל כך — ולעתים ההפצצות נשמעות כאילו הן מתרחשות בשכונה הסמוכה — אי אפשר שלא לחשוב על החיים הבלתי נתפסים האלה. אפילו כשאתה בעצמך נמצא בתוך חיים בלתי נתפסים שבהם האדמה עשויה לפעור את פיה בכל רגע ולהקיא מקרבה עשרה מחבלים חמושים וששים אלי טבח.

עמוד ענן, שבו עמדתי ימים רבים תחת הפגזות פצמ"רים וביליתי שעות ארוכות במרחבים מוגנים, פקח את עיני לכל הקשור בחיים הבלתי נסבלים בדרום: כל תקתוק במערכת כריזה דורך אותך, הצבע האדום שולט בשגרת יומך, וכל שריקה ארוכה וצונחת היא שריקתו של המוות. הפעם הפצמורים לא כבדים כמו אז, ואני יכול להטות אוזן למתרחש מעבר לגדר. ומה שמתרחש שם — מוצדק או לא — הוא כתישה. גם החרבה מבוקרת היא החרבה. אני אפילו לא יכול לשער בנפשי איך זה לחיות תחת הפצצות כאלה כמעט בלי יכולת להימלט מהן. איך זה לפחד מהבום העל־קולי של מטוסי קרב. איך זה לחזור אל עיי חורבות. טועים המתלהמים שעולזים כשילדים פלסטינים נהרגים בהנחה שנפטרנו ממחבלים לעתיד. ככה לא נפטרים ממחבלים; ככה מייצרים מחבלים.

האם יש דרך אחרת לעשות זאת? אולי. אולי לא. אני מאמין במחויבות המוסרית של הצבא הזה ושל מרבית חייליו, אבל אני יודע שגם במחויבות הזו נופלים ליקויים. וכשנופלים בה ליקויים, נופלים בה חללים. אין שום דבר מעודד במחשבה הזאת. אין שום דבר מעודד במחשבה שכדי להגן על עצמנו אנחנו נדרשים לייצר כזה הרס וחורבן. אין שום דבר מעודד במחשבה על המציאות שאנחנו חיים בה, ולא משנה מי מנצח בה. והרי אף אחד לא מנצח בה, כי זו האמת האחת והיחידה של המלחמות האלה, כפי שניסח אותה פעם פרז ב"הסמויה": "אף אחד לא מנצח. צד אחד פשוט מפסיד לאט יותר".

אני גאה להיות כאן. אני תמיד רוצה להיות כאן. זה שילוב בין תאוות המספר שבי והאמונה העמוקה שלי בחובה אזרחית. לכן אני כאן, למרות הכל. למרות המעמסות מבית, למרות הקשיים היומיומיים, למרות ההתחבטויות המצפוניות. למרות שלאף אחד אין מושג לאן נוליך את המבצע, למרות שאני חושב שאין לזה תכלית. למרות שאני חושב שההנהגה שלנו חלשה מכדי להשתמש במלחמה כהמשך המדיניות באמצעים אחרים, כמאמר קלאוזביץ'. למרות שאני חושב שאין אסטרטגיה והכל טקטיקה, כמאמר אברום שלום. בכל זאת הגעתי. למרות הכל.

נדמה לי שבכל פעם זה רק הופך לקשה יותר. החיים האזרחיים הופכים לעמוסים ומורכבים מדי, וכל התייצבות למילואים הופכת למשימה קשה מקודמתה. מי שפעם בא רווק, השאיר הפעם אישה דואגת בבית. לבחור שרק התחתן אחרי הקו הקודם יש עכשיו ילד קטן. לסטודנט כבר יש ג'וב. ואני מגיע בפעם הראשונה כעצמאי במשרה מלאה. היה לי קשה במילואים כשכיר וכעצמאי במשרה חלקית, אבל הפעם זה קשה פי כמה, כשאין מעלי בוס שישלם את שכרי במועדו. כשהראש עסוק בקרב אתה בכלל לא חושב על העבודה, על החשבונות, על מי ימלא את חשבון הבנק. אבל החשבון הזה מתרוקן, והפרויקטים נתקעים או נדחים או מתבטלים, והגוף היחיד שאני עובד עבורו כרגע הוא המדינה. ומהיכרותי עם המדינה, היא לא הבוס הכי נדיב ומבין שאתה יכול לבקש לעצמך.

משום מה, כל זה לא חשוב עכשיו. משום מה, ברגעים האלה זה תמיד לא חשוב. ככה זה עם המדינה שלי. היא קוראת לי ואני בא. גם כשהיא מתעמרת בי, גם כשהיא מפנה לי את גבה, היא תמיד יודעת שברגע האמת אתייצב לדגל. שאהיה שם בשבילה ללא תנאים מוקדמים. כי אין שום דבר נורמלי במקום הזה.

(פורסם במקור בגיליון אוגוסט של "בלייזר". ועוד חוויות מ"צוק איתן" כאן, ב"שטנדליאנה", הבלוג שלי ב"הארץ")

סוף צוק איתן

לבי היום ריק (אריק איינשטיין, 1939-2013)

צילום: ויקישיתוף

צילום: ויקישיתוף

אריק איינשטיין הוא פסקול חיי. אני יודע, אין יותר בנאלי מזה. אבל כשאני פורט את זה לרצועות שמע, אני מגלה שאריק איינשטיין הוא באמת פסקול חיי.

רואה "מציצים" עם האחים שלי ובני הדודים אחרי ליל הסדר. צופה ב"כמו גדולים" עם אחי הקטן, שר עם "הייתי פעם ילד". שומע בפעם הראשונה את חידון התנ"ך. משנן את "ואלה שמות". מדקלם את החיקוי של שימי ריגר ב"כבלים".

לומד לנגן עם "בית הערבה". מגלה את "שבלול בקופסא". נפעם מהסופרגרופ שנפגש על גשר הירקון. מתאהב בחלונות הגבוהים. רואה אותה בדרך לגימנסיה, חולם לראות את ד"ר ג'יי ועבדול ג'באר בסן פרנסיסקו על המים, אוהב להיות בבית, אבל לא יושב על הגדר, לא נוסע לאט. לא יוצא מזה. מה איתי, מה איתי, מה איתי.

צולל עם הולדת האינטרנט לתוך החומרים הישנים, ל"כהה כהה" ו"רחוק רחוק מכאן" ו"לילה לילה". לא יודע מאיפה לאכול שירים הפכפכים כמו "אמא אדמה" ו"למה לי לקחת ללב?". שר את ההמנונים המודרניים של "אני ואתה נשנה את העולם" ו"כמה טוב שבאת הביתה" ו"עוף גוזל". שונא את הפועל, אוהב את "אמרו לו". מתאהב עם קארין אופיר וסשה דמידוב ב"רותי". נשבר עם "שביר". מאמין ש"היא תבוא" ו"עוד יהיה". וכמה שרציתי כלב. וכמה חם.

אוסף בשקדנות את כל סדרת "ארץ ישראל הישנה והטובה". אין יותר טוב מאריק ושלום, אין יותר טוב מאריק ושם טוב, אין יותר טוב מאריק ורוטבליט, אין יותר טוב מאריק וחלפי, אין יותר טוב מאריק ורכטר, אין יותר טוב מאריק וארגוב. ומיקיס גבריאליס, ויאסו יודה. מגלה מחדש עם להקת שבע עם "שיר מספר שמונה". מתאהב בדואטים, מ"לי ולך" עם גאולה נוני, דרך "איילת אהבים" עם יהודית רביץ, ועד "אל נא תאמר לי שלום" עם איילה אשרוב ו"פרידת מלח" עם רוני אלטר.

שומע, בטיול הראשון של הנוער העובד עם לינה בשטח, מישהו שר "יש לי אישה שאוהבת אותי", ומתאמץ לא לבכות. עושה לחניכה שלי פרודיה על שלושה חתולים. מקבל מיאיר קלינגר את הסולו ב"ערב מול גלעד". מקבל מעדי כהן הברון את הסולו ב"ילדים של החיים".
שר ביער בפולין את "דמעות של מלאכים", ורועד מקור, ואולי לא רק מקור. שר בטקס את "שיר על תוכי יוסי", ומישהי אומרת שעשיתי לה צמרמורת, ואני רק חושב על "העצבות כמו כוס היא ובה יין מר מענבי הנשמה" הזה, ושאף פעם לא נהניתי להגות כך מילים.

שר את "לבכות לך" בטקס רבין הראשון, ומישהי מתקשרת להגיד לאמא שלי שזה היה יותר יפה מאביב גפן (ואני אומר לה שזו לא מחמאה גדולה). שר את "שלום חבר" בטקס רבין האחרון (שלי), עם כל הרוטבליט-חנוך-איינשטיין על הגב, ושורד, למרות שמישהי אמרה לי לא לעשות את זה, זה אריק איינשטיין, אי אפשר לשכפל.

שר למישהי "זו אותה האהבה", והיא אומרת שזה על אהבה של זקנים, ואני חושב שמה זה חשוב, זה ה"אהבה בת עשרים" של אריק איינשטיין, ומה יותר מקסים מה"על הכל הייתי שוב חוזרת" הזה. רואה שמישהי כותבת "אז התחלתי ללכת, לא ידעתי בכלל לאן", ויודע שהיא חושבת עלי. עוד ניפגש. ויהיה לנו טוב. זה קרוב.

ונפעם, נפעם, נפעם מ"עטור מצחך" – השיר הכי מושלם שנכתב, הולחן, עובד ובוצע בעברית – בכל פעם מחדש.

*

יצא שלפחות בשני טקסים לזכר יצחק רבין שרתי אריק איינשטיין. יצא במקרה, אבל זה לא היה מקרי. כי הנה, 16 שנים אחרי הטקסים, אריק איינשטיין מת, ואנשים מדברים במונחים של רצח רבין. גבי ברבש מבשר בפתח בית החולים, זעקות שבר ברקע. נערות מדליקות נרות בכיכר. הארון יוצב שם מחר. שינויים בלוח המשדרים. יום אבל לאומי, בלי שאף אחד הכריז על אחד כזה. מישהו בוכה, אומר לי שהוא לא הרגיש ככה מאז שרבין מת.

זה לא דומה. זה בכלל לא דומה. זה אחר. זה לא רצח, וזה לא ראש ממשלה, וזה לא פוליטי, וזה לא סמלי, וזה לא מזעזע, וזה לא מכעיס, וזה לא. זה אחר.

אבל זה חזק כמעט באותה מידה. כי בניגוד לרבין, אריק איינשטיין זה הקונצנזוס. כל כך קונצנזוס, שהאדם המזוהה ביותר עם הפועל תל אביב – מחנה האוהדים הכי בדלני בארץ, אלה מ"מייצגים את הפועל ולא את ישראל" – הוא הדבר שמייצג את ישראל יותר מכל. או לפחות את מה שישראל רוצה היום לחשוב על עצמה ועל הזמרים הלאומיים שלה.

זה ארץ ישראל הישנה והטובה. זה הכי מלכותי והכי צנוע. זה כל הדרך מהבוהמה וחוף מציצים אל התה והלימון והספרים הישנים. זה תוצרת הארץ. זה מה ששלמה וישינסקי ניסה להגיד היום לכל עם ישראל: משתתף בצערכם.

*

אולי זה צער לך, אבל זה לא רק צער לי. זו גם החמצה. זו התחושה שפספסתי את ההזדמנות להכיר מקרוב אדם גדול באמת. כל כך גדול, שאני לא יודע לגמרי להסביר את גדולתו. מילים יודעות לעשות הכל, אבל אני לא בטוח שהן יודעות לתפוס את הנוכחות של אריק איינשטיין. נוכחות שיודעת להיות, בבת אחת, כל כך רחוקה ומורמת מעם, וכל כך קרובה ופועמת בקרבו.

קיוויתי לעבוד פעם עם אריק איינשטיין. רציתי לבוא אליו פעם ולהגיד לו "קח, כתבתי את זה בשבילך, כי אתה היחיד שיכול לשיר את זה". וזה כבר לא יקרה. הרגשתי ככה כשיורם קניוק נפטר, אבל לא באותה עוצמה. לא היתה לזה אותה התהודה מסביב. הפעם האחרונה שבאמת הרגשתי ככה היתה כשיוסי בנאי נפטר. השילוב הזה בין אבל לאומי לאבל פרטי, בין האבדה הענקית והמשותפת של כולם לאבדה הקטנה והאנוכית שלי. יוסי בנאי, אריק איינשטיין. זה הקליבר. ואין גדול ממנו.

*

שש בבוקר. לילה לא לילה.

*

נומי, דרך. בא הקץ.

נומה, מלך.

קלוני. אפילו מפרסומות הוא יוצא טוב

קלוניפורסם במקור ב"פנאי פלוס", אוגוסט 2013

אף אחד לא אוהב פרסומות. זה מס שפתיים שכולנו נושכים כדי לקבל את ליטרת התוכניות שלנו. בהתאם לכך, אף אחד לא אוהב כוכבים שמשתתפים בפרסומות. אנחנו אוהבים אותם כי הם מוכשרים, או מצחיקים, או פליטי ריאליטי. אבל אנחנו לא אוהבים אותם בזכות הפרסומות.

ואז מגיע ג'ורג' קלוני ומאתגר את כל מה שחשבתי על סלבריטאים בפרסומות. הוא נכנס לביצה הממוסחרת, שולה מתוכה את תיבת האוצר, ועוד זוכה לתשואות הקהל. למה? כי קלוני פורט חוזי פרסום למטבעות פוליטיים.

קלוני הוא הפנים היפות של "נספרסו". וכשאדם כמו קלוני הופך לפרזנטור, זה לא מגיע רק עם שארם הוליוודי וסעיף שכר אסטרונומי; זה מגיע גם עם אג'נדה. קלוני מסתובב עם משפחת מגדלי קפה בקוסטה ריקה, פועל למען הגדלת ייצוא הקפה מאפריקה, יושב במועצת הקיימות של נספרסו.

אבל זה עוד כלום. לאחרונה התברר מה קלוני קונה עם הכסף של נספרסו: לוויין ריגול. לא, זו לא גחמה מגלומנית של כוכב משועמם. הלוויין של קלוני עומד על הגבול בין דרום סודאן לסודאן וצופה בעומאר אל-באשיר, המכשפה הרעה מהצפון, מתעד את צבאו ומתריע על תנועותיו. או כפי שקלוני הסביר זאת בפשטות: "אני רוצה שפושע המלחמה הזה יזכה לאותה כמות תשומת לב שאני מקבל".

קלוני הוא מנהיג חברתי לא פחות מכפי שהוא כוכב הוליוודי. כשאסון טבע מכה בגלובוס, קלוני מתייצב. בטבח בדארפור הוא מטפל ישירות מול הנשיא אובמה, במה שנראה כמו פגישת פסגה טבעית של מנהיגי העולם החופשי. את הכסף שהוא מרוויח בכל מיני "אושנים" הוא משקיע בסרטים עם אג'נדה שקרובה לליבו. קמפיין נספרסו הוא יוצא דופן, אבל רק אם מתעלמים מהעובדה שבמרכזו ניצב הצליין הכסוף. אל תתפלאו כשתראו אותו יום אחד רץ לנשיאות. אם הפרזנטור של בנק הפועלים יכול להיות שר אוצר, אז הפרזנטור שלקח את נספרסו לסודאן יכול להיות נשיא ארה"ב.

התמונה מסתכלת עלי: "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"

שליחותו של הממונה

פורסם במקור ב"NRG" (אוקטובר 2010), ועולה כאן לרגל הקרנתו בערוץ 2 אמש

עובדים זרים

כמה מאיתנו מכירים עובדים זרים? מכירים באמת, לא מתוך עיתונים ומבזקי חדשות, לא דימויים מתווכים של ילד ניגרי בבית ספר תל אביבי, להקת פיליפיניות מקשקשות על ספסל בסמוך ללהקת הקשישים שהן מלוות, או נער סודאני מר גורל מאחורי הסורגים?

זה לא מפריע לנו (בדמיון מסוים לסכסוך הישראלי-ערבי, אך גם עם שוני רב) לקבוע עמדה נחרצת בעדם או נגדם, בעד השארתם בארץ או נגדה, בעד מדיניות שר הפנים אלי ישי או נגדו. קלות הדעת הזו, חריצת דינם של בני אדם משל היו סחורות מיובאות מאסיה ומאפריקה (להלן "יבוא עובדים זרים"), מקוממת. אך היא גם עולו הכבד של ממשל, הנדון לחרוץ דיני נפשות מתוך חשיבה קרה, מושכלת, משוקללת היטב, שלעיתים קרובות מידה של הומניזם אינה בצדה, או לכל הפחות מינוניה דלים בהשוואה ליתר המרכיבים בהחלטה. עיין ערך מלחמה.

ועם זאת, חמלה צריך שתהיה פה. תמיד צריך שתהיה פה חמלה.

האם אנחנו באמת צריכים להכיר אדם כדי לגלות כלפיו אנושיות? האם עלינו להכיר עובד זר כדי לדעת כיצד עלינו לנהוג בו?

באותה מידה יכול הייתי לשאול, האם אנחנו באמת זוכרים מה הרגשנו כגרים במצרים? אותו ציווי מקראי, הקורא לנו לאהוב את הגר "כי גרים הייתם בארץ מצרים", לא מבקש שנזכור איך היה שם. הוא מבקש שנזכור שהיינו שם. הוא מבין שההקשר האמוציונלי יבוא מאליו.

"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" הוא מעשה שכזה, באדם ללא פנים: עובדת זרה שנהרגה בפיגוע בירושלים. היא העובד הזר היציג, שאיש כמעט אינו מכיר, עוברת אורח במדינה לו לה. אין לה איש, היא מוכרת בשמות שונים, במקום עבודתה לא משגיחים בהיעדרה. במצב קיצוני – כמו מוות פתאומי – אין מי שידאג לה.

לא חמלה מניעה את הממונה על משאבי אנוש לדאוג למנוחה. מבחינתו, העסק יכול היה להסתיים מיד עם תום ההליכים הביורוקרטיים – שגם אותם הוא מבצע בחוסר רצון מופגן. זו אפילו לא הבושה, זו שבוערת על ראשו בתחקיר המקומון שחשף את חדלון המפעל בו הוא מועסק, זו שניבטת אליו מפני הגוויה הקרים שהוא מסרב להישיר אליהם מבט. זה הציווי, הציווי החזק בעולם המודרני – זה של הבוס. ומה באשר לבוס? הבוסית, לא די לה בהכאה על חטא. היא זקוקה לכפרה.

כמו בלש מיוסר ומתוסכל נע הממונה על משאבי אנוש (מארק איווניר) בין תחנות חייה של המנוחה, מקושש פרטים על אודותיה. אך גם בסופה של החקירה, הוא לא ידע עליה כמעט דבר. היא לא תהיה עבורו דבר מלבד אותה עובדת זרה שעבדה כך וכך חודשים במפעל, עזבה ונהרגה. אבל היא תהיה אדם, אינדיבידואל. היא תהיה מה שהיתה עוד בתחילת הדרך – האדם היחיד בסיפור שיש לו שם (ואפילו שניים), ולא רק תפקיד מוגדר במערכת ההיררכית שהוא משרת. כמו הממונה על משאבי אנוש, ששכח שאנוש נשאר אנוש גם כשאינו משאב.

הדיון בגירוש העובדים הזרים מורכב, אבל נקודת המוצא צריכה להיות נקודת הסיום של שליחותו של הממונה על משאבי אנוש. שתי נקודות הסיום, אם לדייק. זו שבסרט, וזו שמעבר לו. זו שנעטפת בכבוד האנושי, האוניברסלי, וזו שמהבהבת בחמלה היהודית, בחסותה של עיר הקודש.

הם לא צריכים פנים, העובדים הזרים. אין צורך שנכיר אותם באופן אישי. די אם נזכור שהם עובדים. ומכאן, שהם בני אדם. שהם לא רק משאבי אנוש, אלא גם אנשים. ולעיתים אפילו אין להם משאבים. סיומו של "שליחותו של הממונה של משאבי אנוש", זה שחורג מגבולות הסרט, מלמד שיש בנו מקום לא רק לאהוב את הגר, אלא גם למצוא לו חלקה בקרבנו.

שליחותו של הממונה מארק איווניר

אחריות

כמה שהמושג הזה הפך זר עבורנו, אחריות. זר כמו אותה יוליה רגאייב המנוחה. הורים אינם אחראים עוד על מעשי ילדיהם, על אלימות, סמים ופשע. מעסיקים אינם אחראים עוד על תנאי העסקתם הירודים של פועליהם, זרים או סתם עלובי חיים. מנהיגים אינם אחראים עוד על דבר שאינו הצלחה או למצער הון פוליטי.

הבוס של הממונה על משאבי אנוש, שהפך לבוסית בסרט – אולי להזכירנו ש"הכל מן האישה", אולי פשוט משום שגילה אלמגור היא ליהוק מושלם – לוקחת אחריות. בתחילה זה נראה כצעד ניהולי מתבקש, מובן מאליו, מזעור מהיר של הנזקים, ניקיון זריז של הלכלוך ושליחת העוול לדרכו בליווי הודעה סטנדרטית וחפה מרגש של הבעת צער והבעת תודה על חשיפת התקלה.

אלא שבעלת המפעל – האלמנה, המבוגרת, שיש בה גם חוכמת חיים, גם תבונה עסקית וגם רוחב לב, כזה שגרם לה להעביר את הממונה על משאבי אנוש לתפקידו הנוכחי כדי להקל על חייו האישיים – לא עוצרת במקום בו עוצר הממונה. לא די לה באיתור העובדת, במודעת אבל ובפיצוי כספי כקבוע בחוק. לא די לה בכך שהכתבה על העוולה שנעשתה לעובדת הזרה תעומעם בהתנצלותו הנכלמת של המפעל, עטופה בזר פרחים. הדיו הארסית, לא נטולת הצביעות, של כתב המקומון, לא הכתימה רק את כיכרות הלחם של המאפיה. היא הכתימה גם את מצפונה.

אשר על כן, היא שולחת את הממונה על משאבי אנוש כנציגה, שומר שמו הטוב של המפעל, ללוות את הארון בדרכו לקבורה במולדתה של המנוחה, מלווה בפיצויים כספיים ברוחב יד, נטולי מגבלות ביורוקרטיות קטנוניות כמו "בעל לשעבר", ובלחם מארץ הקודש, תנובת האדמה שלא מקבלת את המנוחה אל זרועותיה.

כך נושא עליו הממונה את כפרתה של בעלת המפעל, כל הדרך מירושלים אל מדינה חסרת שם, קרה ונחשלת. הוא יוצא לשם מתוקף אחריותו המקצועית, וחוזר לשם מתוקף זו האנושית. זו גם זו, מוטב שנלמד שוב את ערכן.

שליחותו של הממונה (2)

קונטקסט

בעקבות תגובות אחדות שקיבלתי למדור שפורסם בשבוע שעבר על "וול סטריט: הכסף מדבר", שמקורן בהבנת הטקסט שלא בקונטקסט המתאים, נדרשת הבהרה: המדור הנ"ל אינו מבקש להציג ביקורת קולנוע מן הזן הסטנדרטי. כזו תוכלו למצוא, בנפרד, באתר זה ובמקומות אחרים.

הביקורת הזו היא אחרת. אין בה תקציר עלילה, חוות דעת על רמת המשחק וניתוח הכלים הסינמטיים. היא לא עוסקת בבחירות הקולנועיות של הבמאי, ולא מדרגת את הסרט בדירוג כוכבי. בעצם, היא לא ממש ביקורת קולנוע.

היא מבקשת, כטור אישי במסווה של ביקורת קולנוע, לתת את הכבוד למסר. לרעיונות שמניעים סרטים. להתכחש לפוסט מודרניזם משוחרר הרסן, ולהזכיר שבסרטים (בעלי ערך, יש להוסיף) יש גם אמירות שראוי לדון בהן. משום שיצירות אמנות שכוונתן טובה מבקשות לומר לנו משהו. על החברה, על עצמנו. יצירות אמנות טובות, אגב, הן אלו שיודעות לעשות זאת באמצעות הכלים האמנותיים שבידיהן, אך זה כבר עניין אחר.

המדור הזה שייך למחשבות שבעקבות סרטים. הוא משקף את דעתו של הכותב, את הנשקף לו מן המסך, ואת הדיאלוג שבין שני הצדדים. כפי שהיטיבו לנסח חברי להקת תערובת אסקוט, אני רק יושב ומסתכל על התמונה מסתכלת עלי. ואתם מוזמנים להצטרף למשחק המראות הזה.

"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". במאי: ערן ריקליס. תסריט: נח סטולמן (עפ"י ספרו של א.ב. יהושע). שחקנים: מארק איווניר, גורי אלפי, נאוה סילבר, רוזינה קמבוס.

17 הערות על הממשלה ה-33

(מתוך "אנטריקוט מפרות קדושות")

(מתוך "אנטריקוט מפרות קדושות")

1. יאיר לפיד העיד על עצמו שהוא לא מבין בכלכלה. אז הוא יהיה שר האוצר. איווט ליברמן מסוכסך עם חצי מהכדור. אז הוא יהיה שר החוץ. ביבי לא מסוגל לקבל החלטה. אז הוא יהיה ראש הממשלה.

2. בוגי יעלון שר הביטחון ודני דנון סגן שר הביטחון. יאללה מלחמה.

(ויה סטטוסים מרושעים)

(ויה סטטוסים מרושעים)

3. כבר אמרתי פעם: דני דנון הוא פרצופה של המדינה בחליפה. ועכשיו זה רשמי.

4. אני עדיין לא יודע מה יהיה יריב לוין. אני רק יודע שזה מדאיג אותי.

5. בין בנט בתמ"ת, אורי אריאל בשיכון וניסן סלומיאנסקי בועדת הכספים אפשר לעשות המון דברים לטובת מעמד הביניים. או לטובת המתנחלים. מעניין.

6. נדמה לי שזאת הממשלה עם הכי מעט גנרלים שראינו כאן בשנים האחרונות. יהיה מעניין.

7. מצד שני, זאת ממשלה עם ציפי לבני, לימור לבנת, סופה לנדבר, יעל גרמן ו… זהו. זאת לא ארץ לנשים.

8. בצד אחד אורית סטרוק, בצד השני – יעל גרמן. זה אומר דבר אחד: הממשלה הזאת לא הולכת לשום תהליך מדיני. ובכלל, עם כל הבנטים והדנונים והאקוניסים, זה די מביך להיות כרגע ציפי לבני.

9. בעצם, זה אומר שני דברים: ששעון החול של ש"ס והחרדים התהפך. כניסה שלהם לממשלה היא לא שאלה של "האם", אלא של "מתי". קודם כל, ביבי רוצה להיות ראש ממשלה. שותפים קואליציוניים אפשר להחליף במרוצת הדרך.

10. אגב: אני אמנם רחוק מלהיות מרוצה מהממשלה החדשה – אני חושב שהיא מייצגת בעיקר את מות התהליך המדיני, התעלמות מסוגיית המתנחלים (שמבחינה כלכלית יקרה בהרבה מהחרדים) ופספוס של הזדמנות גדולה להפיל את ביבי – אבל אני לא יכול להסתיר את שביעות רצוני מכך שהחרדים בחוץ. וגם את הנאתי. משעשע, וכן, אפילו מענג, לראות את קולות הנהי שמפיקים עסקנים שנותקו מהשד הציבורי כמו תינוקות שנותקו משד אימותיהם (קרדיט למאיר שלו על האנלוגיה המדוייקת). אבל מה שמשעשע במיוחד הוא הצביעות. הו, הצביעות.

(רונן דורפן)

(רונן דורפן)

11. ואגב, בלי ששמנו לב, שאול מופז בחוץ. בהתחשב בגודל הסיעה, בלהיטות שלו להצטרף לממשלה, ואפילו בצעד החכם אך פתטי שלו לרכוב כנמלה על גב הפילים בנט-לפיד – זה די סנסציה.

12. כולם גומרים את ההלל על הברית של לפיד ובנט, שעשו לביבי קרקס. זאת רק חצי האמת. החצי השני הוא לשאול האם מצביעי לפיד היו מצביעים גם לאיחוד היפותטי של לפיד-בנט, ולתהות: אם כבר ברית, למה לא ברית עם ציפי ושלי?

13. ההישג הגדול של יאיר לפיד היה צמצום גודל הממשלה. ברכות: בממשלה הקרובה יהיו שמונה סגני שרים. כולל סגן השר לתיאום בין הכנסת לממשלה אופיר אקוניס, שיתחלף באמצע הקדנציה עם צחי הנגבי, כדי שכולם יהיו מבסוטים.

14. ומי צריך שרים בלי תיק כשאפשר להמציא תיקים כמו הגמלאים ופיתוח הנגב והגליל.

(מתוך "ארץ נהדרת פיד")

(מתוך "ארץ נהדרת פיד")

15. ואפרופו הנגב והגליל: סילבן שלום הוא הדוד לוי החדש-ישן. לפני כל חלוקת תיקים נעלב סילבן ומכריז כי לא יהיה שר אם לא תהיה לו בכירות ומשמעות. אחרי כל חלוקת תיקים מתברר שסילבן הוא שר: לשיתוף פעולה אזורי, או לפיתוח הנגב והגליל, או לפרויקט תעלת הימים או ווטאבר. סילבן שלום הוא שר בממשלות ישראל, עם שתי הפסקות קלות להתרעננות באופוזיציה, מאז 1998. תמיד אפשר לבנות עליו כמי שיתרצה בתמורה לאיזה תואר נטול סמכות (סגן ראש הממשלה) או חברות בקבינט. יש אנשים שהישבן שלהם פשוט כבר לא יכול לשבת על כורסה שאיננה מעור צבי.

16. ואפרופו תארים מופרכים, קבלו את זה של השר גלעד ארדן (ויה הארץ, לא נגעתי): "השר להגנת העורף, האחראי לדיאלוג האסטרטגי עם ארה"ב, חבר בקבינט המדיני-ביטחוני ושר התקשורת – שיורחב ויכלול את רשות השידור ולשכת הפרסום הממשלתית". לאור תפקודו המוצלח של ארדן כשכפ"ץ של ביבי בקדנציה הקודמת שלא במסגרת תפקידו כשר להגנת הסביבה, אפשר היה פשוט לקרוא לו השר להגנת סביבת ראש הממשלה ולגמור עם זה.

17. אני מצטער, אבל זה פשוט לא אותו דבר בלי שלום שמחון.

(מתוך "גלובס")

(מתוך "גלובס")

קולות מן הארכיב (ספיישל טרנטינו): "כלבי אשמורת" ומדיניות הטיפים של מיסטר פינק

"אני לא משאיר טיפ. אני לא מאמין בזה"

"אתה יודע כמה הבחורות האלה מרוויחות? הן מרוויחות חרא"

"אל תתן לי את השטויות האלה. אם היא לא מרוויחה מספיק, היא יכולה להתפטר".

"תן לי להבין: אתה לעולם לא משאיר טיפ?"

"אני לא משאיר טיפ בגלל שהחברה אומרת לי לעשות את זה. אם למישהו מגיע טיפ, אם הוא באמת התאמץ, אני אתן לי משהו אקסטרה. אבל לתת אוטומטית טיפים – זה חסר ערך. מבחינתי, הם רק עושים את העבודה שלהם"

הפילוסופיה הנועזת שלעיל שייכת, אם לא זיהיתם, למיסטר פינק (סטיב בושמי), מגיבורי "כלבי אשמורת" של קוונטין טרנטינו. היא הגיונית, סדורה ונון קונפורמיסטית, אבל אין כמעט איש מאיתנו שיאמץ אותה. אנחנו משאירים טיפ אוטומטית. כי ככה התרגלנו. כי ככה אנחנו יודעים. כי זו הנורמה. כי זה, כמו שאומר מיסטר פינק, מה שהחברה אומרת לנו לעשות. וכי אנחנו לא רוצים להיות הקמצנים, המגעילים, אלה שדופקים את הנדפקים. אנחנו לא אמיצים כמו מיסטר פינק.

בסוף השבוע האחרון התגלה ביפו לקוח אמיץ אחד. אולי הוא בכלל היה חמור, קמצן או גועלי, אבל הצעד שלו היה חריג: הוא לא השאיר טיפ. התוצאה: המלצר התלונן, הלקוח התלונן בפני המנהל על כך שהמלצר מתלונן, והמלצר יצא אחריו, הכה אותו נמרצות ואשפז אותו במצב בינוני. לפחות אפשר להגיד שהוא קיבל שירות אישי.

קשה למצוא מי שיגונן על המלצר. גם עמיתיו למקצוע מוקיעים את המעשה האלים. ועם זאת, באופן לא מרומז כלל, ניכרת אצלם גם הבנה עמוקה לתסכול ולכעס שהניעו אותו. שיחות עם מלצרים בעקבות האירוע מעלות הסכמה כמעט גורפת: ללקוח שלא משאיר טיפ מגיעה תגובה הולמת, גם אם לא אלימה. המלצרים מספרים על התגובות שלהם לאירועים דומים, שלרוב נועדו להעמיד את הלקוח במבוכה: שאלה "תמימה" ("משהו היה לא בסדר?"), הערה צינית ("שכחת את העודף" בתגובה לטיפ נמוך), ואפילו מרדף אחרי הלקוח אל מחוץ למסעדה כדי לתהות מה גרם לו לדלג על ההליך המקובל. להפתעתי גיליתי שרבים מהם כלל לא חשים אי נוחות או אי נעימות מפעולה גסה שכזו, שמטרתה לתקוף לקוח על כך שלא השאיר תשלום בעבור שביעות רצון מהשירות. הדברים אמורים, אגב, גם לגבי ברמנים שמוזגים כוס בירה ומיד מבהירים לך שהשירות לא כלול במחיר, כדי שתוכל להתחלק עם המעסיק בשכרם כבר במעמד התשלום. במקרה הזה אפילו לדבר על שביעות רצון מהשירות יהיה מגוחך.

"שביעות רצון מהשירות" – זוהי נקודה מרכזית בדיון. משום שטיפ לא ניתן בעבור עצם השירות, שהוא מובן מאליו ואמור להיות מתומחר בתפריט (כמו הוצאות על תחזוקה, מצרכים או עבודת הטבח). טיפ ניתן בעבור שביעות רצון מהשירות שסופק. לקוח שאינו מרוצה מהשירות, אינו אמור להשאיר טיפ. למען האמת, הוא גם לא אמור להשאיר משוב בידיו של המלצר (בהנחה שמה שמעניין את המלצר הוא המשוב ולא הטיפ). הטיפ הוא בונוס.

אלא שבמקומותינו, הטיפ הפך לסטנדרט, ואין עוד כל קשר בינו לבין טיב השירות. על פי הנורמה ועל פי רוב, המלצר מתוגמל לפי האחוזים המקובלים, ויהא השירות שלו סטנדרטי, טוב מאוד או מאכזב. שירות יוצא מן הכלל עשוי במקרים חריגים להניב טיפ יוצא דופן (אבל מה כבר יכול להיות שירות "יוצא מן הכלל"?). שירות מחפיר, לעומת זאת, יזכה לרוב בטיפ הסטנדרטי – אם מחמת ההרגל, אי נעימות או רחמים על המלצר. לא פעם אכלתי במסעדה שבה רמת השירות היתה מאכזבת. לעתים זה באשמת המטבח, לעתים באשמת המלצר, לעתים אינך יודע במי האשם. כך או אחרת, לעולם לא גלגלתי זאת על המלצר האומלל (ואפילו המלצר הגרוע), שמשכורתו בנויה על אותם טיפים. איכות השירות ושביעות הרצון שלי מהמסעדה מעולם לא ניכרו בטיפ.

השכר הוא כמובן הסיבה המרכזית שאותם מלצרים שהוזכרו מרגישים בנוח לתקוף (לא פיזית) לקוחות סוררים. מבנה השכר שלהם מחייב אותם להילחם על אותם טיפים. מי שמתבייש – כיסו יתייבש.

הגיע הזמן להפסיק עם הפארסה הזו. את הנורמה הנפסדת הזו, שאינה נהוגה כמעט בשום תחום נותן שירות אחר, צריך לשרש. לא רק שהיא איבדה את ההצדקה המקורית שלו (תשורה על שירות), אלא שהיא מנציחה תרבות עבודה נצלנית ומשחררת מעבידים מאחריות.

מובן שלרובנו (לרבות הח"מ) לא יהיה האומץ לא לתת טיפ. הנה תרגיל מחשבתי שאולי ישחרר אותנו מעכבות: נניח שנפסיק לתת טיפים. הכנסתם של המלצרים תצנח – הרי רוב משכורתם מבוססת על הטיפים. המקצוע יאבד אטרקטיביות – והרי כל האטרקטיביות שבו היא הטיפים. המלצרות היא עבודה מייגעת, ובלי הטיפים היא גם לא מתגמלת. מלצרים יתפטרו מעבודתם. בעלי המסעדות יאלצו להעסיק בשכר הנמוך מלצרים מוכשרים פחות, אדיבים פחות, מיומנים פחות. לקוחות יפסיקו להגיע למסעדות שבהן השירות יהיה ירוד. בעלי המסעדות שירצו להתאושש ולהתבלט, ישפרו את תנאי המלצרים, יגייסו כוח אדם טוב יותר ויחזירו את הלקוחות. בסופו של התהליך, כולם ירוויחו: המסעדות ישובו לשגשג, המלצרים יהנו משכר קבוע והולם, הלקוחות יהנו משירות טוב, והטיפ יחזור להיות טיפ: ינתן במקרים החריגים בהם הוא ראוי להינתן.

האם זה יתכן? אולי. דרושה כאן חזית צרכנית אחידה, מהסוג שאנו רואים רבות בחודשים האחרונים, ואולי גם גיבוי כלכלי למלצרים (מטעם ההסתדרות, נניח, שודאי תשמח לקפוץ על העגלה). דרושה גם הבנה של המלצרים עצמם שפגיעה בכיסם בטווח הקצר תבטיח את תנאיהם בטווח הארוך. ואז אולי נוכל להגיע למצב שנשמע דמיוני, אבל בעצם גם הגיוני: המצב שבו השירות, כמו כל דבר אחר במסעדה – וכמו בכל מקום אחר המציע סחורה – כלול במחיר. זו זכות לתת שירות – וזו לא חובה לשלם עליו בנפרד.

פורסם במקור בערוץ הבלוגים של "מאקו" ובבלוג "שולחן שישי"