קטגוריה: סטנד אפ

הומור לגיטימי (על Legit של ג'ים ג'פריס)

לג'יט

פורסם במקור בגיליון מאי של "בלייזר" 

פתאום הבנתי ששום דבר בטלוויזיה לא מצחיק אותי יותר. "איך פגשתי את אימא" התדרדרה לקיטש של "חברים" מהר מהצפוי והתמכרה לגימיקים מעייפים, ב"המפץ הגדול" אני ממשיך לצפות רק בשביל הציצי של קיילי קווקו. "משפחה מודרנית" עוד מצליחה להצחיק אותי פה ושם, אבל גם זה רק בזכות ריי דאנפי. "איש משפחה" סוחטת טיפות אחרונות מהלימון הסימפסוני, שלא מתבגר בחן כשלעצמו. ואני אפילו לא מדבר על "שוות בקליבלנד", שאני מתקשה לזהות את הקהל שעשוי גם לצחוק ממנה וגם להיות צעיר מבטי ווייט, ועל "שני גברים וחצי" בגרסת אשטון קוצ'ר. בקצב הזה, הבנתי, אני כפסע מערב מול "הנורמאלים החדשים". בלי "המופע של ריקי ג'רבייס" הקורעת (שכנראה סיימה את תפקידה ההיסטורי), "רוק 30" השנונה (שסיימה אותו בוודאות) ו"לואי" המבריקה (שתחזור רק בעוד שנה), נותרתי חמור סבר ועגום כמו יאיר לפיד ביום הראשון במשרד, נאחז בשידורים החוזרים של "סיינפלד" וממלמל כמוכה שיגעון "גאוני… גאוני…". וככה, אחוז געגועים לימים שבהם בארני סטינסון הצחיק אותי וג'ק דונגי חנך אותי, נפלתי במקרה על Legit.

Legit היא סדרה קומית מבית FX שמעמידה במרכזה סטנדאפיסט לא מאוד אטרקטיבי ומאוד לא מנומס ומתעדת לכאורה את חייו. אם זה נשמע לכם כמו "לואי", אז עשיתם את מנהלי FX מאושרים. נכון שג'ים ג'פריס הוא לא ג'ינג'י קירח ומכריס כמו לואי סי-קיי, אבל הוא אוסטרלי (מה שמזכיר לי שגם "ווילפרד" האוסטרלית במקור לא מצחיקה אותי). ונכון שעדיין אין לו את התובנות החותכות של לואי על החיים, אבל גם ללואי לקח זמן להפוך מסדרה קומית לדרמה המרירה ויוצאת הדופן שהיא היום. ועד שיהיו לו תובנות, ג'פריס פשוט לא שם זין על אף אחד. בפרק הראשון של Legit הוא לוקח את אחיו המשותק של חברו הטוב לזונה. האסקלציה של האירועים, אני יכול להבטיח לכם, תהיה מהירה, ומגע אקראי של יד גבר על הבולבול של רעהו יהפוך בחלוף שני פרקים למגע מרצון, מהתנדבות, אפילו מהקרבה. ורעות שכזאת לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח.

ג'פריס מככב ב-Legit בתפקיד עצמו. מי שכבר מכיר את פועלו מבימות הסטנד אפ, יודע שמדובר באחד הפיות הכי מזוהמים מחוץ לבית של גיא פניני. המופע I Swear to God הוא משהו ששווה לכם לשים עליו את היד, מסוג הדברים שג'ורג' קארלין היה גאה בהם (ג'פריס מאוד מזכיר את קארלין, הן בסגנון הבוטה והן באתיאיזם הבועט). לג'פריס אין מעצורים, ובארסנל שלו הוא מחזיק בדיחות שואה, 11 בספטמבר, צונאמי. יו ניים איט. שלא לדבר על בדיחות על הבדלי דת, גזע ומין. ואת כל זה הוא יורה על הקהל במבטא כבד ובאינטונציה סטלנית במה שנראה כמו הדבר הכי פוגעני שעשתה אוסטרליה לארה"ב מאז החזרת מל גיבסון. כמה ג'פריס פוגעני? באחת ההופעות שלו עלה צופה על הבמה והוריד לו אגרוף. אחרי שאנשי האולם השתלטו על הצופה, ג'פריס חזר לעוד חמש דקות של סטנד אפ. "אם נהניתם מהמופע ואתם רוצים לראות עוד", אמר, "אני אהיה בסמטה בחוץ, חוטף בעיטות בראש".

את המטען החריג הזה מביא איתו ג'פריס ל-Legit, ביחד עם שותפים מוכשרים כמו דן בקדאהל ("הדיילי שואו"), די-ג'יי קוואלס (הבחור המוזר מ"רוד טריפ"), מינדי סטרלינג (פראו פרביסינה מ"אוסטין פאוארס") וג'ון רצנברגר (קליף מ"חופשי על הבר"). התוצאה מצחיקה, מוזרה, ולעתים אפילו נוגעת ללב באופן שמרמז על הליכה בדרכי "לואי". בכל זאת, המעשים שמוכנים ג'ים וחברו סטיב לעשות למען בילי האומלל לא יסולאו בפז ולא יחוטאו באתנול, וקשה להישאר אדיש מול אחווה גברית שכזו.

ואז הגיע איזה כתב ושאל אם הוא הזקנה מהמסדרון והוא נורא נעלב

ואז הגיע איזה כתב ושאל אם הוא הזקנה מהמסדרון והוא נורא נעלב

אף על פי ש-Legit לא ממש מספקת את המספרים (ובארץ אפילו לא קנו אותה לשידור עדיין), ב-FX בהחלט בונים עליה. בספטמבר ישיק הערוץ את FXX, ערוץ הצעירים שלו (צעירים במונחי רייטינג אמריקאים זה 18-34, אגב). את ההשקה תלווה העונה השנייה של Legit, לצד התשיעית של "פילדלפיה זורחת" והחמישית של "הליגה", עוד שתיים מהקומדיות הצעירות והמצליחות של הערוץ (שתיהן אף חודשו לעונה נוספת, ואף אחד לא רואה את הסוף). "פילדלפיה זורחת", על אודות ארבעה חברים פלוס דני דה ויטו ויחסי החברות המוזרים והמעורערים שלהם, אמנם איבדה מרעננותה, אבל היא עדיין אחת הקומדיות הכיפיות והחצופות שיש לטלוויזיה להציע. "הליגה" מזכירה את "פילדלפיה", אלא שהיא רק בחצי הדרך, כך שהיא עדיין שומרת על חדותה. התקציר שלה אמנם נשמע מקורי כמו שיר של משה פרץ – חמישה חברים שמנהלים אחוות גברים ילדותית סביב משחקי פנטזי פוטבול – אבל היא מספיק טובה כדי לקבל פה בעתיד התייחסות נפרדת.

בכלל, כשזה מגיעה לקומדיות, אפשר לסמוך על FX. הערוץ שיחגוג בשנה הבאה 20 שנים להיווסדו מיצב את עצמו בעשור החולף כאחיו הצעיר והמסעיר של HBO, עם סדרות כמו "המגן", "הצילו" ו"דמג'ס". בשנים האחרונות מריץ הערוץ את "צדק פרטי", "סיפור אימה אמריקאי" ו"האמריקנים" החדשה. אבל לצד הדרמות המשובחות צמח ב-FX יבול נאה של קומדיות שמתמחות בלהיות לא-פוליטיקלי-קורקטיות: "פילדלפיה זורחת", "הליגה", "ווילפרד" וכמובן "לואי". בסדרות האלה אנשים מתעללים זה בזה עד זוב דם, מתגוללים איש על רעהו עד חורמה, ומתמסטלים ומשתכרים עד אובדן הכרה. Legit היא צאצא הפיגולים הטבעי של השושלת המטונפת הזאת.

ב-29.5 יחזרו ל-Yes "הליגה" בעונתה השלישית (זאת שהסתיימה בארה"ב לפני שנה וחצי, רק כדי להבהיר לכם כמה זמן לקח לסדרה הזאת לתפוס), וריקי ג'רווייס עם ספיישל של "קטן מהחיים" המצוינת שיאחד בין ווריק דייויס לואל קילמר לסיקוול "ווילו והנסיכה" פוטנציאלי. עוד לפני כן יחזור לואי – אמנם לא הסדרה, אבל לפחות המופע (Oh My God ב-14.5). ואפילו זואי דשאנל חזרה לעונה שנייה של "הבחורה החדשה" החמודה, שאמנם מחווירה לעומת הקולגות שהזכרתי כאן, אבל לפחות מחווירה בחן. שלא לדבר על מרתון "משפחה בהפרעה" לקראת הקאמבק ב-19.5. וב-Hot רצה "מינדי" המצוינת, וגם "סדנה לעצבים" של צ'ארלי שין (עוד קומדיה של FX).

יודעים מה? יכול להיות שיהיה ממה לצחוק החודש בטלוויזיה. ואם לא, תמיד יהיו לנו את דיוני ועדת הפנים בערוץ הכנסת בכיכובה של מירי רגב.

הרולר (13.7.12)

1.

לא היה רולר כמה שבועות, והצטברו עליו לא מעט דברים. למשל, העניין הזה:

התגלתה כפילה מן העבר של לאונרדו דיקפריו.

בהנחה שאין כאן מעשי פוטושופ, זה די מדהים. אבל זה לא עניין לגמרי חדש. ב"מאקו" מיפו את התופעה, והזכירו את אלה:

אגב, לי יש תיאוריה די מבוססת שגם ניסים זאב כבר הלך על האדמה הזו.

2.

ביבי והפליטים אפשר להיות בעד גירוש מסתננים. אפשר להיות נגד. אבל אי אפשר להבין למה מישהו מתגאה בשליחה של מישהו אחר "למעצר של שנים", במקום להתגאות בעשיית משפט צדק מהיר והגון. לעצור אדם למשך שנים בלי משפט – גם עבריין, גם מחבל, ובטח מהגר עבודה – זו לא סיבה לגאווה במדינה דמוקרטית. לתשומת לב הרפורמטור הגדול.

3.

לכבוד "האמיצה": הזדמנות להזיז על המספרים של פיקסאר ב"נקסט מובי". האם הבחנתם, למשל, בכך ששלושה אנימטורים מ"הסימפסונס" עברו לביים או לכתוב בפיקסאר? והאם ידעתם שגוגל מציע למעלה משני מיליון תוצאות בחיפוש המשולב של "באג לייף" ו"קומוניזם"?

4.

ועוד לכבוד "אמיצה": זוכרים את התחרות שאירגנה המכללה הישראלית לאנימציה, לשילוב גיבורי פיקסאר באגדות מוכרות? אז יש תוצאות, והן מצוינות. כמו זו של בן חבשוש:

הנה האלבום הפייסבוקי של היצירות הנבחרות (עם העדפה מובהקת לגיבורי "מפלצות בע"מ"). את 13 היצירות שעלו לגמר התחרות אתם יכולים לראות על קירות "יס פלאנט".

5.

ולכבוד "ספיידרמן המופלא": הזדמנות לקרוא מה חשבתי עליו. שהוא מהנה אך סתמי, זה מה שחשבתי עליו. בניגוד ל"ספיידרמן 3" המבולגן אך מהנה, למשל.

6.

ולכבוד "עלייתו של האביר האפל": באטמן עושה שטויות.

7.

ולידיעה העצובה של החודש: ג'ורג' הבודד – צב ענק גלפאגוסי והאחרון מבני מינו – מת. כולנו מכניסים את הראש לשריון בעצב.

8.

גם ארנסט בורגניין הגדול הלך לעולמו. "מרטי" נחשב לתפקידו הגדול ביותר, אבל את החותם הוא הטביע עלי בשניים מהסרטים האהובים עלי: "יום רע בבלאק רוק" ו"חבורת הפראים".

9.

פיטר אוטול – עוד שחקן גדול – הודיע על פרישה ממשחק. צריך לקוות שזה לא רציני, והוא עוד יחזור בו. הי – העולם עדיין חייב לו אוסקר!

10.

זה כבר לא המם הכי חדש בשטח, אבל זה עדיין נחמד: הפונטים האנושיים כבשו את הרשת. מפה זה התחיל:

זה אחד הטובים (קונסטנטין לאודי):

ויש עוד הרבה כאן.

11.

הבלוג "נביא שקר" מביא את התשובה שלו ל"יאיר לפיד קומיקס" – "סבא ארצי", על פי הטורים של שלמה ארצי ב"שבעה ימים". כמו שכתוב בבלוג, "כל הקטעים הבאים לקוחים מתוך הטור החדש של מר ארצי, ללא עריכה. הקטעים לא נמשכו בטור המקורי באופן שמבהיר אותם מעבר למה שמובא כאן, ומעל הכל שורה רוח קלה של דמנציה". הנה אחד מתוכו:

12.

ג'רי סיינפלד עובד על תוכנית חדשה: "Comedians in cars getting coffee". היא תעלה כאן ב-19 ביולי, ולפחות עד אז אני מתכוון לתת לה צ'אנס.

13.

קשה היה להתחמק השבוע ממופע האימים של רון קופמן vs בן כספית בתוכנית הספורט של 103FM. קשה, וגם לא צריך. פני הענף כפני התקשורת המסקרת אותו. כספית תקף את קופמן ומאיר איינשטיין בטור ב"מעריב" על סגנונם הבוטה (על רקע רכישת הפועל תל אביב על ידי חיים רמון). קופמן החזיר במתקפה שפרוספר אזגי לא היה מנסח טוב יותר. הקטע הזה גרף יותר למעלה מ-80,000 האזנות רק דרך אתר 103, כך שלפחות את הרייטינג שלהם הם כבר קיבלו (הרשות השניה מאיימת בסנקציות, אבל מי שמעסיק את הפה של קופמן כנראה לא מתרגש מאיומי סנקציות). עכשיו צריך לשאול מה אנחנו קיבלנו.

את האמת בפרצוף. זה מה שקיבלנו. כשמישהו בעיתונות הספורט יתלונן על הפה של אזגי, או של לוזון, או של מאיר יצחקי – הוא מוזמן לחזור לקטע הזה. על חוסר ההבחנה שעושים היום בחלקיה המתלהמים של עיתונות הספורט בין תוכן לסגנון כבר כתבתי כאן. ובאשר לבן כספית: העובדה שלא ממש מעניין אותו מאין מגיע הכסף לקבוצה שלו צריכה להטריד את קוראיו של עיתונאי כל כך בכיר שנודע בביקורתיות הרבה שלו כלפי ראש הממשלה. האם גם כשמדובר בנבחרי ציבור לא מעניין אותו מאיפה הכסף? (מי שרוצה עוד, מוזמן לקפוץ לדקה ה-31 בסרטה המצוין של ענת גורן "כל אנשי הקמפיין")

בקיצור, מהסיפור הזה כולם יוצאים רע. עוד בעניין: אלון עידן ושלמה מן.

14.

תמונת השבוע היא תמונה של אחווה גברית.

צילום: פיטר זקהארי

חגיגות 40 שנה לסרט הנפלא "גברים במלכודת". הנה הגברים מדברים.

15.

ואף מילה על טום קרוז וקייטי הולמס. רק אומר שאין ספק שאלה לא ימים טובים להיות סורי.

הנה קיצור הקריירה של טום קרוז:

16.

טריילר לשבת: "Man with the Iron Fists"

אם זה נראה כמו טרנטינו, וכתוב כמו טרנטינו, אז ברור שיש כאן טרנטינו בתמונה, נכון? (וגם RZA ואיליי רות')

המלך לואי

עצור בשם (ביזוי) החוק! (צילום: יח"צ)

מבחר אמרות שפר לחיים מבית מדרשו של לואי סי.קיי. פורסם במקור, בגרסה מקוצרת – ותאמינו לי שגם זו גרסה מקוצרת, יש לי טיוטה עם בערך 10,000 מילה רק מציטוטים של האיש – בגיליון אפריל של "בלייזר"

ילדים

הורים אף פעם לא זוכים להגיד שזה קשה. וזה הדבר הכי קשה בעולם. זה מחורבן. כשאתה הורה, אתה עושה כל הזמן טעויות ענקיות, "אופס… נזק בלתי הפיך, ממשיכים הלאה…". כל האומה מתבססת על ההצלחה שלנו כהורים, ואתה אפילו לא מקבל את ההזדמנות לומר שזה חרא. אתה צריך להגיד דברים כמו "אני לא יכול לדמיין את החיים שלי בלי הילדים שלי". אני לגמרי יכול לדמיין אותם. למעשה זה כל מה שאני עושה. וזו לא איזו פנטזיה גדולה. אני לא באליפות העולם בפוקר. אני פשוט יושב על הכסא, מאונן ואוכל שוקולד. זה הכל. (אצל קונאן אובראיין, 2007)

אתה יכול לקרוא לילדים שלך בכל שם שתבחר. אין חוקים. צריכים להיות איזה חוק או שניים. אתה יכול לקרוא לו בשם בלי תנועות. פפפפפפפפפפפפ. פשוט 40 פ', זה השם שלו. הייתי רוצה לקרוא לילד שלי בשם שהוא ממש ביטוי, משהו כמו 'גבירותי ורבותי'. זה יהיה מגניב. ואז כשהוא יעשה משהו לא בסדר, אני אגיד לו "גבירותי ורבותי, בבקשה!" (One Night Stand, אוגוסט 2005)

אני חושב שעשיתי ילדים בשלב מאוחר מדי ושמן מדי בחיי. אתה צריך להיות אבא צעיר ובריא. אתה צריך להיות אבא בן 26 בחולצה צמודה שמשחק עם הילדים ב"אני אתפוס אותך!", מישהו כזה. אני לא כזה. אני לוקח אותן לפארק ומריץ אותן כמו כלבים. "יש לכן עשרים דקות!". אני עומד שם, מתנשם כמו טוני סופרנו, מסתכל עליהן רצות. "אבא, תרדוף אחרינו!". "אם מישהו יתפוס אותך, אולי אני ארדוף אחריו. אם לא – תגדלי אומללה" (אצל ג'ימי קימל, יוני 2011)

אני לא שופט הורים אחרים. אתם מכירים את זה שאתם רואים אמא בחנות צעצועים והיא פשוט מתפוצצת על הילד שלה: "תשתוק! אני שונאת אותך! אתה מכוער!". ואנשים אומרים "אלוהים, איזו אמא איומה!". יודעים משהו? האנשים האלה הם לא הורים. אין להם ילדים. כי כל הורה בחנות הזו חושב: "מה הילד המזדיין הזה עשה לאישה האומללה הזאת? הלוואי שיכולתי לעזור". או כשאתה רואה הורה שנראה כאילו הוא מזניח את הילד. אתה רואה הורה עם הילד במקדונלד'ס, וההורה אומר לעצמו: "אני לא יכול יותר עם החרא הזה…", וכולו מתמוטט וכל השקיות זרוקות מסביב. והילד מאושר, אוכל צ'יפס. והוא שואל את האמא שאלה כמו "אמא, למה השמיים כחולים?" והאמא עונה לו "שתוק ותאכל את הצ'יפס שלך". ואתה חושב: "איזו אמא איומה! למה היא לא עונה לילד שלה? כשלי יהיה ילד, אענה על כל השאלות שלו, ואפתח את המחשבה שלו לנפלאות העולם". יודע משהו? אין לך מושג על מה אתה מדבר. אתה לא יכול לענות על שאלה של ילד. הם לא מקבלים אף תשובה. ילד אף פעם לא אומר "אה, תודה, הבנתי". הם רק ממשיכים עם עוד שאלות, "למה? למה? למה?", ואתה כבר לא זוכר מי אתה בכלל בסוף השיחה.  (One Night Stand)

נתתי לילדה שלי תרופה בטעם מסטיק. היא עשתה "איכס…", ואני אמרתי "לכי תזדייני, את והאיכס שלך! את לא יכולה להגיד 'איכס', אני מצטער! זו תרופה!". לרוב הילדים בעולם אין תרופה. רוב הילדים בעולם, כשהם חולים הם מתים על סלע כשדוב אוכל אותם. ככה מתמודדים עם זה: "הוא מצונן, צלצל בפעמון של הדובים ושים אותו בחוץ". את ילדה לבנה באמריקה. את לובשת בגדים שנעשו על ידי ילדים בגיל שלך באופן מקצועי. את לא יכולה להגיד "איכס" על תרופה בטעם מסטיק. (אצל ג'יי לנו, דצמבר 2010)

יש מגבלות פיזיות שמונעות ממני להיות אבא טוב. למשל, אני תמיד בחלון שלשול של 48 שעות – או שהיה לי שלשול, או שיהיה לי בתוך 48 שעות. ולפי המיקום שלי על ציר הזמן הזה אני יכול להתרחק מהבית. כי אחרת אני עם שלשול בשירותים ציבוריים, והילדות שלי עומדות וצופות בי, כי אני לא יכול להשאיר אותן לבד בחוץ. אז הן עומדות שם, "אבא, אני לא רוצה…". "מצטער, מותק, את רצית ללכת לאקווריום. אני אמרתי שניקח את העיתון ונחזור הביתה, אבל את רצית משהו מיוחד, אז את צריכה לראות אותי משתין מהתחת במשך שעתיים" (ג'ימי קימל)

הדבר הכי גרוע בלהיות הורה זה פשוט הימים שאתם מבלה עם הילדים שלך. הילדות שלי מעירות אותי בשש בבוקר. לפני שהיו לי ילדים הייתי דופק קריירות שלמות רק כי לא הייתי קם בבוקר. ואז אתה לוקח אותן לבית הספר ומחזיר אותן וחושב "כמה מוקדם אני יכול להשכיב אותן לישון בלי שזה יחשב התעללות בילדים? ארבע אחר הצהריים?". להשכיב את הילדים שלך זה רצח, כי הם פשוט לא רוצים לעשות את זה. הם פשוט שוכבים שם ערים, זה כמו התפוז המכני. אני פשוט רוצה להפסיק את זה כדי שאוכל ללכת לראות מונית הכסף ולאונן ולהירדם (אצל ג'ורג' לופז, יוני 2010)

זה כמו "פלאטון". יש לך מלא דברים, יש לך כמות בלתי אפשרות של חרא לסחוב, ובדרך כלל גם ילד. ואני רואה הורים בכל מקום והם פשוט… החיים רידדו אותם לאיזו צורת אנוש בסיסית. יש פשוט את הדבר הזה וזה כמו כוח של נמלה, ואתה פשוט חייב, אתה פשוט חייב לעשות את זה כדי לעבור את מה שלא יהיה שאנחנו צריכים לעבור מכאן לשם. ("טיים מגזין", יוני 2011)

קשה לגדל בנים, אבל בנות קשות לגדל באותה מידה. הן פשוט שונות, וזה השוני: בנים מקלקלים דברים. בנות מקולקלות. בנים פשוט עושים נזק בבית, שאפשר לאמוד בדולרים, כמו הוריקן. בנות משאירות לך צלקות בנשמה, שתמצא אחר כך, כמו ג'נוסייד. (Chewed Up, מרץ 2008)

אני אב גרוש, אז כשאני עם הילדות שלי זה רק אני ושתי ילדות קטנות. וזה אתגר. למשל, היינו בשדה התעופה והן היו צריכות לשירותים. כשילדים צריכים לשירותים אתה לא מקבל התרעה. הם לא אומרים לך "הי, אבא, אני צריך להשתין, אולי כדאי שנתחיל לחפש שירותים". הם פשוט אומרים "אני הולך לחרבן במכנסיים בעוד שלוש, שתיים, אחת…פפפפפפפפ" וזה נגמר. אז אתה חייב למצוא מקום. עכשיו, אני לא יכול להיכנס לשירותי הנשים, אז אני צריך לקחת את הילדות שלי לשירותי הגברים, שזה נהדר – "תראו, בנות, תשעה בולבולים! תשעה גברים מפליצים מנערים את הפיפי מהבולבולים הגדולים שלהם". אז אני בתא שירותים בשדה תעופה עם שתי ילדות קטנות, כל המזוודות מסביב, בחור אחד מחרבן מצד ימין, בחור אחד מחרבן מצד שמאל. ואני יכול לראות את הרגל שלו, כאילו הוא נאבק, ואנחנו יכולים לשמוע אותו, אנחנו חולקים את הרגע הזה, והוא צועק "הווו!!!", הוא נאבק כאילו הוא איזו זונה שיולדת באסם במאה ה-18. והוא ככה קרוב לילדות היפות שלי. אז אחת עושה, ואח"כ השניה, ואז תורי, ואני מנסה לא להפליץ בפנים שלהן. זה אתגר, זה מה שאני מנסה לומר. (ג'ורג' לופז)

כששואלים הורה "איך המשפחה?", הוא עונה "נהדר". זה אף פעם לא נהדר, אבל אנחנו אומרים "נהדר" כי לא נתחיל להגיד לך "אשתי רצחה את הזהות המינית שלי והילדים אוכלים את החלומות שלי". אנחנו פשוט אומרים "נהדר". (Shameless, 2007)

גברים ונשים

אנשים חושבים שלהיות גבר מלא טסטוסטרון זה גבריות, אבל זה לא. זה להיות שימפנזה עם זקפה. אדם שמחליף חיתול תוך כדי נהיגה – זה גבר אמיתי. (אצל ביל מאהר, ספטמבר 2011)

אני לא יכול להיכנס לשירותי נשים כי אני אוהב להסתכל על ואגינות. זה מדהים שאנחנו עדיין צריכים מקומות נפרדים להשתין בהם. גברים הם כל כך מגעילים, שאי אפשר לסמוך עלינו שנשתין עם נשים באותו חדר. (ג'ורג' לופז)

זה ממש עצוב שכגברים אנחנו לא יכולים לחשוב על אישה מחשבה יפה מבלי שתגיע אחריה מחשבה מגעילה. אנחנו לא מסוגלים לכך. אם את אישה וגבר אומר לך משהו רומנטי, הוא פשוט השמיט את החלק השני שהיה גורם לך בחילה אם היית שומעת אותו. ככה המוח שלנו עובד. "היא מלאך… ואני רוצה שהיא תטבע בשפיך שלי". זה הכי קרוב לשירה שאנחנו מגיעים. אנחנו אוהבים אתכן, באמת. אנחנו חושבים שאתן מלאכיות, ואנחנו רוצים שתטבעו בשפיך שלנו. אנחנו רוצים לטבול את כנפי המלאך שלוקחות אתכן לשמיים בשפיך הדביק והמגעיל שלנו. (פסטיבל הקומדיה בניו יורק, נובמבר 2010)

גבר יגנוב לך את המכונית, או ישרוף לך את הבית, או יפוצץ לך את הצורה – אבל אישה תהרוס לך את החיים. גבר יחתוך את הזרוע שלך ויזרוק אותך לנהר, אבל הוא ישאיר אותך שלם כאדם. הוא לא יהרוס את מי שאתה. נשים הן לא אלימות, אבל הן יחרבנו לך לתוך הלב. (Chewed Up)

כשנערות משתוללות, הן מראות את הציצי שלהן. כשנשים משתוללות, הן הורגות גברים ומטביעות את הילדים שלהן באמבטיה.  (Chewed Up)

הומואים

אתה לא אמור לצחוק על הומואים כשהם מצחיקים, ולפעמים זה קשה, כי הם מצחיקים. בחור בשורטס וחולצת בטן ומגפי צבא ומשרוקית, עומד לפני ואומר "הלללו!". ויש אלפים מהם, וכשאני רואה אותם אני צוחק בקול רם. אז אומרים לי: "אל תצחק עליו בגלל שהוא הומו". אני לא. אני צוחק עליו בגלל שהוא מגוחך. (Shameless)

אין לנישואים הומוסקסואליים שום השפעה על החיים שלך. מה אכפת לך? אנשים אומרים: "איך אני אמור להסביר לילדים שלי ששני גברים מתחתנים?". לא יודע, זה הילד המזוין שלך ואתה צריך לספר לו. למה זו הבעיה שלנו? שני בחורים מאוהבים, אבל הם לא יכולים להתחתן כי אתה לא מסוגל לדבר חמש דקות עם הילד המסריח שלך. (Shameless)

שמנים

הארוחה לא מסתיימת כשאני שבע. הארוחה מסתיימת כשאני שונא את עצמי. (Chewed Up)

הרופא אמר לי: "אתה חייב להיות פחות… אנשים". והוא מתחיל לשאול אותי על הרגלי האכילה שלי. כאילו שיש הרגלים, שיש תבנית. זה פשוט כאוס. אין לי מושג, אני פשוט אוכל ומחרבן כל היום. אני פשוט ממלא את תכולת הגוף שלי ומעיף את זה מהתחת. כל חרבון הוא מקרה חירום. זה נותן לך איזה מושג על "הרגלי האכילה" שלי? (Chewed Up)

אני אוכל "סינבון". בשדה התעופה. שהגעתי אליו. אתם מבינים למה זה מגעיל, כן? בגלל שכשאתה בשדה התעופה שאתה ממריא ממנו, אתה יכול להגיד "אני הולך להיות תקוע בשמיים לנצח, אז אני צריך לאכול עכשיו". אבל אני נחתי. הנסיעה נגמרה. אני עשרים דקות מהבית, איפה שיש בננות ותפוחים וכאלה. ואני יושב על המזוודות שלי ואוכל "סינבון" עם סכין ומזלג. (Chewed Up)

אנשים

יש לנו בעיות של אנשים לבנים באמריקה. זה מה שיש לנו. אתה יודע מה זה? זה שהחיים שלך מדהימים, ואתה ממציא שטויות כדי להתעצבן. לאנשים במדינות אחרות יש בעיות אמיתיות. "הו, שיט, עורפים את הראשים שלנו היום". כאן אנחנו ממציאים בעיות. "איך יכול להיות שאני צריך לבחור שפה בכספומט? זה בולשיט. זה לא צריך לקרות. אני אמריקאי" (Hilarious, 2007)

יש לי דעות קדומות לגבי בני 20. בגיל 20 אתה טכנית מבוגר, אבל עוד לא עשית שום דבר. ובני 20 בעבודה שלהם מתנהגים כאילו "העבודה הזו מחורבנת!". נכון, בגלל זה נתנו אותה לך! אתה בן 20 ועוד לא עשית כלום, רק ינקת משאבים, רק צרכת אוכל ואהבה וחינוך ואייפודים, ושפטת כל דבר, "אני אוהב את זה… זה חרא…". אתה כמו תפוז גדול ורקוב שתלוי על עץ, והעץ אומר לך "נו, תעזוב אותי…", ואתה לא עוזב. אם אתה בן 20, בטוח שלא עשית שום דבר בשביל אף אחד. כן, נסעת להתנדב בגואטמלה ואמרו לך שאתה עוזר, אבל אתה ממש לא עזרת. אתה חתיכת קוץ בתחת. לך יש תמונה בפייסבוק מחזיק את חפירה, והם הזדיינו. הם שונאים אותך עכשיו. (ג'יי לנו)

יש אנשים שלא מאמינים באבולוציה אני חושב שרוב האנשים שמדברים נגד האבולוציה נשמעים מאוד טיפשים, בגלל שהם אומרים דברים כמו "אני לא קוף!". זה לא… אף אחד לא אמר שאתה… "ואבא שלי לא קוף!". אתה פשוט רוצה להמשיך ולחזור אחורה עד שתמצא קוף? זה הרעיון? זה לא שזה התחיל ב-1972. ("חי בתיאטרון ביקון", דצמבר 2011)

אני חושב שאנחנו עדיין מתפתחים, ואין משהו שמעמיד את האבולוציה האנושית בסכנה כמו הרגע שאתה מתנהג כמו אידיוט. ואם אתה אידיוט, אתה צריך להיכחד. לא על ידי החברה, אלא על ידי אריות. ראיתי פעם אישה במטוס. היו לה מזוודות רחבות שלא עוברות במעבר. אז במקום להרים אותן או לסובב אותן, היא פשוט משכה בכתפיים והלכה. והדיילת הסתכלה עליה ונגעלה, אבל הרימה את המזוודות בשבילה והלכה אחריה. ואני קולט שהאישה הזו – יעזרו לה בחיים. היא תמיד תסתדר, למרות שהיא חסרת ערך. צריכים להיות אלמנטים שיביאו לכך שהיא אולי תיטרף על ידי אריות. (אצל דייויד לטרמן, יולי 2011)

לא אכפת לי מרווקים. כשרווקים מתלוננים, אני רק רוצה שיסתמו את הפה. קודם כל, אם אתה רווק, לחיים שלך אין שום השלכה על המציאות. אפילו אם אתה עוזר לאנשים המון – ואתה לא – אף אחד לא שם זין על מה שקורה לך. אני לא יכול למות. יש לי שתי ילדות ואשתי לא עובדת, אז אני לא יכול למות. ורווקים מתלוננים. "החברה שלי לא אוהבת את אותה מוזיקה כמוני". אז פשוט תתקשר אליה ותגיד "לכי תזדייני!" ותנתק. אתה יכול לגמור עם החרא הזה בשיחת טלפון. אני צריך אקדח וכרטיס טיסה ואקונומיקה… (Shameless)

סקס

במשך איזה חמש שנים חשבתי שכשאתה עושה סקס, אתה גומר ואחת מהביצים שלך יוצאת. זה מה שחשבתי שקורה – שיוצאת לך ביצה מהחור הקטן הזה בקצה הזין שלך. ואתה יכול לעשות את זה רק פעמיים, ואז נגמרות לך הביצים. אתה גומר ויש לך שני תינוקות, ואחר כך אתה סתם מסתובב עם שק ביצים ריק למשך שארית חייך. מה שהתברר כנכון. ("לואי")

אני חושב שלנשים קשה לעשות סקס אם הן לא רוצות. זו לא מיומנות שיש להן. לגברים יש את זה. גברים יכולים להזדיין תמיד. לא אכפת לנו. נזיין אתכן גם אם אתן לא מוצאות חן בעינינו – את זה כולם יודעים. אבל אנחנו נזיין אתכן אפילו אם בכלל לא בא לנו לזיין אתכן. אפילו אם אין לנו זקפה. "שניה, תני לי רגע". אנחנו נזיין חפצים. אנחנו נזיין חור מנעול חלוד מוצמד לתחת של חמור.

לנשים יש מיומנות אחרת: הן יכולות להחליט בראש אם לעשות סקס או לא. אישה יכולה להחליט לא להזדיין באמצע זיון. זה כל כך מוזר בעיני, שהן פשוט יכולות להפסיק, כי משהו הסיח את דעתן. אם אני מזיין אותך, את יכולה להראות לי תמונה שלך עורפת את הראש של אמא שלי, ואני אעשה "וואו… המממ…. איך שאני גומר אנחנו מדברים על זה…" (Chewed Up)

אני לא חושב שכשחיות מזדיינות יש שם אהבה. אני די בטוח שמאה אחוז מסקס של חיות זה אונס. פשוט אונס. איזו חיה-נקבה מסתובבת ופתאום "הו, שיט!…". ("חי בתאטרון ביקון")

אני צריך לגמור. לגמור זה צורך. גמרתי בפעם הראשונה בגיל 12, ומאז לא פספסתי יום. אני גומר בכל יום. והזדיינתי אולי 20 פעמים בכל חיי, אז… זה אני שעושה את רוב העבודה. (Chewed Up)

אני מאונן הרבה יותר מדי. חשבתי פעם על זה שאתה יכול לדעת עד כמה אתה בנאדם רע לפי הזמן שחיכית אחרי ה-11 בספטמבר עד שאוננת. ואצלי זה היה בין הנפילות של שני הבניינים. (Chewed Up)

כסף

אני אוהב כסף. אני מבזבז כסף, אני לא מאמין בלחסוך, אני חושב שזה יהיר. זה כמו להחזיק את האוויר בריאות – "אני לא מוציא אותו החוצה, עבדתי קשה בשביל זה".  וזו לא גישה טובה, כי יש לי ילדים, ואני אמור לחסוך בשבילם, ואני ממש לא. אני ממש לא מתכונן לעתיד שלהם. אפילו לא להווה הקרוב. אם אני אמות הלילה, הם יהיו הומלסים מחר בבוקר. למה שיקבלו את הכסף? אני עשיתי את ההופעות, למה שהם יקבלו את הכסף? (ג'יי לנו)

אומרים שוולמארט הורג את כל העיירות הקטנות. אבל זו לא אשמת וולמארט – זו אשמת האנשים המזוינים. היה לי בית באפסטייט ניו יורק, והיתה שם עיירה עם דיינרים וחנויות נהדרות, וכל העסקים נסגרו אחד אחרי השני בגלל וולמארט. אבל זו לא היתה אשמת וולמארט, אלא האנשים שגרו בעיירה, שלא שמו זין על השכנים שלהם. זה הצרכן האמריקאי שאומר "אני יכול להוציא 13 סנט פחות על מגב, אז על הזין שלי השכן" (אצל אופי ואנתוני, פברואר 2011)

אין סיכוי שמישהו שגדל כעשיר לא יהיה חרא של בנאדם. זו הסיבה שהעולם קצת מבולגן, מפני שרק לפני רגע, היסטורית, הכלל היה שאם המלך מת – הבן שלו מקבל את הממלכה. זו מערכת מטורפת! "המלך מת, שליט כל הארץ. על מי נוכל לסמוך שיצעיד אותנו קדימה?". "בוא נראה, הבן של המלך בן 17, הוא חי בארמון ואנס משרתות במשך שלוש שנים. בוא ניתן לו לנהל את הכל" (ג'יי לנו)

זה כמו מיקרוסופט נגד אפל. מיקרוסופט זה זבל של תוכנה בהשוואה לאפל. אבל ביל גייטס היה קפיטליסט מרושע והוא נלחם באפל ובמשך כמה שנים אמריקה חיה על טכנולוגיית מחשבים מחורבנת. זה VHS נגד בטא. כולם משתמשים ב-VHS כי האנשים של VHS אמרו "יש לנו את הטכנולוגיה הפחות טובה, אז אנחנו נחסל ונדפוק ונשחד ונתבע את בטא", וכולם מקבלים VHS. זה טסלה ואדיסון. זה תמיד בחור אחד גאון, שמוכר משהו יפהפה, והשני מעתיק, לא עושה את זה כמו שצריך, לוקח אותו לכל בית משפט באמריקה, נלחם בו, מוצא איזה טקסני מזוין שישלם על זה, וכולנו נאלצים לקנות את המוצר המחורבן (אופי ואנתוני)

סמים

אני לא יכול לעשן גראס. אני מבוגר מדי בשביל זה. לפעמים צעירים באים אלי אחרי הופעות ושואלים "הי, רוצה לעשן?", ואני אומר: "אפשר לקבל את החלק שלי לעשן בלעדיך, לבד, אחר כך?"

הפעם האחרונה שהייתי מסטול היתה בקנזס סיטי. אחרי ההופעה באו כמה חבר'ה ושאלו "רוצה לעשן?", ואמרתי "כן!". אז אני עומד במגרש חניה עם הילדים האלה ומעשן ג'וינט, ואני לוקח שכטות גדולות, כי לא היה לי מושג… לא ידעתי שהם עובדים על זה כאילו זה התרופה לסרטן.

ואחרי שעישנתי הייתי צריך להיכנס לאוטו – שכחתי ששכרתי מכונית ושאני צריך לנסוע בחזרה למלון. ואני נוסע בכביש מהיר במיזורי, ופתאום אני קולט שעברו איזה 25 דקות מאז שהסתכלתי מהחלון הקדמי של המכונית. פשוט התעסקתי עם כל מיני דברים בפנים, ופתאום – שיט. יש פה מרחב שלם של אחריות, ואני צריך להשתתף בזה.

ובנקודה מסוימת אני זוכר שמצאתי את עצמי במק-דרייב כזה, והייתי מבועת, כי היתה שם אישה שדחפה את הפרצוף שלה מחוץ לאשנב, והיא כועסת, צועקת "אדוני! אדוני!!!". "אני לא יודע, אני לא יודע!". החלון היה סגור, לא היה לי מושג מה קורה. באיזה שלב של התהליך אני נמצא? כבר שילמתי? הזמנתי? יכול להיות שישבתי פה ארבעים דקות ואכלתי? מול האשנב? ואכלתי את הנייר והכל? "אדוני!". "לא, אני לא רוצה!", ופשוט עפתי משם. אז אני לא יכול לעשן יותר.

("חי בתיאטרון ביקון")

שרה פיילין

זה שהטסטוסטרון יורד, זה לא… אתה עדיין מאונן כל הזמן. לרווק יש את כל המערכת, עם המחשב והמסך הגדול והכל. כשיש לך ילדים הם רואים סרטים מצוירים, ואתה עם הטלפון עם תמונה של שרה פיילין. (ביל מאהר)

אני רוצה לעסות את הזין של אבא שלי על הציצים השמנים של שרה פיילין. אנשים חושבים ששרה פיילין מרושעת, אבל היא מחזיקה משפחה של עשרה סינים בכוס. (טוויטר, ספטמבר 2010)

טכנולוגיה

אנחנו חיים בעולם מדהים, והוא מבוזבז על הדור הכי מחורבן, אידיוטים מפונקים שלא אכפת להם. כי ככה אנשים מתנהגים עכשיו: יש להם את הטלפון והם עושים פרצופים, "אה… זה לא עולה…". תן לזה שניה! זה הולך לחלל! אתה מוכן לתת לזה שניה לחזור מהחלל? מהירות האור איטית מדי בשבילך? (אצל קונאן אובראיין, פברואר 2009)

אנשים כאילו מתחננים שהממשלה והתאגידים ישלטו בחיים שלהם. כשאתה מצלם תמונה בטלפון ושם אותה באינטרנט, זה אומר איפה היית. למה אנשים מתלהבים מזה? אני זוכר שכשהתחילו עם איזיפס (כרטיס למעבר בכבישי אגרה) אנשים אמרו "אני לא רוצה שידעו מתי אני עובר במנהרת לינקולן". למה, אתה נושא מסמכים סודיים או משהו? אבל ככה אנשים חשבו. מצלמות בסנטרל פארק נגד פשיעה? "כן, אבל מה עם הפרטיות שלי?". אבל עכשיו אנשים אומרים "נחש מה? אם אני מצטלם ושולח את זה למישהו כל העולם יודע בדיוק איפה אני נמצא! ואני יכול לאחסן את כל מה שיש על איזה מחשב בצפון קרוליינה, ויהיה להם את כל הדברים שלי! ופייסבוק יודע מי כל החברים שלי, ומה אמרתי לכל אחד מהם! וכל שיחה מזויינת שעשיתי אי פעם מתועדת במסמך בספריית הקונגרס! נכון זה מגניב?" (אופי ואנתוני)

טיסות זה הכי גרוע, כי אנשים חוזרים מטיסות והם מתנהגים כאילו הטיסה שלהם היתה קרון בקר ביערות גרמניה. "זה היה היום הכי גרוע בחיי! קודם כל לא המראנו במשך עשרים דקות! ואז נכנסנו למטוס והם נתנו לנו לשבת שם, על המסלול, במשך ארבעים דקות!". מה, באמת? ומה קרה אח"כ? טסת דרך האוויר באופן מדהים כמו ציפור ולקחת חלק בנס התעופה השמיימית כשאתה לא תורם לכך כלום? אתה טס! זה מדהים!!! כל אחד בכל מטוס צריך להגיד "אלוהים אדירים! וואו!". אתה יושב על כסא בשמיים! "זה לא נשען מספיק לאחור". אנשים אומרים שיש עיכובים בטיסות. עיכובים? באמת? ניו יורק-קליפורניה בחמש שעות. פעם זה לקח 30 שנה! עכשיו אתה רואה סרט ומחרבן ואתה בבית. (קונאן אובראיין)

גזע

אני אוהב להיות לבן. אם אתה לא לבן, אתה מפסיד. אני לא אומר שאנשים לבנים הם טובים יותר. אני אומר שלהיות לבן זה בלי ספק טוב יותר. אני יכול להיכנס למכונת זמן ולחזור בכל זמן וזה יהיה מעולה בשבילי כשאגיע לשם. זו פריבילגיה לבנה לגמרי. שחורים לא יכולים להתעסק עם מכונות זמן. שחור ליד מכונת זמן אומר "הי, שום דבר לפני 1980, לא תודה". אבל אני יכול לנסוע לכל זמן. בעבר. אני לא רוצה לנסוע לעתיד ולגלות מה קורה שם ללבנים, כי אנחנו הולכים לשלם בגדול על החרא הזה. אנחנו לא פשוט ניפול מהמקום הראשון לשני. הם הולכים להחזיק אותנו ולזיין אותנו בתחת לנצח. וזה לגמרי מגיע לנו, אבל בינתיים – "ווווייייייי!" (Chewed Up)

אם אתה לבן ואתה לא מודה שזה מעולה, אתה שמוק. ואני גבר! כמה יתרונות יכולים להיות לאדם אחד? אני גבר לבן! אתם אפילו לא יכולים לפגוע ברגשות שלי. (Chewed Up)

אני לא אומר שאם אתה לבן אתה לא יכול להתלונן. אני אומר שאם אתה שחור אתה יכול להתלונן יותר. אתה לא יכול לקחת מאנשים את הקונטקסט ההיסטורי שלהם. לבנים רוצים שהשחורים ישכחו הכל. בכל שנה הלבנים מוסיפים מאה שנים לסוף העבדות. שמעתי אנשים לבנים משכילים אומרים "העבדות היתה לפני 400 שנה". היא היתה לפני 140 שנה! זה שתי נשים בנות שבעים חיות ומתות ברצף! וזה לא שהעבדות הסתיימה ומאז הכל היה מדהים. (ג'יי לנו)

גם לנו הלבנים יש דברים שעברנו, שפגעו בנו, שאנחנו צריכים להתמודד איתם. למשל כשלקחו מאיתנו את העבדים. אז זה מתאזן. (ג'יי לנו)

יש הרבה מקסיקנים לבנים, אבל יש שם יותר אנשים חומים מאשר כאן, כי הם לא טבחו באינדיאנים כמונו. הם לא עשו עבודה יסודית כמו בג'נוסייד האינדיאני. (אצל טביס סמיילי, ספטמבר 2009)

מוסר

אני רוצה שהילדות שלי יהיו יותר טובות ממני. אני לא בנאדם טוב. אני לא פוגע באף אחד, אבל אני גם לא עוזר לאף אחד. זו בערך הדרגה: אם אני רואה אישה בחצאית, אני לא הולך להציץ לה מתחת לחצאית. אבל אם היא תתרשל – אני שם. (דייויד לטרמן)

אני לא הולך לזיין ילד. לא הייתי עושה את זה. אולי ילד מת. במי אתה פוגע? הוא מת! אני לא אומר שהייתי הורג ילד ומזיין אותו. אני אומר שאם הייתי מוצא ילד מת בשדה, ולא היה יורד גשם, אולי הייתי מנסה, לא יודע. (Hilarious)

כשאתה מבין את הכוח של השקרים – זה פשוט כמו קסם. זה משנה את המציאות. אתה עושה משהו לא בסדר, ומישהו שואל אותך "אתה עשית את זה?" ואתה אומר "לא" – ולא עשית את זה. (טביס סמיילי)

אני לא בחור טוב. הלוואי שהייתי. אני אוהב את הרעיון של להיות בחור טוב. לפעמים יש לי את ההזדמנות, אבל אני לא בהכרח עושה את זה. הייתי פעם בטיסה, מחלקה ראשונה, ופתאום עולה חייל. אני רואה חיילים בטיסות כל הזמן, כי ככה הם נוסעים למלחמה. והם תמיד במחלקת תיירים. ובכל פעם שאני רואה חייל על המטוס, אני חושב שאני צריך לתת לו את המקום שלי. זה יהיה הדבר הנכון לעשות, זה קל וזה ישמח אותו. למה אני במחלקה ראשונה? בגלל שאני שמוק מקצועי. הבחור הזה נותן את חייו למדינה, והוא יושב במקום המחורבן. אני צריך להתחלף איתו. אף פעם לא החלפתי, שיהיה ברור. אף פעם לא הייתי אפילו קרוב לכך. והנה החלק הכי גרוע – אני עדיין נהנה מהפנטזיה. אני ממש הייתי גאה בעצמי על כך שחשבתי על זה. "אני כזה בחור מתוק! זה כל כך נחמד מצדי לחשוב לעשות את זה ואז ממש לא לעשות את זה" ("חי בתיאטרון ביקון")

החיים שלי ממש מרושעים. יש אנשים רעבים בעולם, ואני נוסע באינפיניטי. יש אנשים שפשוט גוועים מרעב. זה כל מה שהם עושים. יש אנשים שנולדים, ואומרים "הו, אני רעב", ואז פשוט מתים. וזה כל מה שהם עושים. ובינתיים, אני באוטו שלי, מבסוט, ואני ישן כמו תינוק. זו לגמרי אשמתי, כי אני יכול להחליף את האיניפיניטי שלי במכונית ממש טובה, נגיד פורד פוקוס בלי קילומטראז', ואני אחסוך איזה 20,000 דולר. ואני יכול להציל מאות אנשים מלמות ברעב בכסף הזה, ובכל יום אני לא עושה את זה. בכל יום אני הורג אותם עם האוטו שלי. ("לואי")

אני אוהב את האמת. הלוואי שיכולתי לדעת כל דבר. אי פעם. זה מה שאני מקווה שקורה בגן עדן – שהם אומרים לך מי ירה בקנדי. (טביס סמיילי)

אין לי רובה, אבל אם היה לי הייתי יורה בעופר איילים לתוך הפה ולא מרגיש כלום (Chewed Up)

אני מנסה לחנך את הילדות שלי, ויש לי קו מנחה אחד. זו אמרה ישנה שעדכנתי לצרכי: "תן לאדם דג, והאכלת אותו ליום. למד אותו לדוג, והאכלת אותו לכל החיים. עזוב את הבחור במנוחה, והוא יסתדר, מה אתה מטריד אנשים?" (דייויד לטרמן)

מוות

זה כמו שאהיה על אוטובוס לפיטסבורג ואשאל "מתי נגיע לפיטסבורג?" וכולם יגידו "מה? למה אתה שואל על פיטסבורג?". ובכן, זה מה שכתוב על הכרטיסים המזוינים ועל החזית של האוטובוס. לשם אנחנו נוסעים. לא מעניין אתכם שכולנו נוסעים לשם? ("טיים מגזין")

כל דבר שעושה אותנו מאושרים יגמר בשלב מסוים, ושום דבר לא נמשך לנצח. נגיד, אתה קונה כלבלב, ואתה מביא אותו הביתה ואומר למשפחה שלך "הי, תראו כולם, אנחנו הולכים לבכות בקרוב. תראו מה הבאתי. הבאתי לנו בכי בעוד כמה שנים. הנה אנחנו מתחילים: ספירה לאחור לעצב עם כלבלב" ("לואי")

כולכם הולכים למות. ואז תהיו מתים להרבה יותר זמן משאתם חיים, זה כאילו רוב מה שתהיו אי פעם. אתם פשוט אנשים מתים שעדיין לא מתו. (Hilarious)

לואי

אני כמו שמרים – אני אוכל סוכר ומחרבן אלכוהול. אלכוהול יוצר שינויים גדולים בהיסטוריה, והוא משנה את חייהם של אנשים. אנשים נכנסים להריון בגלל אלכוהול. אבל השמרים לא שמים זין. הם לא אומרים "אנחנו רוצים לעזור לבני אדם להשתחרר ולהביא תשוקה לחייהם של אנשים אירים" ("פיצ'פורק", יוני 2011)

אף פעם לא הרבצתי למישהו ואף פעם לא מצצתי למישהו. אלה שני הדברים שמעולם לא עשיתי. ואני מזכיר את זה כי אלה שני דברים שלא עשיתי ולעולם לא אעשה, כי אני בן 42 וזה יהיה פשוט מוזר להתחיל להרביץ, למצוץ לגברים ולעשות סקי. אני חושב שאלה שלושת הדברים שחלון ההזדמנויות נסגר עליהם. מי מתחיל למצוץ לגברים בגיל 42? ("לואי")

אם אנשים חושבים שאני נמושה – סבבה. כל עוד הם אומרים "הי, בוא נראה את התוכנית של הנמושה הזה בטלוויזיה בשבוע הבא" ("ניו יורק טיימס", יוני 2011)

אם ישו הקריב את חייו למען חטאי, זה לא בזבוז אלא אם כן חטאתי ה-מ-ו-ן? ("לואי")

אני אומר דברים איומים רק כי זה מצחיק אותי שזה מעצבן אתכם. (Hilarious)

לואי סי קיי – קווים עגלגלים לדמותו

בן 44 וחצי. גרוש פלוס שתיים. בעל שורשים אמריקאיים, מקסיקנים, אינדיאנים, אירים, הונגרים ויהודים. נולד בוושינגטון די.סי., גדל במקסיקו סיטי. עבד כמכונאי רכב. התחיל את הקריירה בחמש דקות סטנד אפ בערב חובבים בבוסטון ופרש לשנתיים. עבד לצד דניס לירי. עבר לניו יורק. חימם את ג'רי סיינפלד. כתב לדייויד לטרמן, לקונאן אובראיין ולכריס רוק. התאמן באגרוף עם מיקי וורד (ההוא שמארק וולברג גילם ב"פייטר"). סרטו הראשון "פוטי טאנג" נכשל אבל הפך לקאלט. הסדרה שלו ב-HBO, "לאקי לואי", בוטלה אחרי עונה אחת. ההופעה בתיאטרון ביקון, ששוחררה לצפייה באינטרנט תמורת חמישה דולרים, גרפה למעלה ממיליון דולר. "לואי", הסדרה שלו ב-FX (שעונתה הראשונה משודרת ב"יס Oh"), זיכתה אותו במועמדויות לאמי כשחקן וככותב. העונה השלישית בדרך.

המופע Shamless במלואו – כאן