קטגוריה: טלוויזיה

האם מונדיאל 2014 הוא סוף דרכו של יורם ארבל?

(צילום מסך)

(צילום מסך)

מי חווה את המונדיאל הגרוע ביותר עד כה? ספרד הקורסת או אנגליה הלוזרית? פורטוגל הכושלת או קמרון המתפרקת? ברזיל המקרטעת או ארגנטינה המגמגמת? שכחו מכל אלה. על אף אחת מהן לא עובר טורניר גרוע מזה שעובר על יורם ארבל. רק חודש עבר מאז פדיחת הפיינל פור ("דווין סמית' כל הדרך"), וארבל כמנהגו נוהג. השדר מספר 1 פתח את המונדיאל בצרור טעויות, ומאז לא הוריד את הרגל מהגז בעודו מדרדר את ניידת השידור אל התהום. לרגעים נדמה שארבל לא עובד עבור רשות השידור, אלא עבור דפי פייסבוק סאטיריים ומחאתיים כמו "יורם ארבל – הביתה", "יורם ארבל נמאס" ו"יורם ארבל הללללויה". קשה להסביר את מקרה ארבל. אין עוד תופעה שחוצצת באופן כה מובהק בין האנשים שעושים טלוויזיה לבין האנשים שצורכים טלוויזיה. ברשתות השידור רואים בו מותג שמעמדו האייקוני מצדיק את מחירו היקר. בקרב הצופים, לעומת זאת, קיים קונצנזוס נדיר: ככה לא בונים שידור. יורם ארבל מונדיאל 2014 עשוי להיות קו פרשת המים בקריירה של בכיר שדרי ישראל. אולי זו החשיפה הגבוהה לקהל רחב מהרגיל; אולי רצף הטעויות הקולוסאלי; אולי זה פשוט בולט על הרקע האפור של דני נוימן. כך או כך, ישנה תחושה שהפעם ארבל שבר את גב הצופים. ישנה תחושה שהפעם פרנסי הטלוויזיה לא יוכלו להמשיך ולהתעלם מהביקורת הציבורית והתקשורתית הגורפת. אבל הם ימשיכו. ארבל לא ילך לשום מקום. הוא שרד את השרוכים של איתן טיבי, את מגן הזיעה של טייריס רייס, את כל השחקנים שחורי העור שדומים בעיניו לטוואטחה. מה פתאום שילך הביתה בגלל חילופי זהויות בין פדרו לקאסורלה, או בגלל שאדוארדו דה סילבה החליט להתאזרח בקרואטיה, או בגלל שקוסטה ריקה זימנה רק בראיין רואיז אחד? היחיד שעשוי לשלוח את יורם ארבל הביתה הוא יורם ארבל, והתרחיש הזה אפילו יותר בדיוני מזכייה של הונדורס במונדיאל. מי שצריך ללכת עד למשחק השרוכים ב-1998 כדי למצוא פגם קל בהתנהלותו המקצועית בוודאי לא חושב שהגיעה שעתו לרדת מעל מסך הטלוויזיה שלנו. במשחק בין ארגנטינה לבוסניה אמר ארבל לנוימן כי "יבוא יום, דני, נשב לנו בעמדת שידור. אולי ברוסיה, אולי בקטאר. מתאים לנו החמסינים בקטאר". תקשיבו טוב לארבל. לפחות בעניין הזה הוא לא טועה.

פורסם במקור ב"פנאי פלוס" (25.6.14)

אין מידע חדש, עכשיו בואו נדבר על זה

דנה וייס ואמנון אברמוביץ'

גם מי שמורגל במתכונת האולפן הפתוח מצא עצמו משתאה בסוף השבוע האחרון. בפער שבין חשיבות אירוע החטיפה לבין דלות המידע על אודותיו נפלו מהדורות החדשות הטלוויזיוניות כחללים, אבל לא סתמו את הפה כל הדרך למטה. באולפנים התחלפו כמעט כל בכירי המערכות הביטחוניות, המדיניות והעיתונאיות לדורותיהן, כולם מילואימניקים ותיקים במערך החירום הטלוויזיוני. מדי פעם נקטעה הברברת חסרת התוחלת לטובת עדכון נטול עדכונים או לשם מחזור כתבה ששודרה בטווח שבין שנות התשעים לליל אמש. נדמה היה שמעולם לא דיברו רבים כל כך הרבה כל כך על מעט כל כך.

רק עם מוצאי השבת נרשמה חזרה מסוימת לשגרה, כשלשידורי המונדיאל של הערוץ הראשון הצטרפו שידורי האח הגדול של הערוץ השני. למצקצקים נוכח הפטפטנות הצטרפו המזועזעים נוכח חוסר הרגישות. הדיון, שהתאפיין בלא מעט צביעות וחוסר מודעות עצמית, המשיך את מלחמת האזרחים שכבר ניטשה במלואו עוזה ברשתות החברתיות.

התגובה האוטומטית של הערוצים בערב שבת, כמו גם פניית הפרסה שנקטו במוצאי השבת, מלמדים למעשה על אותו הדבר: הטלוויזיה עדיין לא יודעת איך להתמודד עם משברים ואסונות לאורך זמן. היא עדיין לא יודעת מתי להמשיך בדיווחים ומתי להפסיק, מתי לשמור על פרופיל נמוך ומתי לפרוץ אל המסך עם תופי מלחמה, מתי לשמר סבר פנים חמורות ומתי לשחרר את העניבה.

יותר מכל, הטלוויזיה נלחמת ברגעים כאלה על עצם קיומה. הרי האינטרנט והרשתות החברתיות כבר עקפו אותה בסיבוב. כמו במקרים קודמים (האסיר איקס, אייל גולן), גם הפעם חצי מדינה ידעה מה קורה עוד לפני שיונית לוי עלתה על המונית לנווה אילן. הצורך במהדורת חדשות שתחזיק שידור רציף בהיעדר מידע הוא נחלת העבר – העידן שלפני מבזקי האינטרנט, מסרוני הווטסאפ והודעות הפוש. מהדורות המשברים צריכות להמציא את עצמן חדש. עד אז, בכל משבר לאומי אפוף ערפל קרב וצווי איסור פרסום הן ימצאו את עצמן באזור אסון.

(פורסם במקור במדור הדעות של "פנאי פלוס", 18.6.14)

הסדרה הרביעית הכי טובה בטלוויזיה

פורסם במקור בגיליון אוקטובר 2013 של "בלייזר"

סדרה הרביעית הכי טובה בטלוויזיה.jpg (1)

סדרה הרביעית הכי טובה בטלוויזיה.jpg (2)

לבי היום ריק (אריק איינשטיין, 1939-2013)

צילום: ויקישיתוף

צילום: ויקישיתוף

אריק איינשטיין הוא פסקול חיי. אני יודע, אין יותר בנאלי מזה. אבל כשאני פורט את זה לרצועות שמע, אני מגלה שאריק איינשטיין הוא באמת פסקול חיי.

רואה "מציצים" עם האחים שלי ובני הדודים אחרי ליל הסדר. צופה ב"כמו גדולים" עם אחי הקטן, שר עם "הייתי פעם ילד". שומע בפעם הראשונה את חידון התנ"ך. משנן את "ואלה שמות". מדקלם את החיקוי של שימי ריגר ב"כבלים".

לומד לנגן עם "בית הערבה". מגלה את "שבלול בקופסא". נפעם מהסופרגרופ שנפגש על גשר הירקון. מתאהב בחלונות הגבוהים. רואה אותה בדרך לגימנסיה, חולם לראות את ד"ר ג'יי ועבדול ג'באר בסן פרנסיסקו על המים, אוהב להיות בבית, אבל לא יושב על הגדר, לא נוסע לאט. לא יוצא מזה. מה איתי, מה איתי, מה איתי.

צולל עם הולדת האינטרנט לתוך החומרים הישנים, ל"כהה כהה" ו"רחוק רחוק מכאן" ו"לילה לילה". לא יודע מאיפה לאכול שירים הפכפכים כמו "אמא אדמה" ו"למה לי לקחת ללב?". שר את ההמנונים המודרניים של "אני ואתה נשנה את העולם" ו"כמה טוב שבאת הביתה" ו"עוף גוזל". שונא את הפועל, אוהב את "אמרו לו". מתאהב עם קארין אופיר וסשה דמידוב ב"רותי". נשבר עם "שביר". מאמין ש"היא תבוא" ו"עוד יהיה". וכמה שרציתי כלב. וכמה חם.

אוסף בשקדנות את כל סדרת "ארץ ישראל הישנה והטובה". אין יותר טוב מאריק ושלום, אין יותר טוב מאריק ושם טוב, אין יותר טוב מאריק ורוטבליט, אין יותר טוב מאריק וחלפי, אין יותר טוב מאריק ורכטר, אין יותר טוב מאריק וארגוב. ומיקיס גבריאליס, ויאסו יודה. מגלה מחדש עם להקת שבע עם "שיר מספר שמונה". מתאהב בדואטים, מ"לי ולך" עם גאולה נוני, דרך "איילת אהבים" עם יהודית רביץ, ועד "אל נא תאמר לי שלום" עם איילה אשרוב ו"פרידת מלח" עם רוני אלטר.

שומע, בטיול הראשון של הנוער העובד עם לינה בשטח, מישהו שר "יש לי אישה שאוהבת אותי", ומתאמץ לא לבכות. עושה לחניכה שלי פרודיה על שלושה חתולים. מקבל מיאיר קלינגר את הסולו ב"ערב מול גלעד". מקבל מעדי כהן הברון את הסולו ב"ילדים של החיים".
שר ביער בפולין את "דמעות של מלאכים", ורועד מקור, ואולי לא רק מקור. שר בטקס את "שיר על תוכי יוסי", ומישהי אומרת שעשיתי לה צמרמורת, ואני רק חושב על "העצבות כמו כוס היא ובה יין מר מענבי הנשמה" הזה, ושאף פעם לא נהניתי להגות כך מילים.

שר את "לבכות לך" בטקס רבין הראשון, ומישהי מתקשרת להגיד לאמא שלי שזה היה יותר יפה מאביב גפן (ואני אומר לה שזו לא מחמאה גדולה). שר את "שלום חבר" בטקס רבין האחרון (שלי), עם כל הרוטבליט-חנוך-איינשטיין על הגב, ושורד, למרות שמישהי אמרה לי לא לעשות את זה, זה אריק איינשטיין, אי אפשר לשכפל.

שר למישהי "זו אותה האהבה", והיא אומרת שזה על אהבה של זקנים, ואני חושב שמה זה חשוב, זה ה"אהבה בת עשרים" של אריק איינשטיין, ומה יותר מקסים מה"על הכל הייתי שוב חוזרת" הזה. רואה שמישהי כותבת "אז התחלתי ללכת, לא ידעתי בכלל לאן", ויודע שהיא חושבת עלי. עוד ניפגש. ויהיה לנו טוב. זה קרוב.

ונפעם, נפעם, נפעם מ"עטור מצחך" – השיר הכי מושלם שנכתב, הולחן, עובד ובוצע בעברית – בכל פעם מחדש.

*

יצא שלפחות בשני טקסים לזכר יצחק רבין שרתי אריק איינשטיין. יצא במקרה, אבל זה לא היה מקרי. כי הנה, 16 שנים אחרי הטקסים, אריק איינשטיין מת, ואנשים מדברים במונחים של רצח רבין. גבי ברבש מבשר בפתח בית החולים, זעקות שבר ברקע. נערות מדליקות נרות בכיכר. הארון יוצב שם מחר. שינויים בלוח המשדרים. יום אבל לאומי, בלי שאף אחד הכריז על אחד כזה. מישהו בוכה, אומר לי שהוא לא הרגיש ככה מאז שרבין מת.

זה לא דומה. זה בכלל לא דומה. זה אחר. זה לא רצח, וזה לא ראש ממשלה, וזה לא פוליטי, וזה לא סמלי, וזה לא מזעזע, וזה לא מכעיס, וזה לא. זה אחר.

אבל זה חזק כמעט באותה מידה. כי בניגוד לרבין, אריק איינשטיין זה הקונצנזוס. כל כך קונצנזוס, שהאדם המזוהה ביותר עם הפועל תל אביב – מחנה האוהדים הכי בדלני בארץ, אלה מ"מייצגים את הפועל ולא את ישראל" – הוא הדבר שמייצג את ישראל יותר מכל. או לפחות את מה שישראל רוצה היום לחשוב על עצמה ועל הזמרים הלאומיים שלה.

זה ארץ ישראל הישנה והטובה. זה הכי מלכותי והכי צנוע. זה כל הדרך מהבוהמה וחוף מציצים אל התה והלימון והספרים הישנים. זה תוצרת הארץ. זה מה ששלמה וישינסקי ניסה להגיד היום לכל עם ישראל: משתתף בצערכם.

*

אולי זה צער לך, אבל זה לא רק צער לי. זו גם החמצה. זו התחושה שפספסתי את ההזדמנות להכיר מקרוב אדם גדול באמת. כל כך גדול, שאני לא יודע לגמרי להסביר את גדולתו. מילים יודעות לעשות הכל, אבל אני לא בטוח שהן יודעות לתפוס את הנוכחות של אריק איינשטיין. נוכחות שיודעת להיות, בבת אחת, כל כך רחוקה ומורמת מעם, וכל כך קרובה ופועמת בקרבו.

קיוויתי לעבוד פעם עם אריק איינשטיין. רציתי לבוא אליו פעם ולהגיד לו "קח, כתבתי את זה בשבילך, כי אתה היחיד שיכול לשיר את זה". וזה כבר לא יקרה. הרגשתי ככה כשיורם קניוק נפטר, אבל לא באותה עוצמה. לא היתה לזה אותה התהודה מסביב. הפעם האחרונה שבאמת הרגשתי ככה היתה כשיוסי בנאי נפטר. השילוב הזה בין אבל לאומי לאבל פרטי, בין האבדה הענקית והמשותפת של כולם לאבדה הקטנה והאנוכית שלי. יוסי בנאי, אריק איינשטיין. זה הקליבר. ואין גדול ממנו.

*

שש בבוקר. לילה לא לילה.

*

נומי, דרך. בא הקץ.

נומה, מלך.

קלוני. אפילו מפרסומות הוא יוצא טוב

קלוניפורסם במקור ב"פנאי פלוס", אוגוסט 2013

אף אחד לא אוהב פרסומות. זה מס שפתיים שכולנו נושכים כדי לקבל את ליטרת התוכניות שלנו. בהתאם לכך, אף אחד לא אוהב כוכבים שמשתתפים בפרסומות. אנחנו אוהבים אותם כי הם מוכשרים, או מצחיקים, או פליטי ריאליטי. אבל אנחנו לא אוהבים אותם בזכות הפרסומות.

ואז מגיע ג'ורג' קלוני ומאתגר את כל מה שחשבתי על סלבריטאים בפרסומות. הוא נכנס לביצה הממוסחרת, שולה מתוכה את תיבת האוצר, ועוד זוכה לתשואות הקהל. למה? כי קלוני פורט חוזי פרסום למטבעות פוליטיים.

קלוני הוא הפנים היפות של "נספרסו". וכשאדם כמו קלוני הופך לפרזנטור, זה לא מגיע רק עם שארם הוליוודי וסעיף שכר אסטרונומי; זה מגיע גם עם אג'נדה. קלוני מסתובב עם משפחת מגדלי קפה בקוסטה ריקה, פועל למען הגדלת ייצוא הקפה מאפריקה, יושב במועצת הקיימות של נספרסו.

אבל זה עוד כלום. לאחרונה התברר מה קלוני קונה עם הכסף של נספרסו: לוויין ריגול. לא, זו לא גחמה מגלומנית של כוכב משועמם. הלוויין של קלוני עומד על הגבול בין דרום סודאן לסודאן וצופה בעומאר אל-באשיר, המכשפה הרעה מהצפון, מתעד את צבאו ומתריע על תנועותיו. או כפי שקלוני הסביר זאת בפשטות: "אני רוצה שפושע המלחמה הזה יזכה לאותה כמות תשומת לב שאני מקבל".

קלוני הוא מנהיג חברתי לא פחות מכפי שהוא כוכב הוליוודי. כשאסון טבע מכה בגלובוס, קלוני מתייצב. בטבח בדארפור הוא מטפל ישירות מול הנשיא אובמה, במה שנראה כמו פגישת פסגה טבעית של מנהיגי העולם החופשי. את הכסף שהוא מרוויח בכל מיני "אושנים" הוא משקיע בסרטים עם אג'נדה שקרובה לליבו. קמפיין נספרסו הוא יוצא דופן, אבל רק אם מתעלמים מהעובדה שבמרכזו ניצב הצליין הכסוף. אל תתפלאו כשתראו אותו יום אחד רץ לנשיאות. אם הפרזנטור של בנק הפועלים יכול להיות שר אוצר, אז הפרזנטור שלקח את נספרסו לסודאן יכול להיות נשיא ארה"ב.

לא עוד פרצוף יפה (במלאת שלושים למותו של ג'יימס גנדולפיני)

James Gandolfini

פורסם במקור בגיליון יולי של "בלייזר"

בראשית היה אנדי סיפוויץ. סיפוויץ היה בלש בגיל העמידה מהלואר איסט סייד של מנהטן עם קרחת שחוצה את הגולגולת, שפם טבול באלכוהול וכרס מלאה בתובנות גזעניות. דמות מרתקת וחריגה, אבל לא פורצת דרך. לא היו בטלוויזיה סיפוויצ'ים לפני ההוא שעשה דניס פרנץ, ולא היו הרבה אחריו. בקושי ג'ורג' קוסנטזה. וגם זה בסיטקום, וגם זה בתפקיד משנה.

ואז בא טוני סופרנו.

כבר שמעתם הכל על טוני סופרנו. ואת מה שלא שמעתם כשטוני חי, שמעתם בחודש שעבר כשגנדולפיני מת. בזמן שדייויד צ'ייס המציא מחדש את הטלוויזיה כז'אנר איכותי ומכובד וכמקבילה המודרנית של הספרות, גנדולפיני המציא מחדש את הגיבור הטלוויזיוני כגבר שלא יצא מהפקת אופנה של GQ.

גנדולפיני – פולי גולטיירי ייקום דמו – חייב הרבה לפרנץ, אבל טוני לקח את סיפוויץ' צעד קדימה. הטלוויזיה הפוסט-סופרנואית, בעיקר זאת של הכבלים האמריקאיים, היא טלוויזיה של גיבורים עם עמוד שדרה מוסרי של ראש עירייה ישראלית מסדר גודל בינוני. אבל הגיבורים הפוסט-סופרנואים הם לא רק אפלים יותר מקודמיהם; לא אחת הם גם מכוערים מהם. פרנץ לא רק הפך אלכוהוליסט גזען לגיבור אהוד של סדרת טלוויזיה. הוא הפך גם גבר כרסתן ומקריח לגיבור כזה.

אלא שלפרנץ הנפלא היה יתרון בסיסי על גנדולפיני: הוא גילם שוטר. אמנם מקלל, אמנם מרביץ, אבל אחד מהחבר'ה הטובים. וגנדולפיני – הוא היה "החבר'ה הטובים". אלו היו נתוני הפתיחה שלו: גבר שמן, קירח, עם סקס אפיל של דוב גריזלי בחלוק בית, שחונק אנשים למוות בזמן שהוא מחפש קולג' לילדה. ואיכשהו, הוא צלח אותם. לראיה, הפיד שלכם בפייסבוק ביום שהוא מת.

כן, טוני סופרנו סיבך את כולנו. לא רק שמצאנו את עצמנו מריעים לנבל; הוא אפילו לא היה סקסי. לנבלים מותר להיות לא אטרקטיביים – לפעמים אלה אפילו כישורים נדרשים – אבל כשהנבל הוא הגיבור שלך, ואתה מחפש ליצור הזדהות בינו לבין הצופה, מראה לא אטרקטיבי עשוי להיות מכשול מיותר. אלה אם כן קוראים לך דייויד צ'ייס ואתה מלמד את כולנו איך עושים טלוויזיה.

אחרי טוני סופרנו הגיעו עוד כמה חבר'ה ששילבו ידיים מלוכלכות עם פרצוף מטונף: ויק מאקי ("המגן") חלק עם טוני משקל עודף וקרחת, וולטר ווייט ("שובר שורות") הציג חזות ממושקפת ומשופמת עם כריזמה מתפרצת של מורה לכימיה. השיא הוא כנראה נאקי תומפסון מ"אימפריית הפשע", גיבור וארכי-נבל שמגולם על ידי אחד הפרצופים הפחות קלים לעיכול בהוליווד, סטיב בושמי, קומפלט עם קו השיער המובס והעיניים שמחזיקות מם אינטרנטי משלהן. ואני כבר לא מדבר על זה שהגיבור הכי בולט בטלוויזיה היום הוא גמד.

זה עוד אחד מהמקומות האלה בהם הטלוויזיה מראה לקולנוע בשנים האחרונות שאת כל מה שהוא יודע לעשות בגדול, היא יודעת לעשות בעמוק. הסחף המתמשך של כוכבים הוליוודיים לכיוון אולפני הטלוויזיה נובע מהאתגרים הבלתי רגילים שהאחרונה מציעה להם. הוליווד הבלוקבאסטרית היא טריטוריה נוצצת של פרצופים יפים שנשלטת על ידי אותם פרצופים: בראד פיט, ג'ורג' קלוני, טום קרוז, וויל סמית'. אפילו ברוס וויליס קשישא. לתעשייה הזאת יש מעט מאוד תפקידים רציניים ו/או מכניסים להציע למאותגרים גילית ורפרזנטטיבית. פיליפ סימור הופמן, אולי השחקן הגדול בדורו, בקושי מצליח לגרד תפקידים ראשיים בצנטרום של הוליווד. כך גם פול ג'יאמטי הנפלא. את תור הזהב של הקולנוע האמריקאי בסבנטיז הם היו גומרים כאל-פאצ'ינואים ודסטין-הופמנים, הפרצופים הלא מלוקקים של אז. היום, איש לא מניח על כתפיהם את הסרטים הגדולים של התקופה. וזה לא רק ספקטקלים: בזוכי האוסקר האחרונים כיכבו בן אפלק, ז'אן דוז'ארדן, קולין פירת' וג'רמי רנר, קאדר פוטנציאלי לרשימת הגברים הסקסיים של פיפל מגזין. אם צריך גיבור יפה תואר כמו גטסבי, מלהקים את לאונרדו דיקפריו. אם צריך גיבור מזדקן ומכוער כמו ג'יי אדגר הובר, מלהקים את דיקפריו.  יש מעט מאוד שון-פנים בהוליווד.

הנה עוד משהו שהטלוויזיה חייבת לג'יימס גנדולפיני. בחייו ובמותו ציווה לנו את הגיבורים המכוערים.

מוגבלות המוחות

יצחק שמעוני

פורסם במקור ב"פנאי פלוס", 19.6.13

בסופו של דבר, כפי שתמיד הבטיח, יצחק שמעוני סיים את אשר התחיל. וכששמעוני הלך לעולמו בשבוע שעבר, הוא הותיר אחריו שובל קטן של געגועים לתרבות אחרת. ההתרפקות על התוכנית שהייתה מזוהה איתו יותר מכל, "מקבילית המוחות", נעה בין נוסטלגיה לדאחקה, אבל פספסה את הביקורת שאפשר לדמות את שמעוני שואל אותנו בקולו החגיגי: מה קרה לכם? מתי הפסקתם לחשוב?

"מקבילית המוחות" הייתה מרשימה כבר בזמן אמת. התפעלנו מהידע העצום שהופגן תחת לחץ הזמן וזרקור החקירות. עם שמעוני קפוא הפנים, התאורה האפלולית והחקירה הצולבת והתובענית, אפשר היה לתהות אם בכלל נכון לקרוא למקבילית "שעשועון".

היום, המקבילית מרשימה עשרות מונים. על רקע האובססיה לגימיקים של השעשועונים החדשים ודגל הבורות של תרבות הריאליטי, "מקבילית המוחות" נראית כמאובן מתקופה אחרת: אינטלקטואלית, כבדה אך מכובדת, לא מחפשת לשעשע את הקהל בתעלולים, לא מאתגרת את המתמודדים במכשולים שאינם מן העניין. מקדשת את הידע.

ידע אינו קדוש עוד. מרגע שהפך בחסות גוגל לנחלת הכלל, קרה לו מה שקורה לכל מוצר נדיר שעובר לייצור המוני: ערכו ירד. פתאום "השכלה רחבה" זה לא גליק. מי צריך השכלה רחבה כשיש מנועי חיפוש? מי צריך לאכסן ידע בתאים אפורים כשיש שרתי ענק?

כן, נחמד לראות בטלוויזיה אנשים מפגינים את השכלתם, אבל זה כבר לא יכול לעבוד כמו פעם: מתמודד יושב (יושב!) מול מנחה, דו-קרב בזק של שאלות ותשובות. דרושים גימיקים: שהמתמודד יתחרה מול מאה איש, שייסע במונית תוך כדי החידון, שיעמוד על פתחו של בור. ובעצם, למה בכלל לשאול שאלות אם אפשר פשוט לרסק אותו על מתנפחים?

וחוץ מזה, זאת כבר לא התרבות שלנו. אלה לא הערכים שאנחנו מעודדים, אלה לא הגיבורים שאנחנו מעריצים. כולם מכירים את קותי סבג, אבל לכו תמצאו מישהו שיודע מיהו משה אבו עזיז, זוכה המיליון ב"1 נגד 100". הנה שאלה שאפילו מתחרי "מקבילית המוחות" היו מנפנפים ב"עבור".