קטגוריה: ספרות

תמונות קצרות: קרוז קונטרול ("ג'ק ריצ'ר")

 ג'ק ריצ'ר

1. "יש את הבחור הזה. הוא סוג של שוטר. לפחות היה. הוא לא שם על הוכחות, הוא לא שם על החוק. רק צדק מעניין אותו. הוא יודע מה עשיתי. את לא יכולה להגן עלי. אף אחד לא יכול".

2. ידוע שג'ק ריצ'ר הוא בחור שנושק לשני מטר. ידוע גם שטום קרוז הוא בחור בגובה 1.72 מ'. גם אם תוסיפו לו סטאר קוואליטי לא תגיעו ליותר מ-1.85. על ריצ'ר יש גם 100-115 קילו. על קרוז, לפי גוגל, יש משהו כמו 77 קילו. הי, לפחות בגיל הם קרובים (ריצ'ר נולד ב-1960, קרוז שנתיים אחר כך). ריצ'ר גם בלונדיני, קרוז לא.

ההבדלים הפיזיים בין קרוז לריצ'ר כבר הצליחו לעורר לא מעט ביקורת. בצדק; הגודל של ריצ'ר הוא עניין משמעותי. תחשבו על צ'אק נוריס – עם כל הכבוד המיתולוגי לצ'אק נוריס, ויש כבוד כזה – עושה את הטרמינייטור. זה פשוט לא מסתדר.

3. לכן, אגב, סטיבן סיגל היה יכול להיות ג'ק ריצ'ר לא פחות טוב מקרוז. גם אם הרבה פחות רווחי.

4. לי צ'יילד (הוא ג'ים גרנט) סיכם זאת כך: "המידות של ריצ'ר בספרים הן מטאפורה לכוח בלתי ניתן לעצירה, וקרוז עושה זאת בדרכו שלו". טוב, שילמו לו הרבה כדי להגיד את זה.

5. "ג'ק ריצ'ר הוא רוח רפאים. אתה לא מוצא את הבחור הזה אלא אם הוא רוצה שימצאו אותו"

6. ג'ק ריצ'ר הוא גיבור פעולה כלבבי. הוא גיבור שהוא צאצא ישיר לשושלת של גיבורי על כמו באטמן וגיבורי מערבונים כמו האיש ללא שם, שאיש אינו יודע מאין באו, אבל הם תמיד שם כשצריך אותם. והם מאוד חזקים. ומאוד קולים. ומאוד שנונים.

7. "סנדי עובדת כאן?"

"מי אתה, שוטר? אני צריך שתראה לי תעודה"

"לך תקרא לסנדי"

"אני צריך לראות משהו"

"מה בקשר לבפנים של אמבולנס?"

8. כן, שנינויות רצות על ימין ועל שמאל ב"ג'ק ריצ'ר". אם הסרט הזה מרגיש כמו מותחן אקשן משנות השמונים זה בעיקר בגלל שאין בו דיאלוג שלא הושחז באבן. כן, ג'ק ריצ'ר הוא לא רק בריון מסוקס, אלא גם בדרן חד לשון. הוא בעצם פיליפ מארלו עם ימנית קטלנית.

9. "נולדתי באוקטובר. כשאגיע ליום ההולדת שלי, אירה. אחת, שתיים…"

10. עוד תכונה שג'ק ריצ'ר הביא מהאייטיז: לשמור שורות מנצחות לטיימינג המושלם. למשל, לא לענות בזמן על השאלה מה המספר הסידורי של הרובה של הרוצח. כמו שלימד אותנו בארני סטינסון – Wait for it. ואז זה יהיה לג'נדרי.

11. "אני מתכוון לפרק לך את הצורה ואז לשתות את הדם שלך ממגף"

12. ועוד משהו: כשצריך להסביר משהו, מסבירים. למשל, כשריצ'ר צריך להסביר אם הוא היה באמת הורג אדם עליו איים (ולמעשה, להסביר למה האדם הזה נשבר אחרי שתי שניות), הוא מסביר ("הוא ידע שאני לא מבלף"). כי הלן רודין (רוזמונד פייק) שאלה, כלומר הצופה שאל. כלומר, התסריטאי שאל, כי הוא הבין שזה קצת קלוש ושעדיף לשים את זה על השולחן ולגמור את זה, אפילו במחיר של דיאלוג מטופש. הי, ככה עשו סרטים פעם, deal with it.

13. קראתי ראיון עם צ'יילד שבו הוא ציין את אחת הבעיות בעיבוד של ריצ'ר לקולנוע: "איך מוציאים דברים מתוך הראש שלו ומעבירים אותם אל המסך?". מקווארי בחר לפעמים בדרך הגרועה ביותר: בדיאלוג ישיר. האמת? צריך להיות מאוד פתוח לקולנוע מיושן ב-2013 כדי לקבל את זה. בחיוך.

מה זאת אומרת "אין בסקר את המפלגה של אלדד יניב?"

מה זאת אומרת "אין בסקר את המפלגה של אלדד יניב?"

14. "מה עושה בכלל שוטר צבאי?"

"מה שאתה עושה, בהבדל אחד – כל חשוד הוא רוצח מאומן"

15. יש סיפור. תמיד יש סיפור. הפעם (כי יהיו עוד פעמים), בסיפור המבוסס על "הצלף", ג'ק ריצ'ר מגיע לעבוד עם פרקליטה שמתגייסת להגן על צלף מטורף שהרג חמישה עוברי אורח תמימים. ומובן שמה שנראה כמו תיק סגור מתגלה כתיק מאוד פתוח.

16. האמת? סיפור לא רע.

17. טרם קראתי ספר של ג'ק ריצ'ר. סביר להניח שזה בגלל שלכל חמשת הראשונים שבספריו קוראים (בעברית) "משהו קטלני". האמת? עכשיו אני אתחיל.

18. אם בשביל זה עזב טום קרוז את סדרת "משימה בלתי אפשרית", אז זה בסדר מבחינתי. בעיקר בגלל שאני שמח שג'רמי רנר יקבל את "משימה בלתי אפשרית", אבל גם בגלל שאני רוצה לראות עוד ג'ק ריצ'רים.

19. וחוץ מזה, קרוז הוא עדיין אית'ן האנט, רק אחרי שהפשיטו אותו מכל הטכנולוגיה וזרקו אותו לבד בשטח. הי, הוא בכלל הסמוראי האחרון! או שזה הנוסע?…

20. לטום קרוז יש שני סרטים. האחד זה "אהבה בשחקים", השני זה "הסמוראי האחרון". כל השאר זה ואריאציות.

21. לכן קרוז תמיד עובד כמו על אוטומט, משחק ללא מאמץ. נוסע על קרוז קונטרול.

אוקיי, ברגע שהיא יוצאת, תירה בה. ואז אני רץ, תופס את סורי ובורח.

אוקיי, ברגע שהיא יוצאת, תירה בה. ואז אני רץ, תופס את סורי ובורח.

22. כריסטופר מקווארי כתב את "החשוד המיידי". בעיני זה מספיק כדי שאראה כל סרט שהוא מעורב בו.

23. מה שמזכיר לי – לאן נעלם בראיין סינגר?

24. אה, ל"ג'ק קוטל הענקים". אני כל כך מתפלל למענו. אני כל כך לא אופטימי.

25. רוזמונד פייק, נערת בונד לרגע, לא מצליחה לפרוץ להוליווד. זה לא קרה עד עכשיו, וזה גם לא יקרה. צוננת מדי. אני נותן לה חודשים ספורים לפני שהיא חותכת לטלוויזיה.

26. וורנר הרצוג, לעומת זאת – וואו. אני תמיד נהנה לראות במאי מפציע לתפקיד בסרט. אני שמח במיוחד כשזה מישהו כמו וורנר הרצוג. מישהו שחנך את קלאוס קינסקי. אני חושב שאם קינסקי היה חי, הוא היה גאה היום בהרצוג.

27. גם רוברט דובאל וריצ'ארד ג'נקינס פה. הם מצוינים, כצפוי, רק שקצת מפתיע למצוא כל כך הרבה שחקנים טובים בסרט אקשן שהיה שגרתי כבר לפני עשרים שנה.

28. אלקסיה פאסט. נערה בשער.

29. האמת? סתם סרט.

30. האמת? נהניתי לאללה.

31. "אתה חושב שאני גיבור? אני לא גיבור. אני נווד שאין לו מה להפסיד. ואם אתה חכם, זה מפחיד אותך. כי אני אהיה בשטח המת שלך, ואין לי שום דבר אחר לעשות".

Twitsonfilms: טום קרוז בתפקיד בלש בריון בגובה שני מטר? למה לא? אולד סקול אקשן שעושה את העבודה כמו שקרוז עושה אותה בדר"כ. ½***

"ג'ק ריצ'ר" (Jack Reacher). בימוי: סטיבן מקווארי. תסריט: סטיבן מקווארי (על פי "הצלף" מאת לי צ'יילד). שחקנים: טום קרוז, רוזמונד פייק, ריצ'רד ג'נקינס, דייויד אויילוו, ג'יי קורטני, ג'וזף סיקורה, ורנר הרצוג, רוברט דובאל, ולדימיר סיזוב, אלקסיה פאסט, ג'וש הלמן. 130 דקות.

IMDB כאן

http://www.imdb.com/title/tt0790724/

נמר של צלולויד ("חיי פיי" – ביקורת)

 חיי פיי

החדשות הרעות הן של"חיי פיי" יש חצי שעה עם יותר קשקושים רוחניים מאשר בסופשבוע באשרם במדבר.

החדשות הטובות הן של"חיי פיי" יש עוד שעה וחצי של קולנוע מפעים.

עמוס חששות נכנסתי לאולם שבו הוקרן "חיי פיי". האשמה היתה טמונה בספר. לא, לא קראתי אותו. הוא היה מונח על אחד ממדפי ספרייתי, אך לא פתחתי אותו עד היום. משהו בעטיפה, משהו בסיפור ומשהו בהצלחה המסחררת הרתיע אותי. נמר ונער על רפסודה, בסיפור שכתב סופר מערבי? נשמע לי כמו מעשיית זן יומרנית שאין לי שום סבלנות אליה.

ההתחלה לא היתה מבטיחה. סופר (רייף ספאל) מגיע לפגוש הודי חכם (אירפאן קהאן), שמאמין בכל הדתות שבעולם (הוא הינדו-נוצרי-מוסלמי שמלמד קבלה) ומתחיל לזרוק קשקושים רוחניים כמו "אמונה היא בית עם חדרים רבים". אם לא הייתי הצופה העקשן שאני, הייתי נשבר.

אבל הסיפור המשיך. ההודי, פיי פאטל שמו, התחיל לגולל את סיפורו כנער, ואיך נאלץ לעזוב את הודו עם משפחתו ולהפליג בספינה שנטרפה בלב ים, ואיך מצא את עצמו על סירת הצלה עם צבוע, זברה, קופה – ונמר (כולם חלק מגן החיות שהפליג עם המשפחה). וכאן, אחרי משהו כמו חצי שעה של פטפטת תיאולוגית מלאת אוויר, התחיל הסרט.

הסיפור של פיי הוא סיפור מרתק. הוא לא יכול להיות פחות מזה כשמדובר באדם שתקוע בלב ים עם טיגריס בנגלי שמאגרי המזון שלו הולכים ומידלדלים. האופן שבו פיי לומד לחיות עם הטיגריס אותו הוא מכנה ריצ'ארד פארקר, האופן שבו הוא הולך וצובר ביטחון, מאלף את הנמר, מכבד אותו ולבסוף נקשר בו, הוא סיפור נהדר שלי מיטיב לספר ולהציג (עוד נגיע לחלק הוויזואלי). הוא גורם לך לפחד, ואז להתפעל, ואז להתלהב, ואז להתרגש. הוא מעורר בך השראה.

עוד פעם אחת! שאל אותי עוד פעם אחת מה המצע המדיני שלי!

עוד פעם אחת! שאל אותי עוד פעם אחת מה המצע המדיני שלי!

לא צריך להגיע לסופו של הסרט כדי להבין שבין אם מדובר בסיפור אמיתי (לכאורה) ובין אם פיי בדה אותו מליבו, מדובר באלגוריה. אבל זה קורה בסיום הסרט, כשפיי מספר שוב את הסיפור, והפעם באופן שונה לחלוטין, ומותיר בידי הצופה את הבחירה בסיפור המועדף בעיניו. לי, בסיפור המסגרת של הסרט, הופך את מלאכת הבנת הסרט לפשטנית במידה רבה, אבל הוא לפחות מציב בפני הצופה באופן ברור את הצורך בהכרעה בין סיפור הרפתקאות קסום לבין התרחשות אלימה ומכוערת. הבחירה הזאת אינה בחירה דרמטית – היא בחירה מוסרית. היא הבחירה בין להתעלם מהאמת על חולשותיו של המין האנושי לבין להכיר בהן בעיניים מפוכחות ויראות. אם אתם זקוקים למפתח, תוכלו למצוא אותו בטיגריס הבנגלי שאינו חתול ידידותי ונוח לאילוף אלא טורף אכזר ומשתתף מן המניין בגלגל החיים, מהצד הגבוה שלו.

הדעה הרווחת היא ש"חיי פיי" הוא סרט על אמונה, שהרי גיבורו המאמין בכל הוא כמו כל-מאמין. אבל, כרגיל עם מאמינים, "חיי פיי" משאיר כר נרחב מדי לאינטרפרטציה. האם סיפור על אדם שהושלך לנפשו בלב ים עם טיגריס הוא סיפור שאמור לעורר אמונה באל? האם זה סיפור הישרדות או סיפור גאולה? פיי המבוגר מבטיח לסופר כי הסיפור יגרום לו להאמין באלוהים. אולי, אם אתה אוהב את האלוהים שלך סדיסט מרושע או מנחה ריאליטי אכזרי.

חיי פיי (2)

ובכל זאת, הרבדים הפילוסופיים של "חיי פיי" כמעט וניגפים מפני האסתטיקה המפעימה של הסרט, שברובו עומד גיבור בשר ודם בלב אוקיאנוס דיגיטלי עם טיגריס שעשוי (לרוב) מפיקסלים אבל מרגיש כמו הדבר האמיתי. לא ידעתי שהטיגריס אינו אמיתי, והיו רגעים בודדים בלבד בהם חשדתי בכך. זוהי אחת החיות היפהפיות שנראו על מסכי הקולנוע מאז ומעולם. מעבר לכך, לי עובד כאן עם טכנולוגיית התלת ממד, וזו אחת מעבודות הקולנוע הטובות ביותר שנעשו איתה.

"חיי פיי" הוא סיפור הרפתקאות נהדר שמתגלה בסופו גם כמשל מעורר מחשבה. אני לא בטוח שהוא יגרום לכם להאמין באלוהים, אבל סיכוי לא רע שהוא יגרום לכם להאמין שוב בקולנוע של אנג לי.

Twitsonfilms: מעשיית זן יומרנית? ממש לא. ולהפוך רב מכר מלא רעיונות לסרט הרפתקאות כובש לב ושובה עין זה לא פשוט, זה קצת כמו לאלף נמר. ****

"חיי פיי" (Life of Pi). בימוי: אנג לי. תסריט: דייויד מגי (עפ"י ספרו של יאן מרטל). שחקנים: סוראג' שארמה, אירפאן קהאן, אדיל חוסיין, טאבו, רייף ספאל, ז'ראר דפרדייה, שראוואנט'י סיינאט'. 127 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

 

המסע המופלא ("ההוביט: מסע בלתי צפוי" – ביקורת)

ההוביט

החדשות הטובות הן שכל האזהרות מפני מה שפיטר ג'קסון עשה ל"הוביט" היו מוגזמות.

החדשות הרעות הן שצריך לחכות עכשיו שנה עד שההוביט יחזור.

החשש הגדול ביותר של צופי הקולנוע הנרגשים, מעריצי ג'.ר.ר. טולקין, מעריצי פיטר ג'קסון ומעריצי המדיום כאחד, נבע מהעובדה שג'קסון בחר לעבד את הספר הלא עצום בממדיו של טולקין (305 עמודים בתרגום החדש לעברית בהוצאת כנרת זמורה ביתן) לאפוס המתפרש על פני לא פחות משלושה סרטים, שכבר הראשון שבהם מחזיק לא פחות מ-169 דקות. זה נשמע כמו מתכון לכישלון שמעורבבים בו סצנות נמרחות, דמויות מיותרות ויותר מדי שירים.

גרוע מכך: זה נשמע כמו החטאת כוחו של "ההוביט", שהציע הרפתקה פשוטה למדי, ליניארית ממש כמו המסלול שממחילת באגינס ועד להר הבודד. כוחה בכך שהיתה הרפתקה סוחפת, דבר שעלול להיפגם בקלות כשמורחים את הסיפור ומשלבים בו רבדים מורכבים ומעמיקים יותר.

"ההוביט", יש לזכור, נכתב טרם היות סאורון, לפחות בכל הקשור לכרונולוגיית כתיבת ופרסום הספרים. התודעה הקולנועית המודרנית מכירה את "שר הטבעות", האפוס המפואר שמגולל את הפרק המרכזי בתולדות הארץ התיכונה, לפני שהכירה את "ההוביט", סיפור ההרפתקאות הקטן בהרבה. אך לא כך היו פני הדברים עם פרסומם. מי שקרא את "ההוביט" בזמן אמת, כמו גם מי שקרא את טולקין בהתאם למוסכמה הגילית ("ההוביט" לפני "שר הטבעות"), לא יכול היה עדיין לזהות את טביעות אצבעותיו של שר האופל ביצירה הקטנה, העולזת, הכמעט ילדותית, על ההוביט הנאיבי שיצא למאורת הדרקון.

מה היה קורה אם שתי הגרסאות של "שלגיה" היו מאוחדות

מה היה קורה אם שתי הגרסאות של "שלגיה" היו מאוחדות

לפחות בעיניו של צופה זה, שקרא את "ההוביט" בילדותו ואת "שר הטבעות" בבחרותו, הפער בין שני הספרים גדול מהפער בין שני הסרטים. "ההוביט" מעלה בדמיון את "שר הטבעות" בכל פריים, ולא רק משום שהוא מחזיר אל הבד דמויות מהטרילוגיה הגדולה, חלקן אפילו לא היו חלק מהסיפור המקורי (כך למשל גלדריאל ופרודו, ובהמשך גם אראגורן). "ההוביט" מזכיר את "שר הטבעות" משום שיש בו מן התנופה האפית שהיתה בטרילוגיה של ג'קסון, תנופה שמרגישה כמו יותר "שר הטבעות"-הסרט ופחות "ההוביט"-הספר. מתחת לסיפור ההרפתקה של בילבו באגינס וחבורת הגמדים מסתתר הסיפור הגדול על ממלכת הגמדים שחרבה, על קרע בחבורת הקוסמים הגדולים, על יצורים אכזריים שמגיחים מן האופל, על טבעת שכוחה גדול מכפי שנראה, ועל צללים שמעיבים על שלוות הארץ התיכונה.

כך, למשל, טורין (ריצ'ארד ארמיטאג' המרשים מסדרת הטלוויזיה "מכת מחץ"), מנהיג החבורה, לא נראה כמו גמד מן המניין, אלא כמו "נסיך גמדים". פגישת פסגה של מנהיגי הקוסמים (גנדלף וסארומן) והאלפים (גלדריאל ואלרונד) נראית כמו ועידת יאלטה. המפגש האפיזודלי בין בילבו (מרטין פרימן הנהדר) לבין יצור ביצות סכיזופרן נראה כמו רגע מכונן במיתולוגיה. בדיוק כפי שהוא.

אני נגד לגליזציה של טבק הוביטים כי זה לא חוקי

אני נגד לגליזציה של טבק הוביטים כי זה לא חוקי

פיטר ג'קסון הוא במאי נפלא, ו"ההוביט" מזכיר את גדולתו בעבודה על קנבס גדול. אין היום במאי שיכול להתחרות בו בהעמדת סצנות גדולות. המשך הטרילוגיה צפוי עוד להעמיד בפניו אפשרויות לסצנות מלחמה שלפחות יזכירו את הקרבות הגדולים מ"שר הטבעות", אבל כבר בחלק הראשון הוא מצליח להוכיח את יכולותיו. ב"ההוביט" הרפתקה רודפת הרפתקה, וג'קסון מעמיד סצנות סוחפות שמריצות כמעט שלוש שעות בלי להרגיש, אף על פי שמדובר בחלק ראשון בטרילוגיה, כלומר אקספוזיציה, כלומר מכשלה מועדת בפני היוצר.

גם הרמה הטכנית שמפגין כאן ג'קסון מרשימה. רבות כבר דובר על החלטת ה-48 פריימים (יאיר רוה עושה כאן קצת סדר בעניין ההקרנות בארץ). מומלץ לבדוק ולהתרשם בעצמכם, אבל בעיני זה פחות חשוב, והתוצאה זהה גם אם בדרגות שונות – "ההוביט" נראה נפלא. גם השימוש שעושה ג'קסון בתלת ממד מדויק ותואם לדור החדש של השימוש המושכל בטכנולוגיה. ומה שמרשים יותר מכל היא הדייקנות הדיגיטלית. גולום, למשל, מעולם לא נראה טוב יותר. הוא נראה פשוט מדהים. כמוהו גם יצורים דיגיטליים נוספים, כמו מלך הגובלינים, כל כך מכוער ומדויק בפרטים שקשה להתיק ממנו את העיניים.

קבל חיקוי של פואד...

קבל חיקוי של פואד…

אפרופו "להתיק את העיניים", צריך לשבח את ג'קסון גם על ליהוק הגמדים – אוסף פרצופים בעלי נוכחות (חפשו ביניהן את ג'יימס נסביט) שעוזרים להפריד בין שלוש עשרה דמויות שבקושי זוכות למקום המגיע לכל אחת מהן, ושהן הרבה יותר מכמות הגמדים הנוחה לעיכול אליבא דהאחים גרים. הסרט מחזיר לעניינים כמובן גם את איאן מק'קלן, שבדיוק כמו ב"אחוות הטבעת" נושא על כתפיו חלק נכבד מהנטל ומצטיין בקריאת "רוצו!", בדיוק כמו אז, על פי התהום במכרות מוריה. בולט לטובה גם סילבסטר מקוי בתפקיד הקוסם רדגסט החום, שפשוט משווע לספין-אוף (טרילוגיה?). ואת אנדי סרקיס (גולום) כמעט כבר אין צורך להזכיר, חוץ ממשהו על אוסקר.

ציפי או ביבי? אני לא יודע, פרשס...

ציפי או ביבי? אני לא יודע, פרשס…

 Twitsonfilms: "שר הטבעות" לילדים? לא ממש. יותר "שר הטבעות" לאוהדים. יותר "שר הטבעות"-הסרט מ"ההוביט"-הספר, אבל זה נפלא. ½****

"ההוביט: מסע בלתי צפוי" (The Hobbit: an unexpected Journey). בימוי: פיטר ג'קסון. תסריט: פראן וולש, פיליפה בויינס, פיטר ג'קסון וגיירמו דל טורו. שחקנים: מרטין פרימן, איאן מק'קלן, ריצ'ארד ארמיטאג', אנדי סרקיס, הוגו וויבינג, כריסטופר לי, סילבסטר מקוי, קן סקוט, גרהאם מק'טאביש, וויליאם קירשר, ג'יימס נסביט, סטיבן האנטר, דין או'גורמן, איידן טרנר, ג'ון קאלן, פיטר האמבלטון, ג'ד ברופי, מארק הדלואו, אדם בראון, איאן הולם, אלייג'ה ווד, קייט בלאנשט, בארי האמפריז, בנדיקט קמברבטץ'. 169 דקות.

אידיבי כאן, IMDB כאן

הרולר (17.8.12)

1.

האירוע של השבוע היה זה שנגמר: האולימפיאדה בלונדון. הנה הסקרפבוק המלא של האירוע.

והנה הספורטאיות השוות שלי. והנה גרטל. והנה סיכום ההישגים הישראליים:

ושלא תגידו שאין מדליה (ויה גל"צ):

2.

בטח שמתם לב ש"שובר שורות" חזרה. הנה כמה מחשבות עליה, לפני ואחרי (וגם הרבה לפני).

והנה טוויסט בסיפור שגם וינס גיליגאן לא ראה: באלבמה מחפשים אחר אדם בשם וולטר ווייט בחשד לעבירות סמים. ולא סתם סמים – מת'. המציאות עולה וכו'.

3.

כתבה מעניינת של איתמר ב"ז ב"העין השביעית" על ג'אנקטים, ראיונות עם כוכבים ואתיקה עיתונאית. אפשר להתווכח על העניין של הקורא אם מדובר בראיון אישי, בג'אנקט או במסיבת עיתונאים. אבל נדמה לי שבכל מקרה, כדאי לדעת.

4.

הפכתי לקורא קבוע של הטור של גלעד שליט בספורט ידיעות ביום חמישי. זה קורה מסיבות לחלוטין לא ענייניות – לא עניין בתובנות, לא הערצת סגנון הכתיבה, דבר מאליה. קצת בדומה להרגל שלי לשמוע את רזי ברקאי או את תוכניות הספורט ברדיו.

את רוב מה שיש לי לומר, אני מעדיף שלא לומר. אבל אני חייב לציין שאני מופתע בכל פעם מחדש מפן מסוים בטקסטים של שליט. השבוע, למשל, הוא כתב על וינסנט אניימה שהוא "לבטח אחד השוערים הטובים שהיו פה", ושמכבי "מנסה לחקות את הגנת הברזל של הפועל לפני שנתיים". למרות שאני לא חולק על האבחנות עצמן, אני תמה איך הגיע אליהן גלעד, שכולנו יודעים היכן היה לפני שנתיים, כשהפועל ייצבה הגנת ברזל; ושראה את אניימה אולי עונה אחת בבני יהודה.

צריך להפריד בין גלעד האדם, החטוף לשעבר ו"הילד של כולנו", לבין שליט הכותב. ושליט הכותב צריך עורך, למרות שלאף אחד לא נעים לגעת בו.

5.

אני לא עוקב אחרי "הישרדות" בארץ, אבל שמחתי לשמוע השבוע שבפרו נאלצו משתתפי הגרסה הצ'יליאנית של התוכנית להימלט מהג'ונגל מאימת שבט ילידים מקומי שנעלב מהם. הו! זאת הישרדות!

6.

קוראי ה"ניו יורקר" בחרו את המילים השנואות עליהם בשפה האנגלית. הופתעתי למצוא שם את arguably, מילה שאני שוב ושוב חש בחסרונה בשפה העברית. מילה נוספת שחסרה לי בעברית, אגב, היא accountability. ולא מפתיע כלל שהיא חסרה בשפה כשם שהיא חסרה במרחב הציבורי.

בתגובה העלו ב"הארץ" הגולשים שורה של מילים מאוסות בעברית. בין המילים המשוקצות: בעיקרון (מילה טובה שסובלת משימוש אינפלציוני ולקוי – אגב, מאפיין של מילים רבות בעברית); כביכול (אותו מקרה), הזוי והעצמה (כאן אני מסכים לחלוטין). וכמובן – סוג של. נדמה לי שאין היום מילה או ביטוי בעברית המעידים על דלילות שפה ומחשבה יותר מ"סוג של".

7.

ראיתם את חפיסות הסיגריות החדשות באוסטרליה?

8.

קראתי בעניין על מכשיר הניתוח הרובוטי המכונה "דה וינצ'י". ופתאום המיטה הטיפולית ב"פרומתיאוס" נראתה לי מרשימה הרבה פחות.

9.

ראיתם את "עלייתו של האביר האפל"? יופי. עכשיו תראו איך עשו את ביין (אמפייר אונליין).

ואני חשבתי שזו היתה ההשראה:

והנה ההיסטוריה של ביין (דן אוף גיק).

אי אפשר לסגור את זה על בירה?

והנה הביין ששבר את גב הבאטמן, כפול שלוש.

(ויה fanpop)

10.

השבוע עשיתי בחינת פסיכומטרי בחיבור, מטעם "בלייזר". את מה שיש לי לומר על הפסיכומטרי, עוד אומר. אבל פתאום נתקלתי בסיפור הזה – תלמיד שחיפש ביאהו מישהו שיתן לו סיכום ספר שלא קרא, ומצא במקום את הסופר שכתב את הספר וביקש ממנו לתת לו בכל זאת צ'אנס. קו ישיר מחבר בין התלמיד שלא רוצה לקרוא לטרום-סטודנט שלא יודע לכתוב. קו ישר של בורות.

11.

the empire occupy wall street (ועוד אייקונים נצחיים שצילצלו בפעמון, ב-Blastr)

12.

נעימת "מלתעות" של ג'ון וויליאמס כפי שטרם ראיתם:

13.

הרבה דובר על הדחת "האזרח קיין" מהמקום הראשון ברשימה המסורתית של Sight and Sound, לטובת "ורטיגו" (הדחה ראויה, בעיני). דרך אבנר שביט גיליתי גם מי מהמבקרים בחר מה, ובעיקר – את הבחירות הלא שגרתיות בעליל של סלבוי ז'יז'ק. כי מישהו חייב להיות מיוחד ולבחור את "היטמן".

14.

ובינתיים, איגוד התסריטאים האמריקאי בחר את 101 התסריטים הגדולים בכל הזמנים (ויה עדן גוריון). כאן קיין במקום הרביעי, "ורטיגו" בכלל מחוץ לסגל. קזבלנקה במקום הראשון. אני מבכר, בסדר הפוך, את מקומות 2 ("הסנדק") ו-3 ("צ'יינהטאון").

15.

תייגו תחת "אקסלנט, דוד!": פוסטר ל"ביל וטד 3"!

(מה אתם יודעים? "ההרפתקאה המופלאה של ביל וטד", במלואה, כאן!)

16.

תייגו תחת "?WTF"

יש עוד, למען השם)

17.

מזל טוב לשר להגנת העורף הנכנס. וגם לזה היוצא כל עוד נפשו בו.

מה שבטוח, כשאהיה גדול אני רוצה את הזיכרון הקצר של שאול מופז.

18.

OMG! ביבי עשה מם!

ב"הארץ" היו מתייגים את זה תחת "מסימני האפוקליפסה".

19.

אוקיי, אז זה מה שאהוד ברק חושב (BTW – דה. דעתו בעניין היא סקופ כמו שהעתיד של מפלגת העצמאות הוא ורוד). אבל למה לעזאזל הוא צריך להסתתר מאחורי כינוי מטופש ורמיזות גסות? זתומרת, הוא שר הביטחון, לא? הוא לא חייב דין וחשבון לציבור או משהו כזה?
נגן לנו רקוויאם, יור דה פיאנו מן.

20.

דמוקרטיה זה לחלשים

21.

דרך בני ציפר גיליתי שהשנה מלאו מאה שנים למותו של קארל מאי. דרך ההוצאות המחודשות של "יד הנפץ" ו"וינטו ויד הנפץ" (למרבה הצער, שם זה נעצר) גיליתי גם אני בצעירותי את מאי, והתאהבתי. תמיד התפלאתי איך הוליווד לא עשתה איתם כלום. אני חושב שג'וש הארטנט היה יכול להיות יד הנפץ מעולה.

אלי אשד, יסודי כהרגלו, כתב עליו ב"יקום תרבות".

22.

וזה מזכיר לי שיש מערבונים גרמניים בסינמטקים!

23.

זה מה שזאק בראף ודונאלד פייזון עושים מחוץ ל"סקראבס".

24.

וזה מה שברנדון ודילן עושים היום.

25.

כבר בדקתם את הטאמבלר פטרול פה מימין? כבר בדקתם, נגיד, את "קינג ביבי"?

26.

טריילר לשבת: "Killing them softly"

אנדרו דומיניק מאחד שוב כוחות עם בראד פיט. עוד בתמונה: טוני סופרנו, ג'וני סק והנרי היל. לא יכול לחכות.

הרולר (4.8.12)

1.

לכבוד האולימפיאדה הלא-מי-יודע-מה מוצלחת שלנו עד כה, כדאי לחזור לרגע השיא של הספורט הישראלי:

2.

אני מקווה שבשבוע הבא אתפנה גם להתייחס קצת לשידורי האולימפיאדה. זה לא יהיה טוב, אני מודיע לכם, למרות שאני בא לפרגן.

בינתיים, אי אפשר שלא להתייחס לתופעת משה גרטל. גרטל היה חביב בעיני ביום-יומיים הראשונים לשידורים. ואז הוא הציע לאנשים לשלוח אליו שאלות בסמסים. ואז זה קרה:

(ויש עוד, כמובן).

הרעיון של השאלות בסמסים מבריק – ולא ערוץ-אחדי בעליל – אבל גם מרגיז (כי גרטל פתח את האפשרות רק למי שמחזיק במספר הטלפון שלו). מצד אחד, הוא נתן אפשרות אמיתית לטלוויזיה אינטראקטיבית, ופתח לצופים לקבל את הפרשנות שהם באמת מחפשים; מצד שני, הוא גם נתן להם את האפשרות להסתלבט על גרטל, משמחה ריף ועד אסף לוץ.

זה לא מכובד ולא נעים להסתלבט על אדם מבוגר שלא מזהה את הבדיחה על חשבונו. אבל גרטל לא נקי כפיים בסיפור הזה. בתוך ימים אחדים הוא הפך משדר השואו בבריכה לשואו עצמו. הוא התאהב במעמדו החדש והמשיך לתחזק אותו. במהירה הוא החל להאפיל על התחרות עם לקט האסוציאציות ההזויות שלו. זאת מעבר לנטייה המובנית שלו להתרגשות מוגזמת ("קדימה דנה!" – לדיינה וולמר, כן?), לכישרון המופלא שלו להיות בבריכה ולא לזהות מובילים ומנצחים ("למה להמר? אני אומר שזו סיבום! …פרנקלין…") ולעניין החדש שלו למסור ד"שים לקסם שלו. הסימפטום הבולט ביותר לתופעת גרטל החדשה הוא העובדה שהחל להתייחס לעצמו, שוב ושוב, לפעמים בכוונה ולפעמים בטעות, בגוף שלישי. באחד המקרים אף פנה לבוקי צ'יש כגרטל. ואני שואל – איזה אדם פונה לאדם אחר בשמו שלו? איזו מגלומניה היא זו?

אינני יודע מי בחר לשבץ כל כך הרבה סימני קריאה בראיון של גרטל עם מרב מיכאלי, אבל כולם במקום, ומעידים היטב על סגנונו של האיש. ואין פלא שאתמול כבר קידמה אותו שרון פרי במשפט "עם כל הכבוד לשחיינים, הכוכב האמיתי של הבריכה הוא משה גרטל". תוסיפו עוד סימן קריאה. בעצם, סימן תדהמה.

יכול להיות שאתם חושבים שזה עניין חביב דווקא, כי גרטל הוא אדם חביב דווקא. זה נכון לגבי האדם, כנראה, אבל גרטל האיש אינו אלא פנים אחרות של התופעה המוכרת אצל עיתונאי הספורט שלנו – העיתונאי שהופך להצגה עצמה, בחסות הקהל הנבער.

3.

מה שמזכיר לי שהשבוע רציתי להקיא פעם אחת, וזה לא היה כשוולריה מקסיוטה נפלה מהקורה. זה היה כשקופמן רצח אותו ברדיו.

4.

טקס הפתיחה של האולימפיאדה, בבימויו של דני בויל, היה יוצא מן הכלל. אני לא נוהג לראות את טקס הפתיחה, אבל הפעם ראיתי. באתי כי רציתי לראות את פול מקרטני, נשארתי כי היה באמת מצוין. אם אורי לוי לא היה משדר אותו ומתלהב כמו דודה מדני בויל, סביר להניח שהייתי ממש נהנה.

טייכר וזרחוביץ' ניסחו זאת מצוין:

5.

ייצוג ישראלי מצטיין: השחיין הצרפתי (הלא-יהודי) פביאן ז'ילו.

עניין חוזר שמשגע אותי – איך אתה שעושה קעקוע לא דואג להגהה מינימלית?

זה הסיפור המפורסם של אורי כהן. והנה עוד כמה, ב"חורים ברשת".

6.

מיצג אולימפי יפה של המעצבת הבריטית שרה הינדמן:

(עוד כאן)

7.

אפרופו סעיף 3: הנה עוד קטע שגרם לי להקיא. לא הצלחתי אפילו לצלוח אותו עד סופו.

הסיפור שמאחוריו: קארן קליין, 68, מלווה הסעות בית ספר ברוצ'סטר, ניו יורק, צולמה כשהיא סופגת התעללות אכזרית מידי ילדי ההסעה. כשראיתי את זה – ליתר דיוק, כשניסיתי לראות את זה – התחשק לי פשוט לקחת את הילדים, אחד אחרי השני, ולזרוק אותם מהחלון.

החדשות הטובות כאן: הילדים הושעו לשנה ממערכת החינוך וחויבו לעבודות שירות עם קשישים; ולמעלה מ-30,000 איש מ-84 מדינות גייסו מעל ל-700 אלף דולר כדי לממן לקליין חופשה. קליין, שזכתה גם לטקס מכובד שאורגן לה ע"י תחנת רדיו בבוסטון, החליטה לפרוש. היא אפילו לא כועסת על הילדים. "הם רק ילדים", היא אומרת. אני מצדיע לה.

8.

למד"א יש מיזם נפלא שלא זכה לסיקור הולם: "אמבולנס המשאלות", שמממש לחולים קשים וסופניים את משאלתם האחרונה. לפי הדיווח ב"הארץ", הוא לא עובד יותר מדי. ואני מניח שזה פחות בגלל שנגמרו החולים הסופניים ויותר בגלל שלא מכירים את השירות. אז הנה, תכירו. 1-800-600-101, ותוכלו לעשות מישהו שמח בפעם האחרונה.

9.

גור וידאל נפטר. אורי קליין כותב על תרומתו הקולנועית הצנועה אך המעניינת.

וידאל היה סופר מצוין, אבל התענוג הגדול היה לראות אותו מתעמת חזיתית עם נורמן מיילר (אותו כינה "צ'ארלס מנסון"):

10.

גם שרמן המסלי מת.

אהבתי אותו ב"הכל נשאר במשפחה", אהבתי אותו ב"משפחת ג'פרסון", ואהבתי אותו אפילו ב"הנסיך המדליק מבל אייר".

11.

כל זוכי פרויקט "48 שעות" כאן: חביב הקהל "כוכב נופל" (קבוצת בר מצווה), הזוכה "הכל בסדר" (קבוצת הב"ט), וזוכה פרס הבימוי (איתן ענר) "האיש הצמא" (קבוצת Top Less Productions).

12.

שלשום נפתחה התערוכה "המגירה" של לירון ברייר (גילוי נאות: מכיר באופן אישי את הבחורה המוכשרת). זה קורה ב"בית פנורמה", קומה 6, סטודיו 635, וכדאי שתבואו. עוד פרטים כאן.

13.

אהבתי מאוד את "עלייתו של האביר האפל". ואני מת על מלכת הבלוג מריון קוטיאר. אבל אני לא יכול שלא לספר לכם שסצנת המוות שלה בסרט הפכה לטאמבלר מביך.

14.

אפרופו דברים שאני אוהב: "שובר שורות" עלתה בעונתה החמישית גם אצלנו. הנה מה שכתבתי לרגל חזרתה (והמשך יבוא).

15.

גבירותי ורבותי: מהפך! "ורטיגו" הדיח את "האזרח קיין" מצמרת הרשימה המסורתית של Sight and Sound. העולם כמרקחה.

16.

אתם בטח מכירים אותו בתור הקירח ההוא מ"ההרצאה הכי חשובה שתשמעו אי פעם". אז אולי תתעניינו לשמוע שקוראים לו גארי יורופסקי, ואולי תשמחו לשמוע שהוא מגיע לארץ.

17.

ברכת יום האהבה השנתית שלו, עד להודעה חדשה:

הט"ו באב שלכם הוא הט' באב שלי.

סליחה, בשורה הקודמת נפלה טעות. היה צ"ל:

הט"ו באב שלכם הוא יום העצמאות שלי.

ט"ו באב שמח!

18.

טריילר לשבת: "סופרמן איש הפלדה".

זה כל כך הולך להתחרבן.

שרת המראות ("שלגיה והצייד" – ביקורת)

החדשות הרעות: גרסה שלא עושה צדק לאגדה.

החדשות הטובות: היא עדיין מאוד מהנה.

לא ברור איך זה קורה להוליווד כל פעם מחדש: מוחות גדולים (נניח) חושבים על אותו דבר, ומקץ כמה חודשים אנחנו מקבלים את אותה גברת באדרות שונות. בשנה שעברה זה קרה, למשל, עם "רווקים פלוס" (המשעשעת) ו"קשר לא מחייב" (המיותרת), שתי קומדיות יזיזים. בטלוויזיה הישראלית אפשר לראות היום על המסך שתי סדרות המציעות פרשנות מודרנית לאגדות ילדים: "גרים" (הוט) ו"עד עצם היום הזה" (יס). והנה, עולם האגדות עושה גם את הקאמבק הקולנועי שלו (לא שהוא עזב אותנו אי פעם), עם שתי גרסאות לסיפור שלגיה: "מראה, מראה" היה הראשון, "שלגיה והצייד" בעקבותיו.

סמיכות הקרנתם של השניים מחייב את ההתייחסות אליהם האחד לאור השני. ולכל הפחות ניתן לומר שההבדלים בין שני הסרטים ברורים. בראש ובראשונה משום ש"מראה, מראה" הוא סרט לכל המשפחה באופן מובהק, בעוד "שלגיה והצייד" הוא סרט דרמה קודר לבני נוער ומעלה. זה בולט בפלטת הצבעים ("מראה, מראה" הוא סרט צבעוני, "שלגיה והצייד" נוטה לגוונים אפלים), בלוקיישנים, בתסריט ואפילו בדמויות ובליהוקן. למשל, בחבורת הגמדים (שהיו באמת גמדים) המשעשעת של "מראה, מראה" לעומת מקביליהם חמורי הסבר (שהם שחקנים שהותאמו דיגיטלית לגודל ננסי) ב"שלגיה והצייד"; או בכך שהתפקיד הגברי הראשי ב"מראה, מראה" ניתן לנסיך המקסים, בגילומו הסמי-פרודי של ארמי האמר, בעוד ב"שלגיה והצייד" הגיבור הראשי הוא כמובן הצייד, בדמותו הקשוחה של כריס המסוורת'.

למי קראת גמד? לא, כי אני באמת לא גמד. אני רק לוקח לגמדים את העבודה

נהוג להכריז על כל גרסה אפלה לאגדות ילדים כי היא עושה צדק מאוחר עם המקורות, שהפכו בעידן סרטי דיסני לתמימות ומתוקות. לא תמיד ההכרזה הזו מצדיקה את עצמה: "ירח אדום", למשל, היה עיבוד מביך למדי לכיפה אדומה, הרבה פחות שארל פרו והרבה יותר "דמדומים". אבל לפעמים זה דווקא מצליח, ו"שלגיה והצייד" הוא אחד המקרים האלה.

בנוסח החדש שהתקינו אוון דוהרטי, ג'ון לי הנקוק ("בליינד סייד") וחוסיין אמיני ("דרייב") לאגדה, הצייד (המסוורת', בהופעה שמזכירה את בראד פיט הצעיר באופן בו הוא מסנן את שורותיו) לא רק חס על חייה של שלגיה (קריסטן סטיוארט, בהופעה שמזכירה עץ מכושף), אלא גם הופך לחונך בסיפור ההתבגרות שלה מנסיכה כלואה בצריח לז'אן ד'ארק שמובילה את ההמונים להסתערות על טירת המלכה הרעה (שרליז ת'רון, בהופעה שמזכירה כל שחקנית יפה ומבוגרת מהרף ההוליוודי המקובל שמקבלת תפקיד מרשעת). זה הבדל עלילתי שקטן, שרק מרמז על ההבדל התמאטי הגדול שעבר על האגדה בעיבוד זה: מדרמה (כן, אפלה) על יחסים בין אם לבתה ועל מיתוס היופי, שלטוב ולרע לא איבדה את כוחה עד היום, למיתוס אפי על מלחמת הטוב ברע.

חייבים להודות שבמובן זה הגרסה הנוכחית פשטנית בהרבה מן המקור. עם זאת, היא מצליחה לפצות על כך בסיפור הרפתקאות מהנה וסוחף למדי, שגם אם אינו מצליח לדגדג את כפות הרגליים ההוביטיות של "שר הטבעות" בנפח אפי או במורכבות העולם שהוא מציג, הוא לפחות מעביר את ההרפתקה בכיף.

סמכי עלי, אנחנו חייבים להסתלק. יש חבורה של ערפדים שעוקבת אחרינו מהארמון

טוב, "כיף" אולי איננו המונח הנכון כאן. התחושה ש"שלגיה והצייד" משרה על הצופה (בוודאי על הצופה הצעיר) דומה יותר לאימה. זו אימה ויזואלית מוחשית מאוד, שהבמאי רופרט סנדרס מצליח ליצור בעיקר ביער האפל והמבעית בו חיים הגמדים – שיש לו, אגב, גם ניגוד מוחלט, גן עדן עלי אדמות עם כמה המצאות מרהיבות שלא היו מביישות את ארץ הפלאות, כמו פרפרי-עלים ונחשי-דשא. ביער האפל, שנראה דומה בהרבה ליערות האגדיים של האחים גרים מאשר לזה שבו הסתובבה שלגיה של דיסני, משוטטות מפלצות אימתניות ומבעבעות ביצות טובעניות. ועל כל האימה הזו נוספת אימתה הגדולה של מלכה-מכשפה טורפנית שבולעת את כל יופיו של העולם.

וכאן צריך להוסיף שמעבר לסיפור הפשטני (אבל גם "מלחמת הכוכבים" בבסיסו מציע סיפור פשטני) ולמחסור בהומור (אבל גם "שר הטבעות" דל בהומור למשך מרבית הטרילוגיה), "שלגיה והצייד" לוקה גם בכך שהיא נשענת על פרמיס לא אמין: קריסטן סטיוארט מאיימת על שרליז ת'רון ביופיה. והפרמיס הזה לבדו היה צריך לחסום את האור הירוק של ההפקה.

והנה דווקא נקודת דמיון בין "שלגיה והצייד" ל"מראה, מראה": שתיהן מציגות שלגיה שרחוקה מהדימוי העתיק של האגדה והדימוי הוותיק של דיסני. זו לא שלגיה שמגיעה לבית הגמדים כדי לסדר את הבית ושממתינה לנשיקה הגואלת מהנסיך המקסים. זו שלגיה פעלתנית וקרבית, נסיכה לוחמת. ביחד עם גיבורת "אמיצה" (ביקורת כאן), מתגבש כאן דימוי נשי מודרני לילדות שגדלות על נסיכות דיסני יפות העיניים והמלמלה. יש מי שיראה בכך סימן מעודד. יש (לרבות פמיניסטיות) שיתהה מדוע נשיות חזקה ומשוחררת צריכה להיות קשורה בדימויים גבריים כמו לחימה. ואני רק תוהה מתי הפוליטיקלי קורקטיות תעבור את גבול הנסבל ונזכה לגרסה מעודכנת של "שלגיה ושבעת המוגבלים בגודלם".

אז מה, אתה לא בעניין של הלוק הזה?

Twitsonfilms: עוד סיפור שלגיה? למה לא? במקום סרט לכל המשפחה – דרמה אפית קודרת עם יער אפל באמת ושלגיה בתפקיד ז'אן ד'ארק. ****

"שלגיה והצייד" (Snow white and the Houndsman). בימוי: רופרט סנדרס. תסריט: אוון דוהרטי, ג'ון לי הנקוק וחוסיין אמיני. שחקנים: קריסטן סטיוארט, כריס המסוורת', שרליז ת'רון, איאן מקשיין, בוב הוסקינס, טובי ג'ונס, ריי ווינסטון, ניק פרוסט, אדי מרסן, ג'וני האריס, בראיין גליסון, סם קלאפין, סם ספרול, וינסנט ריגן, נואה האנטלי, לילי קול. 127 דקות.

IMDB כאן

קללה שחורה (ספיישל "עלייתו של האביר האפל")

ביום שישי התבשרנו כי מטורף בקולורדו פרץ להקרנת "עלייתו של האביר האפל" וריסס את האולם בכדורים, כשהוא הורג 12 בני אדם ופוצע עשרות. מתבשר שקללת האביר האפל המפורסמת לא הולכת לפני שהוא ילך. הנה מה שכתבתי עליה אז, זמן קצר לפני עליית "האביר האפל" ב-2008, ב"פרומו" של "מעריב".

"מגרש השדים" של ויליאם פרידקין מ-1973 – מלבד היותו אחד מסרטי האימה החשובים, הנחשבים והמצליחים בתולדות הקולנוע – הפך עם השנים למקור לא אכזב של אגדות אורבניות. שורה של אירועים מוזרים שריחפה על ההפקה הפכו את הסרט בעיני רבים ל"מקולל": הלוקיישן המרכזי עלה באש בשריפה מסתורית שפרצה באולפנים ודחה את הצילומים בששה שבועות; הסופר והתסריטאי וויליאם פיטר באלטי סיפר על שפופרת טלפון שהתרוממה מאליה; תשעה אנשים מתו במהלך הצילומים, משומר הלילה ועד לשחקן ג'ק מק'גווראן; לכך הצטרפו מקרי מוות של קרובים – אחיו של מקס פון סידוב, סבה של לינדה בלייר; בלייר עצמה סבלה מהתמוטטויות עצבים; ואנשי צוות נוספים חוו בחילות, הקאות, התעלפויות והתקפי חרדה. אווירת פאניקה שרתה על ההפקה. בנסיבות כאלו – בהם לא מעט אנשים תהו האם השטן עצמו מסתובב על הסט – אין תמה שפעמיים הזעיק פרידקין כומר אל אתר הצילומים כדי להציל את המצב.

הקללה המשיכה עם צאת הסרט: בפרמיירות ברחבי העולם התרחשו מקרים רבים של התעלפויות והתקפי לב; בג'ורג'טאון נרשמו שיעורים גבוהים מהרגיל של תמותה לאחר צאת הסרט; והשיא הגיע כשבזמן הפרמיירה ברומא נהרס צלב בן 400 שנה מפגיעת ברק. הבמאי שנבחר לביים את סרט ההמשך, "מגרש השדים: ההתחלה" – ג'ון פרנקנהיימר – נפטר עוד לפני שהחלו הצילומים. כפי שהסביר באלטי, "אנחנו לא יודעים מה קרה, אבל הדבר היחיד שאנחנו יודעים הוא שאין לנו הסבר הגיוני לכך".

בימים האחרונים נדמה שמישהו למעלה סימן גם את "האביר האפל". אפשר למצוא דמיון בין "האביר האפל" ל"מגרש השדים": שניים מהסרטים המצליחים של תקופתם, ואולי אף מעבר לתקופתם ("מגרש השדים" הוא אחד מסרטי האימה המצליחים בכל הזמנים, "האביר האפל" מרסק שיאי קופות כמו מייקל פלפס על סטרואידים); שניהם זכו גם לחיבוק חם מהביקורת. "מגרש השדים" – סרט ז'אנרי מובהק – זכה ללא פחות מעשר מועמדויות לאוסקר (וזכה בשתיים). גם "האביר האפל", סרט קומיקס ביסודו, נחשב היום למועמד בכיר בטקס בקטגוריות שונות כמו שחקן המשנה, התסריט והצילום. כמו "מגרש השדים", גם "האביר האפל" נראה בדרך הבטוחה להפוך לסרט קאלט.

והנה, גם סביב "האביר האפל" מתהדקת הטבעת השטנית. זה החל, כמובן, עם מותו של הית לדג'ר, שהכה בתדהמה את הוליווד כולה. הצרות נמשכו עם הידיעות על חקירתו של כריסטיאן בייל במשטרת לונדון, ערב הפרמיירה האירופאית של הסרט, בחשד לתקיפת אמו ואחותו. ובשבוע שעבר היה מורגן פרימן לקורבן התורן, לאחר שנפגע באורח קשה בתאונת דרכים במיסיסיפי. פרימן כבר שוחרר מבית החולים, רק כדי לעסוק בהליך גירושיו הקרבים. נכון, זה רחוק עדיין מהרצף הדמוני והמבהיל של "מגרש השדים", ובכל זאת – האם צוות "האביר האפל" בסכנה? האם לא מוצא חן בעיני השטן לראות את לדג'ר נותן הופעה שנותנת למושג "שטני" פרשנות חדשה? לא ברור. בואו רק נאמר שלו אני ארון אקהרט, לא הייתי ממהר לצאת מהבית בימים הקרובים.