קטגוריה: ביקורות טלוויזיה

קטנות מאי ("המתחזה", "בייטס מוטל", ספיישל מורגן ספרלוק)

המתחזה

פורסם במקור בגיליון מאי של "בלייזר"

נניח שיום אחד הילד שלכם היה נעלם. ונניח שאחרי שלוש שנים וחצי פתאום הייתם מקבלים טלפון מספרד: "הילד נמצא". רק שעכשיו הילד הזה, שהיה אמריקאי בן 13 עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות, הפך לנער עם עיניים חומות. וחתימת זקן של בחור אחרי צבא. עם זיפים כהים. ומבטא צרפתי.

אני מניח שלו הייתי נתקל בנער הזה, כשכולי נרגש ונסער וגם מפורק מטיסה טרנס-אטלנטית, הייתי מוריד לו סטירה שהייתה מעיפה אותו בחזרה למיטה שלו בבית היתומים. אבל אני לא משפחת דולורהייד מסן אנטוניו, שבנה ניקולס בארקלי נעדר. משפחת דולורהייד בחרה לאמץ את הנער הזה אל ליבה ולקרוא לו בנה. ולא במובן המטאפורי, אלא במובן של לקרוא לו ניקולס.

את הסיפור הלא יאומן של האיש שהתחזה לניקולס בארקלי לא הייתם אוכלים בלי הלוגו של Yes דוקו בפינת המסך. בשביל סרטים כמו "המתחזה" המציאו את הקולנוע התיעודי; בשביל להציג את הסיפורים שהקולנוע הבדיוני לעולם לא יוכל להציג. אפילו עם תגית ה"מבוסס על סיפור אמיתי" לא תהיה לזה אותה העוצמה. יצירות בדיוניות יכולות לעסוק בחייזרים, בדרקונים ובזומבים, אבל הן לא יכולות לגולל דרמות אנושיות שדוחפות את גבול הסבירות אל מעבר למתקבל על הדעת. אם "המתחזה" היה סרט הוליוודי הייתם נוחרים לעומתו בבוז אחרי שלוש דקות. אבל "המתחזה" הוא סרט דוקומנטרי, ואחרי שלוש דקות אתם נשאבים אליו. ואז, אחרי קצת יותר משעה, הוא גם מתהפך לכם בפרצוף.

"המתחזה" הוא לא רק סיפור בלתי רגיל, אלא גם עבודה קולנועית מהמעלה הראשונה. הבמאי בארט לייטון יכול היה לגולל את הסיפור כעלילת מתח סטנדרטית, כפי שהיו עושים רוב היוצרים שהיו מוצאים חומר מדהים שכזה: מיהו הנער ששב לאמריקה? האם הוא ניקולס האובד? מתחזה? מרגל? לייטון בוחר לפרק את המתח הזה כבר בהתחלה: "המתחזה" הוא מתחזה, חד משמעית, בלי סימני שאלה. נדמה שהיחידים שלא מולכים שולל בסרט הזה הם הדולורהיידים.

ואז – כשאתה כבר בטוח שאתה יודע יותר מגיבורי הסרט, שאתה יודע מי הנבל ומי הקורבן – לייטון לוקח פנייה חדה ומפתיעה, ומותחן הזהויות הלא רגיל הופך לסרט אימה של ממש, שבו כבר לא ברור מי משקר למי. המתח של חלקו הראשון של "המתחזה", שהיה מתח נוסח הפצצה מתחת לשולחן של היצ'קוק – האם, מתי ואיך תתגלה זהותו של המתחזה – מתפוצץ באופן בלתי צפוי לחלוטין, כזה שהופך סרט תיעודי מרתק למותחן אימה מבריק.

*****

"המתחזה", 12.5 ב-22:00, Yes דוקו ו-Yes VOD

בייטס מוטל

רשמי ביקורי במלון בייטס: נורמה בייטס הייתה אמא פולנייה; מים קרים זה לא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך במקלחות של המוטל; פרדי היימור הוא יופי של נורמן; ורה פרמיגה היא יופי של נורמה; ניקולה פלץ (הבת של השכן) היא יופי; אלפרד היצ'קוק יש רק אחד; אבל הפריקוול של "פסיכו" לא רע בכלל.

****

"בייטס מוטל", החל ב-16.5 ב-Hot3 וב-Hot VOD

מורגן ספרלוק

מורגן ספרלוק הוא דוקומנטריסט שנוי במחלוקת. מי שטרם התוודע לאיש שקנה את שמו באכילת ביג-מקים מוזמן לעשות זאת בספיישל שיציג את "לאכול בגדול" לצד סרטיו האחרים של ספרלוק, שבהם הוא מנסה לממן סרט שלם מפרסום סמוי, בוחן את הגבריות החדשה, משתתף בבחינת תיאוריות הפריקונומיקס ויוצא לפסטיבל קומיק-קון. לא תמיד קל עם ספרלוק, אבל בדרך כלל מעניין איתו.

****

ספיישל מורגן ספרלוק, 26-30.5 ב-22:00, Yes דוקו ו-Yes VOD

הומור לגיטימי (על Legit של ג'ים ג'פריס)

לג'יט

פורסם במקור בגיליון מאי של "בלייזר" 

פתאום הבנתי ששום דבר בטלוויזיה לא מצחיק אותי יותר. "איך פגשתי את אימא" התדרדרה לקיטש של "חברים" מהר מהצפוי והתמכרה לגימיקים מעייפים, ב"המפץ הגדול" אני ממשיך לצפות רק בשביל הציצי של קיילי קווקו. "משפחה מודרנית" עוד מצליחה להצחיק אותי פה ושם, אבל גם זה רק בזכות ריי דאנפי. "איש משפחה" סוחטת טיפות אחרונות מהלימון הסימפסוני, שלא מתבגר בחן כשלעצמו. ואני אפילו לא מדבר על "שוות בקליבלנד", שאני מתקשה לזהות את הקהל שעשוי גם לצחוק ממנה וגם להיות צעיר מבטי ווייט, ועל "שני גברים וחצי" בגרסת אשטון קוצ'ר. בקצב הזה, הבנתי, אני כפסע מערב מול "הנורמאלים החדשים". בלי "המופע של ריקי ג'רבייס" הקורעת (שכנראה סיימה את תפקידה ההיסטורי), "רוק 30" השנונה (שסיימה אותו בוודאות) ו"לואי" המבריקה (שתחזור רק בעוד שנה), נותרתי חמור סבר ועגום כמו יאיר לפיד ביום הראשון במשרד, נאחז בשידורים החוזרים של "סיינפלד" וממלמל כמוכה שיגעון "גאוני… גאוני…". וככה, אחוז געגועים לימים שבהם בארני סטינסון הצחיק אותי וג'ק דונגי חנך אותי, נפלתי במקרה על Legit.

Legit היא סדרה קומית מבית FX שמעמידה במרכזה סטנדאפיסט לא מאוד אטרקטיבי ומאוד לא מנומס ומתעדת לכאורה את חייו. אם זה נשמע לכם כמו "לואי", אז עשיתם את מנהלי FX מאושרים. נכון שג'ים ג'פריס הוא לא ג'ינג'י קירח ומכריס כמו לואי סי-קיי, אבל הוא אוסטרלי (מה שמזכיר לי שגם "ווילפרד" האוסטרלית במקור לא מצחיקה אותי). ונכון שעדיין אין לו את התובנות החותכות של לואי על החיים, אבל גם ללואי לקח זמן להפוך מסדרה קומית לדרמה המרירה ויוצאת הדופן שהיא היום. ועד שיהיו לו תובנות, ג'פריס פשוט לא שם זין על אף אחד. בפרק הראשון של Legit הוא לוקח את אחיו המשותק של חברו הטוב לזונה. האסקלציה של האירועים, אני יכול להבטיח לכם, תהיה מהירה, ומגע אקראי של יד גבר על הבולבול של רעהו יהפוך בחלוף שני פרקים למגע מרצון, מהתנדבות, אפילו מהקרבה. ורעות שכזאת לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח.

ג'פריס מככב ב-Legit בתפקיד עצמו. מי שכבר מכיר את פועלו מבימות הסטנד אפ, יודע שמדובר באחד הפיות הכי מזוהמים מחוץ לבית של גיא פניני. המופע I Swear to God הוא משהו ששווה לכם לשים עליו את היד, מסוג הדברים שג'ורג' קארלין היה גאה בהם (ג'פריס מאוד מזכיר את קארלין, הן בסגנון הבוטה והן באתיאיזם הבועט). לג'פריס אין מעצורים, ובארסנל שלו הוא מחזיק בדיחות שואה, 11 בספטמבר, צונאמי. יו ניים איט. שלא לדבר על בדיחות על הבדלי דת, גזע ומין. ואת כל זה הוא יורה על הקהל במבטא כבד ובאינטונציה סטלנית במה שנראה כמו הדבר הכי פוגעני שעשתה אוסטרליה לארה"ב מאז החזרת מל גיבסון. כמה ג'פריס פוגעני? באחת ההופעות שלו עלה צופה על הבמה והוריד לו אגרוף. אחרי שאנשי האולם השתלטו על הצופה, ג'פריס חזר לעוד חמש דקות של סטנד אפ. "אם נהניתם מהמופע ואתם רוצים לראות עוד", אמר, "אני אהיה בסמטה בחוץ, חוטף בעיטות בראש".

את המטען החריג הזה מביא איתו ג'פריס ל-Legit, ביחד עם שותפים מוכשרים כמו דן בקדאהל ("הדיילי שואו"), די-ג'יי קוואלס (הבחור המוזר מ"רוד טריפ"), מינדי סטרלינג (פראו פרביסינה מ"אוסטין פאוארס") וג'ון רצנברגר (קליף מ"חופשי על הבר"). התוצאה מצחיקה, מוזרה, ולעתים אפילו נוגעת ללב באופן שמרמז על הליכה בדרכי "לואי". בכל זאת, המעשים שמוכנים ג'ים וחברו סטיב לעשות למען בילי האומלל לא יסולאו בפז ולא יחוטאו באתנול, וקשה להישאר אדיש מול אחווה גברית שכזו.

ואז הגיע איזה כתב ושאל אם הוא הזקנה מהמסדרון והוא נורא נעלב

ואז הגיע איזה כתב ושאל אם הוא הזקנה מהמסדרון והוא נורא נעלב

אף על פי ש-Legit לא ממש מספקת את המספרים (ובארץ אפילו לא קנו אותה לשידור עדיין), ב-FX בהחלט בונים עליה. בספטמבר ישיק הערוץ את FXX, ערוץ הצעירים שלו (צעירים במונחי רייטינג אמריקאים זה 18-34, אגב). את ההשקה תלווה העונה השנייה של Legit, לצד התשיעית של "פילדלפיה זורחת" והחמישית של "הליגה", עוד שתיים מהקומדיות הצעירות והמצליחות של הערוץ (שתיהן אף חודשו לעונה נוספת, ואף אחד לא רואה את הסוף). "פילדלפיה זורחת", על אודות ארבעה חברים פלוס דני דה ויטו ויחסי החברות המוזרים והמעורערים שלהם, אמנם איבדה מרעננותה, אבל היא עדיין אחת הקומדיות הכיפיות והחצופות שיש לטלוויזיה להציע. "הליגה" מזכירה את "פילדלפיה", אלא שהיא רק בחצי הדרך, כך שהיא עדיין שומרת על חדותה. התקציר שלה אמנם נשמע מקורי כמו שיר של משה פרץ – חמישה חברים שמנהלים אחוות גברים ילדותית סביב משחקי פנטזי פוטבול – אבל היא מספיק טובה כדי לקבל פה בעתיד התייחסות נפרדת.

בכלל, כשזה מגיעה לקומדיות, אפשר לסמוך על FX. הערוץ שיחגוג בשנה הבאה 20 שנים להיווסדו מיצב את עצמו בעשור החולף כאחיו הצעיר והמסעיר של HBO, עם סדרות כמו "המגן", "הצילו" ו"דמג'ס". בשנים האחרונות מריץ הערוץ את "צדק פרטי", "סיפור אימה אמריקאי" ו"האמריקנים" החדשה. אבל לצד הדרמות המשובחות צמח ב-FX יבול נאה של קומדיות שמתמחות בלהיות לא-פוליטיקלי-קורקטיות: "פילדלפיה זורחת", "הליגה", "ווילפרד" וכמובן "לואי". בסדרות האלה אנשים מתעללים זה בזה עד זוב דם, מתגוללים איש על רעהו עד חורמה, ומתמסטלים ומשתכרים עד אובדן הכרה. Legit היא צאצא הפיגולים הטבעי של השושלת המטונפת הזאת.

ב-29.5 יחזרו ל-Yes "הליגה" בעונתה השלישית (זאת שהסתיימה בארה"ב לפני שנה וחצי, רק כדי להבהיר לכם כמה זמן לקח לסדרה הזאת לתפוס), וריקי ג'רווייס עם ספיישל של "קטן מהחיים" המצוינת שיאחד בין ווריק דייויס לואל קילמר לסיקוול "ווילו והנסיכה" פוטנציאלי. עוד לפני כן יחזור לואי – אמנם לא הסדרה, אבל לפחות המופע (Oh My God ב-14.5). ואפילו זואי דשאנל חזרה לעונה שנייה של "הבחורה החדשה" החמודה, שאמנם מחווירה לעומת הקולגות שהזכרתי כאן, אבל לפחות מחווירה בחן. שלא לדבר על מרתון "משפחה בהפרעה" לקראת הקאמבק ב-19.5. וב-Hot רצה "מינדי" המצוינת, וגם "סדנה לעצבים" של צ'ארלי שין (עוד קומדיה של FX).

יודעים מה? יכול להיות שיהיה ממה לצחוק החודש בטלוויזיה. ואם לא, תמיד יהיו לנו את דיוני ועדת הפנים בערוץ הכנסת בכיכובה של מירי רגב.

אז למה להם פוליטיקה עכשיו? (שובן של הדרמות הפוליטיות)

בית הקלפים

פורסם במקור בגיליון אפריל של "בלייזר"

מאות מאמרים מלומדים כבר נכתבו על הטלוויזיה שאחרי "הסופרנוס"; טלוויזיה של סיפורים מורכבים ורחבי יריעה על סקס, שקרים ואקדחים, בסגנון בוטה וברמת גימור קולנועית. כולם רוצים להיות הסופרנוס, וכולם משתמשים באותו המתכון: להתקין ציר תאוות שררה בקדירה משפחתית, לתבל בנדיבות בפירורי שחיתות, להוסיף הרבה סקס, לבחוש באלימות ולבשל על אש גבוהה. בסופו של דבר, כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, וכל משפחות האצולה הפוליטית — יקראו להן קורלאונה, סופרנו, טיודור או בורג'ה — מסובבות על כל הראש.

טוני סופרנו הוליד צאצאים מורכבים ואפלים כמותו בדמותם של גיבורים כגון ויק מאקי ("המגן") או וולטר ווייט ("שובר שורות"). אבל כשהטלוויזיה האמריקאית ביקשה לשרטט אילנות יוחסין רקובים של שחיתות ורשע, היא נאלצה שוב ושוב להרחיק עדות אל העבר. כך התגלגלו המאפיונרים בטריינינג מניו ג'רזי בדמויותיהם של לגיונרים בשריון קשקשים ב"רומא", אקדוחנים במגפי בוקרים ב"דדווד", אצילים באדרות ב"שושלת טיודור", קרדינלים בגלימות ב"הבורג'ס" וגנגסטרים בחליפות ב"אימפריית הפשע". מזל שלהפקרות מינית, לתאוות בצע ולאלימות אכזרית תמיד נמצא מקום בהיסטוריה האנושית.

התוצאה שהתקבלה הייתה מבט מרוחק יותר על העולמות הרקובים האלה. אם "הסופרנוס" הציגה עולם אלים ויצרי שקיים ממש כאן, מעבר להאדסון, יורשותיה הנ"ל התקבלו כמעין תיעוד היסטורי רופף, מוקצן, לא פורמלי ולא מחויב למציאות, של עולמות אלימים ויצריים שלכאורה היו ואינם עוד. הקונוטציות האקטואליות והאלגוריות החברתיות ברורות כשמש, אבל הפילטר התקופתי עושה את הצפייה לנוחה יותר. ועם זאת, המסר שמגולם בהן מדאיג: בעוד שסדרות כגון "המגן" ו"שובר שורות" מציגות כיסים של פשע ושחיתות המתקיימים בתוך עולם מוסרי שמבקש למגר אותם, הרי שסדרות כגון "הבורג'ס" ו"אימפריית הפשע" מלמדות שהשררה היא המאפליה.

סופרנוס

ואני מרגיש שמרק היום הוא…

החזרה של הטלוויזיה האמריקאית לעבר אינה מקרית. היא לא נובעת ממצוקת חומרים או מייאוש מהזמנים הפסטורליים והמשעממים שבהם אנו חיים. העת החדשה בטלוויזיה — והימים ימי HBO, איש הישר בעיניו יעשה, ועדיף שיעשה זאת בעירום — מאפשרת ליוצרים להסתנכרן סוף סוף עם הנורמות הקלוקלות של ימים עברו, שבהם אלימות הייתה מכשיר פופולרי ליישוב סכסוכים, חטאים מיניים התקבלו כדחפים גבריים מובנים, ושחיתות פוליטית לא הייתה אופציה אלא ברירת מחדל.

אין סדרה שעושה את כל זה טוב מ"משחקי הכס", שחוזרת כעת לעונה שלישית אחרי פגרה בת עשרה חודשים שנדמתה למעריציה ארוכה כחורף בווסטרוז. מי שטרם התוודע לסדרת הדגל המופתית של HBO עלול להתרשם בטעות שמדובר בסדרת פנטזיה — ככלות הכל יש בה אבירים ונסיכות, חרבות וכשפים, ואפילו דרקונים — אלא ש"משחקי הכס" היא עוד חוליה בשושלת הסופרנואית, שבמקרה לא מתרחשת בעולם המודרני או באיזה עידן היסטורי אקזוטי, אלא בעולם בדיוני לחלוטין שבו יש גם כוחות מכושפים ומפלצות מסתוריות.

בעצם, לא לגמרי בדיוני. ווסטרוז של "משחקי הכס" מבוססת באופן די ברור על אנגליה המבותרת פוליטית של מלחמות הוורדים. התוצאה היא סדרה שנראית פחות כמו "הארי פוטר" ויותר כמו "בית הקלפים" פוגש את "שר הטבעות" בליל הסכינים הארוכות: הממדים אפיים (גם התקציב); הפנטזיה מינורית (יש מפלצות ומכשפות, אבל זה לא העיקר); האינטריגות הפוליטיות לא מביישות את הימים היפים של ביתן 28 במרכז הליכוד; וההורמונים משתוללים כמו בספרינג ברייק אמריקאי. והכי כיף: כולם מאבדים את הראש. חלקם פשוטו כמשמעו.

למי קראת שימדון?

למי קראת שימדון?

"משחקי הכס" הפנטסטית תרתי משמע היא אכן עוד נצר יפהפה לעידן הפוסט־סופרנואי, אבל נדמה שדווקא עכשיו הולכת הטלוויזיה האמריקאית ומשתחררת מכבלי העבר. אחרי שבמשך תקופה ארוכה חיפשה התעשייה את משפחת סופרנו בכל תקופה בתולדות המין האנושי, היא חוזרת לחפש אותה מתחת לפנס. הרי לא צריך לגלגל את הסופרנוס לכל אורך ההיסטוריה כדי להבין את מה שאנחנו יודעים עוד מהגיבורים של שייקספיר ומלורד אקטון: הכוח משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט.

בחודשים האחרונים אנחנו עדים למתקפה פוליטית שאפילו ספינולוגים מדופלמים היו מתקשים לתזמר. "כן, אדוני ראש הממשלה" זכתה לגלגול חדש; סיגורני וויבר וביל פולמן הגיעו לגבעת הקפיטול ב"חיות פוליטיות" וב־1600 Penn (בהתאמה); ארון סורקין (מאבות הז'אנר עם "הבית הלבן") חזר לנאום בפני האומה ב"חדר החדשות" (חוזרת ביוני לעונה שנייה). החודש תוכלו למצוא ב־Yes לצד "משחקי הכס" גם את "בית הקלפים" המשובחת ואת העונות השניות של "בורגן" ושל "ויפ".

"ויפ" היא סאטירה שנונה וצולפת, אך בכל זאת, קומדיה. "בית הקלפים", לעומתה, היא דרמה פוליטית שאפשר לזהות בה בקלות את טביעות האצבעות של הסופרנוס. הסדרה — מופת של עשייה טלוויזיונית שכמעט קשה להאמין שהיא צעדה הראשון של נטפליקס בעולם ההפקות — מעמידה במרכזה את פרנק אנדרווד, טוני סופרנו בטוקסידו. אנדרווד, אחת הדמויות המרתקות שנראו על המסך (בגילומו הממגנט של קווין ספייסי), הוא פוליטיקאי דורסני שחי על אמביציות ואדרנלין כמו שאנשים רגילים חיים על חמצן. נסיך מקיאווליאני, מאסטר של פוליטיקה, משחקי כס של איש אחד. ב"הסמויה" — סדרה שהצטיינה יותר מכל סדרה אחרת בשרטוט מעגלי הכוח — היה נהוג לדבר על "המשחק", מערך הכוחות היומיומי שבו כולם ממלאים תפקידים (שייקספיר אמר את זה, קצת אחרת, ב"כל העולם במה" שלו). במשחק הקלפים הפוליטי אין פוקר פייס ערמומי מאנדרווד, ואין ג'וקר עוצמתי ממנו.

ואז היא אומרת לה: "נרחיב בנושא אחרי הפרסומות"

ואז היא אומרת לה: "נרחיב בנושא אחרי הפרסומות"

"בורגן" הדנית היא מקרה מעניין לא פחות מאחיותיה האמריקאיות. בניגוד ל"בית הקלפים" או ל"חיות פוליטיות", היא אינה מציבה במרכזה גיבור כוחני ונכלולי מבית מדרשו של טוני סופרנו (ושל שייקספיר: "הרע שבגדולה הוא שהעוצמה מפרידה אותה מן המצפון"). להפך. בירגיטה ניובורג (סידסה באבט קנודסן המרשימה) היא פוליטיקאית מזן שאפשר רק לחלום עליו, ציפי לבני אחרי כביסה בהרתחה מלאה. היא באה לשנות, כמו שאומרים בפוליטיקה החדשה. ובמובן הזה, "בורגן" מלמדת אותנו כמה לקחים לא מפתיעים על ההתנגשות הערכית בין פוליטיקה ישנה לחדשה ובין טוב לרע. למשל, אם לעשות פראפראזה על המוטו של גיבור עם דני אחר, טרול בשם הוגו: הטוב לא מוכרח לנצח.

כמו סדרות סקנדינביות נוספות, למשל "הגשר", "בורגן" מבהירה שסקנדינביה היא לא רק ארץ החלומות של מומחי ה־OECD. זה נחמד מאוד שיש לך ראש ממשלה אישה (נבואה טלוויזיונית שהתגשמה) וממשל שמאמין בשקיפות מלאה, אבל המשחק הפוליטי הוא עדיין קרב מלוכלך של שקרים, תרגילים וקריצות. גם בממלכת דנמרק יש משהו רקוב. הנה עוד משהו ששייקספיר כבר אמר לנו.

בין "בורגן ל"בית הקלפים" ול"ויפ" ולמה שלא יבוא אחריהן, אי אפשר שלא להצר על מנהיג פוליטי אחד שהודח בטרם עת: טום קיין, הבוס של "בוס". קיין — קלסי גראמר בתפקיד חייו — היה מבשרו של אנדרווד. בעוד שאנדרווד החלקלק הוא מעין יאגו, משרת ערמומי וצבוע, הרי שקיין הוא המלך ליר, השליט הכעוס והחלוש שנאבק על כיסאו ובעצם על קיומו. "בית הקלפים" היא מעין גירסה מהוקצעת ומתוחכמת של "בוס" התאטרלית והתובענית. שתיהן ניזונות מאותם החומרים: סקס בחלונות הגבוהים, שחיתות בצמרת, כל דאלים גבר. אבל טום קיין קיבל את צו הבוחר — רייטינג נמוך — והלך הביתה אחרי שתי עונות בלבד. הוא לא יכול היה כנראה לחיות לצידו של פרנק אנדרווד. גם את זה לימד אותנו שייקספיר: אם שני אנשים רוכבים על סוס אחד, אחד מהם חייב להיות מאחור.

(מתוך,"Funny or Die")

(מתוך "Funny or Die")

קטנות מרץ: "בורגן 2" ו"מראה שחורה 2"

פורסם במקור בגיליון מרץ של "בלייזר"

בורגןבזמן שאצלנו פוליטיקה חדשה תמשיך להתנגש בפוליטיקה ישנה, ב"בורגן", "הבית הלבן" של דנמרק, ימשיכו לגלות לנו שפוליטיקה היא מנה שקשה לבלוע גם עם הרינג בצד. בריגיטה נייבורג, הציפי לבני של הטלוויזיה הסקנדינבית, ממשיכה להסתבך בין האידיאלים הנעלים שלה לבין הביצה העכורה של הבורגן, המקבילה הדנית של גבעת הקפיטול. נו מה, חשבתם שפוליטיקה חדשה זאת המצאה ישראלית?

****

בורגן 2, החל מה-30.3 ב-Yes Oh

מראה שחורה 2

התגעגעתם ל"מראה שחורה"? לא בטוח. בתום העונה הראשונה קשה היה שלא לתהות אם ראש ממשלה שמזיין חזיר זה פשוט רף זעזוע שקשה לשחזר. אבל "מראה שחורה" היא עדיין, לכל הפחות, אחת היצירות המסקרנות והמאתגרות על המסך, והמשלים החברתיים-טכנולוגיים שלה הם חומרים אמנותיים שצריך להתמודד איתם, רגע לפני שהם הופכים למציאות.

***

מראה שחורה 2, החל מה-6.3 ב-Hot VOD

פעמיים היצ'קוק ("היצ'קוק" ו"נערתו של היצ'קוק": ביקורות)

היצ'קוק טובי ג'ונס ואנת'וני הופקינס

החדשות הרעות הן שיש לנו שני סרטי היצ'קוק שיוצאים בסמיכות.

החדשות הטובות הן שביחד הרווחנו דאבל פיצ'ר מרתק.

"אתה הורס את מה שאתה אוהב" (אוסקר וויילד)

שני סרטים על אלפרד היצ'קוק, ושניהם מצוינים. כרונולוגית, "נערתו של היצ'קוק" של HBO קדם בחודש ל"היצ'קוק" הקולנועי. אולם בהתייחס לתקופה אותה הם מציגים, "היצ'קוק" מקדים את "נערתו". "היצ'קוק" עוסק בתקופת הפקתו של "פסיכו", שיצא לאקרנים ב-1960. הוא מסתיים עם נחיתתו של עורב על כתפו של הבמאי, רמז לסרטו הבא – "הציפורים" (1963), שעומד (ביחד עם "מארני") במרכז "נערתו של היצ'קוק".

צפייה בסרטים בסמיכות, ואפילו בסדר הזה, פורשת יריעה על חלק מתור הזהב ביצירתו של היצ'קוק; "פסיכו" הגיע אחרי "מזימות בינלאומיות" הנפלא, שהיה, כמו שקרא לזה דונלד ספוטו, "פרידה מרה-מתוקה מן הזוהר והרומנטיות. משהו חדש התרחש בסרטיו של היצ'קוק, משהו טעון פחדים שמימיו לא חשף אותם במלואם על המסך, משהו שעורר את הזעקה הנזעמת והרצחנית של 'פסיכו'" ("היצ'קוק: צידה האפל של הגאונות"). את "פסיכו" הפיק היצ'קוק מכספו שלו, והיום נחשב הסרט לאחד מסרטיו הטובים ביותר (אם כי בזמן אמת לא התקבל בחיבוק כה רחב, גם אם הסרט מצייר תמונה אחרת. עבר זמן בין הביקורות הראשונות – "יצירה של ברברי מתוחכם" היתה אחת מהן – לבין הצעידה לטקס האוסקר ולפנתיאון הקולנועי). הוא גם הביא את היצ'קוק לרווחה כלכלית ולחופש יצירתי מוחלט, וכך העביר תקופה שלווה יחסית בין "פסיכו" לבין "הציפורים" – אף הוא קלאסיקה היצ'קוקית שנכנסה אל הנצח, עם העורבים והכל. אח"כ הגיע "מארני" (1964), סרט אותו מגדיר "נערתו של היצ'קוק" כקלאסיקה האחרונה של הבמאי. על מיצובו של "מארני" לא-נטול-הפגמים כקלאסיקה ישנה מחלוקת, אבל דבר אחד בטוח: עם כל הכבוד לבלונדיניות שבארבעת סרטיו הבאים והאחרונים של היצ'קוק (ג'ולי אנדרוז ב"המסך הקרוע", דני רובין ב"טופז", ברברה לי-האנט ב"פרנזי" וקארן בלאק עם פאה בלונדינית ב"מזימות"), "מארני" היה סרט ההיצ'קוק-בלונד האחרון.

משני הסרטים החדשים עולה דמותו היצ'קוקיאנית מוכרת למדי למי שבקיא ולו במעט בביוגרפיה של הבמאי. שניהם מזניחים כמעט לחלוטין את העיסוק בגאונותו הסינמטית, כמו מצפים שהקהל כבר יקבל את זה כמובן מאליו (היצ'קוק=גאון, זו אקסיומה קולנועית ידועה); שניהם נוגעים ביחסים המורכבים שלו עם אשתו, אלמה רוויל (ב"היצ'קוק" מדובר בתמה העיקרית, ב"נערתו" פחות); ושניהם עוסקים באובססיה שנהג לפתח לכוכבות שלו, שהיו שכפולים בלונדיניים של יפהפיה זוהרת ובלתי מושגת.

כאלה היו אווה מארי סיינט, ג'נט לי, קים נובאק, אינגריד ברגמן ואחרות. גרייס קלי היתה הרול-מודל והטייפ-קאסטינג של האלילה. אין זה מקרה שהיא סיימה את דרכה הקולנועית בהכתרה לנסיכה אמיתית, עם תואר אצולה רשמי. קלי מוזכרת בשני הסרטים: היצ'קוק של "היצ'קוק" (אנת'וני הופקינס) אומר לוורה מיילס (ג'סיקה בייל) שהיא היתה יכולה להפוך לכוכבת גדולה כמו קלי; היצ'קוק של "נערתו" (טובי ג'ונס, פעם שניה בביופיק שיוצא במקביל לביופיק זהה, אחרי טרומן קפוטה) אומר לטיפי הדרן (סיינה מילר, ליהוק מצוין) שלא חסר לה דבר ממה שיש לקלי, ואף יותר.

נערתו של היצ'קוק

האובססיה של היצ'קוק לכוכבות הבלונדיניות שלו היא נושא מוכר, אבל שני הסרטים משרטטים קווים שונים לאובססיה הזאת. ב"היצ'קוק" מדובר באובססיה ברורה לג'נט לי (וכעס על ורה מיילס, מושא-האובססיה הקודם, שהעזה להיכנס להריון במקום לקחת את התפקיד שיועד לה כיורשת של קלי). היצ'קוק בוחר לה תלבושות ותסרוקות (עוד מאפיין מוכר של האיש), ואפילו מציץ בה דרך חור בקיר, מעשה נורמן בייטס. אולם, לאובססיה הזאת אין ביטוי מיני ממשי, אלא מרומז בלבד.

לעומת זאת, ב"נערתו" (במקור The Girl, כפי שהחל היצ'קוק לכנות את הדרן לאחר שסירבה לחיזוריו במהלך "מארני") מוצג היצ'קוק כאדם שמפתח אובססיה מינית מוחצנת כלפי הדרן, ואפילו הופך לתוקפני לעתים. בכלל, מה שמסופר ב"נערתו" הוא לא פחות מתיאור של מקרה התעללות ממושך. זה תיאור שיש לו בסיס עובדתי מוצק – הדרן עצמה מסרה את הדברים (היא גם סייעה למילר בשיחות רקע),שגובו לפי התסריטאית גווינת' יוז גם בדבריו של עוזר הבמאי המנוח ג'יימס בראון. "נערתו" עורר עליו גל של ביקורת (קים נובאק, דוריס דיי ואווה מארי סיינט היו בין האנשים שגויסו להגן על שמו של היצ'קוק).

אבל גם אם אפשר להתווכח לגבי המוטיבים המיניים באובססיה של היצ'קוק כלפי הכוכבת החדשה שלו, הרי שאין מחלוקת לגבי העובדה שהוא הרס אותה באותה מידה שבה בנה אותה. היצ'קוק לקח את הדרן כדוגמנית אלמונית לחלוטין מפרסומת טלוויזיה (וכבר אז כבל אותה בחוזה לא מכובד לשבע שנים), הפך אותה לכוכבת שניים מסרטיו הטובים והחשובים ביותר, ואז חיבל לה בהמשך הקריירה כיוון שסירבה להמשיך לעבוד איתו. כיוון שהיתה קשורה איתו בחוזה, הדרן לא היתה יכולה לעבוד בשום סרט אחר. כשבמאים פנו אל היצ'קוק לגביה, הוא סירב לשחרר אותה מסוגרה. "הוא הותיר אותי תחת חוזה", סיפרה הדרן, "המשיך לשלם לי מדי שבוע במשך שנתיים כדי שלא אעשה דבר". הדרן לא הפכה מעולם לכוכבת שהיתה מיועדת להיות. היום אפשר לראות אותה מדי פעם בתפקידי אורח בסדרות טלוויזיה ובסרטים שוליים. ורה מיילס, שמשותקת על ידי היצ'קוק ב"היצ'קוק", כמו מבשרת להדרן את עתידה.

בשום פנים ואופן לא! לא נשב בממשלת ימין קיצוני!

בשום פנים ואופן לא! לא נשב בממשלת ימין קיצוני!

"נערתו" משחזר את התקופה של צילומי "הציפורים" ו"מארני", שהיתה תקופה של כוח יצירתי יוצא דופן ושל יצר אנושי נטול רסן. צילומי "הציפורים" היו טראומטיים עבור הדרן, שחוותה בלילות סיוטים בהם היא נתקפת ע"י ציפורים. עוד קודם לכן החלה ההשתלטות של היצ'קוק על חייה, כשהוא בוחר לה תכשיטים ורוכש עבורה מלתחה (אירועים שמוזכרים בסרט, כמו גם שקי תפוחי האדמה ששלח לה כדי שתשמין לטובת התפקיד). הוא שכר בלשים שיעקבו אחריה, היה מזמן אותה לישיבות ארוכות ונועץ בה מבטים בכל הזדמנות. "הוא עשה שוב את 'ורטיגו' עם טיפי הדרן", אמר על כך סמואל טיילור. מי שטוען כנגד "נערתו" צריך לזכור שהסרט עוד עושה חסד עם היצ'קוק כשאינו מזכיר אירועים מטרידים אף יותר שהתרחשו במהלך הסרטת "מארני", כמו בובה בדמות הדרן ששלח היצ'קוק לבתה (מלאני גריפית') או מסיכה בדמות פניה שהחזיק ברשותו.

הנסיגה של גרייס קלי מהאפשרות לחזור לקולנוע ולהשתתף ב"מארני" רק הגבירה את האובססיה של היצ'קוק להדרן. האובססיה הזאת הפכה להתעללות בצילומים שבהן היו מעורבות ציפורים חיות וציפורים מכניות בשלל צילומי פעלולים מסוכנים. השיא היה בסצנה שבה עולה מלאני דאגלס לעליית הגג ומותקפת ע"י ציפורים. זו סצנה שאת צילומיה משחזר "נערתו" היטב, ועדיין לא מצליח להמחיש במלואה את האימה שבחזרה על ההתרחשות – ציפורים עצבניות תוקפות כוכבת הוליוודית צעירה, פרועת שיער ואיפור – במשך שבוע ימים. ביום החמישי נקשרו הציפורים אל הדרן, כדי שלא יוכלו להתרחק ממנה. ביום השישי, לאחר שאחת הציפורים פצעה אותה מתחת לעינה, התמוטטה.

אחרי כל זה, אין פלא ש"היצ'קוק" ו"נערתו" מסתיימים בטון שונה לחלוטין גם מזווית הבלונדינית. "היצ'קוק" מסתיים בג'נט לי המאושרת, שמודה להיץ' על החוויה. אזהרותיה של מיילס לא נגעו לה, מסתבר. "נערתו" מסתיים בשחזור שוט מ"מארני" ובו עוזבת הגיבורה את המקום בדרכה אל הלא נודע. הדרן השאירה מאחוריה את היצ'קוק ואת הצלקות הפיזיות והנפשיות שגרם לה, ובמידה רבה גם את הקריירה הפוטנציאלית שלה ככוכבת קולנוע. מי שמבקר את "נערתו" הבוטה לפרקים למול הייצוג הנוח יותר לעיכול של היצ'קוק ב"היצ'קוק" צריך לזכור שקשה להשוות בין המקרים, וסביר בהחלט ששניהם עושים צדק היסטורי עם הבמאי. "פסיכו" היה כרוך באובססיה מסוימת אחרי ההיצ'קוק-בלונד; "הציפורים" דרדר את האובססיה הזאת למקומות מסוכנים.

היצ'קוק 2012

"מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה, ומאחוריה עומדת אשתו"

(גראוצ'ו מרקס)

"היצ'קוק", שהוא הסרט הטוב מבין השניים (ושניהם מצוינים), עוסק בתקופה הכי פחות סוערת ואמוציונאלית. מנגד, הוא עוסק בעשיית סרט מרתק שכולו סמלים ורמזים, ועל רקע זה מאכזב מעט לגלות עד כמה הוא ממעט להפנות זרקור אל החוכמה שבבסיס הסרט: הסמלים והדימויים (מראות), העיצוב (קווים אנכיים ואופקיים), השימוש בנקודות מבט, השמות (מאסטר בייטס=מאונן, מפחלץ ציפורים=שוכב עם בחורות). הסרט מזכיר את הסצנה המוכרת ביותר מ"פסיכו" – סצנת המקלחת, המוכרת אפילו למי שלא צפה בו – תוך שהוא מציג את המאבק של היצ'קוק עם הצנזורה, את האופן שבו הדריך את לי בסרט (לפי "היצ'קוק", הוא "תקף" אותה בעצמו) ואת הדרך שבה שיפרו אותה אלמה והפסקול הצורמני של ברנרד הרמן. אבל לבד מזה, אין כמעט רגעים בסרט שעושים חסד עם הגאונות ההיצ'קוקית.

להיפך – רובו של "היצ'קוק" דווקא מעמעם את זוהרו של היץ' וחולק קרדיט לאלמה (הלן מירן המצוינת, אם כי נדמית לי כקצת כריזמטית מכדי לגלם את הדמות). היא שמסייעת לו בבחירת תסריטים ובשכתובם, היא שעוזרת בליהוק – וברגע האמת, כאשר הוא נופל למשכב, היא שממלאת את מקומו על הסט.

לא!!! מי פתח מים חמים?!

לא!!! מי פתח מים חמים?!

"היצ'קוק" נע סביב מרובע אהבים פתוח שבמרכזו אלפרד ואלמה. בזמן שאלפרד מסתובב סביב הבלונדיניות שלו, ג'נט לי (סקרלט ג'והנסון הנהדרת) ו-ורה מיילס, אלמה מפתחת סמי-רומן משלה עם הסופר-מחזאי ווילפרד קוק (דני יוסטון). "פסיכו" הוא רק הרקע לסיפור האהבה הזה שכל כולו אילוסטרציה למימרה הידועה "מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה". ובמקרה של היצ'קוק, מתאימה יותר אמירתו של גראוצ'ו מרקס המופיעה כאן למעלה. ומאחורי אלפרד היצ'קוק עמדה אישה חזקה שהיתה מוכנה להתמודד עם אובססיית הבלונדינית שלו, ונשארה לעמוד אחרונה (כדאי לקרוא כאן את תומר קמרלינג על הדמיון שביחסי היצ'קוק-רוויל וביחסי ג'ורג' לוקאס ורעייתו. חוץ מזה שהיצ'קוק גאון ולוקאס מחורבן). בדיאלוג הסיום הנהדר של הסרט מכריז היץ' שלעולם לא ימצא היצ'קוק-בלונד כמוה. "חיכיתי 30 שנה לשמוע אותך אומר את זה", אומרת אלמה הנרגשת. "ולכן, יקירתי", אומר היצ'קוק, "קוראים לי אמן המתח".

בכך מתעלה "היצ'קוק" על יריבו הטלוויזיוני. אף שהחומרים מהם הוא עשוי מעניינים פחות מהסיפור המזעזע של היצ'קוק והדרן, ולמרות חלקים בעייתיים (כמו הרומן המשעמם של אלמה ודמות הרוצח הפסיכולוגיסטית בגרוש שרודפת את היצ'קוק), הרי שהוא עשוי באופן חינני ומענג כל כך (לרבות המשחק המצוין של כל הנזכרים למעלה, לרבות-לרבות הופקינס-מירן), שהצפייה בו היא בידור מצוין. לא ברמה של היץ' עצמו, אבל בהחלט ברוחו שכה אהבה לבדר את הקהל, לבצע עליו מניפולציות ולתזמר את תגובותיו, כמו בסצנה הנפלאה שבה עומד היצ'קוק מחוץ לאולם בו מוקרן "פסיכו" ומנצח על צרחות הצופים לצלילי כלי המיתר של הרמן.

זה המקום גם לציין שבשני המקרים מדובר בהיצ'קוקים פנומנליים. ואני לא מתכוון לסרטים, אני מתכוון להיצ'קוקים. אנת'וני הופקינס וטובי ג'ונס – שני שחקנים מעולים, גם אם לא באותה הסקאלה – יוצרים בראש ובראשונה חיקויים מרשימים של היצ'קוק. הקול, האינטונציה, ההליכה, המבט והמבע שמשתלבים עם האיפור (השפתיים המרירות, הסנטר הכפול בריבוע) והשומן (נדמה לי שהופקינס שמן יותר) ממש מפיחים חיים בצדודית-צללית האיקונית.

לא יכולתי לוותר על זה

אלפרד היצ'קוק לא יוצא טוב מ"היצ'קוק" ומ"נערתו של היצ'קוק". בראשון מוצגת התזה שלפיה המאסטרו הקולנועי היה חייב את הצלחתו לאישה שמאחוריו. בשני מוצג אדם שגאוניותו היתה כרוכה בהרגלים אנושיים מגונים ואפילו מתועבים. יתכן בהחלט שלהיצ'קוק מגיע יותר מזה. אבל האיש שלא זכה מעולם באוסקר על סרטיו (אלא על מפעל חיים) כבר רגיל לקבל מהוליווד את היחס הזה. על כך כבר אמר פעם: "תמיד השושבינה, לעולם לא הכלה".

(ומי שרוצה לקרוא עוד על היצ'קוק, מוזמן לבקר בבלוג ההיצ'קוקיאני של יסמין גיל)

Twitsonfilms:

היצ'קוק: דיוקנו של האמן כגבר שתלוי באשתו? בהחלט. בידור טוב במסורת כמו-היצ'קוקית שעושה צדק עם אלמה רוויל וקסם עם אנת'וני הופקינס. ****

נערתו של היצ'קוק: דיוקנו של האמן כאשמאי חרמן? בהחלט. תיאור מעניין ומזעזע לפרקים של אובססיית הבלונד ההיצ'קוקית ברגעיה האכזריים. ½***

"היצ'קוק" (Hitchcock). בימוי: סשה ג'רבסי. תסריט: ג'ון ג'יי. מקלפלין (על פי Alfred Hitchcock and the making of Psycho מאת סטיבן רבלו). שחקנים: אנת'וני הופקינס, הלן מירן, סקרלט ג'והנסון, ג'סיקה בייל, טוני קולט, דייויד ד'ארסי, דני יוסטון, מייקל סטולברג, ראלף מאצ'יו, מייקל ווינקוט, קורטווד סמית', ריצ'ארד פורטנאו, וואלאס לאנגהאם, ריצ'ארד צ'סלר, פול שקמן. 98 דקות.

IMDB כאן

"נערתו של היצ'קוק" (The Girl). בימוי: ג'וליאן ג'רולד. תסריט: גווינת' יוז (על פי Spellbound by Beauty מאת דונלד ספוטו). שחקנים: טובי ג'ונס, סיינה מילר, אימלדה סטנטון, פנלופה ווילטון, קנדיס ד'ארסי, קרל ביוקס, קונראד קמפ. 91 דקות.

IMDB כאן

קטנות ינואר: מד מן, קרייזי ווימן ("יומני הרופא הצעיר", "בנות 2" ו"מוארת 2"

אוקיי. נהיה פה חם. ואני יודע שאני לא השתנתי.

אוקיי. נהיה פה חם. ואני יודע שאני לא השתנתי.

פורסם במקור במגזין ינואר 2013 של "בלייזר"

התגעגעתם להארי פוטר? אם לא, טוב שכך. אתם רשאים להמשיך לקרוא את המגזין הזה. אם כן, תנחומי. בטח קשה לכם עכשיו, כשגם "דמדומים" מדממת למוות, ולגיקים כבר אין על מה לפנטז חוץ מעל רגליים שעירות של הוביטים. אז הנה חדשות מעודדות: דניאל רדקליף חוזר, והוא אפילו מעצבן פחות מתמיד.

זה לא שרדקליף הפסיק לעבוד מאז שחיסל את וולדמורט. מאז הוא שיחק בווסט אנד ובברודוויי, הובהל בסרט אימה מצליח וצפוי לככב בשנה הקרובה בשלושה נוספים. ועכשיו תוכלו לראות אותו גם על המסך הקטן, מה שאומר שלא תצטרכו להגיד לאף אחד במבוכה שהלכתם לראות סרט עם ההוא מהארי פוטר.

"יומני הרופא הצעיר" מבוססת על סיפוריו של מיכאל בולגקוב. לפני שבולגקוב היה סופר (לא מצליח במיוחד) הוא היה רופא. בצעירותו מונה בולגקוב לתפקיד הרופא האזורי בכפר נידח שמאשש את כל ההנחות המוקדמות שלכם על כפרים רוסיים נידחים. חום ואוכל לא היו שם, אבל תחת זאת צבר דוקטור בולגקוב שלל חוויות אותן הפך למאמרים במגזינים רפואיים. כן, אם הייתם רופאים רוסיים במחצית הראשונה של המאה ה-20 יכולתם לקרוא במגזינים סיפורים של בולגקוב ולא להעריך את זה אפילו. חכו, חכו, יום אחד תגידו את זה על "בלייזר".

"רשימות של רופא צעיר" (כך נקרא הספר בעברית) פורסם לאחר מותו של בולגקוב, כמו רוב כתביו. אבל הוא כן פורסם בחייו של ג'ון האם, מעריץ של בולגקוב, שהחליט להפוך אותו למיני סדרה (ארבעה חלקים בני חצי שעה כל אחד) ב-Sky Arts.

האם מגלם את בן דמותו של בולגקוב, ורדקליף הוא בן דמותו של האם, כלומר הרופא הצעיר. יחד מגיעים הדוקטור וגלגולו המבוגר לכפר המושלג, יחד הם לומדים להסתדר עם הצוות הספקטי ועם צלו המאיים של רופא הכפר המיתולוגי, ויחד הם יושבים באמבטיה ומסעירים את הרשת.

"יומני הרופא הצעיר" מצליחה לשלב היטב קדרות רוסית עם הומור בריטי. החיוך הדק של בולגקוב התרחב מעט, אך מבלי להיות מוגזם, ורדקליף – בן 23 ועדיין נראה כאילו הוא עומד לפני הבגרויות בהוגוורטס – מתגלה כליהוק מצוין לתפקיד הרופא שנראה צעיר מכפי חלוקו. והאם? הוא פה בשביל הצופות.

יומני הרופא הצעיר, החל מה-13.1 ב-Yes Oh וב-VOD

ayout 1

העולם מתחלק לשניים: אלה שרואים את "בנות" ואומרים "וואו, זה ממש כמו החיים שלי!", ואלה שרואים את "בנות" ואומרים "אה, אז ככה נראית שיחת בנות". לראשונים קוראים נשים, לאחרונים גברים. הראשונים מאוד מתרגשים ש"בנות" חוזרת. האחרונים חושבים שזה די מעניין, כי רואים שם בחורות שמדברות מלוכלך.

"בנות 2", החל מה-16.1 ב-Yes Oh וב-VOD

 r-ENLIGHTENED-SEASON-2-large570

ואם כבר הרשיתם לעצמכם לראות סדרה עם גיבורה, למה שלא תלכו גם על העונה השנייה של "מוארת", שבה לורה דרן ממשיכה לעשות את תפקיד חייה הנוירוטי. מה שיפה ב"מוארת" הוא שמחד גיסא היא לא מוכרת אשליות ניו-אייג'יות, ומאידך גיסא היא לא לועגת בגסות לאופטימיות הקוסמית. כשחושבים על זה ככה מבינים ש"מוארת" בעצם מנסה ללמד את אמריקה איך לאכול את אובמה.

"מוארת 2", החל מה-16.1 ב-Yes Oh וב-VOD

שומרי הסף, המתריעים בשער ("שומרי הסף" – ביקורת)

שומרי הסף

(לכאורה, זאת ביקורת קולנוע. למעשה, זאת ביקורת חברתית. אם אתם עושים רק דבר אחד לפני הבחירות, תדאגו שזה יהיה לראות את "שומרי הסף")

החדשות הטובות הן ש"שומרי הסף" הוא סרט חשוב בדיוק כמו שהבאז סביבו טוען.

החדשות הרעות הן המציאות שבתוכה הוא מתקיים.

הרעיון הבסיסי של "שומרי הסף" כל כך מוצלח, ועם זאת כל כך פשוט, שהמחשבה הראשונה היא "גם אני יכולתי לעשות את זה". תנו לי גישה פתוחה לשישה ראשי שב"כ, מצלמה וכמה שעות פנויות, ואני מביא לכם הישג עיתונאי מרשים. זה בדיוק מה ש"שומרי הסף" משיג: את אברהם שלום אומר שצה"ל מתנהג בשטחים מתנהג כמו הצבא הגרמני במלחמת העולם השניה כלפי עמי אירופה הכבושים (לא היהודים); את כרמי גילון אומר שהוא צופה רצח פוליטי נוסף סביב סוגיית פינוי יהודה ושומרון; את יובל דיסקין אומר שישעיהו לייבוביץ' צדק בכל מילה. הראיונות האלה הופכים את "שומרי הסף" למסמך הקולנועי המטלטל שהוא.

אבל "שומרי הסף" עושה הרבה יותר מלהביא דברים מזעזעים בשם אומרם. הוא היה מרתק גם אם היה רק סרט של "ראשים מדברים". בכל זאת, מדובר בראשים מדברים חשובים מאוד, כאלה שהרימו תרומה מכרעת לביטחונה של מדינת ישראל. אחד שיודע, ועוד אחד שיודע ועוד אחד. וגם אבי דיכטר.

אבל "שומרי הסף" (מועמד טרי ומרגש לאוסקר הקרוב, לצד "חמש מצלמות שבורות") הוא גם עבודה קולנועית מן המעלה הראשונה. התהייה הראשונית – מה עשה הבמאי דרור מורה עם תקציב של מיליון וחצי דולר לסרט דוקומנטרי? – הופכת להשתאות ככל ש"שומרי הסף" מתקדם ובין הראשים המדברים מציצים אימג'ים צועקים. לצד קטעי ארכיון שמספקים את התפאורה לנאומי השב"כניקים מופיעות אפיזודות שלמות באנימציית תלת ממד יוצאת מן הכלל: חיסול יחיא עייש, הפצצת סלאח שחאדה, התוכנית לפיצוץ כיפת הסלע. באמצעות שילוב צילום הסטילס המפורסם של אלכס ליבק עם אנימציה וסאונד מצליח מורה להחיות את חטיפת האוטובוס בקו 300. גם סצנות טריוויאליות לכאורה כמו המעבר בין ארכיוני השב"כ ובין עשרות תיקי החקירה או טלטולי החקירות זוכות לטיפול אנימציה. השיא הרגשי הוא אולי הרגע בו מוצג נוהל המעצרים הצה"לי מנקודת מבטו של הלוחם הנכנס לביתה של משפחה, מעיר אותה משנתה, אוזק על הגברים על הרצפה ומביט בנשים ובילדים המפוחדים. נוהל שגרתי כמו מסדר בוקר הופך בן רגע למציאות מטרידה, אילוסטרציה עוצמתית לדבריו של כרמי גילון על החיילים הצעירים הנאלצים למלא פקודות שהם אינם יכולים להבין את מלוא השלכותיהם ולדבריו של אברהם שלום על צבא ההולך בכיוונים גרמניים לא רצויים.

מעבר לוויזואליה המרשימה, "שומרי הסף" הוא גם מופת של עבודת עריכה. כשלעצמו, הוא אינו מחדש הרבה. גודל הפצצות שהוטלה על ביתו של סלאח שחאדה ועל מפגש ראשי הטרוריסטים בעזה ("הדרעק דלה דרעק", כפי שמכנה אותם אבי דיכטר); פרטי המבצע המדהים שהביא לחיסולו של יחיא עייש; תוכנית המחתרת היהודית לפיצוץ כיפת הסלע; ההסתה של טרום רצח רבין; שערוריית קו 300 – כל אלה נידונו רבות בעיתונות ובספרות. "שומרי הסף", כמו מבין מראש את תפקידו המכונן, פורש מעין היסטוריה מקוצרת של השב"כ, כולל מעבר הכרחי על כל הנקודות ההכרחיות: עזה, הגדה, לבנון; מעצרי המבוקשים ההמונים, הסיכולים הממוקדים, המחלקה היהודית; אחרי ששת הימים, אחרי אוסלו, אחרי רצח רבין. למורה יש ביד עוד חומרים רבים (שישה ראיונות, 12 שעות כל אחד), שרק מיעוטם מצאו את דרכם למסך ("שומרי הסף" עתידה להתגלגל באביב הקרוב אל הערוץ הראשון, והפעם כסדרה בת חמישה פרקים שאסור יהיה להחמיצה).

אבל "שומרי הסף" מצליח לגבש את החומרים המוכרים לכדי אמירה כוללת שערכה מרתק ומזעזע. והאמירה הזאת מציבה את ישראל על דוכן הנאשמים של ההיסטוריה כמי שלא רק נוגשת בעם זר, אלא בראש ובראשונה יורה לעצמה ברגל באופן שיטתי וחסר אבחנה. "אין אסטרטגיה, הכל טקטיקה", אומר אברהם שלום במה שיכול וצריך להיות המוטו העצוב של התנהלות מדינת ישראל מאז 1967 ועד היום, וביתר שאת בשנים האחרונות.

שומרי הסף (2)

קל לסמן את "שומרי הסף" כסרט שמאלני. אבל גיבוריו מקשים לתפוס אותו ככזה. נכון שחלקם הפכו לאחר שחרורם לאנשי שמאל מובהקים: כרמי גילון, עמי איילון, יעקב פרי (שיעדיף לקרוא לזה "מרכז"). אבי דיכטר הוא החריג, אם כי גם הוא החל את דרכו ב"קדימה" הממורכזת. דבריו של דיסקין בסרט ובראיון שנתן למורה ב"ידיעות אחרונות" ממצבים גם אותו בצדה השמאלי-מרכזי של המפה. גם דרור מורה, אגב, לא ייחשד אמנם בדעותיו הימניות, אבל הוא העיד השבוע בראיון רדיופוני כי הוא מעריץ את אריק שרון (בו עסק בסרטו הקודם).

אבל השאלה שצריכה להישאל היא מדוע מוצאים את עצמם ראשי השב"כ באגף הפוליטי הזה דווקא? כיצד יתכן שאנשים שאינם על הפרופיל הממוצע של מצביע מרצ – ביטחוניסטים בכל רמ"ח איבריהם שראו קורבנות אדם באוטובוסים מפוצצים ושחיסלו מחבלים בלשונם אם לא בזרועותיהם ממש – מתמקמים אידיאולוגית רחוק כל כך מנפתלי בנט ומבנימין נתניהו? למה, כפי שאומר יעקב פרי, "אתה יוצא מהשירות קצת שמאלן"?

זאת נקודה מדהימה ומעוררת מחשבה. קל להאשים בשמאלנות אנשים כמו גילון (ולהתעלם למשל שזה שהוא אוהב פעולות "אלגנטיות" כמו חיסול המהנדס) וכמו דיסקין (אבי תורת הסיכול הממוקד ו"נץ בטחוני" כהגדרתו-הוא). אבל זו השישייה כולה שמיישרת קו. שמאלה.

אברהם שלום, קילר עם סכין בין השיניים (לא היתה יראה מאברום, מספר אחד המרואיינים בסרט – היה פחד), מסביר שצריך לדבר עם כל אחד. פתח, חמאס. גם אחמדינג'אד. זה מה שעושה איש מודיעין אמיתי, הוא מסביר. האיש שאומר שהבעיה היחידה בפרש קו 300 היתה נוכחות הצלמים (אחד מרגעי השיא של הסרט) ושאומר "תשכח את המוסר" כשמדובר בלחימה בטרור, מודה כמה דקות אחר כך שאי אפשר להוריד פצצה של טון על בניין עם משפחות. כי זה לא צודק, כי זה לא חכם, כי זה לא נכון.

דיכטר, הסמן הימני של הסרט והיחיד שמעז לטעון ש"לחבית של הטרור יש תחתית", אומר באותה נשימה שגם יש עם מי לדבר. שאפשר ליצור יחסי אמון עם הצד השני. אם תקשיבו ממש בשקט, תשמעו את ראשי השב"כ אומרים שבעצם יש פרטנר. במישור המשתמע הם אומרים שמדינת ישראל סובלת מפחד משתק, מדיס-אוריינטציה קשה ומאימפוטנציה. זה לא שמאלנות, זה אפילו לא הומניזם. זה פרגמטיזם מפוכח.

צריך להקשיב לראשי השב"כ. כשליברמן מספר שרק הוא מבין ערבית, מתייצבים מולו שישה אנשים שבאמת מבינים ערבית, על בוריה, כפשוטו וכמדרשו. כשביבי מספר שהוא מנהיג חזק, מתייצבים מולו שישה אנשים שבאמת היו מנהיגים חזקים, מספיק חזקים כדי ללכלך את ידיהם ולצלק את נפשם על מנת להגן על המדינה. כשנפתלי בנט מספר שאכפת לו רק מישראל, מתייצבים מולו שישה אנשים שאכפת להם גם מהצלם המוסרי של אותה ישראל. אנשים שראו את ישראל מהפינות הכי חשוכות שלה, והיום חרדים לגורלה. כשהם מילאו את תפקידם הציבורי, הם היו שומרי הסף, אלה שחיסלו מחבלים ערבים ועצרו מחבלים יהודים. היום את ממלאים את תפקידם כנביאי זעם וכמתריעים בשער. קולם צריך להישמע, חד וצורם כמו צפירת אזעקה.