קטגוריה: מוסיקה

התחת של ניקי

ניקי מינאז' אנקונדה

ניקי מינאז' עשתה זאת שוב. קצת פחות משנתיים אחרי ששברה את שיא הצפיות ב-24 שעות של vevo בעזרת ג'סטין ביבר, מינאז' חוזרת בגפה אל הכס ומדיחה ממנו את מיילי סיירוס. הקליפ החדש שלה, "אנקונדה", גרף 19.6 מיליון צפיות ביממה הראשונה לחייו היוטיוביים. וכמה הולם שאת הניצחון שלה השיגה מינאז' עם הנשק של סיירוס – טוורקינג.

19 וחצי מיליון צפיות לא באות בלי מחיר. מינאז' ספגה ביקורת חריפה מצד מי שראו בשיר זבל מיזוגני, החפצה עצמית ואפילו פורנו רך. מולם התייצבו תומכיה של מינאז', שלא מצאו כל פסול בכמה ישבנים מקפצים. אליהם הצטרפו, למרבה ההפתעה, לא מעט פמיניסטיות שמצאו ב"אנקונדה" תשובה חתרנית ל"Baby's Got Back", קלאסיקת ההיפ-הופ השוביניסטית ממנה מינאז' מסמפלת בחופשיות. ואולי בצדק: בעוד סר מיקס א-לוט חיפצן נשים להנאתו, "אנקונדה" הוא חגיגה של מיניות נשית בשליטה נשית. "אנקונדה", למעט הופעת האורח הפסיבית של דרייק (שמקבל כתף קרה כשהוא מנסה לשלוח יד), הוא קליפ נטול גברים, ומינאז' נמצאת בו בדומיננטיות מוחלטת, במרכז הבמה ובמרחק בטוח מהמצלמה.

כתב ההגנה הזה – שלא ברור אם הוא משרת נשים עצמאיות או גברים חרמנים – אכן סדור ומרשים. יש בו רק חור ישבן אחד קטן: הוא מנוגד למה שהפך את "אנקונדה" לשיאן צפיות ביוטיוב. במלים אחרות: הוא מתעלם מהטוורקינג, מכישורי הנענוע הבלתי נתפסים של מינאז', ומהסצנה הפרובוקטיבית עם דרייק. את זה הבין אפילו סר מיקס א-לוט, שציוץ התגובה שלו ל"אנקונדה" היה "Damnnnnn" עם שישה סימני קריאה. התגובה הקצרה הזו משקפת את רוב התגובות ביוטיוב.

כן, אפשר למצוא ב"אנקונדה" מסרים פמיניסטיים חבויים היטב בין הלחמניות של מינאז'. אבל אם יש משהו שמינאז' מלמדת את צופות (וצופי) הקליפ האולטרה-סקסי שלה, זה שסקס מוכר. ואם את רוצה שיראו אותך מיליונים ביוטיוב, כדאי שתתחילי להזיז את התחת. פשוטו כמשמעו.

פורסם במקור ב"פנאי פלוס", 27.814

בשביל זה יש חברות

(צילום מסך מתוך "אייל גולן קורא לך")

(צילום מסך מתוך "אייל גולן קורא לך")

בשבוע שעבר כבש אייל גולן את אצטדיון בלומפילד. שתי הופעות, 32 אלף מעריצים, אצבע משולשת לעבר כל מי שקבר את הקריירה של "הזמר הלאומי". המופע נקרא "פעם בחיים" (אף שהועלה פעמיים) והותיר בקרב כל מי שעקב אחריו – אם מהיציעים ואם מהדיווחים – את התחושה שכל מה שעבר על גולן בחודשים האחרונים קרה פעם בחיים. אולי בחיים אחרים.

הקאמבק הזה היה צפוי. מה שהיה פחות צפוי הוא זהות הדמות ששיתפה אתו פעולה. רני רהב זה מובן, ניקוס ורטיס זה חסר משמעות. שרית חדד, לעומת זאת, זו הפתעה, שלא לומר אכזבה מרה. מכל הגברים שבעולם, דווקא חדד היתה זו שניאותה להכשיר את גולן קבל עם ועדת מעריצים. דווקא חדד. דווקא אישה.

חדד לא לבד. מי שחשב שגולן יישאר רק עם המיקרופון, ההופעות והפות-מוביל, לא בדק קודם עם אופירה אסייג. אסייג סידרה לגולן את הג'וב הראשון שלו מאז הודח מ"קשת", כפרשן בתכנית הספורט שלה ברדיו תל אביב. בשביל זה יש חברות.

חדד ואסייג הן נשים עצמאיות, חזקות ומצליחות. שתיהן הצליחו לפלס דרכן לפסגה בעולמות שמאופיינים בתרבות מאצ'ואיסטית-שוביניסטית. לשתיהן זה לא הפריע להתייצב כתף אל כתף עם מי שהנציח תרבות שכזו בעולמו הפרטי ובעולמו העסקי, אדם שהפך את חולשתן של נשים צעירות לעסקי שעשועים. העובדה שדווקא שתיהן לוקחות חלק פעיל בקאמבק הציבורי של גולן היא אכזבה לנשים בפרט ולחברה בכלל. חברות היא ערך חשוב, אך מוסר חשוב ממנה. חדד ואסייג יכלו להיות חברות תומכות גם מבלי להעניק לגולן לגיטימציה ציבורית. חבל שהן בחרו להיות אלו שעל כתפיהן גולן כובש מחדש את מקומו.

בראיון יח"צ לקראת המופע המשותף הסבירה חדד שהחיבור עם גולן הוא טבעי. אפשר היה רק להיזכר בימים שבהם חדד רצתה רק בחור נחמד לצעוד אתו לעד, ולדעת שלא גולן הוא האיש.

פורסם במקור ב"פנאי פלוס", 2.7.14

לבי היום ריק (אריק איינשטיין, 1939-2013)

צילום: ויקישיתוף

צילום: ויקישיתוף

אריק איינשטיין הוא פסקול חיי. אני יודע, אין יותר בנאלי מזה. אבל כשאני פורט את זה לרצועות שמע, אני מגלה שאריק איינשטיין הוא באמת פסקול חיי.

רואה "מציצים" עם האחים שלי ובני הדודים אחרי ליל הסדר. צופה ב"כמו גדולים" עם אחי הקטן, שר עם "הייתי פעם ילד". שומע בפעם הראשונה את חידון התנ"ך. משנן את "ואלה שמות". מדקלם את החיקוי של שימי ריגר ב"כבלים".

לומד לנגן עם "בית הערבה". מגלה את "שבלול בקופסא". נפעם מהסופרגרופ שנפגש על גשר הירקון. מתאהב בחלונות הגבוהים. רואה אותה בדרך לגימנסיה, חולם לראות את ד"ר ג'יי ועבדול ג'באר בסן פרנסיסקו על המים, אוהב להיות בבית, אבל לא יושב על הגדר, לא נוסע לאט. לא יוצא מזה. מה איתי, מה איתי, מה איתי.

צולל עם הולדת האינטרנט לתוך החומרים הישנים, ל"כהה כהה" ו"רחוק רחוק מכאן" ו"לילה לילה". לא יודע מאיפה לאכול שירים הפכפכים כמו "אמא אדמה" ו"למה לי לקחת ללב?". שר את ההמנונים המודרניים של "אני ואתה נשנה את העולם" ו"כמה טוב שבאת הביתה" ו"עוף גוזל". שונא את הפועל, אוהב את "אמרו לו". מתאהב עם קארין אופיר וסשה דמידוב ב"רותי". נשבר עם "שביר". מאמין ש"היא תבוא" ו"עוד יהיה". וכמה שרציתי כלב. וכמה חם.

אוסף בשקדנות את כל סדרת "ארץ ישראל הישנה והטובה". אין יותר טוב מאריק ושלום, אין יותר טוב מאריק ושם טוב, אין יותר טוב מאריק ורוטבליט, אין יותר טוב מאריק וחלפי, אין יותר טוב מאריק ורכטר, אין יותר טוב מאריק וארגוב. ומיקיס גבריאליס, ויאסו יודה. מגלה מחדש עם להקת שבע עם "שיר מספר שמונה". מתאהב בדואטים, מ"לי ולך" עם גאולה נוני, דרך "איילת אהבים" עם יהודית רביץ, ועד "אל נא תאמר לי שלום" עם איילה אשרוב ו"פרידת מלח" עם רוני אלטר.

שומע, בטיול הראשון של הנוער העובד עם לינה בשטח, מישהו שר "יש לי אישה שאוהבת אותי", ומתאמץ לא לבכות. עושה לחניכה שלי פרודיה על שלושה חתולים. מקבל מיאיר קלינגר את הסולו ב"ערב מול גלעד". מקבל מעדי כהן הברון את הסולו ב"ילדים של החיים".
שר ביער בפולין את "דמעות של מלאכים", ורועד מקור, ואולי לא רק מקור. שר בטקס את "שיר על תוכי יוסי", ומישהי אומרת שעשיתי לה צמרמורת, ואני רק חושב על "העצבות כמו כוס היא ובה יין מר מענבי הנשמה" הזה, ושאף פעם לא נהניתי להגות כך מילים.

שר את "לבכות לך" בטקס רבין הראשון, ומישהי מתקשרת להגיד לאמא שלי שזה היה יותר יפה מאביב גפן (ואני אומר לה שזו לא מחמאה גדולה). שר את "שלום חבר" בטקס רבין האחרון (שלי), עם כל הרוטבליט-חנוך-איינשטיין על הגב, ושורד, למרות שמישהי אמרה לי לא לעשות את זה, זה אריק איינשטיין, אי אפשר לשכפל.

שר למישהי "זו אותה האהבה", והיא אומרת שזה על אהבה של זקנים, ואני חושב שמה זה חשוב, זה ה"אהבה בת עשרים" של אריק איינשטיין, ומה יותר מקסים מה"על הכל הייתי שוב חוזרת" הזה. רואה שמישהי כותבת "אז התחלתי ללכת, לא ידעתי בכלל לאן", ויודע שהיא חושבת עלי. עוד ניפגש. ויהיה לנו טוב. זה קרוב.

ונפעם, נפעם, נפעם מ"עטור מצחך" – השיר הכי מושלם שנכתב, הולחן, עובד ובוצע בעברית – בכל פעם מחדש.

*

יצא שלפחות בשני טקסים לזכר יצחק רבין שרתי אריק איינשטיין. יצא במקרה, אבל זה לא היה מקרי. כי הנה, 16 שנים אחרי הטקסים, אריק איינשטיין מת, ואנשים מדברים במונחים של רצח רבין. גבי ברבש מבשר בפתח בית החולים, זעקות שבר ברקע. נערות מדליקות נרות בכיכר. הארון יוצב שם מחר. שינויים בלוח המשדרים. יום אבל לאומי, בלי שאף אחד הכריז על אחד כזה. מישהו בוכה, אומר לי שהוא לא הרגיש ככה מאז שרבין מת.

זה לא דומה. זה בכלל לא דומה. זה אחר. זה לא רצח, וזה לא ראש ממשלה, וזה לא פוליטי, וזה לא סמלי, וזה לא מזעזע, וזה לא מכעיס, וזה לא. זה אחר.

אבל זה חזק כמעט באותה מידה. כי בניגוד לרבין, אריק איינשטיין זה הקונצנזוס. כל כך קונצנזוס, שהאדם המזוהה ביותר עם הפועל תל אביב – מחנה האוהדים הכי בדלני בארץ, אלה מ"מייצגים את הפועל ולא את ישראל" – הוא הדבר שמייצג את ישראל יותר מכל. או לפחות את מה שישראל רוצה היום לחשוב על עצמה ועל הזמרים הלאומיים שלה.

זה ארץ ישראל הישנה והטובה. זה הכי מלכותי והכי צנוע. זה כל הדרך מהבוהמה וחוף מציצים אל התה והלימון והספרים הישנים. זה תוצרת הארץ. זה מה ששלמה וישינסקי ניסה להגיד היום לכל עם ישראל: משתתף בצערכם.

*

אולי זה צער לך, אבל זה לא רק צער לי. זו גם החמצה. זו התחושה שפספסתי את ההזדמנות להכיר מקרוב אדם גדול באמת. כל כך גדול, שאני לא יודע לגמרי להסביר את גדולתו. מילים יודעות לעשות הכל, אבל אני לא בטוח שהן יודעות לתפוס את הנוכחות של אריק איינשטיין. נוכחות שיודעת להיות, בבת אחת, כל כך רחוקה ומורמת מעם, וכל כך קרובה ופועמת בקרבו.

קיוויתי לעבוד פעם עם אריק איינשטיין. רציתי לבוא אליו פעם ולהגיד לו "קח, כתבתי את זה בשבילך, כי אתה היחיד שיכול לשיר את זה". וזה כבר לא יקרה. הרגשתי ככה כשיורם קניוק נפטר, אבל לא באותה עוצמה. לא היתה לזה אותה התהודה מסביב. הפעם האחרונה שבאמת הרגשתי ככה היתה כשיוסי בנאי נפטר. השילוב הזה בין אבל לאומי לאבל פרטי, בין האבדה הענקית והמשותפת של כולם לאבדה הקטנה והאנוכית שלי. יוסי בנאי, אריק איינשטיין. זה הקליבר. ואין גדול ממנו.

*

שש בבוקר. לילה לא לילה.

*

נומי, דרך. בא הקץ.

נומה, מלך.

שיר לשבת: Jesus Walks של קניה ווסט

מוקדש לנוצרים. מרי פאקינג כריסמס.

מילים ולחן: קניה ווסט

פסיכוסומטרי: למה מטלת החיבור במבחן הפסיכומטרי היא ציון הנכשל של כולנו

ויה memecenter

פורסם במקור, בגירסה מקוצרת מעט, בגיליון אוקטובר של "בלייזר"

המבחן הפסיכומטרי עומד בניגוד מוחלט לחשיבות המכרעת שלו לעתיד האקדמי הפוטנציאלי שלך. המבחן הזה, שאמור להעריך את יכולתך להצליח בלימודים הגבוהים, הוא בלוף. אוסף של טריקים ופטנטים שמאלץ אותך לפתור בעיות באופן שאין כמעט כל קשר בינו ובין המיומנויות הנדרשות מסטודנט. הוא נותן עדיפות גבוהה להתמקצעות באמנות החרישה על פני אלמנטים כמו ידע כללי, חשיבה יצירתית ויכולות חקר וניתוח. יודעים מה? הוא אפילו לא משקף את יכולת ההצלחה במבחנים, שלרוב אינה אלא תוצאה של שינון חומר, ובמקרה הטוב גם הבנתו ויישומו. למעשה, היכולת היחידה שהפסיכומטרי בוחן במובהק היא מסוגלות הנבחן לשבת על התחת. יש אמנם כאלה שישיגו את ה־600־700 שלהם בלי לפתוח יותר מפעם אחת את מילון המושגים הידוע לשמצה או בלי לדעת מה זה בעיות הספק, אבל כל השאר צריכים לקחת קורסים, לעשות סימולציות, לשנן ביטויים בארמית ולאמץ קיצורי דרך מחשבתיים כדי לצלוח את הבחינה, וגודל ההצלחה כגודל הישבן.

לאור כל זה שמחתי לגלות שבמרכז הארצי לבחינות ולהערכה החליטו להוסיף לבחינה חלק שאינו פסיכומטרי במובן השב־ולמד הקלאסי. מדובר בחיבור: טקסט שנכתב בנושא נתון, אחיד לכל הנבחנים ולא ידוע מראש. חלקו של החיבור בפרק החשיבה המילולית הוא 25 אחוזים, שזה 50 אחוז פחות מהחלק שהייתי נותן לו בבחינה הכוללת, אבל זה לפחות התקדמות. בשביל צעירים שהתרגלו לנסח אס־אם־אסים וסטטוסים תחת תקרת מילים חד ספרתית, לא כולל "חחח" ואמוטיקונים, זאת בהחלט משימה תובענית.

כמה תובענית? בואו נגיד שגם כמה מכותבי בלייזר שהרימו את דף הבחינה שזרק להם מכון "קידום" ועשו את המטלה לא ליקקו דבש. וכאן מדובר באנשים שכל המוניטין שלהם, שלא לדבר על חשבון הבנק שלהם, מבוססים על ההנחה שהם יודעים לכתוב. זאת קבוצת ביקורת בעייתית – אנשים שכותבים לפרנסתם – אבל גם היא גילתה את ההבדלים שבין כתיבת טקסט לעיתון בנושא ובסגנון חופשיים ובין כתיבת חיבור ראוי בנושא נתון בשפה נקייה ובזמן קצוב. אז נכון שלא עברנו הכנה אינטנסיבית כמו החניכים של אפרת ליברמן, מנהלת תחום חיבור וכתיבה בקידום שניהלה את הבחינה; נכון שהנושא היה קידום נשים ואפליה מתקנת – לא בדיוק סוג הנושאים שנדונים במגזין הזה באופן קבוע; נכון שליאור חתם את החיבור בביטוי שאסור לכתוב גם ב"בלייזר" בלי כתב הגנה מנומק, שקמרלינג לא בטוח עד עכשיו מה ההבדל בין צ' סופית לפ' סופית, וששאשו לא יזהה כתיבה אקדמית גם אם היא תתגנב להמנון אוהדים של בני יהודה; ונכון שאת כל זה כתבנו בעיפרון, מיומנות שחלקנו איבד ביחד עם חצי האי סיני, פחות או יותר. ועדיין התחלנו את הריצה הזאת כמה מטרים לפני הנבחן הממוצע, מה שרק ממחיש את הקושי.

ויה memecenter

מטלת החיבור לא נולדה ככה סתם. היא נובעת מהכרה של ראשי האוניברסיטאות בכישורים המילוליים הירודים של הסטודנטים המתייצבים בשערי האקדמיה ולא מסוגלים לנתח טקסט מורכב יותר משיר של קרן פלס. וזאת לא תופעה סקטוריאלית, תלוית מגזר או מעמד סוציו-אקונומי; זאת המציאות הישראלית השוויונית, והיא מוכרת לכולם. כל מי שיש לו חברים צעירים בפייסבוק יודע במה מדובר. כל מי שעובד במערכת עיתון ומקבל בקשות עבודה מכותבים שלא יודעים מה ההבדל בין "ש" ל"כש" יודע במה מדובר. ההוכחה הטובה ביותר הופיעה בחודש שעבר, עם הפסיכומטרי הראשון שהכיל את מטלת החיבור: הוא הציג ירידה של 25% במספר הנבחנים. החבר'ה פשוט נבהלו. במועד הקודם, ביולי, הוצגה עלייה סימטרית של 25%. הסטודנטים לעתיד מיהרו לנצל את הימים האחרונים שלפני גזירת החיבור מטילת המורא.

הנתונים מצטברים, והם נגדנו. במבחני פיזה ופירלס אנחנו מחזיקים כמעט את כל ה־OECD על כתפינו הצרות. בצה"ל פורסם כבר ב־2003 מחקר שמצא ירידה מתמשכת בציוני האיכות של המתגייסים בכלל ובהצלחתם במבחנים הפסיכוטכניים וברמת העברית שבפיהם בפרט. הצבא, כך נמסר אז, מודאג כיוון שהוא מוצא קשר ישיר בין דירוג האיכות ובין ההצלחה בשירות. סביר להניח שמאז הוא כבר השלים עם המצב. הנה קרב שצה"ל הפסיד בו, ואף אחד לא הקים ועדת חקירה.

ויה memecenter

כן, ברוכים הבאים לבוריסטן. בנינו תרבות שמקדמת ערכים ירודים, וכעת אנחנו משוועים לישועה. ביד אחת אנחנו מוחים דמעות תנין על תנועת האנטי־השכלה וביד השנייה מצביעים בשלט. אנחנו עובדים אלילי ריאליטי ומקדשים את המקצוע הכי ריק מתוכן בעולם: הסלב. המטרה היא להיות מפורסם, וכל האמצעים כשרים. תהיה עילג, תהיה המוני, תהיה צבוע, תהיה אלים. תגנוב פסלון, תרכוב על שדים עדתיים כל הדרך לגמר, תבחין בין פרה לעוף כי פרה זה חיה ועוף זה ציפור. החיים בישראל הם מה שקורה לך בזמן שג'קי מנחם נהיה גיבור לאומי.

חידונים סתם כבר לא עושים לנו את זה. תוכניות כמו "פיצוחים" או "מקבילית המוחות" לא היו עוברות היום את השומר בחניון של האולפנים. בשעשועונים כבר לא מספיק לדעת את התשובה. צריך שיקרה לך משהו בזמן שאתה עונה: שתיפול לבור, שיעופו לך השטרות, שישאב לך הכסף. לכל הפחות, תעשה את זה תוך כדי נסיעה במונית ברחבי העיר. העיקר שיקרה משהו. לפעמים אפילו לא צריך לדעת כלום. פשוט לעוף מעצמים ספוגיים ענקיים לקול מצהלות הקהל. לחם ושעשועים. ידע זה כוח? ידע זה לחלשים. ידע זה לאלה שלא יודעים לתחמן, לשקר, לרמות, להעמיד פנים, להצחיק, להביך, להתבזות. "לשחק את המשחק", כמו שאומרים בריאליטי אנשים שאומרים "אני אמיתי" כשהם בעצם צריכים לומר "אני אקסהיביציוניסט". אלה כוכבים שאין להם דבר למכור חוץ מתדמית; ספורטאים שלא מחברים משפט תקין בעברית, זמרים שמטליאים עילגות מביכה לכדי להיטי רחבות. אני מאתגר אתכם לקרוא פעם את מילות שירו של עומר אדם "מאמי זה נגמר" (מילים: מיכאל סמולין). לו הייתי מעתיק אותן לתוך מחברת הבעה של ילד בכיתה ד', לא הייתם מבחינים בזה.

ויה memecenter

אתה יודע שהמצב גרוע באמת כשגם בארזים נופלת שלהבת. ענף הארז הבוער הוא התקשורת, תחום עיסוק שמושתת על יכולת ביטוי גבוהה. לכאורה הוא לא יכול לממש את מטרותיו בלי היכולת הזאת. למעשה הוא מוכיח שאפשר גם אפשר.

הדמוקרטיזציה של הרשת היא האסון של העיתונות, ואני לא אומר את זה כי אני עיתונאי פרינט. לבלייזר דווקא יש מהדורת אייפד מהממת, אם במקרה שכחנו לציין בשלושת העמודים האחרונים. אני אומר את זה כי העיתונות האינטרנטית החפוזה והפזיזה (בהכללה גסה, אבל לא מאוד גסה) הורגת את כל מה שטוב בעיתונות הקלאסית: התוכן המעמיק, התחקירים המושקעים, ולא פחות מכל אלה – השפה. וככה, עם השפה הקלוקלת, התקשורת החדשה הורגת גם אתכם.

ההתפתחות הטכנולוגית הביאה לנו דברים נפלאים. התקשורת האינטרנטית מספקת לנו גוף ידע עצום ונגיש, רבדים בלתי נדלים של תוכן מוסף וחדשות כל כך טריות שהן מגדירות מחדש את המושג "חדשות". אבל בדרך, בשעטת מגה־בייטים, היא רומסת את היסודות. אולי אתם חושבים שזה ניצחון טכנולוגי. זה לא. זה ניצחון פירוס.

העיתונות היא ענף שיורד מנכסיו המקצועיים, והמגיה הוא בעל מקצוע נכחד. מאמרי חדשות כתובים כמו מדורי ספורט, מדורי ספורט כמו מקומונים, ומקומונים כמו עלוני בית ספר. את הסימפטומים האלה אפשר למצוא היום גם בהתלהמויות מעל דוכן הנואמים בכנסת, באוצר המילים המוגבל שצה"ל מספק למפקדיו באפסנאות, בשפה הדלה כסלט קינואה ששולטתתתת בפייסבוק. אפילו אמנות גבוהה כמו הספרות איננה חסינה עוד. מדובר בחטא חברתי, לא פחות, כיוון שעיתונות וספרות, מעבר לערכן החינוכי והתרבותי, גם מקנות שפה. ונער שקורא (אם הוא כבר ניאות לקרוא) עיתון או ספר, ונתקל בעברית קלוקלת, טועה לחשוב שזאת העברית התקנית. הוא כבר לא יקבל את הנקודות שלו במבחן החיבור בפסיכומטרי.

לא מזמן אמרה לי מישהי שהיא לא יודעת לכתוב. עניתי לה שזה לא חשוב. יש אנשים שיודעים לכתוב, אחרים יודעים לפרק שעונים או להזיז דיוויזיות. אהוד ברק יודע לעשות את שני הדברים, אבל הוא משהו מיוחד. מה שכולם צריכים לדעת זה להתנסח, לבטא ברהיטות את מחשבותיהם. מעבר לחשיבות האוריינית הפונקציונאלית של היכולת לבטא את מחשבותיך – תחשבו על תינוק שבוכה עד שמישהו מבין אם מה שמציק לו זה רעב, גזים או הסיווג הטקסונומי של הטלטאביז – שפה היא מדד למחשבה, חלקי לפחות. מידת ההשפעה של השפה על המחשבה נתונה במחלוקת (פולמוס אקדמי סביב היפותזת ספיר-וורף, אל תשאלו), אך ברור כי היא קיימת, ואפשר למצוא קשר בין שפה עשירה ובין רמות גבוהות של חשיבה, הבנה והמשגה. ועל כך הוסיף חיים חפר ז"ל, בהתבטאות אומללה שדווקא מחוץ לקונטקסט הופכת ראויה, כי "חוסר של שפה זה חוסר של רגשות".

כל אלה הם מפתחות להצלחה בחיים, בין שתהיו אנתרופולוגים ובין שתהיו כלכלנים או מדעני גרעין. כל הידע הוויקיפדי שבעולם לא יציל אתכם אם לא תדעו לשאול את השאלה הקולעת, לחפש את הערך הנכון ולעשות את הקישורים המתאימים. והיות שרובו המוחלט של הידע האנושי אצור בטקסטים מאז המצאת הכתב, אתם עדיין נדרשים להבין אותם, לנתח אותם ולהתמודד איתם. אפשר להפקיד את הזיכרון האנושי בענן וירטואלי, אבל אי אפשר לתת למכונה לחשוב בשבילנו. עדיין לא.

אבל מה אני מזיין לכם את השכל. בסך הכל רציתי לספר לכם שעשינו חתיכה של פסיכומטרי, והרי אתם כאן כי הרחתם דם. אז הנה זה, מלמטה למעלה: שאשו קיבל שש נקודות מ-12 אפשריות, ליאור שבע וקמרלינג שמונה. אני קיבלתי תשע, ו-1,370 המילים שקראתן עד כה הן העונש שלי.

אמרתי לכם שהעיתונות פושטת את הרגל.

ויה memecenter

פוסט מוסיקלי לשבת: Call Me Maybe – פרויקט הקאברים

אוקיי, זמן לוידוי: בשבועיים האחרונים התמכרתי לשני דברים. השני נגמר. קראו לו אולימפיאדה. תהיה גמילה קשה, אבל מהירה. עוד רגע מתחילות הליגות.
ההתמכרות השניה קשה יותר. כן, התמכרתי לשיר פופ מטופש. זה קורה לי לפעמים, ואני מאשים את בריטני ספירס (בעצם, לא. אני אף פעם לא מאשים את בריטני בשום דבר. תמחקו את זה).

אז זהו, נדבקתי ל"Call me maybe". כן, כמו ילדה בת 16. וטבעתי בים הקאברים המשעשעים שנוצרו לו. ניסיתי לתת אחד במשך כל יום בשבוע – עד שיצא לכם מהאוזניים – אבל לא הספקתי. אז הנה הריכוז השבועי שלא היה:

1.

נבחרת השחייה האמריקאית.

ולרגל סיום האולימפיאדה והורדת הדגל האולימפי לחצי התורן, נתחיל בזה: אחד החביבים עלי, תוצרת נבחרת השחייה האמריקאית.
כמה הערות:
1. כל השחיינים האלה מתנהגים בדיוק כמו שהם: נערי ונערות קולג'ים. זה כמו מסיבת בריכה, רק בלי הבירה. שלא יובן אחרת: אני לחלוטין מקנא.
2. הבנות מתוקות. הבנים שוליים.
3. השחורים מודרים לגמרי. קאלן ג'ונס מקבל שניה של מסך. הראש של ליה ניל פשוט נחתך.
4. ברנדן האנסן בוהה בג'ימי פייגן (0:44). פרייסלס.
5. תמיד נחמד לגלות שחייניות בלי כובע ים. זו לא נבחרת משובחת במיוחד מבחינה אסתטית, אבל יש כמה חמודות: אליזבת' בייזל (0:07), קלואי סאטון (0:31), לורן פרדו (0:37). וכמובן שנטלי קופלין (1:30), אבל היא כבר חדשות ישנות.
6. דיינה וולמר (2:31) לא.
7. כמו בבריכה, גם כאן מיסי פרנקלין שולטת.
8. אבל אני במחנה רבקה סוני.
9. וכמו בבריכה, מייקל פלפס וראיין לוכטה מעל כל זה. הם בקושי נותנים שש שניות משותפות של חיוך. מזל שבבריכה הם משקיעים יותר.

בונוס: לוכטה נגד פלפס

http://www.youtube.com/watch?v=JZYJa1RowwU

2.

קארלי עושה קאבר לעצמה, בעזרתם האדיבה של ג'ימי פאלון החביב והרוטס המגניבים.

יוצאת פה די חמודה, קארלי. שלוש הערות:
1. שימו לב לצד שמאל של התמונה ב-1:12. לרגע חשבתי שהוא מחזיק ויברטור. אבל לא, תודה לאל.
2. שימו לב לאיך שהוא מבהיל את קארלי ב-2:36.
3. שימו לב לקווגמאייר על הבונגוס!

3.

אובמה.

ראיתי לא מעט קאברים שניסו להרכיב את השירים מחיתוכי ציטוטים ("חברים", "מלחמת הכוכבים"), וזה בלי ספק הטוב שבהם.

4.

אחת הפארודיות המוצלחות.

5.

פארודיה חביבה שמתכתבת עם הקליפ המקורי של קארלי.

 

6.

עוד פארודיה מוצלחת מאוד, למרבה ההפתעה – חיבור בין בנות סימורלי לראפר הצעיר מאטי בי.

כל מיני אושיות אינטרנט שאתם בטח לא מכירים, ובצדק. מצד שני, זה סרטון עם כמעט 30,500,00 צפיות. אז הן אמנם לא שרות מי יודע מה, אבל זה חמוד.

7.

גרסת עוגיפלצת.

8.

ומסיימים עם המנצחים.

סליחה, המנצחות. מיד תבינו למה.

בונוס: חמישה ממים מעולים

שיר לשבת: Call Me Maybe של קארלי ריי ג'פסן

מוקדש לאולימפיאדת לונדון 2012. למה? ככה.