קטגוריה: כללי

שוער

סיפור קצר מאת ניב שטנדל (מתוך הספר "מה עשה הנוער?" בעריכת מוטי ורפי דה פיצ'וטו)

פיטר שילטון במשחק בין נבחרות אנגליה ופולין, 1973

הדרך מביתו אל האצטדיון העירוני הישן היתה ארוכה. לאדם מבוגר נדרשו לשם כך ארבעים דקות, חצי שעה בקצב מהיר. כילד, זה היה נראה לו כמו נצח. כדי להקל על הציפייה, קבע בדרכו תחנות שעזרו לו להרגיש כיצד הוא הולך ומתקרב אל היעד הנכסף. יוצא מהבית, פונה ימינה, חוצה את הגשר שמעל ערוץ הביוב המצחין (תחנה שנייה), חותך אל תוך השדות. הנה הטרקטור הזקן של אלישע שלא מש ממקומו מיום שראה אותו. הנה בית הספר, ואז הקיוסק של משולם, שבו היו קונים קרטיב משמש וקלפים של כדורגל אחרי הלימודים – התחנה החמישית. בעיקול – הבית של רוני גרוזמן, שאחותו היפה באה פעם למשחק ושאלה מי הוא ואמרה שהוא היה הכי טוב. הוא לא היה בטוח שזה נכון – זה מה שדובי סיפר לו, ואולי הוא רק התגרה בו – אבל מבחינתו, ככה זה קרה. אחרי כמה חודשים הוא הלך אתה לסרט, וגילה שהיא די טיפשה וגם לא יודעת מי זה רוני רוזנטל, ובזה זה נגמר. הוא חשב שילדה שלא יודעת מי זה רוני רוזנטל לא יכולה להיות חברה של כדורגלן. בדיעבד גילה שהיא דווקא לא היתה טיפשה כלל, וידעה הרבה דברים. אבל היא לא ידעה דבר על העולם שבו הוא חי.

בחודש האחרון חזר לעשות את הדרך הזו בהליכה. הוא לא ידע להסביר למה. זה היה מנוגד להיגיון. הרי הדרך הזו נתנה לו זמן לחשוב, והוא לא רצה לחשוב. הוא רצה להיות ממוקד. המחשבות היו מבלבלות, מסיטות אותו. אבל משהו גרם לו לחלוף שוב ושוב על פני המכונית שחנתה בחצר הבית ולצעוד אל האצטדיון. אולי, חשב, זה כוחו של ההרגל שדבק בו. ואולי היה זה הגעגוע למה שהיה פעם. לילד שהיה פעם. לילד שנולד להיות שוער.

 

הוא לא בחר להיות שוער. לא, זה לא שהשוערות בחרה בו. זה לא קשקוש ניו-אייג'י כזה. הוא לא בחר להיות שוער כי אחרים בחרו בו. הילדים האחרים – הם היו טובים מכדי לעמוד בשער. הם ידעו לבעוט, למסור, לטפל בכדור. מי שיודע לשחק כדורגל, לא רוצה להיות שוער.

הם אפילו לא בחרו בו משום שהיה שוער טוב. הם בחרו בו כי הוא הסכים. הם בחרו בו כי אף אחד אחר לא רצה בתפקיד הזה. הוא לא בחר להיות שוער, כפי שאף אחד לא בוחר להיות שוער. זה פשוט קורה.

הוא לא בחר להיות שוער, אבל הוא בחר להשתתף במשחק הזה. עד אותו רגע היה ילד מופנם, דחוי, שמנמן, בלי חברים. בהפסקות היה יושב בכיתה וקורא ספרי פנטזיה. בשיעורים היה גוזר מסטיקים שחבריו לכיתה היו מדביקים בשיערו.

הוא מעולם לא עסק בספורט ומעולם לא התעניין בספורט. הוא לא היה אתלטי, לא גבוה, לא חזק. אבל הוא היה חכם. וכשזיהה את ההזדמנות – חבורה של ילדים גדולים בשכונה שרוצה לשחק ומחפשת שוער – זינק עליה. זינק עליה כמו שוער מתאבד.

הוא לא ידע הרבה על כדורגל; משחק פופולרי, צריך להכניס את הכדור לשער, מכבי תל אביב, אלי אוחנה, מראדונה. לא הרבה יותר מזה. כשאביו צפה במשחקים בטלוויזיה, היה מדי פעם מציץ באדישות במסך, בוהה רגע בתמיהה בשחקנים שרצים אחרי הכדור אנה ואנה, ואז חוזר אל ספרי הפנטזיה. הגיבורים שלו היו הרבה יותר מעניינים משחקני הכדורגל ההם. הם מצאו אוצרות, הרגו דרקונים, הצילו נסיכות. מה עשו שחקני הכדורגל? הכניסו כדור עור לתוך מסגרת עץ? זה נראה לו ילדותי, כמו חבורת אנשים מבוגרים שמשחקים תופסת. זה היה טיפשי, חסר שאר רוח. מגוחך.

אבל כדי להיות שוער שכונה טוב לא צריך להבין כדורגל. צריך רק אומץ. לא שהוא היה אמיץ במיוחד, אבל הוא היה מספיק חכם כדי להבין שהוא צריך להיות אמיץ. בפעם הראשונה בה זינק על משטח החצץ, שתי ידיו שלוחות קדימה לעבר הכדור בשעה שאחד השחקנים שועט לעברו, הילדים על המגרש נראו המומים. הם מעולם לא ראו שוער בשכונה צולל כך אל רגליו של שחקן. זה היה מוגזם, מופרך, משהו שראו עד אז רק בטלוויזיה ובאצטדיונים מדושאים, אך מעולם לא במגרש העפר השכונתי. אבל זה קרה שוב ושוב.

באחת הפעמים, כשנבעטה אליו בעיטה עוצמתית, הוא זינק הצידה, הדף את הכדור החוצה, ונחת על מערום האבנים הקטן שסימן את קורתו הימנית של השער. בעודו מסדר מחדש את הקורה המאולתרת, הבחין בחתך הדק שנפער מתחת לברכו. הוא חש בצריבת הכאב, אך בטרם הספיק לעכל אותה ניגש אליו אחד הנערים וטפח על שכמו ביראת כבוד. "שמע", אמר, "אתה חייב לבוא לשחק אתנו עוד פעם. אתה השוער הכי טוב שהיה לנו. אתה שוער מתאבד". הטפיחה הזו פעלה עליו כלחש קסם, כמו נשיקה אימהית על פצע. הכאב שכך ונשכח.

מהר מאוד תפס את מקומו הקבוע בשערי השכונה. בצדו השני של המגרש היו מתחלפים השחקנים בתפקיד השוער חפויי ראש, כאסירים בעבודות שירות שנגזר עליהם לשלם את חובם לחברה. הוא, מנגד, עמד ורווה נחת בשערו: הודף, מזנק, מתאבד. הוא הרגיש כיצד גופו מתחזק, כיצד הוא מקבל ביטחון. הוא קנה לעצמו מעמד בשכונה: חביבם של הילדים הגדולים, גיבורם של בני כיתתו, מקור עניין חדש לבנות. הוא הציל את קבוצתו, והקבוצה הצילה אותו.

אביו, שהבחין כי הוא נוטש את ספרי הפנטזיה ומתחיל לצפות אתו במשחקי כדורגל, התפלא לפשר הדבר. "אני משחק כדורגל בשכונה", הסביר לו פעם בהתלהבות מופגנת בשעה שצפו במשחק בין קמרון לקולומביה בשמינית גמר גביע העולם ב-1990. "אני השוער", אמר והצביע על רנה היגיטה, השוער הקולומביאני ארוך התלתלים, שנראה לו כמו השחקן הכי מוכשר, הכי מרשים והכי בטוח בעצמו על המגרש. הוא ציפה למידה דומה של התלהבות מצד אביו, אבל זה השיב לו מבט עגמומי, נאנח, וחזר לצפות במסך.

זו היתה הדקה ה-109 למשחק, וקולומביה כבר פיגרה 1:0 ועמדה לסיים את דרכה בטורניר. היגיטה עמד כ-30 מטרים מחוץ לשערו בשעה שהכדור נמסר אליו. זו היתה מסירה חזקה מדי. הוא ניסה לעצור אותה ברגלו, אך הכדור ניתז מעט לאחור. הוא ניסה לאסוף אותו קדימה, אך רוז'ה מילה הקמרוני הסתער עליו, חטף את הכדור מרגליו ורץ אל השער. היגיטה רץ אחריו, חסר אונים. ברגע האחרון גלש בניסיון להכשיל את הקמרוני, אבל כשל. מילה גלגל את הכדור לרשת, קבר את קולומביה ורץ לחגוג עם דגל הקרן. האב נאנח. "שוער זה המקצוע הכי בודד בעולם", מלמל. "והכי מחורבן".

 

***

 

בתחנה השביעית עמד עדיין המבנה ששימש בעבר את משרדי מועדון הכדורגל המקומי, ועכשיו הוצב בו השלט "להשכרה". המועדון הצטמצם, והסתפק כעת במשרדים צנועים יותר ששכנו בסמוך לאצטדיון והושכרו לו במחיר נוח על ידי העירייה. בימים שהצטרף למועדון היו המשרדים הישנים הללו שוקקים, אך כעת הם עמדו עלובים בעזבותם. כמה כרזות ישנות היו דבוקות עדיין לחלון הראווה: דפי עיתון ממוסגרים שמעלים באוב את רגעי השיא של המועדון ("העפלה היסטורית לליגה הלאומית!"), תמונה קבוצתית של הסגל שהעפיל לגמר גביע המדינה בשנות ה-70, מודעה שמזמינה את ילדי העיירה להצטרף למחלקת הנוער ולהגשים את חלומם. הוא הביט בפניו העייפות שהשתקפו בזגוגית. הצרה עם חלומות, חשב, היא שאף אחד לא מזהיר אותך משברם.

הוא עצמו הצטרף למחלקת הנוער של המועדון לא משום שנענה למודעה, אלא בזכות עינו החדה של אחד ממאמני המחלקה. רק שם, בקבוצת הילדים, הבין למה התכוון אביו. שם, על המגרשים הגדולים, הוא היה בודד אף יותר מכפי שהיה קודם לכן, בכיתה. הוא היה הילד הכי בודד בעולם.

במגרשים הקטנים של השכונה המשחק מעולם לא התנהל במרחק של יותר מכמה מטרים ממנו. אבל במשחקי קבוצת הילדים, על מרבצי חול ועשב שנראו לו כמו מרחבים אינסופיים, הוא היה לבד. לעתים עמד בודד בשער במשך משחק שלם, כשהמשחק כולו מתנהל הרחק ממנו, בעברו השני של המגרש. הוא היה עומד בשערו, צופה במשחק כמעט כאוהד. מדי פעם היה מרעיד את שרירי הרגליים, מנופף בזרועות כטחנת רוח קטנה, כמו מזכיר לגוף מה הוא בכלל עושה כאן.

אבל הוא נותר בודד גם כשהמשחק התקרב אליו. לבדו עמד שם, אדם קטן בשער ענק. קטן מכדי להגן עליו, קטן מכדי לשאת בעול, בחרפה, בעלבונות, בצעקותיהם של חבריו, בגערותיו של המאמן, בהקנטות הקהל. הוא כעס על הכדורגל, שהיה הראשון לתת לו חברה, וכעת פנה לו עורף וזנח אותו לנפשו במערכה, מופקר לתהפוכותיו האכזריות של המשחק. אבל הוא כבר לא יכול היה להיפרד מהכדורגל. הכדורגל הציל אותו. הכדורגל נתן משמעות לחייו. זה היה גורלו.

עכשיו, משהבין את המשחק, היה חושב לא פעם על אותם ילדים שלא רצו להיות שוערים. איזה טיפשים, היה חושב לעצמו. האם יש בכדורגל תפקיד חשוב יותר מזה של השוער? האם יש תפקיד חשוב מזה של האיש שעומד לבדו בין היריב לבין מטרת המשחק – להבקיע שערים? חשוב מזה של האיש שכל שער שהוא סופג עשוי להכריע את המשחק? והרי אי אפשר בכלל לשחק כדורגל בלי שוער. זה התפקיד ההכרחי היחיד על המגרש. הוא אולי הכיר את הכדורגל מאוחר יותר מחבריו, אבל למד מהר מהם ששוערות אינה ברירת מחדל, כי אם התפקיד החשוב ביותר במגרש. ששוער זה חצי קבוצה.

לא פעם בחן את חבריו בעניין במהלך המשחקים. אתה יכול ללמוד הרבה על אדם על פי תפקידו במגרש. החלוצים היו נערי הזהב של המשחק, אלו שכובשים שערים וקוצרים תהילה. אלו היו הנערים שפעם נהג לקנא בהם: היפים, הכריזמטיים, הארוגנטיים, גיבורי הדרור והניצחון. הקשרים היו סגניהם, המהנדסים השקטים והחכמים שסוללים את דרכם. מאחוריהם ניצבו הקשרים האחוריים ושחקני ההגנה, פועלי הייצור והדחק העמלניים של הקבוצה. ורק בקצה השרשרת נמצא השוער: מנותק, מוזר, אקסצנטרי. מוכן לספוג כאב, מוכן לסכן את גופו, מוכן לשאת את הכישלון על גבו, להיצלב על חטאי הקבוצה כולה. מוכן להיות בודד.

 

***

 

מהתחנה השמינית שבקצה השדרה של התותים – מהמקום שבו ניצב פעם דוכן האבטיחים של אלברט והיום עמדה בו רק סככת פח ריקה – אפשר היה כבר לראות את האצטדיון. מכאן נפרשה דרך אספלט ארוכה שאליה נאסף כל מי שהלך, רכב או נסע אל האצטדיון בדרכו למשחק. בימי משחקים היתה הדרך הזו גועשת, פועמת באדום ססגוני כעורק שוקק חיים. גברים, נשים וילדים היו זורמים מן הרחובות הנשפכים לתוכה והופכים לנחיל אדם קולני שצועד אל האצטדיון בתופים, בצפירות ובשירה, כמו גדוד צבאי היוצא לכבוש את יעדו.

כמי שהתוודע לכדורגל בשלב מאוחר יחסית בחייו, הכיר לראשונה את יציעי הבטון האפורים והמכוערים רק בגיל תשע. אבל לא עברו אפילו שבע שנים וכבר למד להכיר מקרוב גם את משטח הדשא המתולל, כשהצטרף לראשונה לסגל הקבוצה הבוגרת.

עד אז הספיק להתקדם במחלקת הנוער כפי ששחקנים מצטיינים נוהגים להתקדם: משתלטים על חולצת ההרכב בקבוצתם, ואז מתחילים לקפוץ מקבוצה לקבוצה – תמיד צעד או שניים לפני בני גילם. הוא היה שוער מוכשר; לא היו לו נתונים פיזיים מרשימים או אינסטינקטים יוצאי דופן, אבל היו לו חוכמת משחק, מיקום מושלם, ובעיקר – אומץ לב.

בגיל 14 נבחר לשחקן המצטיין בטורניר נערים ארצי וזכה בכדור רגל מעוטר בחתימותיהם של שחקני הנבחרת. לשוערים אין הרבה רגעים כאלו; תשורות אישיות על הישגים הן לרוב נחלתם של שחקני השדה – שחקנים מצטיינים, מלכי שערים ומלכי בישולים. השוער הוא גיבור התיקו ההרואי וההפסד המכובד. עבורו היתה זו הפעם הראשונה בה זכה בפרס המיועד רק לו, והוא לא הסתיר את גאוותו כשנצר אותו בארונו.

שבועות אחדים לאחר יום הולדתו ה-16 נפצע השוער הראשון של הקבוצה הבוגרת, והוא הצטרף לאימוני הסגל. חודשיים מאוחר יותר נפצע גם השוער המחליף. בכדורגל, שבו אסונו הגלוי של אחד הוא ששונו הכבוש של מחליפו, זו היתה ההזדמנות לה חיכה השוער הצעיר. בגיל 16 וארבעה חודשים, במשחק על העלייה לליגה השנייה, הוא התייצב לראשונה בשער הקבוצה.

כבר בדקה השישית הפיג את חששותיהם של האוהדים כשבזינוק מושלם התיז כדור שנורה לעברו מקצה רחבת ה-16 אל מחוץ לשערו. בדקה ה-55 קנה את ליבם כשיצא לעבר חלוץ היריבה שדהר לעברו וצלל באומץ מתחת לרגלו המונפת, גונב ממנה את הכדור רגע לפני שהוא עושה את דרכו אל השער, וסופג בעיטה שמותירה את גשר אפו שבור ומדמם. בסיום המשחק – 1:0 צנוע, אך כזה שדי היה בו כדי להבטיח את ההעפלה – הוא היה לגיבור היציעים.

הקריירה שלו נסקה במהירות. את העונה העוקבת פתח כשוערה הראשון של הקבוצה. מקץ שנתיים מונה לקפטן הקבוצה והוביל אותה לעלייה היסטורית לליגה הראשונה. בגיל 20 נרכש על ידי מכבי תל אביב.

מתחרהו על האפודה הראשונה היה שוער אוקראיני בן 33 עם עבר בליגה הרוסית ועתיד בסרטוני פספוסים מביכים. חודשיים לאחר תחילת העונה קץ המאמן בשערים השטותיים שספג האוקראיני. הוא קיבל את המפתחות לשער ולא שמט אותם מידיו במשך שלוש העונות הבאות. הוא הפך לאחד השוערים הבכירים בליגה: שקט, חכם, ובעיקר – אמיץ מאין כמוהו.

בסיבוב הראשון של גביע אופ"א, במשחק חוץ מול סביליה הספרדית, רשם הופעה נדירה שבסיומה הכתירה אותו העיתונות האנדלוסית בתואר "העכביש". הכינוי נראה לו טיפשי – עכביש לא שומר על רשתו נקייה – אבל הפלפולים הללו לא ממש עניינו את עיתונות הספורט המקומית, שהתאהבה מיד בתואר החדש. הכינוי החל ללוות את סיקורי משחקיו בישראל, ומסכות ספיידרמן נראו שוב ושוב ביציעי האוהדים. כולם התאהבו בעכביש.

 

***

 

במרחק של פחות מ-500 מטרים מן האצטדיון עמדה התחנה התשיעית – תחנת הטוטו של הרצל. פעם היא אכלסה את הפרלמנט העירוני – חבר גמלאים, מובטלים ופועלים שחרץ את דינה של העיירה בלשונו – אבל היום לא נותר ממנה אלא שולחן בודד וכסאות ריקים.

כאן קבע לפני שנים פגישה מכרעת עם הסוכן שלו, שדחק בו לנצל את המומנטום. הסוכן היה טיפוס ממולח, אבל הוא לא היה איש כדורגל; הוא היה איש שיווק. בעבר ניסה לשכנע אותו "למתג את עצמו". הוא הסביר לו שהוא זקוק לחותם אישי מובהק, כזה שיגרום לו לבלוט מעל לאחרים. כשוער, הסביר הסוכן, הוא נמצא בעמדת נחיתות. אף אחד לא רוצה להיות שוער, אף אחד לא קונה חולצות של שוערים. אתה האיש הרע, זה שמונע שערים, שמקלקל את המסיבה. אתה האנטי-כדורגל. שוער שרוצה שיזכרו אותו חייב להיות קצת "משוגע". תחשוב על השוערים שאתה מעריץ. הוא חשב עליהם: על ג'אנלואיג'י בופון, על איקר קסיאס, על אדווין ואן דר סאר. אף אחד מהם לא היה טיפוס "משוגע". למעשה, ואן דר סאר נראה לו כמו הגבר הכי יציב עלי אדמות.

טוב, אמר הסוכן, אבל אתה לא בופון וקסיאס. אתה שוער מצוין, אבל לא גדול. עדיין לא. אז אתה צריך למצב את עצמך קצת אחרת. תחשוב על פביאן בארטז, על חוסה לואיס צ'ילאברט, על חורחה קמפוס, על רנה היגיטה. זוכר את היגיטה?

בטח שהוא זכר את היגיטה.

אז הוא ניסה להיות היגיטה. למשחק פתיחת העונה נגד עכו הופיע פתאום עם תספורת מוהוק מוזרה ואפודה צבעונית בגוונים זרחניים. הוא צעק, התפרע, השתולל. חלוצי היריבה היו כל כך מופתעים ומבוהלים עד שאיבדו את הכדור ברשלנות בכל פעם שיצא לקראתם בשאגות. בתוך תוכו הרגיש מגוחך, אבל ניסה להסביר לעצמו שהוא שחקן – שחקן תיאטרון בתוך שחקן כדורגל. וזה עבד.

אבל זה לא עבד לאורך זמן. הוא החל לריב עם שחקני ההגנה, שלא הבינו מה הוא רוצה מהם ומאסו בקפריזות שלו. אפקט ההבהלה התפוגג במהירה, והחלוצים הפסיקו להירתע מפניו. עכשיו הוא נשאר סתם שוער באפודה צבעונית ותספורת מוזרה שעסוק בצעקות ובגינונים מוגזמים. לא עכביש, כתב אחד מפרשני הכדורגל, אלא ארטיסט. למחרת נטל מכונת תספורת וגילח את קווצת השיער המגוחכת שפילחה את גולגולתו. השיער יחזור לקדמותו. גם השוער.

אבל בפגישה ההיא בתחנת הטוטו של הרצל הוא כבר לא היה הארטיסט. הוא היה העכביש מסביליה. אנשים העריצו אותו, והוא לא היה צריך תספורת אקסטרווגנטית או אפודה צעקנית לשם כך. הוא בחר להיפגש עם הסוכן בתחנת הטוטו הקטנה כדי שיוכלו לדבר במקום מבודד, הרחק מעין הציבור וממצלמות העיתונות. אפס כי במעמדו הנוכחי הדבר לא היה אפשרי כלל. עוברי אורח ניגשו ללחוץ את ידו, ילדים ביקשו חתימות, אוהדים החלו להתגודד סביב התחנה. בלית ברירה נאלץ לסגת ביחד עם הסוכן אל הרכב כדי לנהל שיחה שקטה.

לאחר התצוגה בסביליה, קריירה בליגה אירופית כבר נראתה באופק. סוכנו נקב בשמותיהן של קבוצות שנראו לו זניחות מכדי להצדיק עזיבה, והוא העדיף להמתין. כבר היתה לו משפחה, ילדה קטנה, אישה שאהב. מעבר למדינה אחרת לא היה עוד עניין של מה בכך. הוא כיוון גבוה: גרמניה, אנגליה, ספרד. הדרך לליגות הבכירות של אירופה, הבהיר הסוכן, עוברת בתחנה אחת – נבחרת ישראל. אלא שהתחנה הזו היתה חסומה עבורו.

 

השוער הראשון של הנבחרת היה קובי מורנו. הוא נראה כמו ששוער נבחרת אמור להיראות: גבוה, אתלטי, כריזמטי, ארך גפיים וארך שיער. שילוב מטיל יראה של אצילות ופראיות. הוא היה כבר בן 37 – אריה זקן במונחי כדורגל – אבל שער הנבחרת היה הטריטוריה הפרטית שלו מזה עשור ומחצה. כמו מרבית השוערים שקדמו לו, גם הוא לא הוביל את הנבחרת להישגים משמעותיים, אבל רבבי הכישלון לא דבקו בו מעולם. להפך; הוא היה המושיע, המגן. "שומר החומה", כפי שכינו העיתונאים את השוער מהקטמונים.

לראשונה זומן לסגל כאחד ממחליפיו של מורנו בטורניר מוקדמות גביע העולם. זו היתה תעודת כבוד, הכרה בפועלו שבאה לצד הגאווה הלאומית, אבל לא היה לו אכפת. הוא רצה לשחק, והוא ידע שזה לא יקרה כל עוד נשמתו של מורנו באפו. מורנו לא החמיץ משחק נבחרת מימיו, ולא עשה רושם כאילו הוא מתכוון לפנות את מקומו בשנים הקרובות. הוא היה קפטן הנבחרת, חביבו ומקורבו של המאמן, שוער בליגה הראשונה בצרפת, ואפילו בכושר לא רע בכלל. היו לו לפחות עוד שנתיים-שלוש בתפקיד.

עוד במחנה האימונים נפצע השוער השני, והוא התקדם למקומו, מרחק נגיעה מהאפודה מס' 1. זה לא היה באמת משנה. להיות השוער השני או השוער השלישי בנבחרת היה כמו לריב על סגנותו של בר כוכבא – חילופי מקומות עקרים במשחק הכיסאות של שחקני הספסל. איש לא יודע, איש לא זוכר, ולאיש לא אכפת. זה גורלו של השוער המחליף – משה הרואה מנגד את הארץ ושמה לא יבוא.

ישראל ניהלה טורניר מוקדמות מרשים, ובעיקר נהנתה ממזל רב ומיכולת מזהירה של מורנו בשער כדי להעפיל לשלב הפלייאוף מהמקום השני בבית. באותו שלב פגשה את  יוון – הגרלה שנחשבה לסבירה ביחס לאפשרויות האחרות. ואכן, משחק החוץ ביוון הוליד תוצאת תיקו מאופסת שהותירה לישראל סיכוי גבוה לעשות היסטוריה בביתה. במדינה אחזה האופוריה שאוחזת בה תמיד בשלבים המוקדמים של מפעלי הכדורגל הבינלאומיים. היה נדמה שלראשונה מאז 1970, ישראל שוב קרובה להעפיל לגביע העולם.

ואף על פי כן, עבור מי שנועד להיות מחליפו של מורנו זה היה עוד משחק שבו חש כאוהד יותר מאשר כשחקן. במשחק הראשון בטורניר, כשיצא מחדר ההלבשה בעקבות שחקני ההרכב והלך לאיטו אל הספסל, הביט בהתפעלות מסוימת בקהל הנלהב וחש הזדהות עמו; כמו הקהל, גם הוא היה רק צופה במשחק, חסר כל יכולת להשפיע על מהלכו.

אבל במשחק השני כבר חש מרוחק מהצופים. הם, לכל הפחות, היו חלק מתופעה אנושית מסעירה, המון גועש שמתאחד סביב מטרה קולקטיבית בקריאות קצובות. גם הוא היה פעם אוהד כדורגל; זו חוויה מפעימה, חוויה שאין דומה לה. אבל היום הוא השוער שעל הספסל, האיש למשימות מיוחדות במיוחד, המחליף שלא יחליף. סיכוייו של השחקן הזוטר ביותר על הספסל לעלות על כר הדשא, ולו כדי לטעום קצת מההתרגשות, היו גדולים מסיכוייו.

כמו בכל המשחקים בטורניר, גם במשחק השני בשלב הפלייאוף תפס את מקומו בשורה האחורית של הספסל, בין הקשר המוכשר שהיה משוכנע שהמאמן סוגר אתו חשבון אישי למגן הצעיר שזומן ברגע האחרון ולא הצליח להסתיר את התרגשותו. הוא התמקם בנוחות בכורסת העור, ועמד לצפות במשחק כפי שקרה בכל המשחקים הקודמים, וכפי שעתיד היה ודאי לקרות במשחקים הבאים אלמלא קרה מה שקרה בדקה ה-22.

 

עד אותה דקה התנהל המשחק בעצלתיים. ישראל, בטוחה בעצמה עד זחיחות, הניעה את הכדור מצד לצד מבלי לסכן את השער היווני. יוון, מנגד, נראתה כמי שעדיין מופתעת מתוצאת המשחק הקודם. ההלם היווני רק דרבן את הישראלים, שהלכו והתקדמו לעבר שער היריבה. הקהל דחף את הנבחרת קדימה, וזו הלכה וצרה על השער היווני.

אך הביטחון העצמי הוא חרב פיפיות. בדקה ה-22 הרחיק אחד מבלמי יוון כדור סתמי אל עבר מחצית המגרש של ישראל. הנבחרת הישראלית, שכבר למדה את המגננה היוונית, לא התרגשה. הכדור התגלגל על הדשא באין מפריע, כשלפתע הגיח משום מקום החלוץ היווני והשתלט עליו. איש לא היה לידו; הבלמים כבר קידמו את קו ההגנה שלהם אל מחצית המגרש, הקשרים האחוריים עיבו את הקישור הקדמי, המגנים עמדו ליד דגלי הקרן היווניים. כולם הצטרפו למצור על שערה של יוון. רק שומר החומה נותר מאחור.

האצטדיון כולו קם על רגליו. דממה נפלה עליו בשעה שהחלוץ היווני התקדם במהירות לעבר השער, דוחף את הכדור קדימה ומדביק אותו, דוחף ומדביק, דוחף ומדביק. שחקני הספסל של הנבחרות קמו. הוא הביט במורנו, שעמד כמה מטרים מחוץ לרחבת ה-16. הוא אמד במהירות את הנתונים: מרחק החלוץ ממורנו, מרחק הבלמים מהחלוץ, מרחקו של מורנו מהשער, מהירות התנועה של החלוץ לכיוונו. היה ברור לו שבתוך שלוש-ארבע שניות יעמוד החלוץ מול מורנו, הרבה לפני שיעצרו אותו הבלמים שרדפו אחריו בהתנשפויות נואשות. מורנו כבר עמד לא פעם בודד מול חלוץ יריב ויכול לו, אבל הפעם היה המצב שונה. הוא היה רחוק מדי משערו, אבל גם רחוק מדי מהחלוץ. הזחיחות תפסה אותו לא מוכן.

מורנו החליט להמר. הוא פתח לפתע בריצה שלוחת רסן לעבר היווני, מניף את ידיו מעלה-מטה ושואג כאריה. היווני הופתע, אבל המשיך לדהור. כשמורנו כבר היה קרוב אליו כדי מטר או שניים, הסיט החלוץ את הכדור ימינה ועמד לחלוף על פניו בדרכו אל השער החשוף. אבל מורנו לא הניח לזה לקרות. הוא זינק על רגליו של החלוץ והפיל אותו לקרקע.

באין שחקן שיאסוף אותו, הכדור התגלגל במהירות לעבר קו החוץ. זה כבר לא היה משנה. שריקת השופט פילחה את האצטדיון הדומם כמו תרועת אבל. מורנו שכב על הדשא. פניו היו כבושות באדמה, אבל מספסל המחליפים יכול היה להבחין בגון עורו המאדים של השוער כנגד יורק העשב שדבק בלחייו. הוא זעם.

השופט רץ לעבר מורנו, שאפילו לא טרח להביט בו כשהניף לעברו את הכרטיס האדום. הוא היכה בשני אגרופיו בדשא, ואז קם. הוא החל לצעוד אל צדו השני של המגרש, חוצה אותו באיטיות, משליך בכעס את סרט הקפטן אל עבר הבלם, מתוסכל. הקהל עמד על רגליו והריע לו; שומר החומה הקריב את עצמו כדי להציל את הנבחרת.

הראשון שהתעשת היה מאמן השוערים. הוא הביט אל הספסל וסימן לו לקום.

 

המשחק חודש. יוון אמנם החזיקה כעת ביתרון מספרי, אך לא הראתה כל עניין לממש אותו. היא קיוותה, כך נראה, להתיש את עשרת השחקנים הישראלים במשך הדקות שנותרו עד לסיום המשחק, ואז למגר את הנבחרת הרצוצה במהלך ההארכה. הקהל, שפירש את ההסתגרות היוונית לא כמהלך טקטי מחוכם אלא כחולשה וכנקודת תורפה, התאושש מן ההלם שפקד אותו לאחר ההרחקה והחל בשירת מלחמה מהדהדת. השחקנים נסחפו עם המנוני הקרב והחלו לתקוף בחמת זעם את הביצורים היוונים.

מעמדת השוער הפך המשחק להיות משעמם למדי. ההתרגשות ממשחקו הראשון במדי הנבחרת חלפה במהירות כשהבין שהפך לניצב, האיש הכי פחות עסוק על המגרש. היוונים שיגרו לעברו רק שתי בעיטות חלשות, אותן קלט בקלות. מדי פעם התגלגל לעברו הכדור, והוא מיד העביר אותו לאחד הבלמים שפתח בהתקפה חדשה. היה לו די זמן להביט בצופים, שנראו מעורבים בנעשה הרבה יותר ממנו. למעשה, הבין, הוא רק החליף את מיקומו כצופה במשחק.

יוון הלכה והתבצרה במחצית המגרש שלה, מפתה את הנבחרת הישראלית המדולדלת לתקוף אותה ולכלות בה את כוחותיה ההולכים ותשים. מערך ההגנה היווני הלך והצטופף, והיא התחפרה בו כמו עיר הנתונה במצור, מסתגרת מאחורי החומה ומעיפה מפעם לפעם אבני בליסטרה אל החלל הריק שבין השוער הישראלי לקו האמצע.

כדור תועה שכזה התגלגל לעברו בדקה ה-88, בשעה שכבר ניצב הרחק משערו. הכדור החזק התגלגל אליו במהירות. הוא הביט קדימה; הנבחרת כולה הייתה רחוקה ממנו, מצופפת ברחבת היריבה אחרי עוד בעיטת קרן כושלת. שחקן יווני בודד עשה את דרכו אליו בריצה קלה, כמו לסמן מאמץ. הוא בחן את האפשרויות שעמדו לפניו. כיוון ששחקני הנבחרת עמדו עדיין ברחבה, החליט להחזיר את הכדור ולנסות להפתיע את היוונים, שהחלו לצאת קדימה באיטיות. כשהכדור התקרב אליו, הניף את הרגל ושיחרר בעיטה חזקה וישרה שגילחה את גבעולי הדשא הרמוסים.

אבל היא לא פגעה בכדור.

הלם נפל על האצטדיון בשעה שהכדור המשיך להתגלגל אל עבר השער הישראלי. רגלו המונפת של השוער, שלא פגעה בדבר שירכך את עוצמתה, המשיכה לעלות אל על, והוא איבד את שיווי משקלו ונחת על ישבנו. היווני, שעד לאותו רגע רץ לעברו בניחותא, הגביר בן רגע את מהירותו. הוא ישב על הדשא בשעה שהיווני חלף על פניו בריצה ואסף את הכדור אל רגליו. הבלמים הישראלים החלו לרוץ בעקבותיו. נראה היה שמאוחר מדי להציל את  המצב. אבל הוא לא ויתר.

הוא קם על רגליו, הסתובב והחל לרוץ בעקבות היווני. הוא רץ כפי שלא רץ מעולם. הוא חש ברגליו דוהרות, חורכות את הדשא. היווני שלח מפעם לפעם מבט לאחור, מציץ בשוער שהולך ומתקרב אליו. הפער ביניהם הלך והצטמק. חמישה מטרים, ארבעה, שלושה. עוד רגע והוא נוגע ביווני, עוד רגע והוא מחלץ את הכדור מרגליו.

ליווני לא נותרה ברירה. במרחק של כ-30 מטרים מהשער הישראלי החליט לבעוט את הכדור אל המסגרת. ליבו צנח לרגע בקרבו. היווני נעצר והביט בכדור המתגלגל אל עבר השער, הולך ומאבד מתאוצתו עם כל מטר, עם כל נגיעה בגבעולי הדשא הסרבניים.

אבל הוא סירב להיכנע. הוא המשיך לרדוף אחרי הכדור, חולף על פני היווני בריצה מתנשפת. הוא רץ כל עוד רוחו בו. הכדור הלך והאט, אבל הוא רק הלך והאיץ. כשהכדור כבר עמד על קו השער, גלש לעברו בשתי רגליים. הוא חש בגופו מחליק על הדשא, מתקרב, סוגר את הפער, נוגע בכדור בקצות נעליו.

זה היה מאוחר מדי. הכדור חצה את קו השער.

שריקה חדה צרמה באוזניו בשעה שהמשיך לגלוש אל תוך השער, שתי רגליו השלוחות קדימה ננעצות בין חללי הרשת. הוא שכב שם, בתוך שערו, במשך זמן שנדמה לו כי עמד מלכת. אפודת השוער שלגופו היה מרוחה ברגבי אדמה ושברי גבעולים, גרגרי חול דבקו בריסיו. הוא היה שרוע על גבו, רגליו סבוכות ברשת, עיניו נעוצות בשמיים המקדירים מעליו. האצטדיון כולו נהם עליו בבוז אדיר, מחריש אוזניים. זו הייתה תזמורת הלוויה שלו.

התמונה הזו – השוער הלכוד ברשתו – עיטרה למחרת את שערי העיתונים כולם, מרוחה מתחת לאותיות קלס על העמודים הראשונים. העיתונים התחרו זה בזה בכותרות המשפילות, בקלישאות הזועמות, בחידודי הלשון הצולפניים על חשבונו של "העכביש שנפל ברשת". אחד מהם זעק "שער ריק", ואחר הכריז על "היום בו מת העכביש".

עיתונות הספורט היתה שאור בריוני בעיסת ההמון הצעקנית. בן לילה הפך לאויב העם. למול מורנו – הגיבור שהקריב את עצמו למען המדינה – הוא היה המנוול, הרשלן, איש החורבן, קבלן ההרס של הפנטזיה. האומה לא היתה מוכנה לסלוח.

 

***

 

האצטדיון העירוני שכב בפאתי העיירה כמפלצת בטון רדומה, מתנמנם בשמש אחר הצהריים קיצית. חיי הדרמה הסוערים כבר היו מאחוריו. פעם היה ההמון מפיח בו חיים, ותרדמתו השבועית היתה מופרת בשאגות הצופים בטרם היה חוזר לדמום בשיממונו. כיום היו אפילו שעות הערות שלו קצובות ועצלות.

חלפה קצת יותר ממחצית השעה מאז שיצא מביתו ועד שהגיע לאצטדיון. ואף על פי כן, הדרך הזו נראתה לו ארוכה יותר מכפי שהיתה הדרך שהחזירה אותו מצמרת הליגה הראשונה אל מחוזות נעוריו. עבורו זו לא היתה הידרדרות או נפילה; זו היתה התרסקות.

העולם היה חסר סבלנות כלפיו לאחר כישלון ההעפלה למונדיאל. איש לא זכר לו את הקריירה המוצלחת, את ההצלות, את הגלישות האובדניות לרגלי החלוצים. איש לא נתן לו הנחות על שהיתה זו הופעתו הראשונה במדים הלאומיים, על הסיטואציה בה נאלץ למלא את מקומו של גיבור הנבחרת, על הלחץ. איש לא דיבר על ההחמצות בצדו השני של המגרש, על הכישלון הקבוצתי, על החידלון הכללי. איש לא הגן עליו. הכל נפל על כתפיו. אנשים היו לועגים לו בפניו ושלא בפניו. הוא הפך לאישיות בלתי רצויה במגרשים, באולפני הטלוויזיה, ברחוב. הוא היה האשם, הנבל, הבוגד. יום אחד, כשהלך עם ילדיו לקנות נעליים בקניון, סילק אותו המוכר הכעוס מהחנות. "עוף מכאן", אמר לו, "אני לא רוצה את הנאחס שלך אצלי. הרסת הכל".

זה לא הפתיע אותו. הוא ידע תמיד ששוער לא נמדד בהצלחותיו, אלא בכישלונותיו. ברזיל הפכה את מואסיר ברבוסה לסמל אסון המרקנאסו ב-1950, ואת מאנגה לשם נרדף לטעויות שוער מביכות לאחר ההדיפה האומללה מול אוזביו במונדיאל 1966. לאמדאו קאריסו הארגנטינאי זה קרה בגביע העולם ב-1958, לסרחיו גויקוצ'אה – לאחר התבוסה מול קולומביה ב-1995. פביאן בארטז נתפס כליצן בגלל ה"ברטוזים". שלמה שרף זרק את הפסד נבחרת ישראל מול ספרד ב-2000 על רפי כהן. מה זוכרים היום מניר דוידוביץ' הגדול, שאל אותו פעם הסוכן שלו. את ההצלות המדהימות? את השיאים ששבר? את תואר שחקן העונה? לא. זוכרים לו את "אוי דוידוביץ'".

את הטעויות הגדולות של שחקני השדה תמיד שוכחים. חלוצים יכולים להחמיץ כל משחק, כל המשחק. הם לא יגררו את זה על גבם למשך כל חייהם. כדי שיזכרו לחלוץ החמצה, זו צריכה להיות החמצה קולוסאלית: רוזנטל בליברפול נגד אסטון וילה ב-1992, קאנו בווסט ברום נגד מידלסבורו ב-2004, משה ביטון ביפו נגד קטמון ב-2012. אבל להחמצות מן המניין יש חיי מדף קצרים בזיכרון הקולקטיבי. החמצות לא מכריעות משחקים. זה בדיוק מה שהן עושות – לא מכריעות. אבל טעות שוער? טעות שוער חורצת גורלות. ראשית, את גורל המשחק, ואז – את גורל השוער.

העובדה שידע את כל זה עוד קודם לכן לא הקלה עליו בהתמודדות עם המשבר. כשחזר לעמוד בשערה של מכבי תל אביב לאחר ההשפלה במשחק הנבחרת נראה מבולבל, מוסח, לא מרוכז. הוא ספג שערים טיפשיים על ימין ועל שמאל. הקהל היה הראשון לאבד בו אמון, אחריו השחקנים, ולבסוף – גם המאמן. שלושה שבועות לאחר משחק הנבחרת איבד את מקומו בשער הקבוצה. הוא לא שב אליו עוד. בתום העונה עזב את המועדון. הוא ניסה את מזלו בשני מועדונים נוספים בליגה הראשונה, אך נכשל גם בהם. אחרי שנתיים וחצי מצא את עצמו עם כרטיס השחקן בידו וללא הצעות מקבוצות הליגה הבכירה. אז החליט לחזור הביתה.

הוא חזר לקבוצת נעוריו, ששיחקה בליגה השנייה. היא שמחה לאמץ אותו בחזרה אל חיקה, הוא ניאות לעשות זאת בשכר צנוע במיוחד. כשחזר אל בית הוריו, שעמד ריק מאז מותם, חשב שכאן אולי יוכל לחזור לחיים. כאן יהיה מרוחק מהעיתונות הנשכנית, מהקהל הלוחץ, מהעיר הסואנת שבה הרגיש שכל אדם ברחוב מצביע עליו בבוז.

אבל זה כבר היה מאוחר מדי עבורו. הדיכאון כבר היכה בו, כמו דקירת רעל שנמזג אל הדם. בתחילה היה תוקף אותו בהדרגה, כמו חשיכה שנופלת לאיטה על קליפת המוח. הוא היה אורב לו בכל הזדמנות, מתנפל עליו וגורר אותו לתוך בור עמוק ואפלולי של תודעה מרוקנת, מיואשת, עגומה. הוא כמעט יכול היה לחוש כיצד גופו תש, מנוקז מאנרגיה, נע מכוח האינרציה מהבית לאימון, מהאימון לבית, וחוזר חלילה. הוא לא מצא עוד עניין בחיים, במשפחה, בחברים.

הדיכאון הלך והחמיר. הצלילות הרגעיות והחוזרות הפכו לטביעה ארוכה ואינסופית במים אפלים. אשתו הבחינה בכך, וניסתה לשכנע אותו ללכת לטיפול. הוא סירב בעקשנות – לא מתוך זלזול בכוחו של הטיפול, אלא מחשש מפני מה שיעשה הדבר לחייו ככדורגלן, כבעל, כאב. זו היתה עלולה להיות אבחת החרב על הקריירה הדועכת שלו. לעולם הכדורגל הלוחץ והדרוויניסטי לא היתה סובלנות לאנשים עם בעיות בראש. איש לא רוצה שוער מדוכא.

אט אט נקוותה כל מהותו אל המסלול הקבוע שבין ביתו לאצטדיון. זו היתה שגרה, הרגל, דבר מה להיאחז בו. פעם או פעמיים ביום יכול היה להתרחק מהבית, מהמשפחה, מהחברה, מהצורך לעטות על פניו מסכות מזויפות של אושר או סתם שביעות רצון. אז יכול היה להיות מי שהוא: שוער כדורגל. כל מה שהיה תמיד, כל מה שידע לעשות.

 

באותה שעה שבה עמד לפני האצטדיון צלצל הטלפון בביתו. המפתח קרקש במנעול הדלת בעצבנות ופתח אותה, ואשתו נכנסה בסערה אל הבית, שקיות הקניות בידיה. היא ידעה שזה טיפשי, אבל צלצולי טלפון תמיד נדמו לה כקריאותיו של הגורל.

היא הניחה את השקיות בחופזה על הרצפה ומיהרה לענות לטלפון, שלא הראה סימני כניעה. מיד זיהתה את חיתוך דיבורו חסר הסבלנות של מנהל הקבוצה. הוא ביקש לשוחח עם בעלה. היא הופתעה, אך ניסתה את מזלה בקריאה אל חלל הבית. איש לא ענה.

"הוא עדיין לא חזר מהאימון", אמרה למנהל.

"לא חזר מהאימון, אה?", חזר המנהל על דבריה בזלזול.

"כנראה", מלמלה בחוסר הבנה.

"גברת, בעלך לא היה באימון! כבר חודש שבעלך לא מגיע לאימונים. אבל אם הוא לא בבית, אני מניח שהוא לפחות החלים מהמחלה, מה?".

היא שתקה.

 

ההיעדרויות מהאימונים הפכו תכופות. בחודש האחרון הודיע שהוא חולה. הוא באמת היה חולה, גם אם לא כמו שחשבו בקבוצה. תחת שישכב בבית ויתאושש, העדיף ללכת בעיירה, לשוטט בה כהלך מת, במסלול שהוליך אותו אל האצטדיון. זו הייתה דרך הייסורים שבה נשא את צלב קלונו, המדרון הסיזיפי שבו גלגל את סלע חרפתו שוב ושוב.

כשעמד עכשיו מול האצטדיון הישן, לא ידע עוד אם ההרגל מציל אותו מן הדיכאון, או שמא דווקא נוסך בדיכאון חיים. לפתע הבין כי הכדורגל לא היה קרן אור באפלת ראשו, אלא יריעת החושך עצמה. זה הכדורגל שהביא עליו את אסונו. הכדורגל, שהפך אותו מילד מנודה לגיבור ההמונים, דחה אותו כעת ככלי אין חפץ בו, ככדור שנבעט אל מחוץ למגרש. הכדורגל בגד בו. והדיכאון – הדיכאון הפך לכדור ברזל שאפילו הוא לא היה יכול עוד לעצור.

הוא לא עצר באצטדיון. רגליו הוסיפו ללכת, ולבסוף נעצרו ליד תחנת הרכבת הישנה שעמדה בסמוך למגרש. זו היתה שעת בין ערביים מנומנמת, והתחנה היתה ריקה מאדם. רק כרטיסנית ומאבטח היו בה, מפטפטים ביניהם. הם לא השגיחו בו שעה שעמד לפני הפסים.

 

"מאמן הכושר ראה אותו", אמר המנהל הכעוס. "כבר חודש שהוא מספר לנו שהוא חולה, אבל היום מאמן הכושר ראה אותו מסתובב בעיר".

"מה?…", מלמלה בקושי.

"די, נגמרו השקרים. את לא יכולה להגן עליו יותר".

היא שתקה.

"תודיעי לו שהוא לא צריך לשקר עוד. הוא לא צריך להגיע יותר לאימונים. אנחנו מתירים את החוזה, משחררים אותו".

היא שתקה. מנהל הקבוצה חש לפתע שלא בנוח.

"אני מצטער", אמר, ונדמה היה לה שהוא באמת מתכוון לזה. "הוא היה שוער מצוין. הכי טוב שראיתי. אבל אולי אין לו את האופי הדרוש לזה".

הוא ניתק את השיחה, והיא רק חשבה: ואולי זה בדיוק האופי הדרוש. אולי זה לא יכול להיות אחרת.

 

 

הוא הביט בהצטלבות מסילות הברזל, ואז הציב כף רגל על אדני העץ הרעועים. אחר הציב את השנייה. הוא הסתובב, מישיר גופו אל המסילה הנמתחת אל האופק. בשקט שעמד בתחנה יכול היה לשמוע את דברי ההבל שהפטיר המאבטח אל הכרטיסנית, את גניחותיה הקצובות של מכונת המשקאות, את אוושת רוח הערב בשיבולים שבצדי המסילה, את קרקוש הפח העצל של שלט ההכוונה החלוד. וגם את הרכבת.

קודם שמע את הרכבת, ורק אז הבחין בה: כתם שחור שמבקיע את היריעה האדמומית של הערב, הולך ומתעצם, דוהר לעברו כחץ שלוח. הוא חש את שריריו נמתחים. רק עכשיו שם לב לדריכות האינסטינקטיבית של גופו: לברכיים הכפופות, לגב הרכון קדימה, לזרועות השלוחות לצדדים, לכפות הידיים הפתוחות. לראשונה זה זמן רב חש את הדם הולם בעורקיו, את האדרנלין נמסך בו. נשימותיו נקצבו על פי שקשוקם של גלגלי הרכבת. הוא ניצב בין קורות הברזל, דרוך, מרוכז, מוכן לקלוט את הקטר בגופו.

המחשבות רצו בראשו במהירות, מפלחות את החשיכה כמו הרכבת החותכת את הלילה: משחקים בשכונה, מגרשי חצץ, צלילות, זינוקים, אביו, היגיטה, שערים ענקיים, אצטדיון מפלצתי, הסוכן, העכביש, המוהוק, ספסל הנבחרת, מורנו, הכרטיס האדום, השער ההוא, הרגליים הסבוכות ברשת, השריקה הצורמת, הבוז מחריש האוזניים, הקריאות החוזרות בשמו שנישא באוויר בכעס, בלעג, באהבה.

באהבה?

הוא הביט הצידה. היא עמדה שם, ליד המכונית הקטנה, קוראת בשמו. דמעות עמדו בעיניה. הוא הביט בה. פתאום הבין שהוא לא האיש הכי בודד בעולם. בחשיכה הזו שאפפה את ראשו, היא היתה קרן האור העקשנית שמנסה לפלס דרך אליו. האור הבהיר, העיקש, המיטיב. האור שסירב לראות.

אבל הוא היה אסונה. היא היתה כרוכה בו, בשוער השנוא, חרפת האומה. היא אשת קין. גאולתה היתה בידיו. הוא יכול לשחרר אותה לחיים אחרים, חיים שבהם איש לא יצביע עליה ברחוב כעל אשתו של הנבל. חיים שלא יתנהלו בצל הקללה. חיים שלא יהיו חייו. היא לא צריכה לחלוק איתו בעול. הצלב הזה הוא שלו.

הרכבת כבר היתה קרובה, אגרוף הקטר שלה מונף לקראתו. הוא יכול היה לחוש ברוח הנוטשת אותו בשעה שהרכבת קרעה אותה לשניים. שוערים צריכים לקבל הכרעות בשברירי שניות. לזנק ימינה או שמאלה, להישאר במקום או לצאת מהשער, לגלוש אל הכדור או להישאר על הרגליים. אתה צריך להיות דרוך, לקרוא היטב את המשחק, לסמוך על האינסטינקטים שלך.

הוא הביט בה. הוא לא היה שוער של אינסטינקטים. הוא היה שוער של אומץ. הוא היה שוער מתאבד.

12122609_10153732328022079_8126402901302601908_n

המלך לואי

לואי סי. קיי., גרסת 2012. כשהוא עדיין היה יותר מצחיק ממבריק.

(פורסם ב"בלייזר", אפריל 2012)

לואי 1 לואי 2 לואי 3

קול העם (עם מותו של יורם קניוק)

קניוק

פורסם במקור ב"פנאי פלוס" (13.6.13)

עשו לעצמכם ניסוי: לכו בין דוכני שבוע הספר העברי השבוע, ונסו לשייך סופר ישראלי למחנה פוליטי. אבל לא בניחוש מושכל (ברור, כולם שמאלנים, חוץ מאלה מספריית בית אל), אלא מתוך ידיעה אמיתית. לא הטרויקה הוותיקה עוז-יהושע-גרוסמן, לא בעל הטור מאיר שלו, לא סופרי דור תש"ח ודור המדינה. חפשו את הצעירים. את כמה מהם שמעתם מדברים נגד הממשלה? כותבים בזכות התקציב? מביעים את דעתם בנוגע לסוגיית הפליטים או ההתנחלויות? על הרקע הזה, רקע אפור לתפאורה החגיגית של שבוע הספר, אובדנו של יורם קניוק השבוע הוא לא רק אובדן אנושי וספרותי, אלא גם אובדן ציבורי מהמעלה הראשונה.

קניוק ראוי להיזכר בראש ובראשונה כסופר יוצא מן הכלל ובעיקר יוצא דופן במחוז הישראלי של הרפובליקה הספרותית. לא פחות מכך, הוא ייזכר כטיפוס מרתק שנוצר בצלמם של אייקוני תרבות אמריקאיים, מין ג'ק לונדון פוגש את ג'ק קרואק בלבנט: בן סנדקאות של ביאליק, לוחם פלמ"ח, ספן, מחפש זהב ויהלומים, ביטניק בניו יורק ובוהמיין בתל אביב. אבל קניוק גם ייזכר כקניוק של העשור האחרון לחייו, איש חכם ואמיץ שככל שהזמן השח את קומתו, כן הלך והצטלל קולו התקיף.

בשנים האלה, שבהן זכה קניוק לעדנה מאוחרת ומוצדקת, הוא היה גם לקולה החד וחסר הפשרות של ישראליות שפויה ומפוכחת, מרירה ולוחמנית, אוהבת אדם ורודפת צדק. ישראליות שלפעמים מרימה ידיים בכניעה ומבקשת לפרוש מן המשחק המכור (להירשם בתעודת הזהות כחסר דת, להקים את מדינת תל אביב), ולפעמים מסרבת לקבל את הדין ולמסור את הארץ אותה הקימה למול הסהר. כי הרי, מסביב יהום הסער, אך ראשנו לא ישח.

"כולנו שרשרת", כתב קניוק ב"יומן הליכתי אל סופי", עוד רשימה אמיצה בבלוג המרתק שלו, שהקריאה הפוסט-מורטמית בו מצמררת. "אחד הולך ואחד בא". יורם קניוק היה לעת זקנתו נביאם העיקש של צעירים אידיאליסטים שמתקשים למצוא את קולם אצל הסופרים בני דורם. במותו ציווה לנו וואקום גדול.

הפרוטוקולים של האקר: רשומות מממשלת דחלילים

כן אדוני ראש הממשלה

(פורסם במקור, בגרסה מקוצררת, בגיליון פברואר של "בלייזר")

החודש (פברואר) לפני 33 שנה נפל דבר בפוליטיקה העולמית: ג'ים האקר מונה לשר בממשלת בריטניה. האקר היה אמנם דמות בדיונית בסדרת טלוויזיה בשם "כן, אדוני השר", בדיוק כמו המשרד המופרך שלו לעניינים מנהליים, אבל זה לא שינה דבר; ההשפעה שלו, כך נראה, לא היתה פחותה מזו של מרבית השרים שתפקדו במקביל בממשלה האמיתית של מרגרט תאצ'ר. מעבר להצלחה המסחרית והביקורתית, היא חלחלה לשיח הציבורי, הפוליטי והאקדמי. אחד מהבכירים במשרד ראש הממשלה סיפר שכשהלייבור חזר לשלטון ב-1997 אחדים מהשרים לקחו ברצינות רבה את יחסי העבודה שהוצגו בסדרה ונזהרו בכל מגע עם פקידי הציבור. תאצ'ר עצמה, מעריצה מושבעת, הודתה שמדובר בדיוקן מדויק של "מה שמתרחש במסדרונות הכוח".

"כן, אדוני השר" התגלגלה בהמשך ל"כן, אדוני ראש הממשלה", כשהאקר נכנס לדאונינג 10. ב-1988 סיים האקר את תפקידו, אך בינואר השנה זכה לחיים חדשים עם חידושה של הסדרה ב-BBC. וכל אלה יחד, פלוס ממשל ישראלי ושחר של יום חדש או פחד של יום ישן, הן הזדמנות מצוינת לקבץ כמה לקחים נבונים מסדרת טלוויזיה שהורידה את המסך המפואר מעל לפוליטיקה הפרלמנטרית והותירה אותה עלובה וחשופת ערווה בעין הזרקורים. הנה, אם כן, הפרוטוקולים של ממשל האקר.

משתתפים:

ג'יימס (ג'ים) האקר, ראש הממשלה.

סר האמפרי אפלבי, מזכיר הקבינט (תפקיד מקביל למזכיר הממשלה, פחות או יותר).

ברנרד וולי, ראש לשכת ראש הממשלה.

כל האמת

האמפרי: "השלב הראשון הוא להביע תמיכה מוחלטת".

ברנרד: "למה?".

האמפרי: "משום שאתה לא רוצה להיזכר כמי שאמר שמישהו אינו ראוי. עליך להיראות כחבר. אחרי הכל, צריך לעמוד ליד מישהו לפני שאתה יכול לנעוץ לו סכין בגב".

ברנרד: "אבל אלכסנדר ג'יימסון הוא איש טוב. הוא כנה ויעיל".

האמפרי: "מצוין. זה השלב השני. אתה מונה את מעלותיו המהוללות, במיוחד את אלה שהופכות אותו לבלתי מתאים. אתה מהלל אותן עד לנקודה שהן הופכות לחיסרון – השלב השלישי. או – אפילו טוב יותר – אתה מפשט את דעותיו בכך שאתה מצמיד להן תוויות, כפי שעשית עכשיו.

ברנרד: אתה מתכוון ל'מיסטר קלין'?".

האמפרי: "כן. אמרת שהוא הולך לכנסייה?".

ברנרד: "כן, אני חושב שהוא היה פעם כומר, מזמן".

האמפרי: "נפלא. נוכל להשתמש בזה נגדו".

ברנרד: "איך?".

האמפרי: "איש מקסים, אין לו אויב בעולם כולו. אבל האם הוא באמת מוכן להתמודדות עם הנוכלים של העיר?".

ברנרד: "ג'יימסון די קשוח".

האמפרי: "אז נאמר שהוא קשוח מדי. השלב הרביעי: אתה מונה את כל תכונותיו הרעות בכך שאתה מגן עליהן ודוחה אותן. אתה יודע: 'הו, זה בטח לא משנה שהוא סרבן מצפון. אני בטוח… איש לא מפקפק בפטריוטיות שלו'. או: 'אני חושב שהביקורת על כך שהחברה האחרונה שניהל פשטה את הרגל לא היתה הוגנת לחלוטין'".

ברנרד: "זה בהחלט יעשה את העבודה".

האמפרי: "אם לא, תמיד אפשר לרמוז לשערורייה נסתרת. אם הוא לא נשוי, נרמוז להומוסקסואליות".

ברנרד: "ואם הוא נשוי?"

האמפרי: "ניאוף. עם מישהי שמחוץ לטווח ההאשמות. מישהי ממשפחת המלוכה, למשל. או מגישת טלוויזיה".

ברנרד: "ומה אם ברור שהוא נשוי באושר?".

האמפרי: "תגיד שהוא פוריטני קיצוני, או שהוא שותה, או שהוא עובר טיפול פסיכיאטרי. האפשרויות אינסופיות. הסכת ולמד".

***

ברנרד: "ערכנו שינויים קלים בנאום".

האקר: "'עלינו לבחון טווח רחב של אפשרויות בכל הקשור להוצאות ממשלתיות'? זה לא אומר כלום!".

ברנרד: "תודה, אדוני".

***

ברנרד: "אני מתכוון (שחלה התקדמות) בנוגע לנושא שבאופן רגיל הוא לחלוטין בשליטת השירות הציבורי שבו התפתחו התפתחויות".

האמפרי: "אתה מדבר בחידות!".

ברנרד: "הו, תודה רבה".

***

"תודה, ברנרד, לא יכולתי לנסח זאת בצורה פחות בהירה" (האקר)

***

האמפרי: "ייתכנו הדלפות. אין לנו עניין בעוד השערות חסרות אחריות בתקשורת".

האקר: "אפילו אם הן נכונות?".

האמפרי: "במיוחד אם הן נכונות. אין גרוע ממידע מדויק לא אחראי".

***

האקר: "כל זה אמיתי ומדויק לחלוטין?".

האמפרי: "זה הגיע ממשרד ההגנה".

האקר: "אף על פי כן, ייתכן שזה אמיתי ומדויק".

*** 

"אני לא רוצה ועדה לחקירת ההדלפה. אני רוצה לגלות מי עשה את זה" (האקר)

***

האקר: "הסטטיסטיקות מוצקות".

האמפרי: "סטטיסטיקות? אפשר להוכיח הכל עם סטטיסטיקות".

האקר: "אפילו את האמת…".

***

מזכיר הקבינט לשעבר: "ניסית להפריך את העובדות?".

האמפרי: "זה רעיון פוליטי, עובדות לא נוגעות לו".

***

"אף אחד לא יודע שזה לא נכון. הצהרות לעיתונות לא ניתנות תחת שבועה" (האקר)

***

מנכ"ל משרד האוצר: "אתה לא חושב שיש סכנה שרה"מ יכחיש זאת, רק בגלל שזה לא נכון?".

האמפרי: "כלל לא".

***

ברנרד: "תפנה את תשומת ליבה לחוק".

האקר: "היא עורכת דין, ברנרד. לעקוף את החוק זה העבודה שלה".

***

האקר: "נתנו לי קרדיט מלא בחדשות אתמול. אני מניח שזו באמת עבודה שלי, לא? זה חייב להיות, כך כתוב בעיתון" (האקר)

*** 

"ככל שהמשרד גבוה יותר, כך מפלס הפרנויה גבוה יותר. אולם פרנויה צריך להזין, ואין כמו כותרות בעיתון לשם כך" (מזכיר הקבינט לשעבר)

***

ארנולד: "אתה מציע שאעביר מידע מסווג לעיתונות?".

האמפרי: "בהחלט לא, ארנולד. זאת דיסאינפורמציה מסווגת".

***

"זה אחד מהפעלים יוצאי הדופן, נכון? אני מקיים תדריך מסווג לעיתונאים, אתה מדליף, הוא מואשם בהסגרת סודות מדינה" (ברנרד)

***

האקר: "עיתון אחראי לא צריך להדפיס השמצות כאלה. למה עשית את זה?".

עורך: "מכרנו עוד מאה אלף עותקים".

***

האקר: "אל תספר לי על העיתונות. אני יודע בדיוק מי קורא את העיתונים. את הדיילי מירור קוראים מי שחושבים שהם מנהלים את המדינה; את הגרדיאן קוראים מי שחושבים שהם צריכים לנהל את המדינה; את הטיימס קוראים מי שבאמת מנהלים את המדינה; את הדיילי מייל קוראות הנשים של האנשים שמנהלים את המדינה; את הפייננשל טיימס קוראים מי שמחזיקים את המדינה בבעלותם; את המורנינג סטאר קוראים מי שחושבים שהמדינה צריכה להיות מנוהלת על ידי מדינה אחרת; ואת הדיילי טלגרף קוראים אנשים שחושבים שככה היא מנוהלת".

האמפרי: "ומה עם האנשים שקוראים את הסאן?".

האקר: "לקוראים של הסאן לא אכפת מי מנהל את המדינה כל עוד יש לה חזה גדול".

***

האמפרי: "אולי תוכל לייעץ לי, אדוני ראש הממשלה, במיוחד אם השאלות יהיו תוקפניות".

האקר: "מוטב שכך. זה יעביר את המאזינים לצד שלך".

האמפרי: "יכול להיות שאאלץ לענות עליהן".

האקר: "למה? אתה לעולם לא עונה לשאלות שלי".

האמפרי: "לא, זה שונה, אדוני ראש הממשלה. לודוביק קנדי עשוי לשאול אותי שאלות חדות. התחקירנים שלו אמרו שאנשים רבים מעוניינים לדעת מדוע יש בידיו כוח רב כל כך".

האקר: "אם הוא יגיד שאנשים רבים מעוניינים לדעת את התשובה לשאלה הזאת, אמור, 'מנה שישה'. זה ישתיק אותו. הוא לעולם לא יצליח להיזכר ביותר משניים".

האמפרי: "הו, זה מצוין, אדוני. עוד טריקים?".

האקר: "טריקים? האמפרי, זאת טכניקה. תקוף מילה אחת במשפט. למשל, 'לעתים קרובות'. 'לעתים קרובות? למה אתה מתכוון, לעתים קרובות?'. או שתתקוף את המראיין. 'רואים שלא קראת מעולם את המסמך, נכון?'. או שתשאל שאלה משלך. 'זאת שאלה חשובה מאוד. עכשיו הרשה לי לשאול אותך שאלה'. רואה?".

***

במאי: "אתה תרכיב את המשקפיים האלה?".

האקר: "הו, ובכן, מה דעתך?".

במאי: "טוב, זאת החלטה שלך, כמובן. עם המשקפיים אתה נראה סמכותי ופיקודי. בלעדיהם אתה נראה כן ופתוח. מה אתה מעדיף?".

האקר: "טוב, למען האמת, אני רוצה להיראות סמכותי וכן".

במאי: "אפשר רק אחד מהם".

***

במאי: "במה יעסוק המשדר?".

האקר: "בי".

במאי: "כן, אבל מה אתה הולך להגיד? בנושא מדיניות?".

האקר: "מדיניות, כן… חשבתי שזה יהיה הדברים הרגילים – לצעוד קדימה ביחד, מחר טוב יותר, להדק את החגורה, כולם ביחד, לרפא את הפצעים".

במאי: "אבל מה תגיד באופן ספציפי?".

האקר: "אה, ספציפי? טוב, חשבתי שאציע שנהדק את החגורות באופן ספציפי, ושנרפא את הפצעים הספציפיים בחברה. אתה מבין למה אני מתכוון?".

***

במאי: "אם יורשה לי להציע – אל תתקוף את האופוזיציה".

האקר: "אלה החלקים שהמפלגה הכי אוהבת".

במאי: "המפלגה מצביעה לך בכל מקרה. אתה תגרום לקולות הצפים לראות בך טיפוס כועס וסכסכן".

האקר: "אני מבין. מה עלי לומר על האופוזיציה?".

במאי: "אל תזכיר אותה. כל מה שאתה אומר צריך להישמע חמים וידידותי. סמכותי, כמובן, אבל רוחש חיבה. אבי האומה".

***

האמפרי: "לא יעלה על הדעת. אי אפשר להפעיל לחץ על שופט בריטי".

האקר: "איך נבטיח הרשעה?".

האמפרי: "נמצא שופט שלא צריך להפעיל עליו לחץ".

***

האמפרי: "חרף העובדה שסביר להניח שהצעתך יכולה להביא בצדה תועלת מסוימת בעלת חשיבות שולית ופריפריאלית, מנגד ניצב שיקול בעל חשיבות גדולה לאין שיעור באשר למעורבותך האישית בדבר עבירה ברת עונשין בעלת תשתית ראייתית, שתוצאתה תהיה הכתמה והטלת סטיגמה על תפקידים שמילאת ועל תמרוניך הפוליטיים בעבר באופן חסר תקנה ובלתי הפיך שעלול להפוך אותך לבלתי כשיר לתפקידך ולהתנוסס בראש חשיפות והאשמות ציבוריות בעלות אופי מביך ובסופו של דבר בלתי ניתן להגנה".

האקר: "אולי אוכל לקבל תקציר של זה?".

***

"אני לא חושב שאנחנו צריכים להציג את האמת בשלב זה" (האמפרי)

***

האמפרי (לאחר שהמפתח למשרד רה"מ נלקח ממנו): "אדוני ראש הממשלה, עלי להביע באופן הנחרץ ביותר את מחאתי העמוקה למדיניות הממוסדת החדשה שמביאה להגבלות חמורות ובלתי נסבלות על בואם ולכתם של חברים בכירים בהירארכיה ושתביא, בסבירות גבוהה ביותר, אם ההמצאה המגונה החדשה תימשך, לתעוקה על ערוצי התקשורת, ושתגיע בשיאה למצב של ניוון ארגוני ושיתוק אדמיניסטרטיבי, שיהיה למעשה להתפרקות עקבית ומתואמת של תפקיד הממשל של הוד מלכותה בממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד!".

האקר: "אתה מתכוון לומר שאיבדת את המפתח?".

***

"הבהרה היא לא לעשות את דבריך לבהירים, אלא להשאיר את עצמך נקי" (האמפרי)

***

האמפרי: "קשה לשכנע את ראש הממשלה שמדובר ברעיון גרוע".

ארנולד: "כמובן. למעשה מדובר ברעיון מצוין. פשוט אסור שייצא לפועל".

***

האמפרי: "אני מבין שהכחשת את העובדה שהיה ציתות לקו הטלפון של חבר הפרלמנט האליפקס?".

האקר: "זאת היתה השאלה היחידה שיכולתי לענות עליה תשובה פשוטה, בהירה, ישירה וכנה".

האמפרי: "כן… למרבה הצער, למרות שהתשובה היתה פשוטה, בהירה וישירה, קשה להצמיד לה בהגינות את שם התואר הרביעי שבו השתמשת היות והיחס המדויק בין המידע שמסרת ובין העובדות, ככל שהן ידועות ונתונות, הוא כזה שעלול להוביל לבעיות אפיסטמולוגיות בשיעור ניכר שיציבו על המקורות הלוגיים והסמנטיים של השפה האנגלית עול כבד מכפי שניתן לצפות שתישא".

האקר: "אפיסטמולוגי? על מה אתה מדבר?".

האמפרי: "שיקרת".

***

"ובכן, ברור שהוועדה הסכימה שמדיניותך החדשה היא אכן תוכנית נפלאה, אבל בבחינת חלק מהספקות שהובעו, אולי אוכל להציע כי זכורני שלאחר דיון מחושב, חוות דעתה השקולה של הוועדה היתה שבעוד שהיא התחשבה בכך שההצעה זכתה בעיקרון בהסכמה רחבה, הרי שאחדים מהעקרונות היו בעקרון עקרוניים דיים ואחדים מהשיקולים היו כה מורכבים ובסופו של דבר התאזנו למעשה, כך שבעקרון הוצע שהמעשה המחושב והשקול יהיה להגיש את ההצעה לדיון מעמיק יותר, שישים דגש על החיבור המהותי של ההצעה החדשה עם עקרונות קיימים ועם העיקרון של הטיעונים העיקריים שההצעה מעלה ומציעה את אישורם. בעיקרון" (האמפרי)

***

ברנרד: "המפלגה עשתה סקר וכל הבוחרים בעד שירות לאומי".

האמפרי: "אז תערוך סקר נוסף שיראה שהם מתנגדים לשירות לאומי".

ברנרד: "הם לא יכולים להיות גם בעד וגם נגד".

האמפרי: "השתתפת פעם בסקר? בחורה צעירה מגיעה אליך הביתה. אתה רוצה לעשות רושם טוב, אתה לא רוצה להיראות כמו אידיוט, נכון? היא מתחילה לשאול שאלות. מר וולי, האם אתה מודאג ממספר הצעירים המובטלים?".

ברנרד: "כן".

האמפרי: "האם אתה מודאג מהעלייה בשיעור הפשע בקרב בני נוער?".

ברנרד: "כן".

האמפרי: "האם אתה חושב שבמערכת החינוך חסרה משמעת?".

ברנרד: "כן".

האמפרי: "האם אתה חושב שאנשים צעירים מקבלים סמכות ומנהיגות?".

ברנרד: "כן".

האמפרי: "שהם צריכים אתגר?".

ברנרד: "כן".

האמפרי: "האם אתה בעד שירות לאומי?".

ברנרד: "אני מניח שכן".

האמפרי: "כן או לא?".

ברנרד: "כן".

האמפרי: "אחרי כל מה שאמרת לי, אתה לא יכול להגיד 'לא'. משמיטים את חמש השאלות הראשונות ומפרסמים רק את הראשונה".

ברנרד: "זה מה שהם עושים?".

האמפרי: "לא המכונים המכובדים, אבל אין הרבה כאלה. לחלופין, הבחורה הצעירה יכולה להשיג תוצאות הפוכות. מר וולי, האם אתה מודאג ממלחמה?".

ברנרד: "כן".

האמפרי: "האם אתה מודאג ממרוץ החימוש?".

ברנרד: "כן".

האמפרי: "האם מסוכן לתת נשק לצעירים?".

ברנרד: "כן".

האמפרי: "האם זה לא נכון לחייב אנשים לשאת נשק?".

ברנרד: "כן".

האמפרי: "האם אתה מתנגד לשירות לאומי?".

ברנרד: "כן".

האמפרי: "בבקשה. הדוגמה המאוזנת המושלמת".

***

האקר: "זה נורא, ירדנו עוד שלוש נקודות בסקרים".

האמפרי: "לא הממשלה כולה, רק אתה".

***

האמפרי: "מה מטרת מדיניות הביטחון שלנו?".

ברנרד: "להגן על בריטניה".

האמפרי: "לא! מטרתה לגרום לאנשים להאמין שבריטניה מוגנת".

ברנרד: "לגרום לרוסים להאמין?".

האמפרי: "לא לרוסים, לבריטים! הרוסים יודעים שהיא לא מוגנת".

***

האקר: "תן לי לספר לך מה היה היום (בשאילתות בפרלמנט). השאלה הראשונה נגעה למחדל המחסור בקצינים בבתי הכלא. תשובה מבריקה! אמרתי: 'אני מפנה את החבר הנכבד לנאום שנשאתי ב-28 באוקטובר'".

האמפרי: "הוא זכר מה אמרת?".

האקר: "לא. גם אני לא, למעשה. ועדיין, השתקתי אותו. השאלה הבאה היתה: 'האם משרד התעסוקה שיחק עם המספרים?'".

האמפרי: "כמובן".

האקר: "אני יודע. עניתי שלא מצאתי שום ראיה לכך".

האמפרי: "לא חיפשת".

ברנרד: "ולא הראינו לך".

האקר: "מצוין. אחר כך עברנו להתכתשות על תוכניות משרד האנרגיה לפסולת גרעינית. הוא רצה שאודה שהקבינט היה חלוק בסוגיה".

האמפרי: "הוא אכן היה חלוק".

האקר: "אני יודע. עניתי: 'הקבינט קיבל החלטה פה אחד'".

האמפרי: "איימת לפטר את מי שלא יסכים איתך".

האקר: "וזה בהחלט גרם להם לקבל החלטה פה אחד. הספסלים האחוריים הריעו לכל מילה. אה, כן, אחר כך נשאלתי מדוע פרויקט הטיל נגד טילים בליסטיים הושלך לפח יום לפני שהסתיים הייצור".

האמפרי: "איך יצאת מזה?".

האקר: "זה היה המהלך המנצח שלי! תשובתי היתה גאונות צרופה. אמרתי שהמדיניות שלנו לא היתה אפקטיבית כפי שקיווינו שתהיה. ברור שטעינו לגביה".

האמפרי: "הודית בכך?".

האקר: "כן. מבריק! זה הוציא להם את הרוח מהמפרשים!".

האמפרי: "כנות תמיד מקנה לך את יתרון ההפתעה בבית הנבחרים".

***

האמפרי: "אני מבין שהמסמך הזה לא מיועד להגשה?".

מנכ"ל משרד האוצר: "האמפרי ידידי, אלה המסמכים להגשה".

האמפרי: "הו, כן. אבל זה מגיע רק עד לנספח 11".

המנכ"ל: "סליחה. הנה עוד שישה…".

האמפרי: "הו! אין שום סכנה שהם יעברו על כל זה. איפה התקציר בעמוד בודד לקבינט?".

***

האמפרי: "אתה לא חושב שיש סכנה שמישהו יבחן את הפרטים?".

מנכ"ל משרד האוצר: "מי? השרים מתודרכים רק על ידינו. כולנו עובדים נאמנים של השירות הציבורי".

האמפרי: "כן. ארשום את זה כנושא האחרון בדיון הקבינט לפני ארוחת הצהריים".

ארנולד: "הם לא יבזבזו על זה יותר מחמש דקות".

***

"'צפון האוקיאנוס ההודי – דו"ח מצב'. 138 עמודים, זה חייב להיות זה" (האקר)

***

האמפרי: "ממשלה פתוחה, אדוני, חופש המידע. עלינו לומר לעיתונות בפתיחות ובכנות את כל מה שהיא יכולה למצוא בקלות לבדה בדרך אחרת".

***

האקר: "אמור שהפרוטוקולים מוכיחים לחלוטין את צדקתי, אך מפאת החוק אי אפשר לראותם אלא בעוד 25 שנה".

עמימות דיפלומטית

"ברגע שאתה מתחיל להתעניין במתרחש במדינות אחרות, אתה ניצב על מדרון חלקלק" (האמפרי)

***

האקר: "בריטניה לא צריכה לתמוך בחוק וסדר?".

האמפרי: "כמובן שאנחנו צריכים, אדוני ראש הממשלה. אבל אסור שניתן לזה להשפיע על מדיניות החוץ שלנו".

***

האקר: "בתור התחלה הקראתי לנשיא האמריקאי את הדו"ח שלי, ואז הוא הקריא לי את הדו"ח שלו, ואז החלטנו שיהיה מהר יותר אם פשוט נחליף דו"חות ונקרא אותם בעצמנו. ואז העברנו את הזמן בללכלך על הצרפתים" (האקר)

***

האקר: "הייתי מותש בבית הלבן. אני בקושי זוכר מילה ממה שהנשיא אמר".

האמפרי: "הוא לא אמר הרבה, ראש הממשלה. גם הוא היה מותש".

האקר: "מדאיג קצת, הלא כן? ראשי מדינות כמוני טסים בכל העולם, מקיימים פגישות חשובות על עתיד האנושות, ואנחנו גמורים כמו סמרטוטים?".

האמפרי: "זה היה מדאיג, אדוני ראש הממשלה. אולי זאת הסיבה שמשאים ומתנים נעשים מראש על ידי משרתים נאמנים כמוני. אי אפשר להשאיר אותם בידיהם של הסמרטוטים".

***

האמפרי: "אנחנו חייבים להגיד לאמריקאים. יהיו להם התנגדויות נמרצות".

האקר: "למי יש את המילה האחרונה בנוגע לשלטון בבריטניה? לקבינט הבריטי או לנשיא האמריקאי?".

האמפרי: "אתה יודע, זאת שאלה מרתקת. אנחנו מתחבטים בה לעתים קרובות".

האקר: "לאיזו מסקנה הגעתם?".

האמפרי: "אני חייב להודות שאני קצת כופר. אני סבור שלקבינט הבריטי, אבל אני יודע שאני בדעת מיעוט".

***

"אנחנו רואים סכנה שהקבינט מחפש מדיניות חוץ משלו" (מנכ"ל משרד החוץ)

***

מנכ"ל משרד החוץ: "הבעיה היא שהאינטרס של בריטניה תמיד מעורב בלעשות עסקאות עם אנשים שהציבור חושב לרעים".

האמפרי: "ולעתים לא לעזור טובים – כשזה לא עוזר לנו".

המנכ"ל: "אז אנחנו נמנעים מדיון ביחסי החוץ, או שאנחנו משאירים את כל הדיונים במשרד. אז אנחנו מגישים מדיניות אחת לשר, שמשקפת את חוות דעתנו, והוא יכול לפעול לפיה".

ברנרד: "ואין אפשרויות אחרות?".

המנכ"ל: "לא".

ברנרד: "אין אלטרנטיבות?".

המנכ"ל: "לא".

ברנרד: "ומה אם הוא לא שבע רצון?".

המנכ"ל: "אם לוחצים עלינו, אנחנו בוחנים שוב".

ברנרד: "וחוזרים עם חוות דעת אחרת?".

המנכ"ל: "מובן שלא, אנחנו חוזרים עם אותה חוות הדעת".

ברנרד: "ואם הוא תובע חלופות?".

האמפרי: "זה פשוט: משרד החוץ יציג לו בשמחה שלוש אופציות. שתיים מהן יהיו בדיוק אותו הדבר. השלישית תהיה לחלוטין בלתי מתקבלת על הדעת".

המנכ"ל: "לפעמים אנחנו מעודדים את השר לגבש חוות דעת משלו. אחר כך אנחנו אומרים שזה יביא למלחמת עולם שלישית, אולי אפילו בתוך 48 שעות".

***

מנכ"ל משרד החוץ: "התגובה הסטנדרטית של משרד החוץ במצב של משבר: בשלב הראשון אנחנו אומרים שדבר לא יקרה".

האמפרי: "שלב שני – אנחנו אומרים שמשהו עלול לקרות אבל אנחנו לא צריכים לעשות דבר בעניין".

המנכ"ל: "שלב שלישי – אנחנו אומרים שאולי עלינו לעשות משהו בעניין, אבל אין מה לעשות".

האמפרי: "שלב רביעי – אנחנו אומרים שאולי יש משהו שיכולנו לעשות, אבל עכשיו מאוחר מדי".

***

שר החוץ: "משרד החוץ לא ירשה זאת".

האקר: "האם הם כאן כדי למלא את הוראותינו, או שאנחנו כאן כדי למלא את הוראותיהם?".

שר החוץ: "אל תהיה מצחיק…".

***

האמפרי: "אני בטוח שמשרד החוץ יסביר לך מה לעשות".

האקר: "משרד החוץ ממליץ לי לא לעשות דבר".

האמפרי: "ואני בטוח שזאת עצה טובה".

***

"משרד החוץ לא שם כדי לעשות דברים. הוא שם כדי להסביר למה אי אפשר לעשות דברים" (האקר)

***

האקר: "לא ננצל את הדיון באו"ם כדי לקדם שלום ורצון טוב?".

האמפרי: "זה יהיה חריג ביותר. האו"ם הוא הפורום המקובל לבטא יחסי שנאה בינלאומיים".

***

"במשרד החוץ אומרים שארוחה אחת של ראש ממשלה עם שגריר הורסת שנתיים של דיפלומטיה סבלנית" (האמפרי)

***

האקר: "אני מבין שאנחנו מתכוונים להצביע נגד ישראל באו"ם הלילה".

שר החוץ: "בוודאי".

האקר: "למה?".

שר החוץ: "הם הפציצו את אש"ף".

האקר: "אבל אש"ף הפציץ את ישראל!".

שר החוץ: "כן, אבל הישראלים הטילו יותר פצצות מאש"ף".

***

"אנחנו צריכים מישהו כמוך בתפקיד השגריר בתל אביב, שיסביר להם למה אנחנו תמיד מצביעים נגדם באו"ם" (האקר)

***

האקר: "אנחנו תמיד צריכים לתמוך בחלשים נגד החזקים".

האמפרי: "אז למה שלא תשלח כוחות להילחם עם האפגנים נגד הרוסים?".

האקר: "הרוסים חזקים מדי".

***

האקר: "מה עם צבאות נאט"ו האחרים?".

האמפרי: "הם בסדר. בימי חול, בכל אופן".

האקר: "בימי חול?".

האמפרי: "ההולנדים, הדנים והבלגים יוצאים הביתה בסוף השבוע".

האקר: "אז אם הרוסים עומדים לפלוש, אנחנו מעדיפים שיעשו את זה בין יום שני לשישי? זה ידוע לכולם?".

האמפרי: "אם אני יודע את זה, אני בטוח שהרוסים יודעים. הקרמלין מקבל בדרך כלל את המידע של נאט"ו לפני שהוא מגיע למשרד ראש הממשלה".

***

האקר: "הרגע אמרת שמשרד החוץ מסתיר ממני דברים! איך אתה יודע אם אינך יודע?".

ברנרד: "אני לא יודע בדיוק מה, אדוני ראש הממשלה, אבל אני יודע שמשרד החוץ תמיד מסתיר דברים מכולם. זאת המדיניות המקובלת".

האקר: "מי יודע את סודות משרד החוץ, חוץ ממשרד החוץ?".

ברנרד: "אה, זה פשוט: רק הקרמלין".

***

האמפרי: "אבל עם הפרויקט הביטחוני החדש נוכל להשמיד את כל מזרח אירופה!".

האקר: "אני לא רוצה בזה".

האמפרי: "זה אמצעי הרתעה".

האקר: "זה בלוף. כנראה לא אשתמש בזה".

האמפרי: "הם לא יודעים שכנראה לא תשתמש בזה".

האקר: "הם כנראה יודעים".

האמפרי: "כן, כנראה, אבל הם לא יכולים לדעת בוודאות".

האקר: "הם כנראה יודעים בוודאות".

האמפרי: "כן, אבל למרות שהם כנראה יודעים בוודאות שכנראה לא תעשה זאת, הם לא יודעים בוודאות שלמרות שכנראה לא תעשה זאת, אין אפשרות שתעשה זאת בוודאות!".

***

מנכ"ל משרד החוץ: "מסוכן מדי לתת לפוליטיקאים להיות מעורבים בדיפלומטיה".

האמפרי: "דיפלומטיה עוסקת בהישרדות עד המאה הבאה. פוליטיקה עוסקות בהישרדות עד יום שישי אחר הצהריים".

הקופה הציבורית

"משרד האוצר לא מחשב כמה כסף הוא צריך ואז חושב איך לגייס את הכסף. הוא מבקש כמה שהוא מאמין שיוכל לקבל ואז חושב איך לבזבז את זה" (האמפרי)

***

"נמצא שאם 100,000 האנשים שמתו מעישון היו חיים ומגיעים לגיל זקנה, הם היו עולים לנו הרבה יותר בפנסיות ובביטוח לאומי משהיו עולים בטיפול רפואי. כך שמבחינה פיננסית, עדיף לאין שיעור שימשיכו למות בקצב הנוכחי" (האמפרי)

***

"יש לנו מטה קסמים בשם 'תוכנית טריידנט'. אף אחד לא מבין כלום בקשר אליה חוץ מזה שהיא עולה 15 מיליארד פאונד ולכן היא חייבת להיות נפלאה, מדהימה. כל שעלינו לעשות הוא לכתוב צ'ק, וכולנו יכולים להירגע. אבל אם אנשים בממשלה יתחילו לדבר על התוכנית, בסוף הם יתחילו לחשוב עליה. הם יבינו את הבעיות, את הפגמים שבשיקול הדעת. האומה תהיה מודאגת: תסיסה, שאלות, ביקורת… שינוי" (האמפרי)

***

האקר: "אנשים צריכים לשלם מכספם. למה שהממשלה תוציא כסף על בילויים?".

האמפרי: "אף אחד לא קורא לזה בילוי. הנקודה היא שיש לנו מורשת אדירה לתמוך בה: תמונות שאיש לא רוצה לראות, מוזיקה שאיש לא רוצה לשמוע, מחזות שאיש לא רוצה לראות. אתה לא יכול לתת להם למות רק משום שאיש לא מתעניין בהם".

האקר: "למה לא?".

האמפרי: "ובכן, זה קצת כמו הכנסייה האנגליקנית. אף אחד לא הולך לכנסייה, אבל כולם מרגישים טוב יותר עם הידיעה שהיא נמצאת שם. כך גם האמנויות. כל עוד הן ממשיכות להתקיים, אתה יכול להרגיש שאתה חלק מאומה מתורבתת".

האקר: "אין קולות בוחרים באמנויות. איש לא מתעניין בהן".

האמפרי: "איש לא מתעניין במועצה המדעית או בוועדה לטיפול בפסולת בים, אבל הממשלה עדיין משלמת כדי לתמוך בהם".

האקר: "הם עושים משהו מועיל".

האמפרי: "הם לא, אדוני ראש הממשלה. הם לא עושים כמעט דבר".

האקר: "טוב, אז בוא נסגור אותם".

האמפרי: "לא, לא, לא! אלה סמלים. אתה לא מממן אותם כדי שיעשו את עבודתם, אלא כדי להראות שאתה מאמץ אותה. רוב הוצאות הממשלה הן סמליות".

***

"קטונתי מלחזות את השיקולים המורכבים והמסובכים של המוחות הגדולים, אבל באופן כללי דומני שמנכ"ל האוצר מאמין שאם האוצר יודע שמשהו צריך להיעשות, אסור שלקבינט יהיה זמן לחשוב על כך. קוראים לזה 'מדיניות האוצר'" (האמפרי)

***

מנכ"ל משרד האוצר: "כיוון שהדרגים הגבוהים חוטפים את רוב האש, עליהם לקבל את התוספת הגבוהה ביותר".

האמפרי: "נשמע לי הגיוני".

***

מנכ"ל משרד האוצר: "זה פחות או יותר כמו בשנה שעברה: 'תפקידים ברי השוואה בתעשייה'".

האמפרי: "לפי אלו משכורות נעשתה ההשוואה?".

המנכ"ל: "המנהלים של בריטיש פטרוליום ו-IMB, כמובן".

האמפרי: "אתה לא חושב שמישהו יחשוב שהם לא אופייניים וגבוהים מהממוצע?".

המנכ"ל: "לא, מובן שלא, אנחנו לא מזכירים אותם בשמותיהם. רק 'חברות תעשייתיות טיפוסיות'. ואז אנחנו לוקחים דוגמאות להעלאות שכר אצלנו מתחתית סולם התוספות".

האמפרי: "כמו תמיד".

המנכ"ל: "יש דוגמאות בסוף. שלושה וחצי פאונד לשבוע לשליח, ארבע ועשרים פאונד לפקידת קבלה, שמונה ועשרים לפקיד מדעי. כמעט כלום".

האמפרי: "אז זה יצא 26 אלף פאונד תוספת לשנה עבורנו?".

***

"היום אפשר להפיל הכל על הביטחון" (האקר)

***

"הצבא הקונבנציונלי מאוד יקר לתחזוקה. הרבה יותר זול פשוט ללחוץ על הכפתור האדום" (האמפרי)

המדינה זה הם

"פוליטיקאים הם כמו ילדים. אסור לתת להם את מה שהם רוצים. זה רק מעודד אותם" (מנכ"ל משרד האוצר)

*** 

האקר: "אני לא יכול להרשות שהקבינט יראה מפולג".

שר התעסוקה: "הוא באמת מפולג".

האקר: "ולכן אני לא יכול להרשות שייראה כך".

*** 

"אתה יודע מה פירושה של נאמנות עבור שר בקבינט? פירושה שהפחד שלו מאובדן משרתו גדול רק במעט מהתקווה שלו להשיג את משרתי" (האקר)

***

"הם לא באים ללוויה, הם באים בשביל הפוליטיקה. זו לוויה שהיא עבודה" (האקר)

***

האקר: "אני חייב לתת לו משהו".

האמפרי: "בוא נראה… האם הוא צופה בטלוויזיה?".

האקר: "אין לו אפילו מכשיר".

האמפרי: "יופי, מנה אותו לתפקיד יושב ראש ה-BBC".

***

האקר: "הציבור לעולם לא יקבל את העלאת שכרם של חברי הפרלמנט בזמן שאנחנו מקצצים במשכורותיהם של אחיות ומורים".

אשת רה"מ: "הו, זאת בעיה הרבה יותר חמורה".

האקר: "לא יקירתי, זאת בעיה הרבה פחות חמורה. האחיות והמורים לא יכולים להצביע נגדי עד לבחירות הבאות. חברי הפרלמנט יכולים לעשות זאת הערב בעשר".

***

האמפרי: "אתה לא יכול לנסות לשכנע את השר? בסופו של דבר הוא חבר בממשלה שלך".

האקר: "זאת הבעיה. אני צריך עזרה ממישהו בצד שלי".

***

האקר: "אמור לשר שאפגוש אותו ב-14:30 למשך עשר דקות".

ברנרד: "בעונג רב, אדוני ראש הממשלה".

האקר: "לא, לא בעונג, ברנרד, אבל אראה אותו בכל זאת".

***

שר הספורט: "זה נכון ששר הבריאות מבקש לשנות את אזהרת הממשלה לגבי עישון?".

האקר: "נדמה לי שהוא מציע משהו כמו 'מוות מסרטן ריאות יכול להזיק לבריאותך'".

שר הספורט: "זה לא נכון!".

האקר: "אם לא נעשה כלום, בעשר השנים הבאות יהיו לנו מיליון מקרי מוות מוקדמים במדינה".

שר הספורט: "כן, אבל פרושים על פני כל המדינה! לא רק במחוזות הספר!".

***

"זה היה מצב שונה אם הממשלה היתה צוות, אבל למעשה מדובר בקואליציה רופפת של שבטים נצים" (מנכ"ל משרד הבריאות)

***

"הוא יהיה אפילו מסוכן יותר בספסלים האחוריים מאשר כשר. שר מפוטר אפילו לא צריך להעמיד פנים שהוא לויאלי" (האקר)

***

האקר: "כולם יקבלו החלטות קולקטיביות".

שר התעסוקה: "אני בהחלט מוכן לכך, אך איך הן יוגדרו?".

האקר: "אני אגדיר אותן".

***

"שלח את שר התרבות והם יאשימו אותו. בשביל זה יש שרים זוטרים" (יועץ התקשורת)

***

טייקון: "אני לא חושב שיש לו השפעה רבה בווייטהול, נכון?".

האמפרי: "כלל וכלל לא, הוא רק שר".

***

חברת מועצה: "גם לבעלי חיים יש זכויות, אתה יודע. חייה של תרנגולת בלול אינם חיים. היית מוכן להעביר את חייך עם 600 יצורים צווחניים ומסריחים, בלי יכולת לנשום אוויר צח, בלי יכולת לזוז, בלי יכולת לחשוב?".

האמפרי: "ודאי שלא. זאת הסיבה שמעולם לא רצתי לפרלמנט".

***

האקר: "להיות חבר פרלמנט זה אגו טריפ מהיר ומסובסד. אתה לא צריך הכשרה, אין שעות עבודה מחייבות, אין מדדי ביצוע. חדר מחומם וארוחות מסובסדות לחבורה של להגנים חטטנים שעושים רוח ומרוכזים בעצמם, שפתאום אנשים מתייחסים אליהם ברצינות בגלל שהוסיפו להם את הקידומת 'חבר פרלמנט' לפני השם. איך יכול להיות שהם מקבלים שכר נמוך מדי אם על כל כסא פנוי יש 200 מתמודדים? אפשר היה למלא כל מושב עשרים פעמים אפילו אם הם היו נאלצים לשלם בשביל התפקיד".

ברנרד: "אתה היית חבר פרלמנט לפני חמש שנים".

האקר: "אני הייתי היוצא מן הכלל".

***

"ממשלה זה כבוד ויקר וחשיבות ומשרדים גדולים ונהגים וראיונות בתוכניות החשובות. אופוזיציה זה אימפוטנציה וחוסר חשיבות ופעילים מפלגתיים ששואלים אותך אם אתה מכיר את המגיש של החדשות" (מזכיר הקבינט לשעבר)

שימור שיטת הממשל

"אף ממשלה לא תבצע רפורמה במערכת שהביאה אותה לשלטון" (מזכיר הקבינט לשעבר)

***

האמפרי: "האם קרה דבר דומה (ביטול משרד) כשהיית מזכיר קבינט?".

מזכיר הקבינט לשעבר: "לא. הרשינו להם לאחד משרדים, אבל זה עבד טוב מאוד".

האמפרי: "כן. אתה משאיר את הסגל הקיים ומוסיף שכבה של מנהלים מעליו".

***

ברנרד: "הורית על החלת הקיצוצים?".

האקר: "אני לא יכול. אני רק ראש הממשלה".

ברנרד: "אבל אתה האחראי".

האקר: "מנהיג יכול להוביל רק בהסכמה, בקונצנזוס. זאת דמוקרטיה".

ברנרד: "אז מי האחראי?".

האקר: "אף אחד, למעשה".

ברנרד: "זה דבר טוב?".

האקר: "בטוח שכן. הדמוקרטיה מבוססת על זה".

***

האמפרי: "כל הקבינט יכול להעניק לך עצות פוליטיות".

האקר: "הם מייעצים לי לתת יותר כסף למשרדים שלהם. אני צריך עצה ממישהו בצד שלי".

האמפרי: "אבל אני בצד שלך. כל השירות הציבורי בצד שלך. 680 אלף מאיתנו".

האקר: "וכולכם נותנים את אותה העצה".

האמפרי: "מה שמוכיח שהיא נכונה".

***

ברנרד: "היתה התקדמות".

האמפרי: "באיזה נושא?".

ברנרד: "בנושא שקיווינו שלא תחול בו התקדמות".

האמפרי: "השירות הציבור מקווה באופן כללי שלא תחול התקדמות בשום נושא!".

***

"צמצום אמיתי בגודלו של השירות הציבורי? זה יהיה סוף האנושות כפי שהכרנו אותה!" (האמפרי)

***

מזכיר הקבינט לשעבר: "אתה בר החלפה".

האמפרי: "אני לא!".

***

ברנרד: "סר האמפרי יתעצבן מאוד. הוא לא מחשיב את היועץ המדעי הראשי לאחד משלנו".

האקר: "חשבתי שהוא קיבל את עיטור המופת בארנהם?".

ברנרד: "זה לא מכפר על מבטא אוסטרי".

***

מזכיר הקבינט לשעבר: "להעביר מידע לרוסים זה חמור. להעביר מידע לכל אחד זה חמור".

האמפרי: "לקבינט…".

***

האמפרי: "אנחנו אומרים לך רק את מה שאתה צריך להיות מודע אליו".

האקר: "ומתי זה קורה?".

האמפרי: "כעת עליך לדעת זאת, משום שהכחשת את זה".

האקר: "זה היה עוזר אם היית יודע על כך לפני שהכחשתי".

האמפרי: "אם היית יודע על כך לפני שהכחשת, לא היית מכחיש".

האקר: "אבל היה עלי לדעת!".

האמפרי: "אנחנו לא תמיד מספרים לך על ציתותים. לעתים אנחנו צריכים שלא תדע".

האקר: "למה החלטת שעלי לא לדעת?".

האמפרי: "לא החלטתי".

האקר: "מי החליט?".

האמפרי: "אף אחד. פשוט אף אחד לא החליט שתדע".

האקר: "זה אותו הדבר!".

האמפרי: "להיפך. להחליט להסתיר מידע ממך זה עול כבד על כתפיו של כל פקיד ציבור, אבל להחליט לא לחשוף בפניך מידע זאת פרוצדורה שגרתית".

***

האקר: "איך אתה יכול להגן על המחדל הזה?".

האמפרי: "כפי שאמרת בבית הנבחרים – טעינו".

האקר: "אתה טעית!".

האמפרי: "אני רק משרת ציבור צנוע, פקיד נאמן. שר הפנים קיבל את ההחלטה".

האקר: "יש סיבה שלא אדרוש את התפטרותו?".

האמפרי: "אתה צריך לדרוש את התפטרותו רק אם הוא עשה טעות שהוא לא יכול היה לחזות מראש ולא מתוך חוכמה שבדיעבד. הבעיה התעוררה בשל שיקול הדעת המוטעה שלך שגרם לך להכחיש".

האקר: "מה?".

האמפרי: "לא היית צריך להכחיש את מה שלא ידעת".

האקר: "זאת היתה אשמתך! הודית שהסתרת ממני סודות".

האמפרי: "המערכת עובדת מצוין כל עוד ראש הממשלה אומר לשירות הציבורי את כל מה שהוא עומד לומר לפני שהוא עושה זאת. אם הוא אומר משהו לפני שבדק זאת איתנו, אין לו את מי להאשים אלא את עצמו. אסור לך לומר דבר לפני שאתה בודק אותו. בכל הכבוד הראוי, ראש הממשלה, עליך ללמוד לשמור על דיסקרטיות".

האקר: "לא היה שום דבר להיות דיסקרטי לגביו!".

האמפרי: "תמיד יש משהו להיות דיסקרטי לגביו".

***

האקר: "אתה לא חושב שאני צריך לפטר אותו?".

האמפרי: "לא".

האקר: "למה לא? אתה חושב שעובדי מדינה לא צריכים להיות מפוטרים לעולם?".

האמפרי: "אם מגיע להם, מובן שכן. להלכה, אך לא למעשה".

האקר: "למה לא?".

האמפרי: "צריכה להיות חקירה, וכל חקירה על חוסר יכולתם של עובדי מדינה מצביעה איכשהו על טעויות שנעשו על ידי שרים".

האקר: "במחשבה שנייה, עזוב את זה".

***

האקר: "איך משפיע שר החינוך על מעשיו של בני בבית הספר?".

האמפרי: "הוא מספק 60 אחוז מהכסף".

יועצת פוליטית: "מדוע שהכסף לא יעבור ישירות לבתי הספר ולאוניברסיטאות? האם אנחנו באמת זקוקים לאלפיים עובדי ציבור כדי להעביר כסף מנקודה א' ל-ב'?".

האמפרי: "ומי יתכנן לעתיד?".

האקר: "אתה טוען שמצב החינוך בבריטניה היום הוא תוצאה של מה שתכנן משרד החינוך?".

***

"מקובל שלכל חבר ועדה יש זיכרון חי משלו של דיוני הועדה והחלטותיה ושזיכרונותיהם של כל חברי הועדות נבדלים זה מזה באופן בוטה. כתוצאה מכך, אנחנו מקבלים את ההנחה שההחלטות הרשמיות הן אלו שהוקלטו באופן רשמי בזמן אמת על ידי הנציגים הרשמיים, ואלו בלבד, ומכאן אין מנוס מהמסקנה שהחלטה שהתקבלה באופן רשמי גם הוקלטה באופן רשמי בזמן אמת על ידי הנציגים הרשמיים, ושכל החלטה שלא הוקלטה בזמן אמת היא החלטה שלא התקבלה באופן רשמי אפילו אם חבר ועדה אחד או יותר סבורים שהם זוכרים אחרת, כך שבמקרה זה, אם ההחלטה התקבלה באופן רשמי, היא היתה מוקלטת באופן רשמי בזמן אמת על ידי הנציגים הרשמיים, והיא לא, אז זה לא" (האמפרי)

***

האמפרי: "כדי לשנות החלטות ממשלה עליך לעשות זאת לפני שהן מתקבלות".

האקר: "זה לא מסובך במקצת?".

האמפרי: "כן. לכן קיים השירות הציבורי".

האקר: "כדי לשנות החלטות ממשלה?".

האמפרי: "טוב, רק את ההחלטות הגרועות. מובן שרובן כאלה".

***

האקר: "האמפרי חייב ללמוד לשתף פעולה".

ברנרד: "למה אתה מתכוון ב'לשתף פעולה'?".

האקר: "אני מתכוון, לציית לפקודותי".

***

יועצת פוליטית: "נניח שאתה רוצה לעצור פרויקט ממשלתי גדול, מה תעשה?".

האקר: "אצטרף לשירות המדינה".

יועצת: "לא, נניח שאתה אזרח מן השורה".

האקר: "אני כבר לא זוכר איך זה להיות אזרח מן השורה… אכתוב לחבר הפרלמנט שלי".

יועצת: "וזה יעזור?".

האקר: "מובן שלא, אבל זה מה שאזרחים מן השורה עושים, כי אזרחים מן השורה הם טיפשים".

אשת רה"מ: "וזאת הסיבה שהם בחרו בך?".

***

האקר: "אני חושב שחינוך הוא חשוב מאוד. הוא יכול לעלות לי בבחירות הבאות".

האמפרי: "הו. ואני בתמימותי חשבתי שאתה חרד לעתיד ילדינו".

האקר: "כן, גם זה. אחרי הכל, בגיל 18 הם זכאים להצביע".

***

האמפרי: "אם היה משבר גדול, לא היית צריך ללכת לפגישה".

האקר: "יש משבר גדול שמתקרב?".

האמפרי: "לא ממש".

האקר: "יש משבר רחוק שאפשר לקרב?".

***

יועץ התקשורת: "אם יורשה לי להציע, במקום להתחנף לעיתונות, נסיח את דעתה. בוא ניתן להם סיפור".

האקר: "כמו מה?".

יועץ: "נתחיל מלחמה, משהו כזה".

***

ברנרד: "אם זו דמוקרטיה, לא כדאי שהאנשים ידונו קצת בדברים?".

האמפרי: "בוודאי, דיון מלא".

ברנרד: "ולא כדאי שיהיו בידיהם העובדות?".

האמפרי: "לא ולא. הם לא רוצים עובדות. עובדות מסבכות דברים. כל מה שהתקשורת, הציבור ונבחריו רוצים לדעת זה מי הטובים ומי הרעים".

***

האמפרי: "אם לאנשים הנכונים לא היה כוח, אתה יודע מה היה קורה? האנשים הלא נכונים היו מקבלים אותו. פוליטיקאים, יועצים, מצביעים רגילים!".

ברנרד: "אבל זה לא אמור להיות כך בדמוקרטיה?".

האמפרי: "זו דמוקרטיה בריטית, ברנרד! דמוקרטיה בריטית מכירה בכך שאתה זקוק למערכת כדי להגן על הדברים החשובים בחיים וכדי לשמור אותם מחוץ להישג ידם של הברברים. דברים כגון האופרה, רדיו 3, אזור הכפר, החוק, האוניברסיטאות. שתיהן. והמערכת הזאת היא אנחנו. אנחנו מנהלים מכונה ממשלתית מתורבתת ואריסטוקרטית, שמרוככת מדי פעם על ידי בחירות כלליות. אנחנו מדירים את הבוחר מהממשלה מאז 1832. עכשיו הגענו למצב שבו הם בוחרים רק פעם בחמש שנים את המוקיונים שיפריעו לנו לנהל את המדיניות שלנו. ואתה שמח לזרוק את כל זה? אתה רוצה שמחוז האגמים יהפוך לאזור קרוואנים ענקי? שבית האופרה המלכותית יהיה לאולם בינגו? שהתיאטרון הלאומי יהפוך למחסן למכירת שטיחים?".

ברנרד: "האמת היא שכך הוא נראה".

האמפרי: "הרי הענקנו לאדריכל שבנה אותו אות אבירות כדי שאף אחד לא יוכל לומר זאת.

אתה רוצה שרדיו 3 ישדר מוזיקת פופ 24 שעות ביממה? איך היית מרגיש אם היו מורידים את כל תוכניות התרבות מהטלוויזיה?".

ברנרד: "אני לא צופה בטלוויזיה".

האמפרי: "גם אני לא, אבל חשוב לדעת שהתוכניות האלה שם!".

ברנרד: "אמרת שהשלטון המקומי מושחת וחסר יכולת".

האמפרי: "אכן, ברנרד. כל כך מושחת וחסר יכולת שאפילו השרים מבחינים בכך. מה שאומר שהם מרכזים את הכוח. הם מפקידים את כל התפקידים בעלי האחריות בידינו. אנחנו הפרח של הממשל, ברנרד. הממשל המקומי הוא אולי ערימה של זבל, אבל הוא מצמיח ורדים יפהפיים. אבל אם ננסה לפנות את ערימת הזבל, ונאבד את שיווי המשקל שלנו…".

ברנרד: "ננחת ב…".

האמפרי: "תודה רבה, ברנרד".

***

חברת מועצה: "זה פוגע בלב הרפורמות הסוציאליות שלנו".

האמפרי: "את מתכוונת שהאנשים לא מעוניינים במדיניות שלך?".

חברת מועצה: "מובן שהם היו מעוניינים, אם הם היו מסוגלים להבין אותה. אבל המצביעים הרגילים הם אנשים פשוטים. הם לא מבינים את הצרכים שלהם. הם לא מסוגלים לנתח את הבעיות. הם צריכים מנהיגות שתדריך אותם".

האמפרי: "ואת לא חושבת שהאנשים הרגילים יצביעו למנהיגות שכזאת?".

חברת מועצה: "אנשים לא יודעים מה טוב בשבילם".

האמפרי: "הו. אני בהחלט מסכים איתך".

חברת מועצה: "כן?".

האמפרי: "בהחלט! כך השירות הציבורי שורד במשך מאות בשנים. אם האנשים היו יודעים בשביל מי הם מצביעים… אם הם היו באמת משוחחים איתם, הם היו קונים את כל הרעיונות המגוחכים שלהם!".

***

ברנרד: "ראש הממשלה, האם גיוס חובה הוא לא מדיניות אמיצה למדי?".

האקר: "אמיצה? אלוהים אדירים, באמת?!".

***

פרופסור: "הפרלמנט יהפוך בהדרגה לדמוקרטי יותר".

האמפרי: "אדוני ראש הממשלה, זאת תהיה התוכנית האמיצה ביותר שהצעת אי פעם".

האקר: "פרופסור, תודה רבה לך, זה היה מרתק, להתראות".

***

האקר: "אז אין כאן מי שיבשל עבורי?".

האמפרי: "זה היה המצב בשתיים וחצי המאות האחרונות".

האקר: "וזה הטיעון המנצח?".

האמפרי: "זה היה הטיעון בשתיים וחצי המאות האחרונות".

מקבל ההחלטות

האקר (על האפשרות שלו לפקוד על לחיצה על הכפתור האדום): "פשוט כך?".

קצין: "פשוט כך".

האקר: "כשאומר זאת?".

קצין: "כשתאמר זאת".

האקר: "אף אחד לא יתווכח איתי?".

קצין: "קצינים ממלאים פקודות בלי שאלה".

האקר: "נניח שאחליט, ואז אשנה את דעתי?".

גנרל: "זה בסדר, אף אחד לא ידע, נכון?".

***

היועץ המדעי: "אדוני ראש הממשלה, אתה מאמין בהרתעה גרעינית?".

האקר: "כן".

היועץ: "מדוע?".

האקר: "כי זה מרתיע".

היועץ: "את מי?".

האקר: "את הרוסים, מלהתקיף אותנו".

היועץ: "מדוע?".

האקר: "הם יודעים שאם הם יתקיפו, אלחץ על הכפתור".

היועץ: "תלחץ?".

האקר: "למה, אתה לא היית לוחץ?".

היועץ: "ואתה היית?".

האקר: "כמוצא אחרון, כן, בהחלט".

היועץ: "ומהו המוצא האחרון?".

האקר: "אם הרוסים יפלשו למערב אירופה".

היועץ: "יש לך רק 12 שעות להחליט, אז למעשה אתה אומר שהמוצא האחרון הוא התגובה הראשונה?".

האקר: "זה מה שאני אומר?".

***

"האקר היה מעוניין במצביעים יותר מאשר בעקרונות. הוא רץ למחסה עם המשב הראשון של חוסר פופולאריות, העלה את מפלס הגיל בקבינט אבל הוריד את מפלס האיי.קיו." (מתוך זיכרונותיו של ראש הממשלה הקודם)

***

האקר: "חשבתי שסטיבן סומס מתאים. פטר אמר שהוא הטוב ביותר".

האמפרי: "אני בטוח שסומס הוא הבחירה שמועצת הכתר מקווה שתקבל".

האקר: "למה, מה לא בסדר איתו?".

***

"דחוף את העניינים של האומה לאנשהו, אני רוצה טבח!" (האקר)

***

האקר: "אני יכול לפוצץ את העולם, אבל אני לא יכול לבקש ביצה מקושקשת?".

האמפרי: "אתה יכול לבקש".

האקר: "ומה אם אזמין את השגריר הגרמני?".

האמפרי: "זה בסדר – פגישה רשמית, אירוח ממשלתי. נספק לך ארוחה של שבע מנות עם יין וברנדי".

האקר: "ארוחה עם השגריר הגרמני היא עניין ממשלתי, אבל הארוחה שלי לא?".

האמפרי: "נכון. כל שגריר".

האקר: "בסדר. ברנרד, תביא את היומן. ביום שני אסעד עם השגריר הגרמני. בשלישי עם השגריר הצרפתי, ברביעי עם האמריקאי, בחמישי עם הניו זילנדי. כמה מדינות יש באו"ם?".

ברנרד: "158".

האקר: "זה יקח בערך שישה חודשים, ואז נוכל להתחיל את הסבב מחדש".

***

ברנרד: "מה יש לעיתונים נגדך הבוקר?".

האקר: "כולם אומרים בעצם אותו דבר. שהממשל שלי כולו דיבורים. שאני מדבר ומדבר ושום דבר לא מתבצע. זה פשוט לא נכון. יש הרבה רפורמות בצנרת, שינוי כיוון גדול, תוכניות והתפתחויות גדולות, חשיבה חדשה של ממשל, שינוי מעמיק ברקמה החברתית ובאקלים הגיאופוליטי של המדינה הזאת".

ברנרד: "אז מה בדיוק קורה?".

האקר: "שום דבר, בינתיים".

***

האקר: "אני מניח שעכשיו כשחזרתי מחכה לי לוח זמנים עמוס?".

ברנרד: "לא ממש".

האקר: "אין לוח זמנים?".

ברנרד: "לא. יש לך הרבה פחות לעשות כראש ממשלה. אין לך משרד".

האקר: "ברנרד, אתה לא רציני?".

ברנרד: "כל מה שקראת על כמה קשה עובד ראש ממשלה הוא קצת מיתוס, למען האמת. זה נעשה כך על ידי הדוברות, למען האמת. אם תחשוב על זה, מה יש לך לעשות?".

האקר: "לנהל את ישיבת הקבינט".

ברנרד: "שעתיים וחצי בשבוע".

האקר: "לנהל שתי ישיבות של ועדות הקבינט".

ברנרד: "ארבע שעות".

האקר: "לענות על שאילתות בפרלמנט פעמיים בשבוע".

ברנרד: "עוד חצי שעה".

האקר: "הממ…".

ברנרד: "פגישה עם המלכה בימי שלישי".

האקר: "עוד שעה".

ברנרד: "שבע שעות וחצי בשבוע עד כה".

האקר: "ברנרד, חייב להיות יותר מזה".

ברנרד: "אתה צריך לקרוא דו"חות ואנחנו מריצים אותך ממקום למקום ללחוץ ידיים לאנשים. זה הרבה אנשים שרוצים שתעשה והרבה דברים שאתה צריך לעשות והמון דברים שאתה יכול לעשות, אבל מעט מאוד דברים שאתה צריך לעשות. זה תלוי בך. אתה הבוס".

***

ברנרד: "אם ראש הממשלה החליט…".

האמפרי: "הוא חייב לשנות את דעתו".

ברנרד: "אבל הוא ראש הממשלה".

האמפרי: "בהחלט, ברנרד. יש לו מכונית משלו, בית יפה בלונדון, פרסום בלתי נדלה ופנסיה לכל החיים. מה עוד הוא רוצה?".

ברנרד: "אני חושב שלשלוט בבריטניה".

האמפרי: "אם כך, עצור אותו, ברנרד!".

***

"דברים לא קורים בגלל שראשי ממשלה נחושים לגביהם. נוויל צ'מברליין היה נחוש להביא שלום" (האמפרי)

***

ברנרד: "אנחנו לא יכולים למנוע מראש הממשלה לקבל עצות".

האמפרי: "אנחנו כאן כדי לוודא שראש הממשלה לא יתבלבל. פוליטיקאים הם אנשים פשוטים, ברנרד. הם אוהבים אפשרויות פשוטות, הדרכה ברורה. הם לא אוהבים ספקות".

***

האמפרי: "אתה יודע מה קורה כשפוליטיקאים נכנסים למספר 10 – הם רוצים לתפוס את מקומם על במת העולם".

מנכ"ל משרד החוץ: "לאנשים על במה קוראים שחקנים. כל שהם צריכים זה להיות משכנעים, להישאר פיכחים ולומר את שורותיהם בסדר הנכון".

האמפרי: "חלקם מנסים להמציא שורות משלהם".

המנכ"ל: "הם לא מחזיקים מעמד זמן רב".

***

גנרל: "יש סיכוי להיפטר ממנו?".

האמפרי: "מראש הממשלה? רק עכשיו סיימנו לאלף אותו".

***

מזכיר הקבינט לשעבר: "רק אדם במצב מתקדם של פרנויה יחשוד ששר התעסוקה מעורב במזימה".

האמפרי: "אם כך, יש לנו סיכוי מצוין לשכנע את ראש הממשלה".

***

האקר: "אתה יודע שאני מסכים איתך. בעיקרון. עישון צריך להיעצר, אין ספק. ואנחנו נעשה את זה. בבוא העת. במועד המתאים. כשיבשלו התנאים".

שר הבריאות: "אתה מתכוון, שאשכח מזה?".

***

האקר: "מה אני יכול לעשות בקשר לחינוך?".

יועצת פוליטית: "אתה מתכוון 'לעשות', או 'להיראות כאילו שאני עושה'?".

האקר: "להיראות כאילו שאני עושה. אני לא יכול לעשות כלום, מן הסתם".

***

האקר: "שאלתי את עצמי מה אוכל לעשות כדי להמשיך לנחול הצלחה גם בעתיד".

האמפרי: "האם שקלת חוסר מעש מזהיר?".

האקר: "לא, ראש ממשלה חייב להיות נחוש".

האמפרי: "אכן. מה בקשר לחוסר מעש מזהיר ונחוש?".

מבוא למחשבה פוליטית

האקר: "האמפרי, חשבתי…".

האמפרי: "מצוין".

***

"כשארבעה מיליארד פאונד נמצאים על הכף, אני חושב שעלינו לחשוב היטב אם יש לנו את הזכות להרשות לעצמנו את המותרות האנוכית שבלרדוף אחר עקרונות מוסריים" (האמפרי)

***

ברנרד: "אתה יודע דברים שאתה צריך לדעת".

האמפרי: "אני צריך לדעת הכל. אחרת איך אוכל לשפוט איך הייתי צריך לדעת אותם?".

***

גנרל: "סוף סוף נתקלתי בראש ממשלה עם קצת שכל".

האמפרי: "באמת? איפה? מי המדינה המאושרת?".

***

"יותר בטוח להיות חסר לב מאשר חסר שכל" (האמפרי)

***

האמפרי: "אף אדם צלול דעת לא ישקול אפילו הצעה כזאת".

האקר: "אני שוקל אותה".

האמפרי: "מובן שאתה שוקל, אדוני ראש הממשלה. אל תבין אותי לא נכון. מובן שאתה צריך לשקול את כל ההצעות שמונחות לפניך על ידי הממשלה, אבל אף אדם שפוי לא יתמוך בהצעה כזאת".

האקר: "אני תומך בה".

האמפרי: "ובצדק רב".

***

ברנרד: "האם תסיר את תמיכתך בפיטר תורן אחרי שתקבל את קיצוץ המסים?".

האקר: "ברנרד, איך אתה יכול להיות כל כך ציני? אני פשוט אסדר מחדש את סולם העדיפויות שלי".

***

האמפרי: "השר מתנגד בחריפות להפלות. סביר להניח שהוא יקרא תגר על מדיניות הממשלה בכל הנושאים האלה".

האקר: "אבל אלה נושאים בהם לממשלה אין מדיניות. המדיניות שלנו היא שלא תהיה לנו מדיניות".

***

"מעולם לא האמנתי בדבר, בכל ימי חיי" (האמפרי)

***

מזכיר הקבינט לשעבר: "הוא סובל מהיגיון של פוליטיקאים".

האמפרי: "צריך לעשות 'משהו', לפיכך זה 'משהו' שאנחנו צריכים לעשות".

המזכיר: "אבל לעשות את הדבר הלא נכון גרוע מלא לעשות דבר".

האמפרי: "לעשות כל דבר גרוע מלא לעשות דבר".

***

האקר: "למה לא חשבתי על כך קודם?".

היועץ המדעי: "כי רק עכשיו נפגשנו".

***

ברנרד: "ראש הממשלה לא יכול להתעלם מהעובדות".

האמפרי: "אם הוא לא יכול להתעלם מהעובדות, אין לו מה לחפש בפוליטיקה".

***

"נעכב אותו. אחרי כמה חודשים ראשי ממשלה חדשים מאטים בלאו הכי" (האמפרי)

***

"אדם לא בוטח באדם שהוא רימה בעבר" (האמפרי)

***

האמפרי: "מה אתה רוצה?".

ברנרד: "מצפון נקי".

האמפרי: "מצפון נקי? מתי פיתחת טעם למותרות?".

***

"הוקרת תודה איננה אלא הציפייה לטובות הנאה עתידיות" (האמפרי)

* את "כן, אדוני השר" ו"כן, אדוני ראש הממשלה" אפשר לתפוס מדי פעם בחינוכית 23. "כן, אדוני ראש הממשלה" החדשה תעלה במהלך השנה ב-Yes Oh

שטייניץ והאקר

קטנות פברואר: "טרמיי" 3, "המתים המהלכים" 3, "ויפ" מההתחלה ו"Penn 1600"

המתים המהלכים 3

סדרת הטלוויזיה הנצפית ביותר בכבלים האמריקאיים היום היא סדרת זומבים ז'אנרית לחלוטין. הפרמיירה של העונה השלישית של "המתים המהלכים" הדביקה 10.9 מיליון צופים למסך והפכה לשידור הנצפה בתולדות הטלוויזיה בכבלים בסיסיים (להבדיל מהפרימיום). מחציתה השנייה של העונה עולה כעת בארה"ב ואצלנו, וכרגיל בסדרה, ההמלצה הכי טובה היא לא לפתח רגשות לאף דמות שעלולה להיאכל לפני שתגידו "שאול מופז הוא בעצם זומבי".

****

"המתים המהלכים" 3, החל מה-21.2 ב-Yes Oh וב-VOD

טרמיי 3

"טרמיי" היא סדרה למיטיבי שבת: אין בה עלילה מרכזית, והיא דורשת סבלנות. בתמורה היא מציעה יצירה עירונית מרובדת שמגישה את הלב הפועם של ניו אורלינס בקערה של גאמבו. כמו מנגינת ג'אז היא מאלתרת בין דמויות שובות לב וסיפורים אנושיים, בין חוק ואי-סדר, בין אוכל ומוזיקה, בין לוויות וקרנבלים ובין אבל ויום טוב. אחרי "הסמויה", דייויד סיימון מוכיח שוב שאין שני לו בציור דיוקנאות אורבניים.

*****

"טרמיי" 3, החל מה-10.2 ב-Yes Oh וב-VOD

ויפ

1600 penn

ויפ (משודרת בארץ ב-Yes Oh, כל הפרקים מההתחלה החל מה-7.2)

1600 Penn (משודרת בארה"ב באן-בי-סי)

מה?

סיטקום סגן-נשיאותי

סיטקום משפחתי-נשיאותי

מה קורה בממשל?

בעיות קטנות וטיפשיות של מי שמחזיק בתפקיד חסר משמעות

הנשיא מנסה לנהל חיי משפחה תקינים בבית הלבן, אובמה-סטייל

יוצרים

ארמנדו יאנוצ'י, ש"ויפ" היא מעין גרסה אמריקאית (אך לא ספין-אוף) ל-The Thick of It המצליחה שלו מהבי-בי-סי

ג'וש ג'אד, ג'ייסון וויינר וג'ון לווט. הראשון מוכר בעיקר כשחקן, השני מביים את "משפחה מודרנית", השלישי כתב נאומים לאובמה

כוכב

ג'וליה לואי דרייפוס בתפקיד סגנית הנשיא סלינה מייר ממשיכה להוכיח ש"קללת סיינפלד" זה תירוץ של חלשים

ביל פולמן בתפקיד הנשיא דייל גילכריסט מתקאמבק לחדר הסגלגל, 17 שנים אחרי שהציל את העולם ב"היום השלישי"

מי גונב את ההצגה?

כולם, מיועץ התקשורת הבוטה מייק מקלינטוק (מט וולש) ועד נציג הבית הלבן סופג העלבונות ג'ונה ראיין (טימות'י סימונס)

סקיפ (ג'אד), הבן הסורר, הדביל וטוב הלב של הנשיא, שלידו הנסיך הארי נראה כמו מיסטר דארסי

מי הבייב של המשרד?

אנה קלאמסקי כאיימי, ראש הסגל

ג'נה אלפמן כאמילי, הגברת הראשונה

מאיפה אתם מכירים אותה?

מ"החברה שלי". היא הייתה החברה שלו (של מקולי קאלקין)

מ"דארמה וגרג". היא הייתה דארמה

איך?

סגנון ייחודי, צילום כמו-תיעודי, דיאלוגים שנונים ולואיס דרייפוס נהדרת

אין קומדיה, אין סאטירה, והאמת היא שבלי ג'אד לא היה כאן כלום

כמו מה?

כמו The Thick of It בלי המבטא

כמו פרודיה בינונית על "הבית הלבן"

כמה?

****

**

"כסף לא יכול לקנות אושר. כסף הוא אושר" (דברים שלמדתי מג'ק דונגי)

ג'ק דונגי לראשות העיר

היום תלך לעולמה גם בישראל, בצער רב וביגון קודר, "רוק 30". ויותר מכל – יותר מהגעגועים לנאיביות הכובשת של קנת' פראסל, לתובנות המטורללות של טרייסי ג'ורדן, לנוירוטיות הנואשת של ליז למון ולמידות הנאות של סרי – תקשה עלי הפרידה מג'ק דונגי, שהיה לי כמנטור. טוב, לא בדיוק מנטור – נדמה לי שהמכנה המשותף האידיאולוגי שלנו שואף לאפס – אבל דמות גברית חזקה ומבריקה שככל שאתה נרתע ממנה, כך אתה נכבש בקסמיה.

הנה 41 דברים על החיים שלמדתי מג'ק דונגי.

גזע

הוא אדם לבן עם שיער, למון. השמיים הם הגבול

אני אגיד לך למי הכי קשה: לאנשים לבנים. אנחנו מקבלים את ההחלטות הקשות, הלא פופולאריות. אנחנו נוחתים על הירח ועל חופי נורמנדי, והם עדיין מתנגדים לנו.

מין

"TGS עם טרייסי ג'ורדן" בלי טרייסי ג'ורדן זה אוקסימורון, כמו "ממשל ליברלי" או "מדענית".

קנאה נשית היא עובדה אבולוציונית. אם אתה מנסה להפריד אותה מהן במסגרת השבחה גנטית, אתה גומר עם לסבית עם דיספלזיה.

לגברים, חמישים זה הארבעים החדש. לנשים, חמישים זה עדיין שישים.

אני אוהב נשים עם אמביציה. זה כמו לראות כלב לובש בגדים.

תפטר אותה. ואל תאלץ אותי לשוחח שוב עם אישה מבוגרת כל כך לעולם.

למון, אני מתרשם. את מתחילה לחשוב כמו איש עסקים. אשת עסקים? לא, אני לא חושב שיש מילה כזאת.

עוד מין

היא בטח עושה סקס בחוף, שזה המקום השלישי הכי טוב לעשות סקס אחרי שירותים והבית הלבן.

תקשורת

את יודעת איך זה עם התקשורת. הם רק מחכים לטעות שלך, וזה נגמר. זה קרה להיטלר. אף אחד לא מדבר על הציורים שלו.

יש לי את כל מערך המדיה הליברלית לרשותי. אותה מכונה מניפולטיבית שגרמה לאנשים להצביע לברק אובמה ולתרום כסף אחרי הוריקן קתרינה. אני הולך להשתמש בה כדי למצוא לאבא שלי כליה.

טלוויזיה

תראו את התוצאות, אוהבים את התוכנית בכל המגזרים: אנשים צבעוניים, נקבות, פייגלעך, קומוניסטים. אלוהים, אנחנו צריכים לעדכן את הפרמטרים האלה.

כל התוכניות החלופיות שלי לקיץ היו להיטים גדולים: הפיראט הגדול הבא של אמריקה, האם אתה חזק יותר מכלב. אי המילפיות – עשרים וחמש אמהות סופר-סקסיות, חמישים נערים בכיתה ז', אין חוקים.

יצירתיות

אני לא הטיפוס היצירתי כמוך, עם הסניקרס הפשוטות והיד-שמאליות שלך.

כסף

כסף לא יכול לקנות אושר. כסף הוא אושר.

אבות האומה לא ציפו שהעניים יחיו מעבר לגיל ארבעים.

הצעד הבא בשביל יהיה לרכוש בית. סתם, אני צוחק. מעמד הביניים קורס. את תשכרי דירה למשך שארית חייך.

זה שכרות של עסקים. זה כמו שכרות של עשירים. בשני המקרים מותר לנהוג.

בן 50 עשיר זה כמו בן 38 ממעמד הביניים.

פחד

אני לא יודע איך לעשות את זה. אני לא מבין את זה. זה לא פחד. אני משגשג כשיש פחד. אני צד דובי קוטב בחץ וקשת. פעם הדהרתי רכב שכור לתוך ההאדסון רק כדי להתאמן במילוט.

אמביציה

אמביציה היא הרצון להרוג את הדברים שאתה אוהב ולאכול אותם כדי להישאר בחיים. אף פעם לא קראת את הכרית הרקומה שלי?

יש לי אמונה בדברים שאני יכול לקנות ולהסיר מהם את הפיקוח. הדת שלי היא קפיטליזם. רוצה וידוי? בוא נגמור עם זה, כדי שאוכל ללכת לאכול. אני גרוש. אני נושא את שם האל לשווא לעתים תכופות ובעונג רב. פגעתי באמי עם מכונית, יתכן שבשוגג. פעם טענתי שאני אלוהים במהלך שימוע. ויתכן שביצעתי מעשה סדום בסגן הנשיא לשעבר בזמן שהייתי תחת השפעת סמים מחומרים גרעיניים. זה מרגיש טוב להוציא את זה, למען האמת. זה קצת ישב עלי.

ברגע שאני מחליט להשיג משהו, אני משיג אותו. לפני עשר שנים הייתי נמוך בחצי אינץ'. כוח רצון טהור.

משפחה

מתי זה יתפרסם? אני רוצה שאמי תדע על כך לפני מותה, כדי שהיא תעלה לשמיים כאישה מובסת.

את יודעת מה זה משפחה בשבילי? טינה, אשמה, כעס. ציד ביצי פסחא שהופך לקרב סכינים.

עתיד

בעולם פוסט אפוקליפטי, החברה תשתמש בך כמו בקנרית במכרה פחם.

פער הדורות

אנחנו אומה של מהגרים. הדור הראשון ועבד ללא לאות כדי לבנות דברים; הדור הבא הולך לקולג' ומפתח רעיונות חדשים. הדור השלישי גולש בסנואובורד ולוקח שיעורי משחק.

הופעה

אני מסתפר מדי יומיים. לבסופו של דבר, השיער הוא חליפת הראש שלך.

למה אני בטוקסידו? כבר אחרי שש. מה אני, חקלאי?

לויאליות

הייתי איש ג'נרל אלקטריק במשך 25 שנים. ואשת ג'נרל אלטריק במשך שבוע של משימת ריגול תעשייתי ברבלון.

עסקים

הוא לא החבר שלך, הוא היריב שלך. הוא ינסה להשיג את כל הגולות שלך, והתפקיד שלנו הוא להסתיר אותן. לא ככה משחקים גולות, אבל ככה שומרים עליהן.

בכל פעם שאני פוגש אדם חדש, אני חושב איך אני הולך להילחם בו.

לא קיבלתי דלת לשירותים שנראית כמו קיר בגלל שהייתי גרוע בעסקים.

גדולה

גדלתי בסדצ'סטר, מסצ'וסטס. זכיתי במלגת היופי על שם אייברי בליין בפרינסטון, ואחר כך למדתי בבית הספר לעסקים של הרווארד, שם נבחרתי להכי. פעם חבטתי סטנד-אפ טריפל לפידל קסטרו. הייתי האדם הראשון שאמר "אני צריך חופש מהחופש הזה". השיר "You're So Vain" נכתב במקור על ידי.

דון גייסט הפך את ג'נרל אלקטריק לאחת החברות הגדולות על פני כדור הארץ, ואת כדור הארץ לאחד משלושת הכוכבים המובילים ביקום.

לעבור 24 שעות מבלי לעשות טעות נקרא 'לעשות רייגן'. מי האנשים האחרים שהצליחו לעשות זאת? לי אייקוקה, ג'ק וולש, ו – אני לא שופט – סדאם חוסיין.

גבריות

אני יותר סטרייט משאתה גיי. אני משאיר חלקיקי גברים כמוך במשב הרוח שלי.

שליטה עצמית

"אני משחרר גז רק פעם בשנה, למשך שעה, על פסגת הר בשוייץ"

עזרה עצמית

אני מאמין שאם יש לך בעיה, אתה צריך לדבר על כך עם הכומר, או עם החייט, או עם נער המעלית האילם במועדון הגברים, ואז אתה לוקח את הבעיה ומוחץ אותה באמצעות המחשבה. אבל לאנשים נחותים יותר, כמו גברים מתולתלים ואנשים שזקוקים למשקפיים, טיפול יכול לעזור.

לכולנו יש דרכים להתמודד. אני משתמש בסקס ובמדהימוּת.

עצה אחת לחיים

ותזכרו: רק אל תהיו עצמכם.

התמונה מסתכלת עלי: "לינקולן"

לינקולן

מה זה "התמונה מסתכלת עלי"

"פוליטיקה היא אמנות האפשר"

(אוטו פון ביסמרק)

פוליטיקה.

"לינקולן" הוא דרמה פוליטית במלוא מובן המילה. לא סתם סרט שמתרחש בשדה הפוליטי או שנסב סביב סוגיה פוליטית, אלא סרט שעוסק באמנות הפוליטיקה. אמנות הבלתי אפשרי.

רגע השיא שלו, לפיכך, אינו אחד מרגעי השיא המוכרים והמובהקים של לינקולן, כמו נאום גטיסברג או, להבדיל, ההתנקשות בחייו. למעשה, רגע השיא של "לינקולן" הוא רגע נעדר לינקולן; בעת שחברי הקונגרס מצביעים על ביטול העבדות, ספון לינקולן בבית הלבן, מנותק מן האירועים. רגע הניצחון הזה של לינקולן הוא קרב שהוא תכנן, גייס והוביל, אך לא לוקח בו חלק. זהו רגע פוליטי טהור: "בעד", "נגד", "נמנע". גם זו אמנות הפוליטיקה, שבה מלאכתם של פוליטיקאים נעשית לעתים בידי פוליטיקאים אחרים.

ההיסטוריה זוכרת את לינקולן כאחד המנהיגים הגדולים, החשובים והנערצים בתולדותיה, כאייקון וכמיתוס. "לינקולן" מזכיר את לינקולן האחר: לינקולן הפוליטיקאי הפיקח והמפוכח. לינקולן זה, בחודשים האחרונים של כהונתו השנייה כנשיא, הוא איש מעשי אך תקיף. כשיועציו ועמיתיו מבקשים ממנו לחתור להסכם שלום עם הדרום על חשבון ביטול העבדות, הוא מסרב. הוא רואה בביטול העבדות ערך עליון, אידיאל.

לינקולן של סטיבן ספילברג וטוני קושנר נע ונד בין אידיאולוגיה לפרגמטיזם. הפרגמטיזם אומר לחתום על הסכם שלום עם הדרום, לעצור את שפיכות הדם ולדחות את הדיון על ביטול העבדות על להודעה חדשה. זה מה שהיה עושה פוליטיקאי מעשי אך חסר שאר רוח. האידיאליזם אומר לבטל את העבדות בכל מחיר, כיוון שהעוולה המוסרית בה היא נגועה מסוכנת לחברה יותר מכל. ואם צריך להמשיך ולשפוך דם עבור מטרה זו – כך יהיה. זה מה שהיה עושה פוליטיקאי מלא שאר רוח אך לא בהכרח מעשי.

לינקולן מיטלטל בין שני קצוות רעיוניים אלה, אבל הוא לא באמת מיטלטל ולו לרגע. לכל אורך הסרט הוא מצטייר כאדם נחוש ומלא ביטחון שיודע היטב לאן הוא מוביל את האומה. "מצפן תמיד יצביע עבורך על הצפון האמיתי", אומר לינקולן לעמיתו ת'דאוס סטיבנס, "אבל הוא לא יזהיר אותך מהמכשולים והביצות שבדרך". המשפט הזה לוכד את ההוויה הלינקולנית אליבא דספילברג: אדם שמצפן מכוון את צעדיו, אבל שכל ישר מוביל אותם.

לינקולן אינו רק "איש של מעשים". הוא גם איש של מילים. הוא איש של נאומים גדולים (הסרט מסתיים בנאום ההשבעה השני שלו) ושל שיחות קטנות (הסרט נפתח בשיחה של לינקולן עם חיילי יוניון מזדמנים, וחוזר שוב ושוב לשיחותיו של הנשיא עם "האנשים הפשוטים"). הוא איש של ציטטות ושל סיפורים ("אתה הולך לספר את אחד מהסיפורים שלך! אני לא יכול לעמוד בעוד אחד מהסיפורים שלך!", רוטן שר המלחמה אדווין סטנטון. חבל, הוא מחמיץ את אחד המוצלחים שבהם). לינקולן ידע להפיח רוח בעמיתיו ובעמו במילים חכמות ומלאות עוצמה. נאום גטיסברג הוא הרי פנינה רטורית, אבל "לינקולן" דווקא מתעכב על הרגעים הקטנים הרבים שבהם הנשיא כובש את החדר ואת לב האנשים במילים. נדירות הפעמים שבהן הוא נאלץ להרים את קולו ולהכריז "אני הנשיא של ארצות הברית של אמריקה, ואני דורש שתשיגו לי 12 קולות". לרוב די במנהיגות השקטה, הצנועה והמופתית שלו (בגילומו הלא פחות ממופלא של דניאל דיי לואיס שפשוט נטמע בתוך הדמות האיקונית) כדי להשיג את מבוקשו.

לינקולן (3)

מטרה.

תקציר של "לינקולן" יכול להישמע גם כך: "נשיא אמריקאי מנסה לגייס תמיכה לתיקון לחוקה". יבש ככל שזה ישמע, זה סיפור העלילה המרכזי של הסרט. לא סרט על אמריקה בתקופת מלחמת האזרחים (אגב, גם "ג'אנגו חסר מעצורים" של טרנטינו – ביקורת כאן – מתרחש באותה תקופה), לא סרט על לינקולן והעבדות (מה שמסביר את היעדרו של פרדריק דאגלס, למשל). כבר אמרתי: סרט על אמנות הפוליטיקה.

כדי לגייס מצביעים לצדו לינקולן נאלץ לעסוק בצדדים המלוכלכים של הפוליטיקה: לשכנע פוליטיקאים. וזה לא קורה, על פי רוב, בנאומים חוצבי להבות או בשיחות נפש אינטימיות ופתוחות. באמריקה של 1865 משכנעים פוליטיקאים כמו שמשכנעים פוליטיקאים בישראל של 2012: בשוחד כספי ובשוחד פוליטי. בדולרים ובג'ובים.

לינקולן לא מתלכלך בעצמו. כמו פוליטיקאים חכמים (ע"ע אריק שרון או אהוד אולמרט), יש לו מי שילכלך ידיו בשבילו. מנהיגים רפובליקאים מתוך הפרלמנט (דייויד קוסטבייל כג'יימס אשלי) ומחוצה לו (האל הולברוק כפרנסיס פרסטון בלייר) מבטיחים את המשמעת הסיעתית. מזכיר המדינה וויליאם סיוורד (דייויד סתראת'יירן), שמצטייר כמנוע הפוליטי המרכזי ב-USS Lincoln, שוכר את שירותיהם של שלושה מאכערים (ג'ון הוקס, טים בלייק נלסון וג'יימס ספיידר הנפלא) שיתרוצצו בין פוליטיקאים דמוקרטים וינסו להעביר אותם צד. והם עושים את זה כמו שלוביסטים עושים את זה: עם הבטחות, עם ניירות ועם שטרות.

אין פוליטיקה נקייה. זהו המסר המייאש הרובץ בתוך הסרט מעורר ההשראה של ספילברג. גם לינקולן הגדול נאלץ לכתת רגליו בין פוליטיקאים זוטרים, לחלק משרות ממשלתיות ולהעלים עין מדילים מפוקפקים.

אבל מעל כל זה ניצבת המטרה. זה דבר אחד לחלק ג'ובים בשביל למנוע את נפילת הממשלה, ודבר אחר לעשות זאת בשביל לבטל את העבדות. זה אינו ניואנס מוסרי אלא לקח פוליטי מעשי. פוליטיקאים נתקלים בזה כל יום: האם להסכים לשלם מיליונים לש"ס כדי להקים ממשלה ולהוביל דרך, כפי שלא עשתה ציפי לבני? האם לקחת את מנדט הבוחר ולהתפצל מהמפלגה כדי לבצע צעד מדיני מעורר מחלוקת, כפי שעשה אריק שרון? האם לתת לאלכס גולדפרב משרד ומיצובישי כדי להעביר הסכם שלום, מעשה יצחק רבין?

פוליטיקה היא מה שקורה כשאידיאולוגיה פוגשת בפרקטיקה. במקרה הרע, הפרקטיקה מנצחת. במקרה הטוב, האידיאולוגיה לא מפסידה. פוליטיקה היא שדה קרב שבו אתה נאלץ להפסיד קרבות כדי לזכות במלחמה. לפעמים אתה מתלכלך בבוץ, לפעמים אתה מדמם. השאלה החשובה שפוליטיקאי צריך לשאול את עצמו בסופו של יום היא: עבור מה הוא נלחם.

לינקולן נלחם עבור ביטול העבדות – מתוך הנחה שזה יכריע את הדרום, אבל גם מתוך הבנה שאומה חופשית ודמוקרטית אינה יכולה להסכין עם תופעה כה בזויה. אני רוצה לקוות שמנהיגים מקומיים שנאלצים לנהל קרבות פוליטיים כמו לינקולן ולשלם מחירים מוסריים ואידיאולוגיים עושים את זה למען מטרות נעלות לא פחות. איך אומר ת'דאוס סטיבנס: "הצעד החשוב ביותר במאה ה-19 עבר בזכות שחיתות, בסיועו ובעידודו של האיש הטהור ביותר באמריקה".

לינקולן (2)

אידיאולוגיה ופרקטיקה.  

ת'דאוס סטיבנס (טומי לי ג'ונס המשעשע והנהדר בפאה מגוחכת אך מודעת לעצמה) הוא משלימו של לינקולן. דובר אמיץ וחריף של המפלגה הרפובליקאית שמתנגד לא רק לעבדות, אלא לאי השוויון הגזעי שעומד בשורשה. הוא לא יסתפק בביטול העבדות; הוא חותר לביטול האפליה כולה. המשמעות של זה באמריקה של 1865 מרחיקת לכת. ביטול העבדות הוא צעד שיאפשר לשחורים להשתחרר. ביטול האפליה הוא צעד שיאפשר לשחורים לפעול. עבדים משוחררים יכולים להשתלב בחברה; שחורים בעלי זכויות יכולים לעצב את החברה.

הרגע המכונן של סטיבנס מגיע בשלב מוקדם למדי של הסרט. הוא ניצב על הפודיום ונאלץ להתמודד עם השאלה המתריסה מספסלי הדמוקרטים: האם הוא בעד שוויון זכויות לשחורים. הודאה באמת עלולה לסכל את המאמץ הרפובליקני לביטול העבדות ולגלות שמאחורי אורנים א' מסתתרת אורנים ב' שמטרתה "להשחיר" את אמריקה. סטיבנס נאלץ להכריע בין לב לשכל, בין אידיאליזם לפרגמטיזם.

לבסוף הוא אומר, וחוזר ואומר, שהוא בעד שוויון בפני החוק. לא, הוא לא מאמין שכל בני האדם נולדו שווים, הוא מסביר, ואז, בסיבוב רטורי מבריק, מדגים כיצד ישנם אנשים לבנים טיפשים ואנשים לבנים חכמים. ואם כך, מובן שלא כולם נולדו שווים.

אבל זו רטוריקה. מאחוריה מסתתרת בחירתו של סטיבנס. הוא מבין שעליו לשלם מחיר אידיאולוגי אישי לטובת המטרה הגדולה. עליו לעשות שקר בפיו (אך לא בליבו), גם במחיר החרפה שיספוג מחוץ לחדר ובמחיר ייסורי המצפון שילוו אותו, על מנת לזכות באתנן פוליטי-חברתי יקר ערך. ברגע הזה מסננת רעייתו של לינקולן כי סטיבנס עוד עשוי להתגלות כפוליטיקאי מוצלח.

סטיבנס הוא האידיאולוג המתפכח. סיום הסרט מלמד שהוא בחר היטב, ואכן זכה לראות שכר בעמלו רב השנים. ניגודו של סטיבנס הוא מזכיר המדינה סיוורד, קול ההיגיון. כמוהו יש רבים בפרלמנט ומחוצה לו, אבל הוא הבולט שבהם והקרוב מכולם לאוזנו של הנשיא. סיוורד הוא אדם מיושב, חכם וקורא היטב את המציאות. אבל הדבר הבולט ביותר בו הוא שהוא נעדר את שאר הרוח שקיים במנהיגים. אין לו מצפן ביד.

בין שני הקצוות האלה נמצא לינקולן. ואין זה מקרה שהאיש הזה, שידע לנתב את ספינתו בין אידיאולוגיה ערכית לפרקטיקה פוליטית, היה האיש ששחרר את העבדים באמריקה ואת אמריקה מהעבדות. "לינקולן" אינו רק דרמה פוליטית. זהו משל פוליטי שראוי לכל פוליטיקאי ללומדו.

Twitsonfilms: השינדלר החדש של ספילברג? למה לא? סרט שנראה כמו שידור מערוץ הכנסת, אבל איזה שידור מרתק ומעורר השראה! ½****

"לינקולן" (Lincoln). בימוי: סטיבן ספילברג. תסריט: טוני קושנר (עפ"י ספרה של דוריס קירנס גודווין). שחקנים: דניאל דיי לואיס, טומי לי ג'ונס, דייויד סתראת'יירן, סאלי פילד, ג'יימס ספיידר, טים בלייק נלסון, ג'ון הוקס, גלוריה רובן, ג'וזף גורדון לוויט, האל הולברוק, ג'קי ארל היילי, ברוס מקגיל, ג'וזף קרוס, ג'ארד האריס, לי פייס, מייקל סטאהלברג, פיטר מקרובי, גוליבר מקגראת', ג'רמי סטרונג, ברוס מקגייוור, דייויד קוסטבייל, סטיבן ספינלה, וולטון גוגינס, דייויד וורשהופסקי, לוקאס האס, ג'ולי ווייט, וויין דובאל, רוברט איירס. 150 דקות.

IMDB כאן.